כללי

1. בפני תביעה ותביעה-שכנגד, העוסקות בסכסוך כספי בין שותפים עיסקיים שנפרדו. בתביעה העיקרית עותר התובע לחייב את הנתבע לשלם לו סך 75,000 ₪, בהתאם לס' 3.1 ל"הסכם פרוק שותפות", שנכרת בין הצדדים ביום 3.3.2010 (נספח לכתב התביעה). בתביעה שכנגד, עותרים הנתבע והתובעת-שכנגד לחייב את התובע בפיצויים בסך 161,500 ₪, בגין נזקים שונים שלפי הנטען הם "תולדת מעשיו ומחדליו של הנתבע" (ס' 8 לכתב התביעה שכנגד).

2. במישור הדיוני: מר פנחסוב ומר טאוב העידו בישיבה המקדמית מיום 27.6.2012. התובע הגיש תצהיר עדות ראשית, והנתבע הודיע שאינו מבקש להגיש תע"ר מטעמו (ר' פ' דיון מיום 1.9.2013 בע' 11). ב"כ הצדדים הודיעו כי הם מוותרים על חקירת בעלי הדין והגישו סיכומים בכתב (ור' החלטה מיום 1.9.2013).

התביעה העיקרית

3. עובר לפירוק השותפות, הצדדים ניהלו יחד עסק להתקנת דיבוריות ברכב (ר' למשל עדות התובע בפ' ע' 1 ש' 25-28). השותפות נוהלה במסגרת חברה בשם ג'קיו תקשורת בע"מ (ר' "הואיל" ראשון בהסכם פירוק השותפות). בס' 3.1 להסכם פרוק שותפות נקבע כדלקמן:

"בענין איתורן הוסכם בזאת כי היה וייחתם חוזה בין יעקב [הנתבע] ובין איתורן להמשך פעילות עם החברה, אזי יעקב [הנתבע] ישלם ליורי סך של 75,000 ₪ כנגד חשבוניות בפריסה 10 תשלומים".

4. התובע טען כי חב' איתוראן חידשה את העבודה עם ג'קיו תקשורת בע"מ – שנותרה בבעלות הנתבע, וכי הנתבע עובד עם איתוראן מעת פירוק השותפות ועד היום (ס' 13, 16 לתצהירו). בחקירתו הסביר כי כאשר הצדדים החליטו לפרק את השותפות, הוסכם שהתובע יצא מהעסק אך "החנות תישאר שלמה" ובבעלות הנתבע, ולכן "אני אקבל את ה- 75,000 ₪ בפרידה" (פ' ע' 2 ש' 16-18). למרות זאת לא קיבל את הסכום הנ"ל בפרידה, שכן בעקבות יציאתו מהעסק, חב' איתוראן עצרה לזמן מה את הפעילות מול החנות; כדבריו (עדותו בפ' ע' 2 ש' 20-23): "אני אמור לקבל מיד [את הכסף], כשנפרק. אבל מה שקרה, הלכנו לאיתוראן, למנהל איתוראן ביחד, עדכנתי את מנהל הרשת של איתוראן שאני יוצא מהשותפות, ואז הוא אמר – חכה רגע, אם אתה יוצא מהשותפות אנחנו בינתיים נעצור את הפעילות מול החנות הזו, כי בעצם אותך אנחנו מכירים, ונעצור ונחשוב אם נמשיך לעבוד עם החנות הזו". אין חולק כי בסמוך לאחר מכן, הנתבע חידש את עבודת החברה מול איתוראן (ר' הודאת הנתבע בפ' ע' 3 ש' 28-33).

5. בנסיבות אלה, צמחה זכאותו של התובע לקבל לידו סך של 75,000 ₪, כדמי יציאה מהעסק וכנגד המהלך של פעילות חב' ג'קיו מול איתוראן. הנתבע טען כי לא נחתם הסכם, כדרישת ס' 3.1 להסכם (ס' 14 לסיכומיו). ואולם יש להבין את הביטוי "ייחתם חוזה" במובנו העיסקי, קרי: הצדדים כיוונו להמשך הפעילות העיסקית של חב' ג'קיו עם איתוראן, ולאו דווקא לחתימה פורמאלית על מסמך כתוב. פרשנות הגיונית זו נובעת מתכלית ההסכם -- לזכות את השותף הפורש מן העסק במענק כספי שיאזן את מצבו הפיננסי בפרישה מול שותפו, אשר נשאר בחנות וממשיך לקבל עבודה מאיתוראן. גם אם לא נחתם חוזה בכתב בין הנתבע (או חב' ג'קיו) לבין איתוראן, הרי שבפועל קיימת מערכת יחסים עיסקית נמשכת, המבוטאת בעבודה בפועל; לענין זה אין נפקות אם איתוראן רשאית לבטל את ההתקשרות "בכל רגע" (ס' 14 לסיכומי הנתבע); שהרי זכות כזו (ככל שקיימת) אינה מאיינת את התועלת הכלכלית הצומחת לנתבע, כל עוד מתקיימים יחסים עיסקיים עם איתוראן.

