השאלה העומדת לדיון היא כיצד יש לקבוע שוויו של רכב לשם תשלום תגמולי ביטוח, עקב תאונה בה נגרם לרכב אובדן מוחלט.

ההליך

1. רכב התובע ניזוק בתאונה עצמית ונגרם לו אובדן מוחלט. הנתבעת, מבטחת הרכב, שילמה לתובע תגמולי ביטוח שאינם שנויים במחלוקת, המהווים לטענה, תשלום מלוא הנזק שנגרם. התובע סבור שתגמולי הביטוח שולמו בחסר, ומכאן התביעה.

2. תגמולי הביטוח שולמו על ידי הנתבעת, על יסוד חוות דעת שמאי מטעמה, שחישב את ערך הרכב בהתאם לפרמטרים הקבועים במחירון לוי יצחק. התובע טוען שיש לחשב את ערך הרכב בהתאם לשווי עליו הוסכם בעת עריכת פוליסת הביטוח, ושווי זה, לא מחיר המחירון, הוא המחיר הקובע.

3. מטעם התובע העידו התובע עצמו, מוכר הרכב ("מוכר הרכב") ושמאי ("שמאי התובע"). מטעם הנתבעת העידו השמאי שבדק את הרכב וערך את חוות הדעת ("שמאי הנתבעת"), בעל משרד השמאים בו עובד אותו שמאי וסוכן הביטוח. כן הוגש תצהיר אקטואר ראשי אצל הנתבע, שהוגש ללא חקירה נגדית.

4. אציין כבר עתה, כי לאורך כל ההליך שינה התובע טעמו וטיעוניו, טענות שעלו בתצהיר עדות ראשית, חורגות מהאמור בכתב התביעה, וטענות שעלו בסיכומים, חורגות משני אלו. התוצאה היא ששני הצדדים הפליגו בסיכומים ארוכים, בהם שלל טענות הרבה מעבר לנדרש. ב"כ הנתבעת הודיעה לאורך כל ההליך, פעם אחר פעם על התנגדותה להרחבת חזית, ויש לקבל התנגדותה. בנסיבות אלו לא מצאתי לנחוץ לדון בפירוט במכלול הטענות שעלו, ואדון בטענות הצדדים רק במידה הנדרשת.

העובדות והמחלוקת בין הצדדים

5. התובע רכש את הרכב בתאריך 19.07.10 תמורת 174,000 ₪ (תצהיר מוכר הרכב וזיכרון דברים ת/1, ת/2; סעיף 1 לתצהיר התובע ת/3). לאחר הרכישה ביטח התובע את הרכב אצל הנתבעת, בפוליסה לביטוח מקיף מיום 27.07.10 – 31.07.11 (רשימה לפוליסה, נספח ט' לתצהיר התובע; נספח א' לתצהיר הסוכן). הפוליסה נרכשה באמצעות הסוכן ובמשרדו, והעסקה עצמה בוצעה על ידי פקידה במשרד ("הפקידה").

6. מספר חודשים מאוחר יותר, בתאריך 04.03.11, שעה שהתובע נהג רכבו בכביש רטוב, החליק הרכב, נגרם לו נזק כבד, ובהתאם להחלטת שמאי הנתבעת הרכב הושבת (סעיפים 10 – 12 לתצהיר התובע; חוות דעת שמאי הנתבעת נ/3). שמאי הנתבעת קבע ששווי הרכב בעת התאונה עומד על 107,963 ₪ (עמ' 3 לחוות דעת השמאי נ/3) ובהתאם הודיעה הנתבעת לתובע כי זה סכום תגמולי הביטוח להם הוא זכאי (סעיף 14 לתצהיר התובע).

התובע סבר שהסכום האמור נמוך משמעותית משיעור הנזק ומסכום תגמולי הביטוח שהובטחו לו, והוא פנה לסוכן בדרישה לשלם לו את הסכום הראוי. ההדברות בין הצדדים לא העלתה דבר, והנתבעת החליטה לשלם לתובע את הסכום בו היא מודה, כסכום שאינו שנוי במחלוקת (סעיף 9 לתצהיר הסוכן).

