05 מרץ 2014

1. לפנינו תביעה לפיצויי פיטורים, דמי הודעה מוקדמת, פדיון חופשה, דמי הבראה, הפרשות לפנסיה והוצאות נסיעה.

2. טענות התובע

התובע הועסק בעסק לתיקון ומכירת רדיאטורים ואגזוזים בנצרת הרשום כיום על שם הנתבעת 1 (להלן: "העסק" וכן "הנתבעת") משנת 1987 (ובהמשך נטען שהיה זה משנת 1986) ועד לשנת 2008. עד לשנת 1999 היה העסק רשום על שם אבי הנתבעים. בתחילת 1999 הועבר העסק ונרשם על שם הנתבעת אך בפועל נוהל על-ידי הנתבע 2 (להלן: "הנתבע"), אחיה של הנתבעת.

בפתחו של כתב התביעה טען התובע כי יש לראות בנתבעים "אישיות משפטית אחת". זאת משום שבפועל שררו יחסי מרות ועבודה בין התובע לנתבע, למרות שהבעלים של העסק היא הנתבעת, אחותו של הנתבע.

התובע טוען בתביעתו שפוטר ללא הודעה מוקדמת בספטמבר 2008 ומכאן שעל הנתבעים לשלם לו פיצויי פיטורים ודמי הודעה מוקדמת. עוד טוען התובע שעל הצדדים חלים כל ההסכמים הקיבוציים וצווי ההרחבה בענף המוסכים. בהתאם לאלה נתבע פיצוי בגין אי הפרשות לפנסייה. כן נתבעו תשלום הוצאות נסיעה, פדיון חופשה ודמי הבראה.

לטענת התובע הוא גילה בדיעבד שהנתבעים הפרישו עבורו סכומים לקופת תגמולים בחברת ביטוח ה"פניקס" (להלן: "הפניקס") בתקופת עבודתו, אך לקראת סיום ההתקשרות החתימו אותו שלא בידיעתו על מסמכים שאפשרו להם להעביר את הכספים שנצברו בקופת התגמולים לחשבונות הבנק שלהם.

3. טענות הנתבעים

הנתבעים טענו בהגנתם כי התובע קיבל את מלוא זכויותיו מאביהם טרם העברת העסק על שם הנתבעת. העברת העסק על שם הנתבעת נעשתה בשנת 1999, והיא הבעלים של העסק בעוד שהנתבע הוא עובד שכיר בעסק בלבד. בשנת 2008 התובע הציע להתפטר, במטרה לפדות את הכספים שנצברו לטובתו בחברת ביטוח הפניקס ולהעבירם לנתבעים להם היה חייב כספים. התובע נהג ללוות כספים מהעסק במהלך עבודתו על רקע קשיים כלכליים. סמוך לסיום עבודתו של התובע בעסק בחודש 2/2008 קיבל התובע את מלוא זכויותיו לרבות פיצויי פיטורים שניתנו לפנים משורת הדין, ולמרות שנותר ביתרה שלילית של ימי חופשה. בתמיכה לטענה זו מציגים הנתבעים תצהיר אשר נחתם על-ידי התובע מול עו"ד פאדי ג'באלי (להלן: "עו"ד ג'באלי"). בתצהיר התחייב התובע כי לכשיקבל את הכספים שנצברו על שמו בפניקס יעבירם לנתבעים – וכך היה.

החל מחודש 3/2008 עבד התובע במינימרקט שבבעלות הנתבע. במהלך תקופה זו לווה התובע כספים מהנתבע ולאחר שלא שילם את החוב נאלץ הנתבע לסיים את עבודתו בחודש 9/2008. עד היום התובע חייב לנתבע כספים.

4. ההליכים שהתקיימו בתיק

בתאריכים 2/2/2012, 10/7/2012 ו-17/12/2012 התקיימו דיונים מוקדמים בתיק.

מאחר שהתובע הכחיש שאישר בחתימתו את העברות הכספים שנצברו עבורו בפניקס לחשבונות הנתבעים, הגיש ביום 23/09/2012 בקשה למינוי מומחה לגרפולוגיה מטעם בית הדין לבדיקת החתימות שעל גבי ההעברות הבנקאיות. ביום 11/10/2012 מונתה גב' פנינה אריאלי כמומחית לגרפולוגיה מטעם בית הדין. הנתבעים הבהירו שהנתבע חתם בשם התובע על הבקשה להעברה בנקאית מיום 11/4/2008 בהסכמתו, ועל שתי ההעברות הנוספות (מ-6/2008 ו-8/2008) חתם התובע בעצמו. במסגרת הדיון המקדמי הודה התובע כי חתם על ההעברה מיום 27/6/2008 אך לטענתו לא ידע על מה חתם.

ביום 4/2/2013 הוגשה חוות הדעת של המומחית לגרפולוגיה.

יצוין כי בין הצדדים התקיים הליך קודם, צ"ו 29444-06-10 אשר במסגרתו טען התובע כי במהלך כל תקופת עבודתו לא קיבל תלושי שכר. ביום 27/1/2011 ניתן פסק דין על-ידי אם בית הדין בהליך זה, לפיו התביעה נמחקה ללא צו להוצאות בהסכמת הצדדים, לאחר שהנתבעים מסרו לתובע את כל תלושי השכר משנת 2000 עד לשנת 2008.

ביום 19/3/2013 נשמעו הוכחות הצדדים. מטעם התובע העיד הוא עצמו. מטעם הנתבעים העיד הנתבע וכן עו"ד ג'באלי. לענין תקינות ההעברות הבנקאיות העידו עובדי בנק לאומי סניף נצרת שאישרו אותן: מר עותמאן עימאד ומר מוחמד עאבד.

כמו כן בעקבות צו הוגשו תעודות עובד ציבור (תע"צ) מטעם המוסד לביטוח לאומי סניף נצרת. הוגשו שלוש תע"צ: ממחלקת הבטחת הכנסה לגבי תקופות זכאות של התובע; לגבי דמי פגיעה שהתובע קיבל בגין פגיעות בעבודה וכן אישור כי התובע לא הגיש תביעה לדמי אבטלה.

