1. ביום 7.7.2011 הוגש כתב אישום נגד הנאשמים, בו הואשמו בביצוע העבירות הבאות:

* ביצוע עבודות ושימוש במקרקעין ללא היתר – על-פי סעיפים 145(א) ו-204 לחוק התכנון והבניה, התשכ"ה-1965 (להלן: חוק התכנון והבניה).

* ביצוע עבודה במקרקעין ושימוש במקרקעין בסטייה מתכנית – עבירה לפי סעיף 204(ב) לחוק התכנון והבניה,

* הפרת צו הפסקה מינהלי – לפי סעיף 237 לחוק התכנון והבניה.

תמצית פרק העובדות בכתב האישום הינה כדלקמן: ביוני ויולי 2011 בנו הנאשמים, בעלי הזכויות והמשתמשים במגרש ברחוב הסער 30 בקצרין (להלן: המקרקעין), ללא היתר ותוך פלישה ללא היתר לשטח ציבורי, ובסתירה לתכניות החלות על המקרקעין, שלוש סככות מעץ מקורה בברזנט תוך חריגה מקווי בנין ומתכסית ובריכת שחיה. הם המשיכו בעבודות הבניה, על אף שהומצא לידיהם צו הפסקה מינהלי, ובנו גדר מעץ מסביב לבריכה.

2. בישיבה ביום 5.2.2013 הודה נאשם מס' 2 בעובדות כתב האישום, והורשע בביצוע העבירות נשוא כתב האישום. בישיבה ביום 19.3.2013 הודתה הנאשמת מס' 1 בעובדות כתב האישום והורשעה אף היא בביצוע העבירות נשוא כתב האישום.

3. באת-כוח המאשימה הדגישה את חומרת העבירות, את היקף הבניה ללא היתר וטענה כי מתחם הענישה לגבי קנס נע בין 5,000 ₪ ל-200,000 ₪. היא ביקשה להטיל על כל אחד משני הנאשמים קנס בסך 20,000 ₪, חתימה על התחייבות להימנע מביצוע עבירות על-פי חוק התכנון והבניה ולהורות על הריסת הבנייה שלא כדין ובסטייה מתוכנית.

4. נאשמת מס' 1 ציינה כי היא החלה בעבודות של פירוק הבניה, וביקשה להתחשב במצבה האישי והכלכלי, בהיותה אם חד-הורית לשני ילדים קטנים ועובדת בחצי משרה.

מטיעוניו של נאשם מס' 2, אביה של הנאשמת מס' 1, ניכר כי לא הפנים את משמעות הרשעתו בביצוע עבירות על-פי חוק התכנון והבניה, ואת העובדה כי ההרשעה מתייחסת לביצוע העבירות בנקודת זמן מסויימת, המפורטת בכתב האישום, וכי אף אם הסיר במועד מאוחר יותר (לאחר שהוגש כתב האישום) את הבנייה שנעשתה ללא היתר - עדיין הינו בגדר מי שביצע עבירות בטרם ההסרה. על אף שהודה בעובדות כתב האישום, חזר ואמר הנאשם מס' 2: "אני קודם כל רוצה לדעת למה אני פה", "אני גר עם בתי, אני דייר משנה, אני לא יודע מה אני עושה פה". כראייה להסרת הבנייה הוא הציג תמונות (נ/1), וכראייה להשקפתו כי כבר "נענש" הוא הציג כתב התחייבות של הנאשמת מס' 1 (נ/2) מיום 1.12.2012 כלפי מינהל מקרקעי ישראל (להלן: המינהל), ובו, בין היתר, הסכמה של המינהל למחוק תביעה אזרחית שהגיש נגדה לסילוק יד, הריסה ופינוי, כנגד הצהרתה כי סילקה, הרסה ופינתה את המחוברים והתחייבותה לשלם שכר טרחת עורך-דין בסך 2,000 ₪.

5. העיקרון המנחה בגזירת העונש הינו עקרון ההלימה, דהיינו קיומו של יחס הולם בין חומרת מעשה העבירה בנסיבותיו ומידת אשמו של הנאשם ובין סוג העונש ומידת העונש המוטל עליו (ראו: סעיף 40ב לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין)). בטרם יקבע בית המשפט את העונש המתאים לנאשם, עליו לבחון ולקבוע מהו מתחם העונש ההולם את מעשי העבירות שהוא ביצע בהתאם לעקרון ההלימה. קביעת המתחם תעשה לאור חמישה פרמטרים: (1) הערך החברתי הנפגע; (2) מידת הפגיעה בערך זה; (3) מדיניות הענישה הנהוגה; (4) נסיבות הקשורות בביצוע העבירה (המפורטות בסעיף 40ט לחוק העונשין, ונסיבות נוספות, כאמור בסעיף 40יב); (5) לגבי קנס – מצבו הכלכלי של הנאשם (ראו סעיף 40ח לחוק העונשין).