7. עד כאן הרקע הדרוש; ומכלול העובדות האמורות אינו שנוי במחלוקת. המחלוקת היא בשאלה על יסוד אלו פרמטרים יש לחשב את תגמולי הביטוח. התובע טוען שבעת רכישת הפוליסה הוסכם עמו, באמצעות הפקידה, כי במקרה של אובדן מוחלט או גניבה ישולם לו סך של 184,000 ₪ (סעיף 4 לתצהיר התובע); הנתבעת טוענת כי לא היתה כל הסכמה כאמור, והפיצוי לו זכאי התובע הוא כאמור בפוליסה, בהתאם לשווי הריאלי של הרכב בעת אירוע התאונה (סעיף 5 לתצהיר הסוכן).

זוהי , בקצרה, מהות המחלוקת בין הצדדים.

המסגרת הנורמטיבית

8. חוק חוזה הביטוח ("החוק") ׂקובע, בסעיף 55 (א) כך: "בביטוח נכסים חייב המבטח לשפות בעד נזק שנגרם למבוטח או למוטב מחמת שהנכס המבוטח אבד או ניזק". סעיף 56 לחוק קובע את היקף החבות, ולפיו:

"56(א)  חובת השיפוי של המבטח תהיה כשיעור הנזק שנגרם ובלבד שלא תעלה על הסכום שנתחייב בו בחוזה (להלן - סכום הביטוח);......

(ג)  תגמולי הביטוח יחושבו באופן שיביאו את המוטב ככל האפשר למצב שהיה נמצא בו אילולא קרה מקרה הביטוח.

(ד)  הסכימו הצדדים מראש על שיעור השיפוי, יהיו תגמולי הביטוח כמוסכם, ללא תלות בשיעור הנזק שנגרם".

הכלל הוא תשלום שיביא את המבוטח למצב בו היה נמצא אילולא אירע מקרה הביטוח (סעיף 56 (ג)לחוק); החריג הוא תשלום לפי שיעור שיפוי מוסכם (סעיף 56 (ד)). מכאן גם נובע כי הנטל להוכיח כי הוסכם בין הצדדים על שיפוי לפי ערך מוסכם ולא לפי הפסד ממשי, רובץ על הטוען כך. וכך הובהרו הדברים בע"א 78/04 המגן חברה לביטוח בע"מ נ. גרשון הובלות בע"מ (כב' השופטת ארבל):

".... על-פי עיקרון השיפוי, הקבוע בסעיף 56(א) ו-56(ג) לחוק חוזה הביטוח, מטרת תגמולי הביטוח הינה להשיב את המבוטח למצבו עובר לקרות מקרה הביטוח, על-ידי שיפויו לפי שיעור הנזק הממשי שנגרם לו. סעיף 56(ד) לחוק חוזה הביטוח קובע חריג לכך, מקום בו הסכימו הצדדים מראש על שיעור השיפוי, ואז יהיו תגמולי הביטוח כמוסכם, ללא תלות בשיעור הנזק שנגרם. ההנחה היא שכל עוד לא הוסכם אחרת בין הצדדים בפוליסה שערכו ביניהם, יהיה שעור השיפוי שיקבל המבוטח בגין האובדן כשיעור שוויו של הנכס במועד הגניבה המשקף את ההפסד הממשי שנגרם למבוטח (ע"א 196/88 כלל חברה לביטוח בע"מ נ' הפועלים ליסינג בע"מ, פ"ד מו(1) 756, 766 (1992)). במקרה דנן לא הוכיחה המבוטחת אחרת, ...... על כן, יש לדחות את טענת המבוטחת לעניין עיקרון השיפוי..." (פסקה 64 לפסק הדין).

9. המסקנה היא שככל שהתובע מבסס תביעתו על הבטחת הפקידה, יש לפרש טענתו כטענה להסדר לשיפוי מוסכם לפי סעיף 56(ד) לחוק ועליו הנטל להוכיח טענתו. ואם לא יוכח הסדר שכזה, יש לחשב את תגמולי הביטוח בהתאם לאמור בסעיף 56(ג) לחוק, היינו בהתאם להפסד הממשי שנגרם, כשהגבול העליון לחבות הוא הסכום שנתחייב בו המבטח בחוזה הביטוח "סכום הביטוח" (סעיף 56(א) לחוק).