5. זהות המעסיק

בתיק שני נתבעים: הנתבעת ואחיה (הנתבע). על פי כתב ההגנה הנתבעת היא הבעלים של העסק ורשומה כעוסק מורשה. התובע טוען שלמרות שהנתבע הוא עובד שכיר בעסק, בפועל הוא זה שהיה מעסיקו לכל דבר וענין ולכן נתבע גם הוא.

בכתב ההגנה הכחישו הנתבעים את הטענה באופן כללי, וציינו שהנתבע הוא עובד שכיר בעסק. כן ציינו הנתבעים שהנתבע מנהל בפועל של העסק. מעבר לכך לא הוסיפו בנושא כל טענה או ראיה.

כאשר יש צורך להכריע בשאלת זהות המעסיק, יש לנתח את המסכת העובדתית ולבחון מיהו לאמיתו של דבר מעסיקו של העובד.

בפסיקה נקבעו מספר מבחני עזר לצורך הכרעה בשאלת זהותו של המעסיק כגון: כיצד ראו הצדדים את היחסים ביניהם; על מי חלה חובת תשלום המשכורת; בידי מי הכוח לפטר את העובד ובפני מי עליו להתפטר; מי קובע את מכלול תנאי עבודתו של העובד, לרבות גובה שכרו והנלווים לשכרו; מי מפקח על עבודת העובד, ועוד [ראו למשל דב"ע נב/142-3 אלהרינאת - כפר רות פד"ע כד 535, דב"ע שם/3-129 יוסף הרשקוביץ - מדינת ישראל פד"ע יב(1) 255]. לא מדובר ברשימה סגורה או מחייבת אלא מסייעת לבדיקת מהות היחסים במקרה הקונקרטי (ע"ע 273/03 דברת שוואב - מדינת ישראל - משרד החקלאות ופיתוח הכפר, 2/11/2006).

בעדותו השיב הנתבע כך:

"ש. מי מנהל את החשבוניות של העסק?

ת. אני ואחותי ויגה – הנתבעת מס' 1.

ש. אני מבין שויגה היא המעסיק?

ת. כן.

ש. אתה שכיר אצלה, מקבל תלוש?

ת. כן.

ש. מהו תפקידך?

ת. מנהל, אחראי על הכל".

(עמ' 31 לפרוטוקול הדיון, ש' 29-32, עמ' 32, ש' 1-4).

בהמשך אמר:

"ש. תפקידך נוגע למוסך עצמו, למכונאות רכב והיא יותר לצד הפיננסי של העסק?

ת. היא לצד הפיננסי אך ורק, אני הכל.

ש. אתה מטפל בזכויות העובדים?

ת. כן, בטח.

ש. חוק חופשה שנתית?

ת. כן".

(עמ' 32 לפרוטוקול, ש' 32, עמ' 33 ש' 1-4).

מהעדויות והחומר המצוי בתיק עולה כי הנתבע היה מנהל העסק בכלל ושל התובע בפרט וכי ההתנהלות היומיומית בכל נושא היתה מולו בלבד. ניתן להבין מחקירת הנתבע שהחלטת התובע להתפטר נעשתה בתיאום איתו (עמ' 24 לפרוטוקול, ש' 6-26).

כלומר שני הצדדים ראו בנתבע "מעסיק" של התובע: הנתבע היה הכתובת לנושאים כגון חופשות, זכויות אחרות ולמעשה כל דבר למעט "ההתנהלות הפיננסית" של העסק.

מסקנה זו מקבלת משנה תוקף נוכח העובדה שהנתבע הגיש תצהירו בשמו ובשם הנתבעת (סעיף 1 לתצהירו). למעשה לא הועלו טענות ביחס לאיזושהי פעולה אקטיבית מצד הנתבעת במסגרת ההליך כולו. הנתבעת לא הגישה תצהיר ולא העידה לפני בית הדין, עובדה שיש בה לעמוד לחובת הנתבעים.

נזכיר שהנתבעים הם אחים. במקור היה העסק בבעלות אביהם שהעביר אותו לנתבעת, ונותר "עסק משפחתי" כלשונו של הנתבע (עמ' 32 לפרוטוקול, ש' 15). יצוין כי במועד ההוכחות טענו הנתבעים שהאב סובל ממחלת האלצהיימר.

זאת ועוד, ומבלי להכריע בשלב זה לעצם ההעברות הכספיות, הרי שמהחומר המצוי בתיק עלה שחלק מהכספים הועברו לחשבונו של הנתבע ולא רק לחשבון העסק. כך שאם נכונה טענת הנתבעים כי התובע לווה כספים מהעסק, העובדה שהשיב כספים לנתבע ישירות מחזקת את הרושם כי הנתבע היה מעסיקו.

כמו כן טענת הנתבעים לפיה התובע הועסק בחצי השנה האחרונה לעבודתו במינימרקט השייך לנתבע 2 בעוד שהתובע טוען שהועסק רק במוסך, מחזקת את טשטוש הגבולות בין העסקים ובעליהם.

אשר על כן מצאנו כי גם הנתבע הוא מעסיקו של התובע, ולכן הנתבעים שניהם היו מעסיקים במשותף של התובע.

6. תקופת העבודה של התובע

הצדדים חלוקים הן באשר למועד תחילת תקופת העבודה והן באשר למועד סיומה.

התובע טען בכתב התביעה ובתצהירו שהחל לעבוד בשנת 1987 במוסך, אך אז הוכח בתע"צ מהביטוח הלאומי שבשנת 1986 קיבל דמי פגיעה ובטפסים צוין כי עבד במוסך. זאת ועוד הנתבעים הציגו הסכם מיום 27/5/1996 שנחתם לדבריהם על-ידי התובע ואביהם לפיו הוא הועסק החל מ-1986.

למרות שלפי המסמך שהציגו הנתבעים החל התובע לעבוד בשנת 1986, הם המשיכו לטעון כי החל לעבוד בשנת 1987. התובע אמנם הכחיש את חתימתו על מסמך זה, אך יש בכך כדי לחדד עד כמה המסכת העובדתית שמציגים שני הצדדים איננה ברורה.

