<#2#>

נוכחים:

ב"כ המאשימה – עו"ד עידן גולדנברג

הנאשמים נוכחים

בא כוח נאשמים עו"ד שרונה עמרן

<#5#>

הכרעת דין

1. העבירות המיוחסות לנאשמים בכתבי האישום:
   1. כנגד הנאשמים הוגשו שני כתבי אישום בתיקים שבכותרת, אשר הדיון בהם אוחד בהחלטת בית המשפט מיום 6.6.2012. להלן פירוט עבודות הבניה והאישומים המיוחסים לנאשמים.
   2. בכתב האישום בתו"ב 35558-07-11 המתוקן, שהוגש לבית המשפט על פי הסדר דיוני שאליו הגיעו הצדדים, בישיבה מיום 18.12.2013, נאמר, כי בימים 3.2.10, 23.11.10, ו- 21.12.10, נמצא כי הנאשמים הפרו צו שיפוטי, שניתן ביום 5.7.2006, כנגד הנאשמים, במסגרת גזר הדין בתיק 251/05, ואשר על פיו היה על הנאשמים: "להרוס את הבנייה הבלתי חוקית..." לאור כך שב"כ הנאשמים העלה בסיכומו, להכרעת הדין, טענות כנגד התביעה בשל כך שלא ניסחה את לשון הצו במלואו מן הראוי שנוסח הצו יובא כאן ככתבו וכלשונו, לאמור:

"(ד) אני מחייבת את הנאשמים להרוס את הבניה הבלתי חוקית ולהשיב את המצב לקדמותו. הצו יכנס לתוקפו בעוד 6 חודשים מהיום. אם לפני המועד האמור יקבלו הנאשמים היתר בניה ו/או יתאימו את הבניה הקיימת להיתר עד אותו מועד, יצאו ידי חובתם"

הנאשמים הפרו את הצו בכך שלא הרסו את הבניה והותירו אותה בתחום המגרש במיקום אחר.

כן נאמר בסעיף 1.6 לכתב האישום כי ביום 14.2.07 ו/או בסמוך לכך נמצא כי הנאשמים ביצעו עבודות בניה נוספות, שבאו לידי ביטוי בסעיף 1.7.1. היינו: "יציקת עמודים והכשרת קומת מסד, יציקת רצפה + קירות ממ"ד", ללא היתר.

בכך נאמר בכתב האישום ביצעו הנאשמים את העבירות דלהלן:

• • 1. ביצוע עבודות בניה ללא היתר – עבירה לפי סעיפים 145(א), 204(א), 205 ו- 218 לחוק התכנון והבניה, התשכ"ה – 1965.
    2. שימוש במקרקעין ללא היתר, עבירה לפי סעיפים 204(א) + 208 לחוק התכנון והבניה, התשכ"ה – 1965.
  1. בכתב האישום בתו"ב 35428-07-11, נאמר כי בימים 3.2.10, 23.11.10, ו- 21.12.10, ו/או בסמוך לכך נמצא כי הנאשמים נמצאים בעיצומן של עבודות בניה כמפורט בסעיף 1.2 לעובדות כתב האישום, בגוש 11399 חלקה 37 ברחוב צבעוני 33 בקרית טבעון וזאת ללא היתר. בסעיף 1.2 פורטו טריטי הבניה, לאמור;

1.2.1 יציקת יסודות בצמוד לקיר תומך ולביית קיים

1.2.2. יציקת רצפה ובניית טפסנות ליציקת עמודים, וכן הצבת קונסטרוקציית ברזל למדרגות ממפלס הכביש את מפלס הבניה

1.2.3. יציקת עמודים + רצפת ביניים ובניית טפסנות ליציקת עמודים נוספים

בכך נאמר בכתב האישום ביצעו הנאשמים את העבירה דלהלן:

ביצוע עבודות בניה ללא היתר – עבירה לפי סעיפים 145(א), 204(א), לחוק התכנון והבניה, התשכ"ה – 1965.

