( כנגד נתבע 2 )

רקע כללי בתמצית

1. התובע הגיש תובענה כספית( מתוקנת ) ע"ס 59,963 ₪ כנגד הנתבע 1 – חברת בניה וכנגד מנהלה ובעליה הנתבע 2 באופן אישי, בגין ליקויי בניה, אי רישום הדירה בלשכת רישום המקרקעין ואי השלמת בנית הבריכה בפרוייקט. בכתב התביעה נטען בין היתר כי הנתבע 2 (להלן: "הנתבע"), הינו נציגה של הנתבעת, מנהלה ומי שעימו נוהלו מרבית ההתדיינויות בין התובע לבין הנתבעת (ר' סע' 3 לכ"ת).

2. בסיפת כתב התביעה נטען כי הנתבעים לא נענו למכתבי הדרישה שהופנו אליהם, המשיכו להפר התחייבויותיהם כלפי התובע והתנהגותם ומחדליהם מהווים הפרה יסודית של הסכם הרכישה מיום 30.5.06 שנכרת בין התובע לנתבעת.

3. מטעם בהמ"ש מונה מהנדס אייל שנהב כמומחה בתחום הנדסת הבנין והוא הגיש חוו"ד לתיק ביום 2.4.12.

4. בדיון שהתקיים ביום 2.5.13 הגיעו הצדדים לכלל הסכמה, לפיה ינתן פס"ד כנגד הנתבעת– החברה על דרך הפשרה וככל שפס"ד זה לא יקויים ינתן פס"ד מנומק כנגד הנתבע.

הצדדים הגישו סיכומים קצרים בכתב.

5. ביום 26.10.13 ניתן פס"ד כנגד הנתבעת, אשר בסופו של יום לא קויים ומכאן הצורך בפס"ד משלים זה, שעניינו בתמצית, חבותו האישית של הנתבע לחובות החברה.

התובע התייחס לחבותו של הנתבע בחלק ו' לסיכומיו (סע' 37-28), הנתבעים התייחסו לשאלת חבות הנתבע באופן אישי בסע' 42-34 לסיכומיהם.

המסגרת המשפטית

6. עקרון הרמת המסך נועד למנוע מבעלי המניות או מהחברה עצמה את ניצול ההפרדה ביניהם להשגת מטרה בלתי כשרה הכרוכה בפגיעה בזולת ונועד לעשיית צדק ושמירה על טובת הציבור (ר': רע"א 6039/04 פלזשטיין ואח' נ' עובדיה (נבו-6.6.05); ע"א 4606/90 מוברמן נ' תל מר בע"מ, פ"ד מו (5) 353).

7. הלכה היא כי הרמת מסך נעשית רק בנסיבות קיצוניות (ר' ע"א 407/89 צוק אור נ' קאר סקיוריטי, פ"ד מח(5) 661, 700) וזהו צעד חריג הננקט במקרים קיצוניים בלבד, הנסמך כיום על סעיף 6 לחוק החברות, התשנ"ט – 1999.

8. ברע"א 1158/04 א. מ. השבחת נכסים ואח' נ' רם דר חברה לבנין ואח' (נבו– 19.6.05) נפסק, בין היתר, כי הרמת מסך נעשית במקרים חריגים, מכוונת כנגד בעלי המניות המבקשים לנצל את האישיות המשפטית הנפרדת של התאגיד למטרה לא כשרה, כגון הפקת טובות הנאה לעצמם בדרך של מרמה, כשהם מבקשים להסתתר מאחורי המסך החוצץ. כי הרמת מסך הינה תהליך של מס' שלבים כאשר השלב הראשון שיש להוכיחו הינו כי התנהגות העומד לביקורת השיפוטית נגועה בפגם, כאשר פגם זה כרוך בניצול אישותה המשפטית הנפרדת של החברה, שלא למטרה כלכלית טהורה ולתועלתו הפרטית של בעל המניות המסתתר מאחורי הפרגוד. כדי להרים את המסך ולראות בחובות התאגיד חובות בעלי המניות שבו, צריך לבסס תשתית עובדתית שתצדיק הרמת מסך כזו (ר' ע"א 253/82 דן חושי נ' הטכניון, פ"ד לח(1) 640, 643). ביסוס תשתית עובדתית זו תעשה על ידי בית המשפט שבפניו מתנהל ההליך כנגד התאגיד ואשר במסגרת הליך זה התבקשה הרמת המסך.

9. בע"א 10582/02 בן אבו נ' דלתות חמדיה (נבו–16.10.05) נפסק, בין היתר, לאור תיקון מס' 3 שהתקבל בחוק החברות, כי:

"עיננו הרואות כי סעיף 6 צומצם בתיקון החדש באורח שבו הרמת מסך על ידי יחוס חוב של חברה לבעל מניה בה, אפשרית במקרים שבהם נעשה השימוש באישיות המשפטית הנפרדת "באופן שיש בו כדי להונות אדם או לקפח נושה..." או באופן הפוגע בתכלית החברה ותוך נטילת סיכון בלתי סביר באשר ליכולתה לפרוע את חובותיה".