מאחר שהתובע טען בכתב התביעה כי תחילת ההעסקה היתה בשנת 1987 ורק בהמשך שינה גרסתו לאור תעודת עובד הציבור, מבלי לבקש תיקון של כתב התביעה, אנו קובעים כי מנין התקופה ייספר החל מ- 1987.

אשר למועד סיום ההעסקה במוסך התובע טען כי היה זה חודש 9/2008 ושעבד אך ורק במוסך, בעוד שהנתבעים טוענים כי היה זה בחודש 2/2008, ובהמשך הועסק התובע במינימרקט עד 9/2008.

בדיון המוקדם חזר והדגיש ב"כ התובע כי התובע מעולם לא עבד במינימרקט אלא רק במוסך ולכן התלושים מטעם המינימרקט פיקטיביים.

תמוה שהתובע לא היה מודע לכך שבחצי השנה האחרונה לעבודתו הופקו תלושי השכר שלו על-ידי הנתבע. לכאורה ניתן ליישב זאת עם טענתו בהליך הקודם כי לא קיבל תלושי שכר. אולם בפועל בהליך זה טען התובע שהנתבעים לא יידעו אותו כי הוציאו תלושים על שם המינימרקט, ולא כי לא ידע זאת משום שלא קיבל תלושים.

זאת ועוד התובע קיבל השלמת הכנסה החל מחודש 7/2008. על מנת לקבל השלמת הכנסה יש צורך בהעברת תלושי שכר (דבר שלא מתיישב עם טענת התובע בהליך הקודם שלפיה לא קיבל תלושי שכר מהנתבעים) ובנקיבת שם המעסיק בטפסי התביעה שהוגשו למוסד לביטוח לאומי.

על כן קשה לקבל שהתובע כלל לא ידע שהתלושים שקיבל בחצי השנה האחרונה הופקו על שם הנתבע. עם זאת – מאחר שמצאנו כי הנתבע אף הוא היה מעסיקו של התובע, הרי בין אם עבד התובע במינימרקט או במוסך מדובר בתקופות רצופות אצל אותו מעסיק על פי סעיף 1 לחוק פיצויי פיטורים תשכ"ג-1963.

לפיכך אנו קובעים את מועד סיום ההעסקה של התובע בספטמבר 2008.

7. זכאות התובע לפיצויי פיטורים והודעה מוקדמת

התובע טען בכתב התביעה שפוטר מעבודתו במוסך ללא הודעה מוקדמת בחודש 9/2008. הוא תבע 80,850 ₪ בגין פיצויי פיטורים וכן 3,850 ₪ בגין הודעה מוקדמת.

לא הוצג מכתב פיטורים (התובע אף לא טען כי קיבל לידיו מכתב כזה) ולא נמסרו פרטים לגבי נסיבות הפיטורים.

הנתבעים טענו מנגד שהתובע התפטר מיוזמתו בחודש 2/2008 במטרה לפדות את הכספים שנצברו לזכותו בקופת הגמל, ולהעבירם לנתבעים לצורך סגירת החוב כלפיהם.

לגרסת הנתבעים, התובע הועסק במינימרקט השייך לנתבע החל מחודש 3/2008 עד לחודש 9/2008, אז סיים הנתבע את העסקתו כיון שהתובע שב וצבר חובות כספיים.

כלומר הנתבע מודה למעשה שהוא זה שסיים את העסקת התובע אצלו (הגם שהיה זה במינימרקט, לגרסת הנתבע).

הנתבע אף הצהיר כי נתן לתובע מכתב פיטורים על פי בקשתו לצורך הגשת תביעות במוסד לביטוח לאומי (סעיף 45 לתצהיר הנתבע). הדבר מעביר את נטל הראיה לכתפי הנתבע.

בנוסף, לגרסת הנתבעים הם הסכימו לשלם לתובע פיצויי פיטורים למרות שלא פוטר. נוכח האמור שוכנענו שהתובע זכאי לפיצויי פיטורים מהנתבעים.

אשר לדרישה של תמורת הודעה מוקדמת לפיטורים, התובע טען שפוטר ביום 1/9/2008 אך הציג תלוש לחודש ספטמבר 2008 ממנו עולה כי קיבל שכר מלא על אותו חודש לכן איננו זכאי לדמי הודעה מוקדמת. נציין שאם מדובר בפיצויי פיטורים הניתנים מכוח הסכמה, אין חובה לתת הודעה מוקדמת. לכן דין רכיב תביעה זה להידחות.

8. האם שולמו לתובע פיצויי פיטורים

לטענת הנתבעים טרם העברת העסק לבעלות הנתבעת קיבל התובע את מלוא זכויותיו בגין תקופת עבודתו עד 1999. בתמיכה לכך הציגו מסמך כתוב בערבית וחתום לטענתם על-ידי התובע (וגם על-ידי אחיו כעד) מיום 27/5/1996. המסמך תורגם בדיון מיום 2/2/2012. על פי המסמך שילם אבי הנתבעים לתובע סך של 13,500 ₪ עבור זכויות לרבות פיצויי פיטורים עד למועד 30/4/1996. לדברי הנתבעים התובע קיבל בהמשך סכום כסף נוסף במזומן לצורך סגירת החשבון והשלמת תקופת העבודה אצל האב שהסתיימה בחודש 3/1999.

התובע הכחיש בעדותו כי החתימה על המסמך מחודש 5/1996 היא חתימתו (ראו עמ' 19 לפרוטוקול, ש' 9 ותחילת עמ' 20), אך למעשה לא טען מפורשות כנגד המסמך ולא כי חתימתו זויפה. כמו כן מדובר במסמך הכתוב בשפה הערבית, אשר לגביה לא נטען כי התובע איננו מבין דבר. ההיפך הוא הנכון, בדיון מיום 19/3/2013 השיב התובע כי הוא אכן יודע לקרוא בשפה ערבית (ראו עמ' 19 לפרוטוקול ש' 11-12).