10. שאלה שונה ונפרדת היא כיצד יש לשום את היקף הנזק שנגרם. התשובה לכך היא שאת היקף הנזק יש להוכיח כשם שמוכיחים כל פלוגתא אחרת, על יסוד ראיות. בהתאם לעקרון השיפוי, הראיות הרלוונטיות הן אלו שיצביעו על היקף הנזק במועד קרות מקרה הביטוח, להבדיל ממועד רכישת הפוליסה.

עם זאת, הערכת שווי הנכס במועד רכישת הפוליסה, היא ראיה היכולה ללמד גם על שווי הנכס במועד קרות מקרה הביטוח. מכאן שסכום הביטוח, מעבר להיותו גבול עליון לחבות, מהווה גם ראיה לשווי הנכס במועד קרות מקרה הביטוח.

11. ואולם, בהתאם לפסיקה, יש וסכום הביטוח מהווה הסכמה מחייבת לגבי שווי הנכס במועד עריכת הסכם הביטוח, והמבטחת מנועה מלטעון לשווי אחר. במקרים אלו, סכום הביטוח הנקוב בפוליסה אינו רק גבול עליון לחבות, אלא גם ראייה מכרעת לגבי שווי הנכס במועד רכישת הפוליסה. ודוק. אין מדובר בסכום שיפוי מוסכם לפי סעיף 56(ד) לחוק, אלא דרך מחייבת לקביעת שיעור ההפסד שנגרם. על כן גם במקרים אלו רשאית המבטחת לטעון ולהוכיח שהנכס איבד מערכו לאחר מועד ההתקשרות החוזית. ואולם, בהעדר הצדקה מיוחדת, מנועה המבטחת לטעון ולהוכיח כי ערך הנכס במועד ההתקשרות, היה שונה מהמוצהר. וכך סוכמו הדברים בע"א 196/88 (כלל חברה לביטוח בע"מ נ. הפועלים ליסינג בע"מ):

"... כאשר חברת הביטוח קובעת את סכום הביטוח וגובה את פרמיית הביטוח על-פי סכום זה, חזקה עליה שזהו ערכו הממשי והנכון של הנכס לאותו מועד" (פסק דינו של כב' השופט מלץ).

ובהמשך:

".... המדיניות השיפוטית הראויה היא שלא להתיר לחברות הביטוח לפתוח דיון, שתכליתו להראות כי שווי הנכס בעת שנעשה הביטוח לא היה כפי שנקוב בפוליסה, וסבורני, כי חזקה היא שהשווי מבוטא על-ידי סכום הביטוח. חברת הביטוח גבתה את דמי הפרמיה על-פי סכום הביטוח, ומנועה היא עתה מלטעון אחרת..... בקובענו חזקה זו איננו הופכים את הפוליסה שבסיסה הנזק שנגרם למבוטח לפוליסה של שיפוי מוסכם, שבה דן סעיף 56(ד) לחוק. שכן אין חברת הביטוח מנועה מלהביא ראיות בדבר ירידת ערך הנכסים מיום עריכת הפוליסה ועד למקרה הביטוח. ירידה כזו יכולה לנבוע מגורמים שונים ........... שאירעו לאחר יום הביטוח וקדמו לאירוע הביטוח בו מדובר" (פסק דינו של כב' השופט גולדברג; וראה עוד ע"א 195/89 שמיר חברה לביטוח בע"מ נ. ניסן יאיר).

12. השאלה אם סכום הביטוח הוא רק גבול עליון לחבות, או גם שווי נכס נכון למועד כריתת חוזה הביטוח, היא תלוית נסיבות. כאשר סכום הביטוח נגזר מהערכת שווי עדכנית של הנכס המבוטח, או כאשר ישנם נתונים אחרים המצביעים על זיקה בין סכום הביטוח לשווי הנכס, יש בדרך כלל לראות בסכום הביטוח גם שווי נכס נכון למועד עריכת הפוליסה (ע"א 543/86 כלל נ. כלפון; ע"א 78/04 המגן חברה לביטוח בע"מ נ' שלום גרשון הובלות בע"מ, פסקה 64 לפסק הדין; אליאס, דיני ביטוח, כרך א', סעיף 6.23 – 6.27 והאסמכתאות שם).