1. תשובת הנאשמים לכתב האישום והשאלות שנותרו במחלוקת
   1. במענה לכתבי האישום בהקראה מיום 18.6.13.2.14, נאמר על ידי ב"כ הנאשמים, כי ביחס לאישום בתו"ב 35558-07-11 לעניין הפרת הצו השיפוטי, כתב האישום הוגש טרם זמנו שכן הנאשמים נמצאים בהליכים לקבלת היתר והוועדה לא דחתה את הבקשה כך שניתנת לנאשמים אפשרות לקבלת היתר וכן טען טענה שעניינה הגנה מן הצדק בכך שהנאשם 1 "ביצע את עבודות הבניה שמפורטות בכתב האישום ללא היתר ועשה זאת על פי הנחיות ודרישות הוועדה לבצע שינויים מבניים בשטח שנמצא המבנה. הטענה שלי בשני התיקים היא טענה שמן הצדק ואי סבירות התנהלות הוועדה אשר גורמת להכשיל את הנאשמים שלא דנים בעניינם"
   2. אשר לאישום בתו"ב 35428-07-11, טען הסניגור, המלומד, כי לנאשמת 2 אין כל קשר, היא איננה מחזיקה במקרקעין ואיננה הבעלים, שכן בני הזוג גרושים מזה שנים.
   3. לאור תשובת הנאשמים, ביקש ב"כ המאשימה לדחות את הטענה שעניינה, הגנה מן הצדק, להרשיע את הנאשמים בעבירה שעניינה הפרת צו שיפוטי, בה הודו הנאשמים, לבטל את כתב האישום בתו"ב 35428-07-11 כנגד הנאשמת מס' 2 ולהרשיע את הנאשם 1 בעבירה המיוחסת לו בתיק זה.
   4. לאחר שבית המשפט שמע את טיעוני הצדדים ליחס לטענת: "הגנה מן הצדק", דחה את הטענה מן הנימוקים המפורטים בהחלטה מיום 18.6.13.
   5. אשר לעבירה, נשוא כתב האישום בתו"ב 35558-07-11, שעניינה הפרת צו שיפוטי, בית המשפט מצא בדברי התשובה הודאה בעבירה זו ולכן הרשיע בהכרעת הדין את הנאשמים.
   6. אשר לעבירה, נשוא תו"ב 35428-07-11, שעניינה בניה ללא היתר, בית המשפט מצא בתשובת הנאשם 1 לכתב האישום משום הודאה ולפיכך הרשיע אותו בהכרעת הדין בעבירה זו. אשר לנאשמת 2, הואיל והתביעה חזרה בה מכתב האישום נגדה, בית המשפט זיכה בהכרעת הדין את הנאשמת.
   7. לבקשת ב"כ הנאשמים, בית המשפט דחה את הטיעונים על מנת לאפשר לו להביא ראיות לעונש, ליום 2.10.13.
   8. בישיבה מיום 2.10.13, ביקש ב"כ הנאשמים לאפשר לנאשמים לחזור בהם מהודאתם בעבירות בהן הורשעו בשני התיקים וזאת כיוון שלדבריו הנאשמים לא הודו במפורש בעבירות, אלא שהודאתם נלמדה מתוך הטיעונים ביחס להגנה מן הצדק. חרף התנגדות ב"כ המאשימה, ולמען שורת הצדק ומיצוי הגנתם של הנאשמים עד תום בית המשפט קיבל את הבקשה, ביטל את הכרעת הדין בשני התיקים והחזיר את הדיון לשלב של הקראה.
   9. לאחר ביטול הכרעות הדין, הוסיף הסניגור המלומד, והמשיך בתשובת הנאשמים לכתבי האישום.

• אשר לעניין הפרת הצו השיפוטי הוסיף ואמר: "צו ההריסה שניתן כנגד הנאשמים לא בוצע. הנאשמים הגישו בקשה לקבל היתר לא ידוע לי ברגע זה אם ניתן להם היתר או לא" למעשה גם על סמך דבריו אלה של הסניגור רשאי היה בית המשפט לשוב ולהרשיע את הנאשמים בעבירה זו, אך בכל זאת בית המשפט לא עדה כן, על מנת לאפשר מהלך של שמיעת ראיות ואולי אז יעלה בידו של הסניגור להראות כי לנאשמים ניתן היתר. ייאמר כבר כעת כי לאחר שמיעת הראיות התברר כי לנאשמים לא ניתן היתר עד עצם מתן הכרעת הדין הזו.
• אשר לבניה הנוספת נשוא תו"ב 35428-07-11, טען הסניגור כי "כל הבניה הנוספת היא בניה שנעשתה לפי דרישות המאשימה כחלק מהתנאים למתן היתר, והתנאים שנקבעו ע"י המאשימה, הזזת המבנה, לרבות יציקות שבוצעו וזאת לפי דרישות הוועדה והתוכניות שהוגשו לה" גם בעניין בניה זו ניתן לומר עוד בטרם תישמענה הראיות, כי הנאשם 1 מודה בביצוען אלא שהוא טוען כי עשה זאת לפי הוראות הוועדה. אכן טענה מעניינת לכשעצמה, שהוועדה מתנה מתן היתר בביצוע עבודות בניה שגם הן טעונות היתר, וזאת ללא היתר?!
  1. תיקון כתב האישום בטרם שמיעת הראיות;