משום כך לא שוכנענו בגרסת התובע ולכן תקופת הזכאות תימנה החל מיום 1/5/1996 ועד ליום 1/9/2008 קרי, 12 שנים ו-4 חודשים. פיצויי הפיטורים יחושבו על פי שכרו האחרון של התובע: 3,850 ₪ ומכאן שעל הנתבעים היה לשלם לתובע 47,355 ₪.

ביחס לטענות הנתבעים שלפיהן שילם האב לתובע סכומים נוספים במזומן – הרי אלו לא היו עקביות ולא נתמכו בראיות ודינן להידחות.

הנתבעים שבו והדגישו שלמרות שלא היו חייבים בתשלום פיצויי פיטורים הם שילמו לתובע במזומן פיצויים לפנים משורת הדין. בתמיכה לכך הציגו את התצהיר עליו חתם - לטענתם - התובע מול עו"ד ג'באלי ביום 29/2/2008 (נספח א' לכתב ההגנה – להלן: "התצהיר מ-29/2/2008").

התובע מצדו הכחיש כי חתם על התצהיר מול עו"ד ג'באלי. אנו נתייחס לסוגיה זו ולנפקות המסמך בהמשך.

9. התצהיר מיום 29/2/2008

התצהיר מ-29/2/2008 נחתם כביכול מול עו"ד ג'באלי ובו הצהיר התובע ששולם לו במזומן כל הפיצויים והמגיע לו על-ידי הנתבעים בסך השווה לסכום שהצטבר לו בפניקס. התובע הצהיר שאם יקבל כל תקבול או תגמול מהפניקס מתחייב להעבירו לנתבעת.

התובע טען שמעולם לא חתם על תצהיר מול עו"ד ג'באלי, אך למרות זאת אישר כי זו אכן חתימתו על התצהיר. לדבריו חתם מבלי להבין על מה הוא חותם ובכל מקרה לא היה זה מול עו"ד ג'באלי (ראו עמ' 15-16 לחקירתו).

עו"ד ג'באלי העיד לפנינו שהסביר לתובע את תוכן התצהיר טרם חתם בנוכחותו כנדרש (ראו עמ' 42 לפרוטוקול).

נציין כי התצהיר איננו מתייחס כלל למהות או לסך זכאות התובע והחובות שלו לנתבעים, ואכן עו"ד ג'באלי הבהיר כי לא ביצע חישובים של זכויות ולא הסביר לתובע מה מגיע לו (מאחר שאיננו מומחה בדיני עבודה) ו"לא נכנס לשום דבר" (עמ' 41, ש' 17-32).

התובע הודה, כאמור, שזו חתימתו על גבי התצהיר. לנוכח עדותו של עו"ד ג'באלי אנו מאמינים וסבורים שהתובע הביא את המסמך חתום ולבקשתו של עו"ד ג'באלי חתם שוב בנוכחותו לאחר שהמסמך תורגם והוסבר לו.

על כן שוכנענו כי יש בתצהיר כדי לתמוך בטענת הנתבעים לפיה התובע התחייב להעביר להם את הסכומים שיקבל מהפניקס לאחר שהוא הבין זאת והסכים – הסכמה מדעת. עם זאת מאחר שעו"ד ג'באלי העיד כי לא חישב את הזכויות (והתצהיר אכן איננו מפורט) לא נוכל לייחס נפקות משפטית לכל ויתור של התובע על זכויותיו.

נותרת השאלה אם ומה היו חובותיו של התובע לעסק, אשר בגינם התחייב להעביר לנתבעים את הכספים שקיבל מחברת הביטוח.

10. הטענות בדבר חובות התובע

לנוכח משך תקופת ההתקשרות בין הצדדים וקרבת היחסים, נדמה שהצדדים עצמם אינם בטוחים בעובדות ובסדר הדברים, והדבר ניכר בכתבי הטענות ובעדויותיהם.

הנתבעים חזרו וטענו כי התובע נהג ללוות כספים מהעסק, ועם הזמן צבר חובות. משום כך הוסכם שהתובע יעביר לנתבעים את הכספים שנצברו על שמו בקופת התגמולים והפיצויים לכיסוי חובותיו.

לא הוצגו ראיות או כרטסת רישומים להלוואות שלקח התובע מהעסק. כל שיש בידינו הוא הצהרות הנתבעים לפיהן נתנו לתובע כספים במזומן או שילמו בשמו לאחרים כאשר גרסאות שני הצדדים כאמור לא היו עקביות.

התובע הודה בעדותו כי אכן לווה מהנתבע כספים לצורך נסיעה משפחתית לחו"ל, לעיתים קיבל כסף מראש על חשבון המשכורת, ובמקרה אחר הנתבע שילם לקבלן בשם חאלד שחאדה עבור התובע. התובע אף ציין שהוא עדיין חייב סכום כסף נוסף לנתבע (עמ' 24 לפרוטוקול ש' 1-26).

עוד סיפר התובע כי אביהם של הנתבעים נתן לו 1,000 דולר במתנה לנישואיו ואז קוזז הסכום ממשכורתו בהמשך (עמ' 20, ש' 2-3).

במקרה אחר ציין התובע כי הועברו לחשבונו כספים על-ידי הנתבע. לדבריו: "הייתי עושה חסכון היה נכנס מחשבונו 1,500 ₪ הוא מקזז מהשכר שלי" (עמ' 24 לפרוטוקול, ש' 10-14).

התובע טוען כי לא לווה כספים מהנתבעים אך כאמור סתר את עצמו בהמשך. מעדות התובע מתקבלת תמונה לפיה בניגוד לגרסתו הראשונה בכתב התביעה, הוא אכן קיבל כספים כהלוואה במהלך תקופת העבודה. זאת כאשר אין הוא יודע, או אינו מצהיר באופן ברור לגבי הסכום שקיבל ו/או הוחזר. גרסת התובע אינה עקבית ומתעורר ספק לגבי אמינותה.

מנגד, הנתבעים אמנם עקביים בעצם הטענה כי התובע לווה כספים, אולם גם הם הציגו מספר גרסאות עובדתיות לעניין הכספים שהועברו ומועדי ההלוואה. עם זאת לאור היחסים הממושכים (21 שנים) והקרובים ("כמו משפחה") מתקבל על הדעת שלא בוצע רישום קפדני של הכספים שהועברו בין הצדדים.

