בפני תביעה לפינוי נכס הנמצא במגרש בשטח 395 מ"ר ומבנה הבנוי על המגרש הידוע כחלקה 161 בגוש 6389, המצוי ברח' מנחם רצון 36 בשכונת מחנה יהודה בפתח תקווה (להלן: "הנכס").

רקע

התובעת הינה הבעלים הרשום בספרי לשכת רישום המקרקעין של הנכס.

במשך שנים רבות שימש הנכס כגן ילדים אשר הופעל על ידי ההסתדרות לרווחת תושבי שכונת מחנה יהודה בפתח תקווה.

במועד בלתי ידוע ולפני שנים, הנתבעת הסבה הנכס לבית כנסת הקרוי "תפארת צבי" (להלן: "בית הכנסת") תוך שהינה מתנהלת בנכס כבתוך שלה.

טענות הצדדים

טענות התובעת

התובעת טוענת כי זכויות הבעלות שלה בנכס נרשמו בשמה ביום 22.7.1956 בספרי לשכת רישום המקרקעין בעקבות פעולת חלוקה בין 13 הבעלים של חלקה 56 (חלקה היסטורית) בגוש 6389 ששטחה היה 7,126 מ"ר ובכללם התובעת, במסגרתה העבירו התובעת ובעלים אחרים, ללא תמורה, לנתבעת את חלקות 162, 163 ו- 164 בגוש 6389 בשטח כולל של 1,536 מ"ר.

התובעת טוענת כי הנתבעת השתלטה שלא כדין על הנכס וכעת היא תופסת אותו, משתמשת בו ומבצעת בו פעילויות שונות והכל ללא זכות שבדין, ללא הסכמת התובעת ובניגוד לדרישותיה של כי הנתבעת תפנה הנכס.

התובעת טוענת עוד כי הנתבעת מסרבת להתפנות מהנכס תוך שאינה משלמת דמי שימוש ובכך מפרה את זכויותיה הקנייניות של התובעת בנכס.

טענות הנתבעת

הנתבעת טוענת כי בהתאם לתוכנית בניין עיר פת/1/358 (להלן: התב"ע), ייעוד הנכס הוא בניין ציבורי כאשר בסעיף 4 לתקנון התב"ע נקבע: "... מגרשים לבניין ציבורי המיועדים להפקעה ירשמו ע"ש עיריית פתח תקוה ללא תמורה".

חרף זאת, בשטר חלוקה שבעלי זכויות פרטיים בנכס ערכו ביניהם בשנת 1956, הוסכם כי הבעלות בנכס תירשם על שם התובעת, רישום שלטענת הנתבעת הינו מוטעה שכן בהתאם להוראות התב"ע, על המקרקעין להירשם על שם העירייה.

הנתבעת טוענת כי רשם המקרקעין הסתמך ככל הנראה על שטר החלוקה שנערך בין בעלי הזכויות בנכס, ועל כן נפלה בידו טעות ברישום.

יצוין כי הנתבעת טענה הן בכתב ההגנה והן במהלך הדיונים בפני בית המשפט כי בכוונתה לנקוט בהליכים ולפנות לערכאות המתאימות למען הסדרת רישום הבעלות, אולם לא נקטה בכל הליך.

דיון

התובעת הגישה תובענה לפינוי הנכס.

הנתבעת מצידה, נקטה בקו הגנה הטוען כי נפלה טעות בלשכת רישום המקרקעין וציינה כי תפעל לתיקון טעות.

כבר עתה אציין כי סוגיית בעלות במקרקעין הינה בסמכות עניינית של בית משפט מחוזי ועל כן הערכאה דנן אינה מוסמכת לדון בסוגיה זו.

השתלשלות האירועים בכל הקשור לבעלות ותפיסה בנכס:

מנסח טאבו היסטורי (נספח א לכתב התביעה) עולה כי חלקה 161 אשר נמצאת כיום בבעלות התובעת ע"פ פנקס רשם המקרקעין, היתה בעבר חלקה 56, לה היו 13 בעלים.

כרשום בנסח ההיסטורי, כאשר כל הבעלים נמחקו, לרבות חברת העובדים, ובעקבות תהליך של פרצלציה, נרשמה התובעת ביום 22.7.56 כבעלים היחידי של הנכס.