בישיבה מיום 18.12.13, אשר נועדה לשמיעת ראיות, עם פתיחת הדיון הודיעו הצדדים לבית המשפט כי הגיעו להסדר דיוני ביחס לנוסח כתב האישום, בנוגע לעבירה שעניינה הפרת צו, בתו"ב 3555-07-11. בית המשפט קיבל את ההסדר ובהתאם לכך הוגש כתב אישום מתוקן, שבא במקום כתב האישום המקורי. עובדות כתב אישום מתוקן זה והעבירות שיוחסו לנאשמים על פיו הובאו לעיל.

• 1. השאלות שנותרו במחלוקת;

הואיל ואין מחלוקת של ממש, לא ביחס לכך שצו ההריסה השיפוטי לא בוצע, כדברי הסניגור שהובאו לעיל, ולא ביחס לכך שעבודות הבניה הנוספות, נשוא תו"ב 35428-07-11, בוצעו ללא היתר, מה שנותר במחלוקת הוא בעצם מה שב"כ הנאשמים העלה בהרחבה וביתר פירוט בסיכומו להכרעת הדין, לאמור:

• הגנה מן הצדק;
• אכיפה בררנית
• ביצוע העבודות על פי דרישה של הוועדה לתכנון ולבניה
• פגמים בניסוח כתב האישום
• פגמים בצו השיפוטי, נשוא כתב האישום בתו"ב 36668-07-11.

להלן הדיון בעבירות המיוחסות לנאשמים בתיקים המאוחדים, בשים לב לעובדות ולשאלות המשפטיות שנותרו במחלוקת בין הצדדים.

1. דיון בעובדות ובאישומים המיוחסים לנאשמים בתו"ב 36668-07-11;
   1. העבירה שעניינה בניה ללא היתר.

הגם שעבירה זו נותרה על כנה בסעיף 1.6 לכתב האישום המתוקן, התביעה מטעמים השמורים עימה, לא התייחסה לעבירה זו, לא במסגרת הבאת הראיות מטעמה ולא במסגרת הסיכומים להכרעת הדין, הואיל וכך, אין לבית המשפט אלא לקבוע, כי עבירה זו לא הוכחה, אשר על כן, הנני מודיע כבר כעת על זיכוי הנאשמים מביצועה של עבירה זו.

• 1. העבירה שעניינה הפרת צו.
• כאמור המדובר הוא בשני מבנים יבילים, נשוא הצו שניתן על ידי כב' השופטת תמר נאות פרי במסגרת גזר הדין בתיק 251/05, שנוסחו הובא לעיל. בתשובת ב"כ הנאשמים לכתב האישום המתוקן, מיום 18.12.13, השיב הסניגור לאמור: ".... הנאשמים מודים כי המבנים לא נהרסו אלא הוזזו למרווחים כפי שנדרשו על ידי הוועדה בהסכמה וידיעת המאשימה.." (ע' 13 ש' 18-19)

בהמשך התשובה נאמר: "... הנאשמים הבינו כי אם הם יפעלו בהתאם למה שהוועדה אמרה להם, כלומר אם יזיזו את המבנים היבילים למקום אחר כי אז יקבלו היתר, מזה הבינו שבהזזת המבנים היבילים למקום אחר הם ממלאים את תנאי הוועדה לקבלת היתר כפי שזו אמרה להם" (ע' 13 ש' 26-28) (ההדגשה שלי מ.א.).