13. בעניינו, התובע אינו סומך טענותיו על סכום הביטוח הנקוב בפוליסה, אלא על הבטחה שהבטיחה לו הפקידה בסוכנות הביטוח, והדברים נכתבו רק לשלמות התמונה, ונוכח מכלול הטענות שעלו בסיכומי הצדדים. לא למותר לציין כי פוליסת הביטוח אינה נוקבת בסכום הביטוח, אלא יש בה תיאור של פרטי הרכב לפי מספר רישוי, שם הדגם, קוד דגם, ושנת ייצור, כמו גם חישוב של דמי הביטוח (פרמיה), בו נכתב כי הפרמיה חושבה על בסיס הצהרת המבוטח בנוגע לוותק ולעבר הביטוחי, וכוללת הנחת העדר תביעות.

על יסוד מה יש לקבוע ערך הרכב במקרה דנן?

14. התובע טוען שבעת עריכת הסכם הביטוח נאמר לו על ידי פקידה במשרד הסוכן, כי ערך הרכב לפי מחיר המחירון הוא 190,000 ₪, כי יש להפחית 3% משוויו הרכב מאחר והרכב היה בליסינג, וכי אם ייגרם לרכב נזק מוחלט או אם הוא ייגנב, ישולמו לו תגמולי ביטוח בסך 184,000 ₪ (סעיף 4 לתצהיר ת/3).

הנתבעת מכחישה טענה זו, ולטענתה יש לפנות לאמור ברשימה לפוליסה שם נקבע כיצד יש לחשב את שווי הרכב במקרה של אובדן מוחלט. סוכן הביטוח הצהיר לגבי הנהלים הנהוגים במשרדו, לפיהם בעת עריכת פוליסה מבררים אצל הלקוח את הפרטים הנדרשים לשם עריכת ביטוח, פרטים אלו מוזנים לטבלאות המתקבלות מחברת הביטוח, ובהתאם מחושבת הפרמיה. הפקידה אינה מתייחסת לסכום שישולם במקרה של אובדן כללי, והיא גם אינה יכולה לעשות כן, מאחר והיא אינה יכולה לדעת את הנתונים הרלוונטיים כמו עבר ביטוחי של הרכב, מס' קילומטרים, בעלויות וכיו"ב נתונים דרושים המחושבים במידת הצורך במועד קרות מקרה הביטוח (סעיפים 4, 8 – 9 לתצהיר הסוכן, נ/1).

15. בחנתי את העדויות והמסמכים, והגעתי למסקנה כי אין לקבל את גרסת התובע. אלו טעמי.

ראשית, הטענה כי בעת הרכישה הוסכם עם התובע על שיפוי מוסכם בסך 184,000 ₪ לא נטענה בכתב התביעה. בכתב התביעה נטענה טענה שונה, לפיה הפקידה חישבה ומצאה ששווי הרכב בהתאם למחירון לוי יצחק הוא 184,000 ₪ (סעיף 4 לכתב התביעה), הא ותו לא. הטענה לגבי הבטחה שנתנה הפקידה לגבי היקף התגמולים שישולמו במקרה של אובדן כללי או גניבה, עלתה לראשונה בתצהיר העדות הראשית. לא רק שמדובר בשינוי חזית אסור, אלא שיש בכך כדי לכרסם משמעותית בגרסת התובע.

שנית, טרם הגשת התביעה שלח התובע מכתב דרישה (נספח ד לתצהיר ת/3), ובמכתב זה הטענות שונות. וכך כותב ב"כ התובע: "מרשי ביטח את הרכב האמור .... בהסתמך על כך שמחיר הרכב על פי מחירון לוי יצחק הוא 185,000 ₪.... מכיוון שכך עליכם לשלם למרשי את מלוא סכום ערך הרכב ביום רכישת הפוליסה... לא מקובל עלינו דרישתכם להערכת שווי הרכב ביום התאונה כי ערכו נקבע על פי מחירון לוי יצחק.... (סעיפים 3 – 6 למכתב מיום 10.05.11). היינו, אין טענה להבטחה שהבטיחה פקידה במשרד הסוכן, אלא טענה שיש להסתמך על מחיר מחירון לוי יצחק. ואכן, בתום המכתב נדרשת הנתבעת לשלם לתובע סכום של 185,000 ₪, כמחיר המחירון, ולא 184,000 ₪ כטענה דהיום.