6. כאשר מדובר בעבירות על חוק התכנון והבניה, הערך החברתי הנפגע הינו שלטון החוק והסדר הציבורי. במקרה הנוכחי פגעו הנאשמים בערך זה בכך שקבל עם ועדה פלשו לשטח ציבורי, בנו סככות ובריכה ללא היתר כדין, ולא ייחסו חשיבות כלשהי לצו ההפסקה המינהלי.

מדיניות הענישה בעבירות על חוק התכנון והבניה, כפי שנקבעה פעמים רבות על ידי בית המשפט העליון, הינה מדיניות של הרתעה של הנאשם הספציפי ושל עבריינים פוטנציאליים, במטרה להפוך את ביצוע העבירות לבלתי כדאיות מבחינה כלכלית. נפסק כי על בתי המשפט לתת יד למאבק בעבירות אלו, שהפכו לחזון נפרץ, ולהחמיר עם אלו אשר בונים ועושים שימוש במקרקעין באופן השם את החוק ללעג ולקלס. ראו, למשל, ע"פ 578/78 מדינת ישראל נ' עיסה פ"ד לו(1) 723, 724-725; רע"פ 8701/08 וונש נ' הוועדה המקומית לתכנון ובניה לודים (ניתן ביום 3.6.09); רע"פ 6665/05 מריסאת נ' מדינת ישראל (ניתן ביום 17.5.06); רע"פ 2809/05 טסה נ' מדינת ישראל (ניתן ביום 22.5.05). על בית המשפט ליישם מדיניות זו, בתוך מסגרת הענישה שנקבעה בסעיפי העבירות בהם הורשעו הנאשמים, הקובעים עונשים של ומאסר.

באשר לנסיבות הקשורות בביצוע העבירה יש להביא בחשבון כי רק כאשר הוגש כתב האישום והמינהל הגיש נגדם תביעה אזרחית פעלו הנאשמים להסרת הבנייה.

על בסיס פרמטרים אלו הנני קובע כי מתחם העונש ההולם בגין ביצוע העבירה של ביצוע עבודות ושימוש במקרקעין ללא היתר נע בין קנס של 5,000 ₪ ל-200,000 ₪, כי המתחם לגבי עבירה של ביצוע עבודה במקרקעין בסטייה מתכנית נע בין 3,000 ₪ לבין 50,000 ₪, וכי מתחם הקנס בגין הפרת צו הפסקה מינהלי נע בין 5,000 ₪ ל-25,000 ₪.

7. בגזירת העונש המתאים לנאשמים במסגרת מתחמי העונש יש להביא בחשבון נסיבות שאינן קשורות בביצוע העבירות (ראו: סעיף 40ג(ב) לחוק העונשין), כמפורט בסעיף 40יא וסעיף 40יב לחוק העונשין, תוך התחשבות בשיקול ההרתעה האישית (סעיף 40ו לחוק העונשין) ושיקול הרתעת הרבים (סעיף 40ז לחוק העונשין). במקרה הנוכחי יש לזקוף לזכות הנאשמים הודאתם בעובדות כתב האישום, שלא כחלק מהסדר טיעון, ואת סילוק המבנים מהמקרקעין. במקרה הנוכחי לא התקיימו נסיבות שיש בהן כדי להצדיק חריגה ממתחמי העונש ההולם שנקבעו לעיל.

8. לאור זאת, הנני מטיל על כל אחד מהנאשמים את העונשים הבאים:

(א) קנס בסך 10,000 ₪ או חודשיים מאסר תחתיו. הקנס ישולם בעשרה תשלומים חודשיים שווים ורצופים החל מיום 15.8.2013 ובכל 15 לכל חודש קלנדרי שלאחריו. אם לא יבוצע תשלום במועדו, תעמוד כל יתרת הקנס לפירעון מיידי.

(ב) חתימה על התחייבות בסך 20,000 ₪ למשך שנתיים להימנע מביצוע עבירות לפי חוק התכנון והבניה.

(ג) ניתן בזה צו הריסה של הבנייה נשוא כתב האישום תוך 3 חודשים מהיום.

זכות ערעור לבית המשפט המחוזי תוך 45 יום.

ניתן היום, כ"ו סיון תשע"ג, 04 יוני 2013, במעמד הצדדים.