בשקלול כל אלה ובהינתן התצהיר שחתם התובע מול עו"ד ג'באלי (הצהרה שהובהרה לתובע כראוי) אנו סבורים כי לקראת סיום תקופת העבודה של התובע נותר חוב שהוא היה חייב לנתבעים כתוצאה מהלוואות, שלא הוחזרו באופן מלא. אחרת לא היה מסכים להעביר להם את הסכום שנצבר בקופות התגמולים והפיצויים. נשאלת עדיין השאלה האם זויפו חתימות התובע על ההעברות הבנקאיות של כספי הביטוח.

11. הסכמת התובע לביצוע ההעברות הבנקאיות

בהליך נדונו שלוש העברות בנקאיות של סכומים שהתקבלו מחברת הביטוח אשר לגביהן טען התובע כי לא אישר את העברתן וחתימתו זויפה. אף שהודה שחתם על אחת מבקשות העברה, טען שלא ידע במה מדובר.

ההעברה הכספית הראשונה בסך 21,674 ₪ נעשתה ביום 11/4/2008 (להלן: "ההעברה הראשונה").

ההעברה הכספית השניה בסך 4,543 ₪ נעשתה ביום 27/6/2008 (להלן: "ההעברה השניה").

ההעברה הכספית השלישית, בסך 17,297 ₪ נעשתה ביום 26/8/2008 (להלן: "ההעברה השלישית").

בכתב התביעה טען התובע שהוחתם ב"דרך לא דרך" על מסמכים. התובע לא פירט על אלו מסמכים חתם מבלי שידע במה מדובר בהיותו אנאלפבית ועל אלו מסמכים זויפה חתימתו ללא ידיעתו.

בדיון מיום 10/7/2012 ציין לראשונה ב"כ התובע כי התובע הוחתם וזו אכן חתימתו על ההעברה הבנקאית השניה, אך זאת מבלי שידע במה מדובר.

על שתי ההעברות הנוספות טען התובע כי לא חתם ולא הרשה לנתבע לחתום בשמו. בפועל טוען התובע לזיוף כל חתימותיו לענין ההעברות הבנקאיות (יוזכר כי לענין התצהיר שחתם התובע מול עו"ד ג'באלי טען כי לא ידע במה מדובר, ושלא חתם על המסמך שהציגו הנתבעים משנת 1996 סמוך להעברת העסק). כלומר לגרסת התובע כל חתימה שהוזכרה בכל מסמך בהליך (ההסכם משנת 1996, התצהיר מול עו"ד ג'באלי ובכל ההעברות הבנקאיות) זויפה או שהוחתם ללא ידיעתו.

מנגד טוענים הנתבעים כי התובע נתן רשות לנתבע לחתום על ההעברה הראשונה ולכן חתם בשמו. על ההעברה השניה התובע חתם (על זה אין חולק) ולדבריהם גם על ההעברה השלישית.

בחוות דעתה של המומחית צוין ביחס לחתימה על בקשת ההעברה השניה נמצא בדרגת הסבירות הגבוהה ביותר כי נכתבה על ידי התובע. ביחס לחתימה על ההעברה הבנקאית מיום 26/8/2008 נמצא שקיימת אפשרות סבירה שהחתימה זויפה. ביחס לחתימה על ההעברה הבנקאית הראשונה נמצא בדרגת סבירות גבוהה מאד שלא נכתבה על-ידי התובע.

כל אחד מהצדדים סבר כי מסקנותיה של המומחית מתיישבות עם גרסתו.

יצוין כי שני הפקידים אשר קיבלו את הוראת ההעברה בפקסימיליה העידו לפנינו בדיון שטרם ביצוע ההעברה הבנקאית וידאו טלפונית עם התובע שאכן זהו מבוקשו (עמ' 25-31 לפרוטוקול).

בחקירתו הנגדית אמר התובע לענין זה את הדברים הבאים (עמ' 14 לפרוטוקול, ש' 17-32, ראו גם עמ' 15 ש' 1-20):

"ש. אם אומר לך שפקיד בנק דיבר אתך אישית ואמר לך שהוא רוצה לבצע העברה של סכום מסוים מהחשבון שלך לחשבון הנתבע, ואתה אמרת לו כן, זה נכון?

ת. אף פעם לא התקשר אלי פקיד מהבנק ואין לי טלפון.

ש. בהמשך לאותו סעיף 20 בתצהירך, פסקה שניה, "אינני יודע לקרוא טוב את מסמכי הבנק ומעולם לא עיינתי בהם", זה נכון?

ת. אני מאשר, אני קורע אותם.

...

ש. איך ידעת שהמסמכים האלה מזויפים אם אינך יודע לקרוא?

ת. הסתכלתי רק על החתימה שלי וזיהיתי.

ש. אז התוכן לא ענין אותך?

ת. אני לא קראתי".

וכך התייחס הנתבע לנושא (ראו עמ' 38 לפרוטוקול, ש' 19-32, ראו גם עמ' 39 ש' 1-12):

"ש. אם לפי מה שאתה אומר כל הקלפים היו פתוחים, לא העלמתם כלום ממנו, למה לא עשיתם שהוא ילך לבנק ויעשה העברה מול פקיד הבנק ולא בפקס מרחוק?

ת. למה לשלוח אותו, אם אפשר לעשות? הוא אמר לי שהוא קיבל כסף לחשבון, הוא הגיע אליי, ואמר לי שקיבל כסף לחשבון".

גרסאות הצדדים אינן ברורות דיין, ובחלקן מעוררות סימני שאלה. יתכן כאמור שהדבר נובע מתקופת ההתקשרות הארוכה, היחסים הקרובים והעדר התיעוד.

התצהיר שנחתם מול עו"ד ג'באלי מתייחס לפוליסה באופן הבא: "הריני להצהיר כי הגב' ויגה פאר הבעלים של המוסך שילמה לי במזומן את כל הפיצויים ואת כל המגיע לי על פי חוק מתקופת עבודתי בין 01/03/1999 ועד ליום 29/02/2008, ובנוסף שילמה לי במזומן סך השווה לסכום המבטחים והפיצויים מפוליסת ביטוח המנהלים הרשומה על שמי מחברת הפניקס הישראלי, חברה לביטוח בע"מ מחלקת ביטוח חיים."