שלישית, טענת התובע להבטחה שניתנה לו על ידי פקידה במשרד הסוכן, נתמכת אך ורק בעדותו שלו, ללא כל ראייה או סיוע. בנסיבות אלו, ובמצוות סעיף 54(2) לפקודת הראיות, יש לבחון עדותו בקפידה רבה. והנה, לא רק שמדובר בעדות יחידה של בעל דין, אלא שהעד עצמו העיד על עצמו כך: "יש לי בעיה עם הזכרון, לא זוכר כל דבר, עכשיו אני לא זוכר כי אני בלחץ, לא מדובר בבעיה כללית" (עמ' 13 שורות 14 – 15). ואכן, במהלך העדות נתקבל הרושם כי העד אינו בקיא בפרטים ולא אחת נחלצו ב"כ התובע לסייע לו בעת מסירת העדות. לא ניתן לבסס טענה להבטחה שהבטיחה פקידה, על יסוד עדות יחידה שכזו.

רביעית, ברשימה לפוליסה אין כל איזכור להסכמה לשיפוי בסך 184,000 ₪. ולא רק שאין לדברים איזכור, אלא שנקבע אחרת; פיצוי לפי ערך רכב במחירון לוי יצחק תוך התחשבות בהפחתות/תוספות מקובלות. התובע טוען שלא קיבל עותק מהפוליסה או מהרשימה, ולכך אתייחס להלן. לענייננו, החשוב הוא שאין לטענות התובע כל איזכור בפוליסה, שעה שהדעת נותנת כי לו היה מוסכם על הסדר כזה, הדבר היה מקבל ביטוי ברור בפוליסה. והתהייה מתחדדת שעה שיש ברשימה לפוליסה התייחסות להסדרים מיוחדים כגון "מסלול מחלקה ראשונה", אך אין איזכור לשיפוי מוסכם.

חמישית, כמובא לעיל, הסוכן העיד לגבי נהלי העבודה במשרדו (עמ' 28 שורות 9 – 15). אין כל סיבה ולא הובא כל נימוק על שום מה תחרוג הפקידה מנהלי המשרד, דווקא במקרה זה.

16. סיכומם של דברים. עדותו של התובע היא עדות יחידה של בעל דין המעוניין בתוצאות ההליך, עדותו אינה נתמכת בכל ראיה שהיא, והיא עצמה לא היתה משכנעת. הגרסה כולה היא גרסה מאוחרת, היא אינה סבירה ואינה הגיונית, וגם עומדת בניגוד לפוליסה שהונפקה. מכל הנימוקים האמורים אינני מקבלת גרסה זו.

לכל האמור יש להוסיף את שכבר הובהר, משמעות טענות התובע היא שבין הצדדים הוסכם על הסכם לשיפוי מוסכם. הנטל להוכיח הסכם מעין זה רובץ על התובע, אך הוא לא הרימו.

התוצאה היא שאני מקבלת את גרסת הנתבעת וקובעת כי תגמולי הביטוח להם זכאי התובע הם לפי שווי הרכב במועד קרות מקרה הביטוח.

שווי הרכב

17. הנתבעת טוענת ששווי הרכב במועד האירוע עמד על 107,963 ₪ וזאת בהתאם לחוות דעת השמאי מטעמה, נ/3. בחוות דעתו כמו גם בעדותו, פרט שמאי הנתבעת כי הסכום האמור נקבע על ידו בהתאם לפרמטרים הקבועים במחירון לוי יצחק, כאשר מחיר הבסיסי הוא 165,000 ₪, ולו יש לבצע התאמות לפי נתוניו הספציפיים של הרכב, הפחתות בגין מספר ידיים ובעלויות של חברות, והוספה בגין מספר ק"מ נמוך (עמ' 3 לחוות הדעת).