10. יוער, כי בתיקון מס' 3 לחוק החברות מיום 17.3.05, אשר התיקון החשוב בו היה בקשר לסעיף 6 לחוק החברות, העוסק בהרמת מסך, הוכבדה האפשרות להרים את מסך ההתאגדות, בדברי ההסבר נאמר כי: "סעיף 6 עשוי להתפרש כרחב מידי ולא בהיר ולהותיר את הקהילה העסקית בחוסר וודאות ובסיכונים שאינם ניתנים לצפיה. כדי להבהיר כי לא היה בכוונת המחוקק להרחיב את קשת המקרים שבהם יורם מסך ההתאגדות לעומת המצב קודם תחילתו של החוק, מוצע לקבוע כי המקרים שבהם ייוחסו חובות החברה לבעלי המניות יהיו אך ורק כאשר נכון, צודק ויעיל לעשות כן ובהתקיים אחד מן המקרים המפורטים בסעיף המוצע".

כן יצויין כי בתיקון מס' 3 בוטל סעיף הסל המאפשר לבית המשפט להרים את מסך ההתאגדות כאשר הוא סבור כי הדבר נכון וצודק בנסיבות הענין וכעת על פי הסעיף החדש יש רשימת מקרים מוגדרים בהם ניתן להרים את מסך ההתאגדות, כאשר בנוסף להתקיימותם של אותם מקרים, על בית המשפט להשתכנע כי מדובר במקרה בו יהא "נכון, צודק ויעיל" לעשות כן וזאת כמבחן מצטבר נוסף.

11. בענין זה אף נפסק בבש"א (תל-אביב) 13857/01 רובננקו נ' שיא החזקות (נבו– 19.7.01), כי מהותה של הרמת המסך במובן הקלאסי הינו ביטול "קו החיץ" של האישיות המשפטית הנפרדת ומתן זכות לנושה של חברה להפרע מכיס העושר הפרטי של בעלי המניות בחברה. אין חולק, כי צעד זה הנסמך כיום על סעיף 6 לחוק החברות, הינו צעד חריג הננקט אך ורק במקרים קיצוניים בלבד, בהם נעשה שימוש בולט לרעה בעיקרון האישיות המשפטית הנפרדת.

דיון והכרעה

12. לאחר שנתתי דעתי לטיעוני הצדדים נחה דעתי כי דין התובענה כנגד הנתבע, באופן אישי, להידחות.

13. נטל השכנוע להוכחת טעם משפטי – ענייני להטלת חבות אישית על הנתבע מנהלה ובעליה של החברה – הנתבעת, מוטל על התובע והוא כשל מלעמוד בו.

14. כתב התביעה לקוני ואינו מפרט בסיס עובדתי ממשי ועילה מכוחם יש לחייב הנתבע בחובות הנתבעת – חברת הבניה שהיא זאת שהתקשרה עם התובע בהסכם . האמור בסע' 3 (ג) – (ז) לתצהיר התובע , לא נטען בכתב התביעה והוא מהווה שינוי חזית אסור ( ר' ע"א 33/49 נוריאל אליקים נ' בנימין אליעזרוב, פ"ד ג(1) 193, 195; ע"א 11/62 חכמוב נ' סטולר, פ"ד טז(2) 1395, 1400; י' זוסמן "סדרי הדין האזרחי" מהד' 7, 153 והאסמכתאות המובאות שם).

על פי ההלכה "האיסור להרחבת חזית עיקרו בכך שבעל דין אינו רשאי לחרוג מגדר המחלוקת, כפי שהוצגה בכתבי הטענות אלא אם כן נענה בית המשפט לבקשתו לתקן את כתבי טענותיו, או אם הצד שכנגד נתן לכך הסכמתו במפורש או מכללא" (ר' רע"א 4793/06 גלמן נ' דגן (נבו–15.11.06)).

15. לא שוכנעתי כי עניינו מצדיק ביצוע הרמת מסך ההתאגדות בין הנתבע לבין הנתבעת וכי נסיבות התובענה דנן מחייבות נקיטת צעד חריג שכזה, כאשר לא הוכח ע"י התובע שהנתבע באופן אישי עשה שימוש שלא כדין או לרעה בעקרון האישיות הנפרדת, או פעל להשגת מטרות בלתי כשרות לעצמו.

16. אף לא מצאתי כי עלה בידי התובע להוכיח חבות אישית ישירה של הנתבע ככזה, כלפיו. מחדליו של הנתבע כמפרק לא הוכחו ובוודאי שבימ"ש זה אינו הערכאה המתאימה לקבוע זאת, קל וחומר עת לא נשמעו ראיות בתיק.

בכתב התביעה טען התובע כי הנתבע היה "האיש המרכזי מטעמה של הנתבעת 1 והאדם עימו נוהלו מרבית ההתדיינויות בין התובע לבין הנתבעת 1" (סע' 3) (ר' גם סע' 3(א) לתצהיר התובע). אין בכח האמור להקים לתובע עילה כנגד הנתבע באופן אישי , בהיותו של זה ממלא תפקיד מטעם הנתבעת ושלוחה .

17. בסופו של יום המדובר, למרבה הצער, בסכסוך שיגרתי שאינו חריג, בין רוכש דירה לחב' הקבלנית בגין ליקויי בניה, כאשר לא הוכחו בגדרי תובענה זאת, נסיבות או טעמים חריגים המצדיקים חיוב מנהל הנתבעת בחבות אישית.

18. אשר על כן ובהינתן האמור דין התובענה כנגד הנתבע באופן אישי להידחות.

19. בנסיבות הענין ותובענה זאת אין צו להוצאות.

זכות ערעור כדין.

ניתן היום, י"א שבט תשע"ד, 12 ינואר 2014, בהעדר הצדדים.