בהמשך בסעיף 5 נאמר: "הריני להצהיר כי במידה ואקבל כל תקבול ו/או תגמול מחברת הפניקס עבור תגמולים ו/או פיצויים מתחייב להעבירם לגב' ויגה פאר... וזאת תוך 10 ימי עסקים מיום קבלתם בפועל, ובזה הנני נותן המחאת זכות בפוליסה..."

התצהיר מעט מבולבל ומזכיר מבטחים, פיצויים, ביטוח מנהלים וביטוח חיים.

עיון בנספח האחרון לתצהיר הנתבע – מסמך מהפניקס מיום 7/4/2008 – מעלה שנצברו לפיצויים סך של 21,663 ₪ וכן לתגמולים סך 19,985 ₪. ביחד מגיע הסכום על פי אותו מסמך ל- 41,648 ₪. סכום זה כולל גם בכספים שהפריש המעסיק לפיצויי פיטורים.

ההעברה השניה שנעשתה ביום 27/6/2008 בסך 4,543 ₪ הועברה מחברת "הראל חברה לביטוח" ולא מהפניקס. כך עולה מדפי פירוט החשבון של התובע שצורפו כמוצג מיום 29/11/2012. יוער כי אף לא אחד מהצדדים הזכיר את חברת "הראל".

נקודה נוספת שעולה היא האם זויפו חתימותיו של התובע גם למול חברת הפניקס לענין עצם הבקשה לפדיון. התובע לא טען מפורשות שזיופה חתימתו עת ביקש מחברת הפניקס לשחרר את הכספים ולהעבירם לחשבונו, ולטעמנו הדבר מעורר שאלה.

ניתן לשאול: אם זהו החשד של התובע, מדוע לא נקט צעדים למול הבנק וחברת הביטוח?

ועוד: מתי גילה התובע על ביצוע הגניבה כביכול? אם פוטר לפתע בחודש 9/2008 היה זה זמן מה לאחר שבוצעו העברות הכספים. האם עד אז לא ידע דבר?

האם לתובע אכן לא היה מושג מה נעשה בחשבון הבנק שלו?

כך אמר התובע בחקירתו הנגדית:

"ש. כדי לשחרר כסף מקופת פיצויים לפי החוק של המדינה, אתה צריך להביא אישור ממס הכנסה, זה אישור אישי שאתה מביא אותו, איך הצלחת להביא את האישור ולמסור אותו ולא לדעת שיש לך כסף?

ת. אני לא הבנתי.

ש. כשאמר לך פקיד הבנק שיש כסף שנכנס ויצא למר סוהיל, אמר לך מה הסכום?

ת. לא.

ש. אתה לא שאלת אותו כמה?

ת. לא שאלתי, הוצאתי פירוט חשבון ובפירוט החשבון הופיע שיש העברה מפה לפה.

...

ש. אחרי ששלושת הסכומים האלה הועברו לחשבונך ולא ידעת שהם נכנסו ויצאו, ופקיד הבנק סיפר לך, מתי זה היה?

ת. לא זוכר בדיוק.

ש. חודש, חודשיים?

ת. לא זוכר. אני לא זוכר מתי עליתי לבנק, זה היה לפני 5 שנים.

ש. אחרי שידעת, המשמעות שגנבו אותך?

ת. כן.

ש. אז מי שגונבים ממנו כסף, או שהולך למעביד שגנב ממנו את הכסף ואומר לו שהוא גנב ממך כסף שיחזיר לך או שאתה הולך למשטרה ומתלונן או שאתה מביא חבר ומבקש שיחזיר לך את הכסף, מה אתה עשית?

ת. אני הכנסתי צד ג', הכנסתי מישהו ממשפחת אבו עקבה, חוסיין עייאד, סאלח שאוהן ולא הלכתי למשטרה.

אני אוהב אותו יותר מדי, לכן לא התלוננתי במשטרה.

...

ש. זה היה מיד, תוך יום, יומיים, שבוע?

ת. תקופה, שבוע, שבועיים, חודש, לא זוכר".

(ראו עמ' 22 לפרוטוקול, ש' 5-32, עמ' 23, ש' 1-26).

יצוין כי ההוראה לבנק ביחס להעברה הראשונה התייחסה להעברה של 10,000 ₪ לחשבונו של הנתבע, והיתר לחשבון הנתבעת. בפועל הועבר הסכום כולו לחשבון הנתבע. גם בכך יש להעלות סימן שאלה.

אמנם חוות הדעת של המומחית מעלה חשש ואף חשד לזיוף חתימות התובע בהעברה הראשונה והשלישית. אולם הנתבע טען – עוד בטרם נערכה חוות הדעת – כי הוא זה שחתם על ההעברה הראשונה. כך שממילא נותרה מחלוקת רק לענין החתימה על ההעברה השלישית ולגביה חוות הדעת לא היתה חד משמעית.

כמו כן גם אימוץ חוות דעת המומחית באופן מלא איננו מכריע בשאלה האם התובע ידע על מה הוא חתם בהעברה השניה, והאם התובע הרשה לנתבע לחתום בשמו.

מערכת היחסים כפי שמצטיירת ואף נאמרת במפורש היא של "כמו משפחה". הדבר מקבל אישוש גם בעדותו של פקיד הבנק מר עותמאן עימאד (עמ' 25 לפרוטוקול, ש' 12-16). בנסיבות המיוחדות הללו, ונוכח התצהיר שנחתם מול עו"ד ג'באלי אנו מאמינים שהנתבעים פעלו בהסכמת התובע.

יתר על כן קבלת טענות התובע לענין זיוף החתימות משמעה הסקת מסקנות מרחיקות לכת לענין התנהלות פקידי בנק לאומי ועו"ד ג'באלי. הכרעה בטענות הזיוף דורשת נטל הוכחה מוגבר ולטעמנו התובע לא עמד בו.