18. התובע הגיש חוות דעת נגדית של שמאי מטעמו, נ/5, ובהתאם להחלטתי בפרוטוקול הדיון, חלקים ספורים ממנה קבילים (עמ' 24 שורות 22 – 28). חוות דעת זו מתייחסת לשווי השוק של הרכב., ולפי האמור בה שווי הרכב לפי מחיר המחירון הוא 166,425 ₪, אך שווי השוק גבוה ב – 12%, וזה הסכום שיש לשלם. בחקירתו הנגדית העיד השמאי כי אין להפחית מהמחיר הבסיס של המחירון, מאחר והדבר אינו רלוונטי (עמ' 25 – 26 לפרוטוקול).

19. אין לקבל את חוות דעת שמאי התובע, מטעמים רבים, ואעמוד רק על חלקם. חוות דעת זו אינה הגיונית, היא עומדת בניגוד לאמור בפוליסה, והיא גם חורגת מהנטען בכתב התביעה.

אינה הגיונית, מאחר ואין כל היגיון בטענה ששווי שוק של רכב אינו נגזר גם ממצב הרכב. השמאי העיד כי לא בדק את הרכב, לא את מס' הקילומטרים, לא בעלים קודמים ולא כל אינפורמציה אחרת, למעט מחיר מחירון (עמ' 25 שורה 7 – עמ' 26 שורה 11). גם אם אקבל את טענת השמאי שמדובר ברכב ייחודי, עם שוק קונים ייחודי, הנמכר מעבר למחיר המחירון, לא יכול להיות ספק כי למצב הרכב כמו גם לעברו, יש השפעה על מחירו. ואכן, ההוכחה הטובה ביותר שסברה זו אינה יכולה לעמוד, היא העסקה שעשה התובע עצמו עת רכש רכבו. לדברי התובע, בעת רכישת הרכב עמד מחירו על 190,000 ₪ (מוכר הרכב העיד כי המחיר היה אף גבוה יותר, עמ' 11 שורה 24). למרות האמור, התובע רכש את הרכב תמורת 174,000 ₪ כולל תוספות בסך 16,000 ₪. משמע, מחיר הרכב עצמו עמד על 158,000 ₪ סכום המהווה 83% בלבד ממחיר המחירון.

חוות דעת זו גם עומדת בניגוד לפוליסה. הפוליסה קובעת כיצד יש לחשב שווי רכב במקרה של אובדן כללי (עמ' 3 לרשימה), ונקבע כי השווי יחושב בהתאם למחירון השמאי לוי יצחק, לרבות הפחתה/הוספה הכלולים במחירון. בנסיבות אלו, אין כל יסוד לדרישה לחישוב תגמולי הביטוח לפי שווי שוק (לטענה כי הפוליסה לא נמסרה לתובע, אתייחס להלן).

חוות דעת השמאי גם עומדת בניגוד לנטען בכתב התביעה ובתצהיר העדות הראשית, בהם נטען כי על הנתבעת לשלם לתובע סך של 184,000 ₪, סכום המהווה לפי הטענה, שווי הרכב עת נקשר הסכם הביטוח, הוא הסכום עליו הוסכם עם התובע. הטענה לפיה התובע זכאי לפיצוי של 184,000 ₪, מאחר וזה היה שווי השוק של הרכב במועד קרות מקרה הביטוח לא נטענה בכתב התביעה, ואני מקבלת את טענת הנתבעת כי מדובר בהרחבת חזית אסורה.

20. סיכומו של דבר. הנתבעת הגישה חוות דעת שמאי לעניין שווי הרכב בהתאם לפרמטרים שנקבעו במחירון לוי יצחק. שמאי התובע אינו חולק חישוב זה, וחוות דעתו מתייחסת לשווי הרכב בשוק הרכבים המשומשים. מהנימוקים שפורטו, אין לקבלה, ובעינה נותרת חוות דעת שמאי הנתבעת, שלא נסתרה.