במסגרת החקירה הנגדית של הנאשם 1, נשאל על ידי התובע, לאמור: "אשר לי שלא הרסת את שני המבנים היבילים". בטרם מתן תשובה לשאלה, העיר הסניגור באומרו: "הודנו בזה מדוע הוא שואל את השאלה".

• למעשה, די באמור לעיל מפי הסניגור, המלומד, כדי לקבוע כי הנאשמים הפרו את הצו, נשוא כתב האישום, יחד עם זאת הסניגור תולה את האשם בכך בוועדה לתכנון ולבניה עצמה, שכן הטענה היא שהנאשמים הזיזו את המבנים ממקומם למקום אחר במגרש, במקום להרוס אותם כמצווה, אך הם עשו זאת על פי הוראות הוועדה, כתנאי למתן ההיתר. לביסוס הטענה מפנה הסניגור את בית המשפט, הן במהלך שמיעת הראיות והן בסיכומו להכרעת הדין, לאמור: "ראה הנחיית הוועדה בהחלטתה מיום 15/10/2006, סעיף 8 להמלצות (נ/4) "היתר יוצא רק לאחר הזזת המבנים היבילים למיקום המוצע עפ"י ההיתר" (ההדגשה במקור מ.א.). ברור, איפוא, כי גם לשיטת הסניגור, אין בעצם הזזת המבנים היבילים למקום אחר כלשהו במגרש משום ביצוע הצו, נשוא כתב האישום. בהינתן שזהו המצב העובדתי והמשפטי, היינו; שאין מחלוקת ביחס לכך שהמבנים הוזזו ממקומם למקום אחר במגרש, והמשמעות המשפטית לאותה הזזה היא שאין בכך משום מהווה ביצוע הצו, נותרה השאלה, האם באמור בסעיף 8 למסמך נ/4 יש משום מתן היתר לנאשמים לביצוע הזזת המבנים, אם לאו. מסמך זה הינו פרוטוקול וועדת המשנה אשר דנה בבקשת הנאשמים למתן היתר בניה שבין היתר, יתן לגליזציה למבנים נשוא הצו. בסעיף ההמלצות, נאמר, כי "אין מניעה לאשר את הבקשה בתנאים המפורטים בגליון הדרישות ובתנאי:" , וכא צויינו 21 המלצות שהן תנאי לאישור הבקשה. אכן בסעיף 8 להמלצות נאמר: "היתר יוצא רק לאחר הזזת המבנים היבילים למיקום המוצע על פי היתר". (ההדגשה לי מ.א.). אכן ביחס למבנים היבילים גילתה הוועדה את דעתה שאם יוזזו המבנים למיקום המוצע, יינתן היתר. הסיפא להמלצה, לאמור: "על פי היתר" משמעותה שאין לבצע את ההזזה אלא על פי היתר. המסקנה שיש להסיק מעצם פירוט ההמלצות היא שאין בשום המלצה משום מתן היתר לביצוע האמור בה אלא רק לאחר שהתוכניות תתוקנה ואז יכול שיינתן היתר. זאת ועוד, אין זה מתקבל על הדעת לפרש את ההמלצה בסעיף 8 לנ/4, כתנאי לביצוע בפועל בטרם מתן ההיתר, שהרי עצם הזזת המבנים כמוה כבניה הדורשת לכשעצמה היתר בניה, ולא היא.
• אשר לארבעת ההחלטות שבמסמך נ/4, גם הן אינן מהוות היתר, אלא פורמט מדורג למתן ההיתר, היינו מה יותר קודם ומה יותר לאחר מכן. דבר אחד ברור והוא שאים במסמך נ/4 משום היתר לבצע כל פעולת בניה במגרש.