הסכומים שהצטברו בפניקס בקופת הפיצויים הגיעו לסך של 21,663. מאחר שהתובע קיבל את הסכום והעביר אותו לנתבעים, הרי שיש להפחית אותו מסך פיצויי הפיטורים להם הוא זכאי. מכאן שסכום פיצויי הפיטורים שעל הנתבעים לשלם לתובע הוא 25,692 ₪ (47,355 ₪ פחות 21,663 ₪).

12. זכאות התובע לפיצוי בגין אי הפרשות לפנסיה

התובע טען לתחולת ההסכם הקיבוצי בענף המוסכים או למצער צו ההרחבה בענף המוסכים ומכוח אלה תבע פיצוי בגין אי הפרשות לפנסיה.

הנתבעים לא העלו כל טענה עניינית בתגובה.

התובע לא הציג כל ראיה לפיה הנתבעים חברים באיגוד המוסכים (ולמעשה אף לא טען שכך הוא) ולכן לא ניתן לקבוע תחולה של ההסכם הקיבוצי.

עם זאת מצאנו שהעסק הוא אכן בגדר "מוסך". בצו ההרחבה בענף המוסכים משנת 1995 מוגדר "מוסך" כ"מקום עבודה וכל מוסך המעסיק עובדים שכירים בתיקונים ושירותים לכלי רכב וחלקיהם."

הנתבע הצהיר כי מדובר ב"עסק רדיאטורים" וכינה את העסק בתצהירו כ"מוסך". כך נאמר גם בתצהיר שנחתם מול עו"ד ג'באלי. גם בחקירתו הנגדית ציין הנתבע כי ניהל את המוסך (עמ' 35, ש' 18). כך שלמעשה אין מחלוקת שמדובר ב"מוסך" ולכן חל צו ההרחבה בענף המוסכים.

צו ההרחבה בענף המוסכים קובע שעל הנהלת המוסך לבטח את עובדיה בקרן פנסיה יסוד או בקרן פנסיה מקיפה, לפי בחירתם, כאשר על המעביד להפריש 6% משכרו הכולל של העובד לגמל. לטענת התובע הנתבעים הפקידו עבורו כספים בפניקס ולא בקרן פנסיית יסוד מבלי להחתים אותו על כתב ויתור בניגוד לקבוע בצו ההרחבה לענף המוסכים.

הנתבעים טוענים שהפרישו כדין כספים על שם התובע לפוליסת ביטוח בפניקס. יוער כי לדבר אין זכר בכל תלושי השכר אך עולה בקנה אחד עם המפורט במסמך הפניקס מיום 7/4/2008 שצורף כנספח אחרון לתצהיר הנתבע. מהמסמך עולה כי ההפרשות נעשו בין התאריכים 01/03/1999 ו- 29/2/2008.

לטענת הנתבעים הסכום הנצבר בפוליסה עמד על כ-40,000 ₪ עת סיים התובע את עבודתו. מאחר שהתובע היה חייב כספים לנתבעים הגיעו הצדדים להסכמה כי ימשוך את הכספים מחברת הביטוח ויעביר אותם לנתבעים לצורך כיסוי החוב.

התובע טען כאמור כי הכספים שנצברו עבורו בפניקס הועברו לנתבעים במרמה.

למעשה, לדברי התובע הוא כלל לא ידע במהלך תקופת עבודתו כי הנתבעים הפרישו עבורו כספים לביטוח, ומעולם נמסר לו כל פירוט בגין זכויותיו. לפיכך העמיד תביעתו ברכיב זה על סך 45,000 ₪ בהתאם לסכום שנצבר בפניקס, זאת מבלי לערוך כל חישוב לגבי התקופה והסכומים הנתבעים.

מהאישור שהוגש מטעם הפניקס עולה כי הסכום שהופקד במשך תקופת העבודה של התובע בקופת התגמולים היה נכון למועד 7/4/2008 סך של 19,985 ₪.

על התובע הנטל להוכיח את תביעתו, ולחשב זכאותו למען פסיקת סכום קצוב. מאחר שהתובע תלה את רכיב תביעה זה בסכומים שנצברו לטובתו בפניקס, ומאחר ששוכנענו שסכום זה הופקד בחשבונו ומהווה פירעון מלא של הסכום שהופרש, וכן שהתובע הסכים לביצוע ההעברות הבנקאיות ובהן הסכום שנצבר בקופת התגמולים (בסך 19,985 ₪), הרי שממילא קיבל והעביר את מה שתבע. מעבר לכך לא הוכיח התובע שקמה לו זכאות נוספת. על כן דין רכיב תביעה זה להידחות.

13. החזרי הוצאות הנסיעה

התובע טען כי מעולם לא קיבל החזרי נסיעות. לגרסתו הוא עבד 6 ימים בשבוע (על כך אין מחלוקת) והגיע לעבודה ברכבו הפרטי. לפיכך העמיד תביעתו ברכיב זה על 21,000 ₪ (250 ₪ לחודש כפול 12 חודשים למשך 7 שנים).

בתלושי השכר שהוצגו אכן אין עדות לתשלומים עבור הוצאות נסיעה.

בכתב ההגנה טענו הנתבעים שהתובע לא זכאי להחזרי נסיעות כיון שהם הסיעו אותו, ובתצהיר הנתבע נאמר שהתובע הגיע ברגל למוסך.

התובע לא הוכיח (ולמעשה אף לא טען) שהוא מתגורר במקום שאיננו מרחק הליכה מהעבודה, או שהיה עליו להשתמש בתחבורה – בין אם ציבורית ובין אם נזקק לרכבו הפרטי. לא הובאה ראשית ראיה בדבר הוצאות נסיעה עקב שימוש ברכב פרטי או תחבורה ציבורית מהתקופות הרלבנטיות לתביעה.

תמוה שהתובע לא דרש במשך כל תקופת עבודתו כי ישולמו לו החזרי נסיעות ויתכן שזה לא בכדי.

בהינתן כל האמור: העדר ראיה לענין המרחק והצורך בתחבורה, כמו גם "שתיקת" התובע משך 21 שנה – אנו דוחים את התביעה ברכיב זה.