הנתבעת שילמה לתובע את שווי הרכב לפי חוות דעת השמאי מטעמה עוד טרם הגשת התביעה, ובנסיבות אלו יש לקבוע כי מלוא תגמולי הביטוח שולמו.

ראשי נזק נוספים

21. התובע טוען כי ברכב הותקנו שתי תוספות: שני גלאים בסכום כולל של 10,000 ₪ ושני ג'נטים בסכום כולל של 6,000 ₪, וכי על הנתבעת לפצותו בגין אובדנם. עיון ברשימה לפוליסה מעלה שתוספות אלו לא בוטחו בפוליסה. בעדותו הודה התובע כי, בניגוד לנטען בכתב התביעה (סעיף 3), הוא לא ביקש מהפקידה לבטח את התוספות (עמ' 14 שורות 11 – 18). בנסיבות אלו, ושעה שלא נתבקש ולא נרכש כיסוי ביטוחי לתוספות שהורכבו ברכב, דין התביעה בראש נזק זה להידחות.

22. דמי שכירות רכב בסך 52,600 ₪. מבלי להיכנס למכלול הטענות לעניין נזק זה, בחקירתו הנגדית הודה התובע כי לא שכר רכב (עמ' 19 שורות 7 - 8), ובנסיבות אלו אין יסוד לתביעה.

התובע מבקש לפסוק לו סכום נוסף בגין החזר דמי הביטוח ששילם עד תום תקופת הביטוח. דרישה זו אינה מבוססת שעה ששולמו לתובע תגמולי ביטוח מלאים.

23. התובע מבקש להחזיר לו סך של 180 ₪ בגין אחסנת הרכב וסכום נוסף של 259 ₪ בגין גרירתו. לא מצאתי תשובה לשתי דרישות אלו, פרט לטענה כי לתובע הוצעו, לפנים משורת הדין, סכומים גבוהים מאלו. בנסיבות אלו זכאי התובע להחזר הוצאות אלו.

טענות נוספות

24. התובע טוען כי דמי הביטוח (הפרמיה) שולמו לפי שווי רכב של 184,000 ₪, וגם לפיכך הוא זכאי לתשלום תגמולי ביטוח לפי שווי רכב של 184,000 ₪. טענה זו היא בגדר שינוי חזית אסור, ודי בכך כדי לדחותה.

זאת ועוד. הנתבעת הגישה תצהיר אקטואר ראשי במנורה, בו נכתב כי שווי הרכב במחירון מהווה מרכיב אחד בלבד מתוך כלל המרכיבים על פיהם מחושבת הפרמיה, כי גובה הפרמיה נגזר מחישוב הערכת סיכון של כלל המשתנים ולא מערך הרכב בלבד, וכי מנורה אינה מקטינה את הפרמיה ככל ששווי הרכב הריאלי נמוך ממחיר המחירון, וגם אינה מוסיפה פרמיה כאשר שוויי הרכב עולה על מחיר המחירון (נ/2). התובע ויתר על חקירתו הנגדית של המצהיר, ותוכן התצהיר לא נסתר. גם משום כך יש לדחות את טענת התובע.

25. טענה נוספת היא שהנתבעת לא פעלה בהתאם להנחיות המפקח על הביטוח (חוזר 2000/12), במועד רכישת הפוליסה היא לא פירטה בפני התובע את מכלול המשתנים העשויים להשפיע על ערך הרכב לצורך חישוב תגמולי הביטוח במקרה של אובדן מוחלט, על כן אין להתחשב בהפחתות הקבועות במחירון, ויש לשלם לתובע תגמולי ביטוח לפי ערך רכב בסיסי.

טענה זו, גם היא, מהווה הרחבת חזית אסורה, ודי בכך כדי לדחותה. יש ציין כי התובע טוען שעל הנתבעת לפצותו לפי שווי רכב של 184,000 ₪, אף שהשמאי מטעמו טוען כי ערך הרכב הבסיסי במועד קרות האירוע היה 166,425 ₪ (ת/5, עמ' 6 שורה 2).