6. אשר על כן, דין התביעה העיקרית להתקבל. על הנתבע לשלם לתובע 75,000 ₪, בצירוף הצמדה וריבית כחוק מיום 3.4.2010 (זמן סביר לאחר כריתת הסכם פירוק השותפות), ועד לתשלום בפועל.

התביעה-שכנגד

7. הנתבע (התובע-שכנגד) והתובעת-שכנגד דרשו מהתובע (הנתבע-שכנגד) לפצותם בגין סדרת נזקים, ודרישותיהם תיבחנה להלן:

• 1. "כשלון התובע להשיג עבור הצדדים הסכם עם איתוראן" (ס' 9א' לסיכומים, ס' 8א' לכתב התביעה שכנגד) – הטענה אינה ברורה. לא הוצגה כל אסמכתא לתמיכה בטענה לפיה התובע הבטיח כנ"ל. מכל מקום, השותפות בין הצדדים נכשלה, והם הסכימו לפרקה. הסכם פירוק השיתוף נראה כממצה את חובות השותפים וזכויותיהם ההדדיות. בכל הקשור לתובעת-שכנגד, הטענה היא תמוהה, שהרי בסופו של יום, הקשר העיסקי שלה עם איתוראן - נמשך (עדות הנתבע, פ' ע' 3 ש' 28-33). אשר על כן, הטענה בראש זה – נדחית.
  2. "מחצית מן הסך של 18,000 ₪, עודפי רווח בחברה, אותם נטל הנתבע לבדו" – (ס' 9ב' לסיכומים, ס' 8ב' לכתב התביעה שכנגד) – גם כאן, הטענה נעדרת אסמכתא. התובע מצידו השיב כי עובר לפירוק השיתוף ובהנחית יועץ המס של החברה, כל צד משך 18,000 ₪ מתוך רווח שנמצא בחברה (ס' 13.2 לכתב ההגנה שכנגד). טענה זו נתמכת בתרשים שנחזה להיות חתום ע"י יועץ המס אמיר ביטי (נספח ב' לכתב התביעה שכנגד). הנתבע לא הפריך טענה זו. התביעה בראש זה – נדחית.
  3. הנתבע דרש 12,500 ₪ בגין הוצאות הקמת החברה, חשבונות בנק, פתיחת תיק במע"מ, חתימת הסכמים חדשים עם ספקים, הוצאות משפטיות, התייעצויות שונות והוצאות רו"ח, שכן נאלץ להוציאן פעמיים: בהקמת החברה ובפירוקה (ס' 9ג' לסיכומים). דין דרישה זו להידחות. לא הוכח כי השותפות נכשלה מחמת מעשה או מחדל של התובע דווקא. מציאות החיים מלמדת כי שותפויות עסקיות עלולות להיכשל. במקרה דנא, אין עילה להטיל על התובע, כאחד השותפים, את הנטל לממן את שיקום העסק ע"י האחר.
  4. עגמת נפש בסך 10,000 ₪ (ס'9ה' לסיכומים) – גם כאן, אין עילה לפצות את הנתבע. ניתן להניח, כי עוגמת הנפש היא הדדית. כך או אחרת, מדובר בענין עסקי גרידא, ופיצוי בראש זה אינו מקובל. התביעה – נדחית.
  5. פיצוי בגין הכפשת שם (ס' 9ו' לסיכומים) – הטענה נטענה בעלמא, ללא פירוט או סימוכין, והיא נדחית.
  6. סך 37,500 ₪, כמחצית מהסכום של 75,000 ₪, וזאת היה והתביעה העיקרית תתקבל (ס' 9ז' לסיכומים). לטענת הנתבע, "הסך של 75,000 ₪ הנו בגין עבודה. התובע [שכנגד] יטען כי היה וייקבע שהנתבע [שכנגד] זכאי לשכר בגין עבודתו בחברה, הרי ששכר זה צריך להתחלק בין הצדדים באופן שווה, כך שכל אחד מהם יזכה במחצית הסכום..." (שם). אין בידי לקבל טענה זו. זכאות התובע לסך 75,000 ₪ נובעת מסעיף 3.1 להסכם פירוק השותפות. הוא נועד להוות משקל שכנגד להותרת העסק בידי הנתבע, והחיוב בו מוצדק נוכח המשכיות עבודת הנתבע עם חב' איתוראן. אין בסיס לדרישה לפיה על התובע להשיב לנתבע מחצית מסכום זה. אשר על כן, גם דרישה זו נדחית.

8. התביעה-שכנגד נדחית.

9. התוצאה היא שהתביעה העיקרית מתקבלת והתביעה-שכנגד נדחית, כמפורט לעיל. הנתבע והתובעת-שכנגד ישאו ביחד ולחוד בהוצאות התובע בהליך דנא: אגרה ובנוסף שכ"ט עו"ד בשיעור 23.6% מסכום פסק-הדין.

ניתן היום, כ"ז שבט תשע"ד, 28 ינואר 2014, בהעדר הצדדים.