14. דמי הבראה

התובע טען כי לא קיבל דמי הבראה והעמיד תביעתו ברכיב זה על סך 7,000 ₪ עבור 20 ימי הבראה.

הנתבעים טענו שהתובע קיבל את דמי ההבראה בפועל במהלך עבודתו אך לא הציגו כל ראיה לתמיכה.

בתלושי השכר לא מופיעים תשלומים עבור דמי הבראה.

מאחר שהנטל להוכיח תשלום של רכיב זה מוטל על הנתבעים – תביעת התובע ברכיב זה מתקבלת.

זאת בשים לב שלא הוכח כי התובע קיבל את מלוא זכויותיו לרבות דמי הבראה עת הועבר העסק על שם הנתבעת ולכן מנין שנות עבודתו נספר מ-1987.

על כן התובע זכאי ל-20 ימי הבראה בגין השנתיים האחרונות לעבודתו.

על פי צו ההרחבה בדבר תשלום דמי הבראה (הרלבנטי לתקופה) שווי יום הבראה היה 331 ₪.

התובע זכאי לתשלום בגין 20 ימים הבראה, בסך של 6,620 ₪.

15. פדיון חופשה

התובע טען כי לא קיבל חופשה שנתית ולא פדיון חופשה והעמיד רכיב תביעה זה על 12,012 ₪ (26 ימי חופשה בשנה על פי צו ההרחבה בענף המוסכים כפול 3 שנים, לפי ערך יום עבודה בסך 154.01 ₪).

מנגד הנתבעים טענו כי לא זו בלבד שהתובע קיבל ימי חופשה, אלא הוא אף נותר חייב לנתבעים כיון שצבר יתרה שלילית של ימי החופשה.

תלושי השכר שהוצגו הם חלקיים אך מכסים את שלוש השנים האחרונות לתקופת העבודה של התובע במוסך (עד פברואר 2008). אולם התלושים לחודשים 1/2008 ו-2/2008 לא הוצגו, למרות שבהליך הקודם נטען שהנתבעים צרפו את כל תלושי השכר משנת 2000 עד שנת 2008.

הנתבעים לא הציגו פנקס חופשות. בתלושי השכר שהוצגו ניכר כי התובע קיבל תשלום על ימי חופשה לעיתים קרובות, אולם בחלק התלוש שעוסק בניצול וצבירה של ימי החופשה אין רישום קוהרנטי, אם בכלל.

בדיון מיום 2/2/2012 טען ב"כ התובע כי התובע לא ניצל ימי חופשה וכי התלושים פיקטיביים. הטענה בדבר פיקטיביות התלושים נטענה כלאחר יד ולא נתמכה בראיות ונזכיר שאלה אותם תלושים שהתובע הציג למוסד לביטוח לאומי לצורך קבלת השלמת ההכנסה.

בדיון ההוכחות נשאל הנתבע "יש כרטסת חופשה שנתית לעובדים?" והשיב "אני לא יודע. אין לנו." (עמ' 20 לפרוטוקול, ש' 28-29).

בהמשך הוסיף:

הנטל בסוגיה זו מוטל על הנתבעים, ואכן לא הוצג פנקס חופשות (הדבר מתיישב עם עדות הנתבע לפיה התובע פשוט לא היה מגיע לעבודה ומקבל תשלום ועולה בקנה אחד עם תלושי השכר).

על אף שתלושי השכר אכן לא כללו רישום של ימי חופשה כדין, מצוין בהם כי התובע ניצל וקיבל ימי חופשה. אנו מעדיפים את גרסת הנתבעים שנתמכה בתלושי השכר, על פני גרסת התובע שהצהיר כי לא יצא מעולם לחופשה. לכן, אנו מקבלים את הרישומים שבתלושי השכר באשר לתשלום ימי חופשה לתובע. אולם, אין בהם מיצוי מלא לזכאות התובע בגין רכיב זה.

מכאן, שתביעת התובע ברכיב זה מתקבלת, שכן הנתבעים לא עמדו בנטל ההוכחה – לא הציגו פנקס חופשות וודאי שלא הוכיחו שהתובע ניצל את כל ימי החופשה.

זאת בכפוף לקיזוז ימי החופשה שניצל התובע כפי שעולה מתלושי השכר, בשלוש השנים האחרונות לעבודתו (מחודש 9/2005 עד 9/2008 בהנתן שתלושים לחודשים 1-2/2008 לא הוגשו).

התובע זכאי ל-26 ימי חופשה בשנה על פי הקבוע בצו ההרחבה בענף המוסכים (26 ימים החל מהשנה התשיעית לעבודה ומעלה, לעובד 6 ימים בשבוע).

מהתלושים עולה שבתקופה האמורה ניצל התובע 35 ימי חופשה, כאשר בתלוש לחודש 9/2008 מצוין ערך יום עבודה של התובע בסך 154 ₪.

מכאן שעל הנתבעים לשלם לתובע 6,622 ₪ עבור 43 ימי חופשה (26 ימים כפול שלוש שנים פחות 35 ימים שקיבל התובע).

16. לסיכום

נוכח האמור לעיל, על הנתבעים לשלם לתובע את הסכומים הבאים:

א. סך של 25,692 ₪, בגין פיצויי פיטורים, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק החל מיום 1/10/2008 ועד ליום התשלום המלא בפועל.

ב. סך של 6,620 ₪, עבור דמי הבראה, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק החל מיום 1/10/2008 ועד ליום התשלום המלא בפועל.

ג. סך של 6,622 ₪, עבור פדיון חופשה, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק החל מיום 1/10/2008 ועד ליום התשלום המלא בפועל.

בהתחשב בעובדה שהתובע מיוצג על ידי עו"ד מטעם הלשכה לסיוע המשפטי, אין צו להוצאות.

17. לצדדים זכות ערעור בפני בית הדין הארצי לעבודה בירושלים, תוך 30 ימים מתאריך המצאת פסק הדין.

ניתן היום ג' אדר ב תשע"ד, 05/03/2014, בהעדר הצדדים ויישלח אליהם.