26. ועוד נטען כי הפוליסה לא נמסרה מעולם לתובע, והנתבעת מנועה מלהסתמך על האמור בה. בסיכומי התשובה מפליג התובע וטוען כי מאחר והפוליסה לא נמסרה לתובע, "התובע והנתבעת לא התקשרו בחוזה ביטוח על סמך פוליסה.........מבחינתו אין חוזה יש הסכם בע"פ בין הסוכן לבין הלקוח על ביטוח הרכב בסכום של 184,000 ₪ ...." (סעיף 4 לסיכומי התשובה). טיעון זה אינו ברור דיו שהרי התביעה הוגשה נגד המבטחת. מכל מקום, לא כך קובע חוק חוזה הביטוח לפיו: "כל עוד לא נמסרה הפוליסה לידי המבוטח יראו כמוסכמים בין הצדדים את התנאים הנהוגים באותו סוג ביטוח אצל אותו מבטח, כפי שהוגשו למפקח על הביטוח........." (סעיף 2(ב) לחוק).

יתרה מזאת. בהתאם לפסיקה, מבטח שהפר את החובה למסור למבוטח עותק מפוליסת הביטוח, לא יהא רשאי להסתמך על סייגים הקבועים בפוליסה (למעט חריגים שאינם לענייננו). המחלוקת בענייננו, אינה מתייחסת לסייג לחבות ביטוחית; השאלה שעל הפרק היא כיצד יש לחשב, על פי הפוליסה, את שווי הרכב לשם תשלום תגמולי ביטוח במקרה של אובדן מוחלט. אין בטענה לאי מסירת פוליסת הביטוח, כדי לקדם את הדיון.

תוצאה

27. התוצאה היא שהתביעה נדחית, למעט התביעה להחזר ההוצאות בגין אחסנת הרכב וגרירתו (סך של 180 ₪ מיום 24.03.11 וסך של 259 ₪ מיום 20.03.11). הנתבעת תשלם לתובע שני סכומים אלו בצירוף הפרשי ריבית והצמדה מיום הוצאתם, וזאת בתוך 30 יום.

28. אשר להוצאות. למרות התשלום האמור, אין התובע זכאי להוצאותיו, להיפך, יש לחייבו בהוצאות הנתבעת, ובשיעור ריאלי. תביעת התובע עמדה על סך 169,654 ₪ בתוספת "דמי נזק לפי שיקול דעת בית משפט" והוצאות. טענות התובע נדחו במלואן, ואין בקבלת התביעה להחזר הוצאות אחסנה וגרירה כדי לשנות מאומה. יש לציין כי הדרישה להחזר הוצאות אלו כלל לא מוצאת ביטויה במכתב הדרישה שנשלח טרם הגשת התביעה.

לעניין פסיקת הוצאות אני מתחשבת גם בהתנהלות התובע בכל הקשור להגשת חוות דעת השמאי מטעמו. התובע לא הגיש במסגרת ראיותיו חוות דעת שמאי, ורק בתגובה לראיות הנתבעת ביקש להגיש חוות דעת מומחה. נעתרתי לבקשתו למרות התנגדות הנתבעת. בעקבות רשות זו הגיש התובע חוות דעת שמאי, בה טענות חדשות החורגות לחלוטין מגדר המחלוקות שנתחמו בכתבי טענות. פסלתי חוות דעת זו, וניתנה לתובע אפשרות להגיש חוות דעת מתוקנת. שוב ושוב, ולמרות החלטות מפורשות, הגיש התובע חוות דעת מומחה החורגת מגדר המותר, ובמועד ההוכחות קבעתי כי חלקים נכרים מתוך חוות הדעת לא יהיו חומר ראיות. במהלך ניהול ההליך נמנעתי מחיוב בהוצאות, אולם בתום ההליך, יש ליתן להתנהלות התובע ביטוי בהוצאות.

לאור האמור, אני מחייבת את התובע בהוצאות שלושת עדי הנתבעת כפי שנפסקו, ובשכ"ט ב"כ הנתבעת בסך 20,000 ₪. הסכומים ישולמו בתוך 30 יום מהיום.

המזכירות מתבקשת לשלוח לצדדים עותק מפסק הדין.

ניתן היום, כ"ט תמוז תשע"ד, 27 יולי 2014, בהעדר הצדדים.