• לא למותר לציין כי גם הנאשמים עצמם לא ראו בהמלצות שבמסמך נ/4 משום היתר שהרי המסמך נ/4 הינו מיום 15.10.06 ואם הנאשמים סברו כי זהו היתר, מדוע מצאו צורך להגיש במרץ 2007 בקשה להארכת כניסתו לתוקף של הצו ומדוע חזרו בנובמבר 2007 והגישו בקשה נוספת להארכת תוקף הצו. בעצם הגשת בקשות אלה, שבית המשפט נעתר להן, מצויה ההוכחה כי גם הנאשמים לא ראו ב- נ/4 משום היתר להזזת המבנים היבילים למקומם החדש.
  1. הטענה שעניינה הגנה מן הצדק ואכיפה בררנית.
• כאמור, טענה זו הועלתה כבר בדיון שהתקיים ביום 18.6.13 במסגרת תשובת הנאשמים לכתבי האישום. הטענה התבססה על ידי הסניגור באומרו: "לעניין האישום בתיק 35558-07—1 הוגש טרם זמנו. כאשר ניתן צו הריסה וכאשר ניתנת לנאשם אפשרות להשיג היתר או לעשות מאמצים להשיג היתר והוועדה לא דוחה את הבקשה להיתר אבל מגיש כתב אישום. זה שימוש בשרירות. יש החלטה שחייבה את הוועדה להודיע לנאשמים איזה פרטים דרושים להשלמה לצורך קבלת ההיתר או דיון בבקשה להיתר ועד היום לא התקבלה כל דרישה.... הטענה שלי בשני התיקים היא טענה שמן הצדק ואי סבירות התנהלות הוועדה אשר גורמת להכשיל את הנאשמים שלא דנים בעניינם". בית המשפט דחה כבר באותה ישיבה את הטענה מן הנימוקים המפורטים בהחלטה. (ע' 2)
• למרות החלטת בית המשפט, הדוחה את הטענה שעניינה הגנה מן הצדק, מצא הסניגור, המלומד, דרך להחזיר טענה זו לסדר יומו של בית המשפט, כאשר, לאחר שהנאשמים הורשעו בעבירות המיוחסות להם והתיקים המאוחדים נקבעו לטיעונים לעונש, ביקש להחזירם מהודאתם ולקבוע את התיקים להוכחות, ובית המשפט העתר לבקשת הסניגור, כמפורט לעיל.
• כאן המקום לציין, כי מלאכה רבה הושקעה על ידי הצדדים בחקירתו הראשית ובעיקר הנגדית של עד התביעה היחיד, הוא המפקח מר שלמה מלול, בניסיון לברר עובדות הנוגעות לצו הפסקה מנהלי ולהתראות שניתנו לנאשמים, בה בשעה שבכתבי האישום אין זכר לא בעובדות ולא בהוראות החיקוק הנוגעים לצווי הפסקה מנהליים ולכן ארשה לעצמי לא להתייחס לדברים שנאמרו ביחס לצווים מנהליים, ודוק, שבסיכומי התביעה להכרעת הדין, אין כל התייחסות לעבירה כלשהי הנוגעת לצווים מנהליים. (ראו הערת בית המשפט בעניין זה בע' 21 ש' 7-10)
• טענת השיהוי בהגשת כתב האישום. במסגרת החתירה של הסניגור לביסוס אפשרי של הטענה שעניינה הגנה מן הצדק, שאל הסניגור, את עד התביעה, בחקירה הנגדית, לאמור: "בשני כתבי האישום המועדים זהים. מיום התאריך המקורי לצו קיום הצו השיפוטי ועד שאתה מבקר במקום עוברות 4 שנים. מה עשיתם כל התקופה הזו? מה עשתה הוועד? מת אתה אשית בשם הוועד?" (ע'21 ש' 28-30). בתשובת עד התביעה לשאלה זו נאמר: "אני לא זוכר, אני לא יכול להגיד על כל ההתנהלות..."