התוכנית אושרה למתן תוקף ביום 13.9.54 ומטרות התכנית פורטו (נ/1):

1. לחלק את השטח למגרשים
2. להפריש שטחים לדרכים
3. להפריש שטחים לביניים ציבוריים
4. מבנים להריסה

בסעיף 4 לתקנון אכן נקבע, כפי שטענה הנתבעת, כי מגרשים לבניין ציבורי המיועדים להפקעה ירשמו על שם עיריית פתח תקווה ללא תמורה.

נספח ג' לכתב התביעה מיום 19.7.56 הינו שטר מכר ללא תמורה המאשר כי נחתם בין 13 הבעלים של חלקה 56 לבין עיריית פתח תקווה העבר של 3 מגרשים מחלקה 56 לרשות העירייה.

המדובר במגרשים 162, 163 ו- 164 בשטח כולל של 1536 מ"ר.

הנתבעת חתומה על מסמך מיום 12.7.56 בחתימה רשמית של העירייה וכן בשתי חתימות נוספות כי אישרה העסקה.

יודגש כי הנתבעת קיבלה לחזקתה שלושת המגרשים שלעיל ומאז ועד היום, במשך 56 שנים- לא פעלה היא על מנת להסדיר רישום הנכס או כל קרקע נוספת אחרת.

הגברת אהובה שרה (להלן: "הגב' שרה") שהינה מנהלת מחלקת קרקעות אצל הנתבעת, העידה בפני בית המשפט כדלקמן:

"ש: במהלך השנים, תתארי מה היו השיחות בקשר לחלקה הזאת?

ת: כל פעם שאלו למה לא נרשמה החלקה על שם העירייה, זו השאלה במשך כל השנים.

ש: ומה קרה, למה לא נרשם?

ת: לא עשינו כלום, כל פעם היה לנו בעיות. לא הצלחנו לפתור את הבעיה של הרישום.

ש: ניסתם לנקוט באיזשהו הליך להסדיר את הרישום?

ת: ניסתי לשאול את חנה פאר ואחר יהורם הולצמן ועו"ד שופמן, משה ראם ז"ל.

ש: אתם כל השנים ידעתם שזו חלקה שאמורה להיות חלקה ציבורית?

ת: כן ולמה לא נרשמה על שם העירייה.

ש: האם אי פעם היתה פניה אליכם חוץ מהמכתבים של עו"ד אילן כהן?

ת: עד כמה שזכור לי, לא"

(עמ' 16 שורות 9- 19 לפרוטוקול מיום 9.10.12).

לא כל שכן, ממכתב שכתבה הגב' שרה ליועצת המשפטית של העירייה עולה כי הנתבעת ידעה גם ידעה כי ישנה בעיה להעביר את רישום הקרקע על שמם (נ/4):

הגב' שרה: "משיחה גם גדול מהטאבו החלקה לא נרשמה ע"ש העירייה מאחר ועל פי דף המודד לא היה רשום שיש להעביר החלקה אלא שעל החלקה נמצא מבנה. נא הוראותייך להמשך טיפול".

היועצת המשפטית של הנתבעת, משיבה לה: "בררי עם שמלר שיבדוק את טבלת האיזון האם חב' העובדים שלה היו זכויות בחלקה 56 ובאילו מגרשים".

אשר על כן, נראה כי הנתבעת פעלה על מנת לברר את טיב זכויותיה שלה ושל התובעת ונראה כי לאור חוסר המעשה בה נקטה הנתבעת, זאת מבלי לקבוע מסמרות בכל הקשור לשאלת הבעלות שכאמור אינה בסמכות הערכאה דנן , מתבקשת המסקנה הבלתי נמנעת כי הנתבעת סברה שאין לה זכויות בנכס.

לא זו אף זו, בנכס היה קיים מבנה של התובעת והופעל בו גן ילדים במשך שנים כאשר בשלב מסוים, לא ידוע בדיוק מתי, בסוף שנות ה-70 תחילת שנות ה-80, תפסה הנתבעת חזקה במבנה, הפכה אותו לבית כנסת ומשתמשת בו עד היום.