בסיכומו להכרעת הדין עמד הסניגור על הטענה, לאמור: המאשימה אף איננה מנסה לתן הסבר מניח את הדעת לשיהוי רב השנים בהגשת כתב האישום – למעלה מ- 5 שנים מאז ניתן גזה"ד בתיק עמ"ק 251/05" (ההדגשה במקור מ.א.).

אינני תמים דעים עם הסניגור המלומד, להיזקק למונח: "שיהוי" הידוע כתנאי מפתן לעתירות בבג"צ, היינו מי שנוקט בשיהוי בהגשת עתירה אין פותחים בפניו את שערי בג"צ. המושג המתאים לענייננו הוא מושג "ההתיישנות". המחוקק נתן דעתו למצב שבו אדם חשוד בביצוע עבירה, חקירתו הסתיימה, וכתב האישום לא מוגש במתחם תקופת ההתיישנות, שנקבעה בסעיף 9 לחוק סדר הדין הפלילי (נ"מ) התשמ"ב-1982. כאן מדובר בעבירות מסוג עוון שההתיישנות לגביהן הינה 5 שנים. במקרה הנוכחי המועדים הרלוונטיים לחישוב תקופת ההתיישנות הם המועד בו צו ההריסה נכנס לתוקפו, היינו; 1.2.08, היום בו תמה תקופת ההארכה השנייה שבית המשפט אישר ועד ליום הגשת כתב האישום., היינו; 20.7.11. לא חלפו איפוא, 5 שנים כדברי הסניגור אלא שלוש שנים ושישה חודשים בקירוב. לסיכום עניין זה אומר כי לא היה מקום להעלות את טענת השיהוי כלל ועיקר.

• טענת ההתנהלות של הוועדה בטיפול בבקשת הנאשמים למתן היתר.

עיינתי בכל חומר החקירה שהוגש לבית המשפט הן בפרשת התביעה והן בפרשת ההגנה ולא מצאתי ביסוס להתנהלות קלוקלת מצד הוועדה לתכנון ולבניה, שיש בה כדי לבסס הגנה מן הצדק. אכן הנאשמים הגישו בקשה למתן היתר בניה, אשר בין השאר יתן לגליזציה למבנים נשוא הצו, בקשתם נדונה על ידי הוועדה, אך מעולם לא הבשילה עד כדי מתן היתר. על התנהלות הוועדה והחלטותיה, ככל שהדבר עולה מחומר הראיות התקיימו ההליכים הבאים:

• הנאשם 1 הגיש עתירה מנהלית, 617/08. כנגד המועצה המקומית טבעון וכנגד הועדה לתכנון ובניה ק. טבעון. בדיון מקדמי שהתקיים בבש"א 1387/08, בפני כב' הש' קיסרי ביום 28.09.08, במהלך הדיון טענו הצדדים את טיעוניהם ובית המשפט הגיע למסקנה, על פי טיעוני הצדדים כי על מנת שהעותר יוכל לקבל רישיון בניה נדרש הוא יגיש לוועדה המקומית בקשה מתוקנת להיתר בניה. כן ציין בית המשפט כי מבאת כח המשיבה הבין כי אם תוגש בקשה מתוקנת כזאת יתקיים בה דיון סמוך לאחר מכן. לאור האמור מצא בית המשפט לנכון לדחות את העתירה. (ראו נ/12)
• בהחלטת וועדת המשנה מיום 15.10.06, נ/4 הביעה הוועדה את דעתה כי אם ימולאו ההמלצות הפורטות בהחלטה כי אז לא תהא מניעה למתן ההיתר.
• ממסמך ת/12, שהוגש לבית המשפט במסגרת החקירה הנגדית של הנאשם 1, עולה כי הוועדה דנה בבקשת הנאשמים למתן היתר, במסגרת הדיון שהתקיים ביום 22.3.12, שמעה את דבריו של הנאשם 1, שהשתתף בדיון ובסופו של דבר, בהחלטה נאמר כי הבקשה אינה תואמת מציאות ויש צורך בהשלמת פרטים נוספים ולכן הוועדה תשלח לעורר את הנדרש להשלמה לצורך קידום בקשתו. כן צוין בהחלטה כי אם יבוצעו התיקונים הנדרשים יובא התיק לדיון בוועדה המקומית. על ההחלטה האמורה הוגש ערר 420/11 על ידי הנאשמים.
• מעבר לאמור, הנאשמים לא הגישו כל בקשה מתוקנת נוספת. הנה כי כן; לשאלת התובע בחקירה הנגדית של נאשם 1, לאמור: "אשר לי כי מאז 2012 ואותו מועד לא הגשת תוכנית חדשה לקבלת היתר" השיב: "לא הגשתי תוכנית חדשה" (ע'29 ש' 1-2)
• גם מעדותו של עד ההגנה האדריכל מר בוקליס אהרון אשר הגיש לוועדה את תוכניות הבניה מטעם הנאשמים עולה כי התוכניות שהוגשו לא תאמו את המצב בשטח וכי מפעם בפעם קיבלו רשימות תנאים להשלמה בתוכנית בטרם מתן ההיתר, ראו למשל נ/15, אך התוכניות שהוגשו לא היה בהן די למתן ההיתר.
• כאן המקום לציין כי אם הנאשמים סברו כי הוועדה לא מבצעת את המוטל עליה, בשים לב להחלטת בית המשפט לעניינים מנהליים בעתירה הנ"ל, עמדה בפניהם הזכות להגיש עתירה נוספת לבית המשפט לעניינים מנהליים אך הם בחרו שלא לעשות כן. סוף דבר, דין הטענה כנגד התנהלות הוועדה להידחות
• טענת הנאשמים כי לא נחקרו ולא מסרו את גרסתם בטרם הוגש נגדם כתב האישום. במסגרת הסיכומים להכרעת הדין העלה הסניגור, לראשונה, את הטענה לפיה הואיל והנאשמים לא נחקרו ולא ניתנה להם ההזדמנות למסור את גרסתם בטרם הוגש כתב האישום, פגעה התביעה בזכות יסוד מהותית של הנאשמים ומשום כך דין כתב האישום להתבטל ולזכות את הנאשמים. לתימוכין בטענה זו הפנה הסניגור את בית המשפט לפסק הדין, שניתן על ידי כב' הש' טל תדמור זמיר בתו"ב 15398-03-10, בו הורתה כב' הש' זמיר על ביטול כתב האישום משום שהופרה זכותו של הנאשם מוחמד שיח' מוחמד להיחקר בטרם הגשת כתב האישום נגדו. דין הטענה להידחות משני טעמים והם:
• במקרה שנידון בפני חברתי כב' הש' זמיר, הטענה האמורה נטענה כבר בתחילת ההליך המשפטי, עוד בטרם השיב הנאשם לכתב האישום. התוצאה היתה שביטול כתב האישום לא סתם את הגולל על האישום המיוחס לאותו נאשם, אלא, ניתנה לו הזדמנות להיחקר ולמסור את גרסתו, בטרם ישיב לכתב האישום מבלי שכתב אישום ימשיך לרחף מעל ראשו. כך ציינה כב' הש' זמיר בבטלה את כתב האישום והחזרת ההליך לשלב של השלמת החקירה בעניינו של הנאשם, והגשת כתב אישום מחדש אם התביעה תחליט על כך. במקרה הנוכחי הטענה הועלתה לראשונה רק במסגרת הסיכומים להכרעת הדין, כך שביטול כתב האישום משמעו זיכוי הנאשמים. הייתי נוקט בדרך זו אם הייתי סבור שמדובר בפגיעה משמעותית שאין לה תקנה בזכויות הנאשמים וכן אני מגיע לטעם השני לדחיית הטענה.