זאת ועוד, הנתבעת לא הציגה בפני בית משפט מסמכים מהועדה לתכנון ובניה או היתר אחר להסבת הנכס מגן ילדים לבית כנסת.

יצוין כי במשך כל אותם שנים נערכו התכתבויות בין הצדדים בניסיון להסדרת שהות הנתבעת בנכס באמצעות תשלום דמי שימוש ראויים מידי חודש אולם, ניסיונות אלה העלו חרס.

בפני בית המשפט הציגה הנתבעת הגנה שכל כולה נשענת על הטענה כי ארעה טעות בשנת 1956 עת נרשם הנכס על שמה של התובעת: "ברם, בשטר חלוקה (נספח ב' לכתב התביעה) שבעלי זכויות פרטיים במקרקעין ערכו ביניהם בשנת 1956 עפ"י הסכם שנעשה ביניהם, הוסכם, כי הבעלות במקרקעין תירשם ע"ש התובעת, רישום שהינו מוטעה שכן בהתאם להוראות התב"ע, על המקרקעין להירשם ע"ש העירייה" (עמ' 2 פסקה 2 לכתב ההגנה).

הנתבעת טענה בפני בית המשפט כי בכוונתה לפנות לערכאות המתאימות למען הסדרת הרישום על שמה:

"ואכן, כעולה מהתכתובות שנערכו בין הצדדים, המצורפות לכתב התביעה, בכוונת העירייה לנקוט בהליכים שיסדירו את רישום הבעלות על המקרקעין באופן שלו ירשמו ע"ש העירייה" (עמ' 2 פסקה 5 לכתב ההגנה).

עוד ציין ב"כ הנתבע: "אנחנו לא יודעים למה זה לא נרשם בפועל ואנחנו נפעל להסדיר הרישום" (עמ' 2 שורה 13 לפרוטוקול מיום 24.4.12).

דבר כאמור לא נעשה.

המחוקק הסדיר את זהות הבעלים במקרקעין בסעיף 125 ל חוק המקרקעין, תשכ"ט-1969 (להלן: "חוק המקרקעין") וקובע:

"כוח ההוכחה של רישום

125. (א) רישום בפנקסים לגבי מקרקעין מוסדרים יהווה ראיה חותכת לתכנו, אולם אין בכך כדי לגרוע מהוראות סעיפים 93 עד 97 לפקודת הסדר זכויות במקרקעין [נוסח חדש], תשכ"ט-1969.

(ב) רישום בפנקסים לגבי מקרקעין לא-מוסדרים יהווה ראיה לכאורה לתכנו".

הפסיקה קבעה בע"א 1559/99 צימבלר נ' תורג'מן פ"ד נז(5) עמ' 60 כי:

"ביסוד תכליתו האמורה של הסעיף ניצבת שאיפת המחוקק להבטיח כי מרשם המקרקעין ישקף באופן נאמן, סופי ומוחלט את מערך הזכויות הטעונות רישום במקרקעין שעברו הליכי הסדר. משום כך גם קבע המחוקק כי "רישום בפנקסים לגבי מקרקעין מוסדרים יהווה ראיה חותכת לתכנו..." (סעיף 125(א) לחוק המקרקעין".

דהיינו, סעיף 125 לחוק המקרקעין קובע באופן שאינו משתמע לשתי פנים כי הרישום בספרי לשכת רישום המקרקעין מהווה ראיה מכרעת לתוכנו. לשון אחרת, נטל הראיה בכל הקשור לטענה הסותרת את הרישום- עובר לצד השני להוכיח שיש לו זכויות כלשהן במקרקעין האלה.

כאמור, לעיל, הנתבעת לא סתרה את זכות הבעלות של התובעת בקרקע ועל כן יש לקבל התביעה.

הנני מורה על פינוי הנכס על ידי הנתבעת ומסירתו לתובעת בתוך 30 יום.

הנתבעת תישא בהוצאות משפט של התובעת וכן בשכ"ט עו"ד בסך 10,000 ₪.

ניתן היום, כ"ג תשרי תשע"ג, 09 אוקטובר 2012, בהעדר הצדדים.