• אכן, גם אנוכי סבור, כי לנאשמים עומדת זכות להביע את גרסתם לאישום המיוחס להם בטרם הגשת כתב האישום נגדם, זאת גם אם טרם זכתה זכות זו לעיגון בחוק יסוד ואף לא בחוק רגיל. וזאת גם ביחס לעבירות המושתתות על יסוד נפשי של אחריות קפידה, לא כל שכן, שכאן מדובר בעבירה שעניינה הפרת צו שיפוטי, שאיננה מושתתת על אחריות קפידה, אלא, שבניגוד לדעת התובע, המלומד, שהובעה בסיכומו להכרעת הדין, מדובר כאן בעבירה, שהתהוותה מותנית בקיומו של יסוד נפשי של מחשבה פלילית, כאמור בסעיף 20 לחוק העונשין, התשל"ז–1977, היינו; קיום מודעות לעצם מתן הצו נגדו, קיום מודעות לטיב ההתנהלות/המחדל, קרי: "הפרת הצו".
• לא למותר לציין כי ההוראה היחידה הקיימת בחוק המקנה לחשוד בעבירה זכות לומר את דברו בטרם יוגש נגדו כתב אישום מצויה בסעיף 60א לחוק סדר הדין הפלילי (נ"מ), התשמ"ב – 1982 וזאת לא בכל מקרה, אלא כאשר מגיע לתביעה חומר חקירה המייחס לחשוד עבירה מסוג פשע, עומדת לו לאותו חשוד: "זכות היידוע", וזכות לומר את דברו בכתובים, על מנת שניתן לקחת בחשבון את טיעוניו בטרם הגשת כתב אישום נגדו. ודוק, שאין מדובר בזכות שימוע פנים אל פנים ממש, אלא בזכות לטעון טיעוניו בכתב, הא ותו לא. המחוקק לא הקדים זכות זו לשלבי החקירה הפלילית, וגם לא הקנה אותה לחשוד בעבירות שאינן מסוג פשע. מצב דומה נקבע גם ביחס לזכות לעיין בחומר החקירה על פי סעיף 74 לחסד"פ, זכות העומדת לנאשם רק לאחר הגשת כתב אישום.
• באומרי זאת אין בכוונתי לזלזל חלילה בעצם הצורך לקבוע זכות זו בדבר חקיקה של הכנסת וטוב עשה מנהל המחלקה לאכיפת דיני מקרקעין בפרקליטות המדינה בקובעו מדיניות המחייבת את התובעים ביחס לעבירות שעניינן הפרת צו. הנוהל עומד על חומרת העבירה שעניינה הפרת צו, ועל הצורך בקביעת מדיניות אחידה ביחס לחקירה, ביחס להגשת כתבי האישום וביחס לענישה. אשר לחקירה נאמר בסעיף 9 לנוהל, כך: "בכל מקרה של חשד להפרת צו, יש לבצע חקירה, להזמין את החשודים לחקירה ולבחון היטב את נסיבות אי קיום הצו בכל מקרה ומקרה לגופו". הנוהל מגביל את החובה להזמין את החשודים לחקירה, רק לעבירות של הפרת צו, וחבל שאין הוא קובע חובה כללית ביחס לכל העבירות לפי חוק התכנון והבניה. מכל מקום נוהל זה הוצא ביום 4.2.2014, כך שאין הוא חל על המקרה בו קא עסקינן, בו כתב האישום הוגש ביום 20.7.11.
• לטעמי הפרת "זכות" זו במקרה הנוכחי לא עולה כדי הפרה משמעותית המסכלת את יכולתו של הנאשם להגנה. הרי כל טיעון שהיה יכול לטעון בחקירה, עובר להפרת הצו, כדי למנוע הגשת כתב אישום נגדו, זכאי הנאשם להעלות כתשובה לכתב האישום ואכן הנאשמים לא הותירו אף טיעון אפשרי שלא נטען ואף הפליגו בטיעונים ביחס להגנה מן הצדק מכל כיוון אפשרי ולא אפשרי. יתירה מזו השוואה בין האינטרס הציבורי לאכיפת צווי הריסה לבין אינטרס הנאשם להיחקר ולמסור את גרסתו בטרם הגשת כתב אישום נגדו בעבירה זו מראה כי הפגיעה שתיגרם לציבור מאי אכיפת הדין חמורה עשרת מונים מזו הנגרמת לנאשם בעצם זה שגירסתו לא התקבלה טרם הגשת כתב האישום, לא זו אף זו, הנאשם בא וטוען להגנה מן הצדק, לזכותו מהעבירה של הפרת צו, בשעה שהוא עצמו לא רק שמפר את הצו בריש גלי במשך שנים ארוכות אלא מוסיף חטא על פשע בבצעו עבודות בניה נוספות ללא היתר ועל כך צריך לומר כי מי שבא ומבקש שייעשה עימו צדק עליו לבוא בידיים נקיות לבל יצא חוטא נשכר.
• טענת הנאשמים כי נפל פגם בצו השיפוטי, נשוא כתב האישום.

בסיכומו להכרעת הדין, לא לפסח הסניגור, המלומד, מלטעון גם כנגד הצו השיפוטי נשוא כתב האישום הנה כי כן; טען הסניגור, לאמור: "... ואם לא יבוטל כתב האישום כמבוקש, יטענו הנאשמים כי יש לזכותם בשל אי פגם בצו השיפוטי, פגם מהותי, אשר יצר אתל הנאשמים מצב בו האמינו, כי עליהם להעתיק את המבנים למרווחים הנדרשים, ולא להרסם כליל". הפכתי והפכתי בנוח צר ההריסה שניתן כנגד הנאשמים ולא עלה בידי למצוא אף לא שמץ של פגם או ביטוי שאינו ברור על פניו, שיכול היה להקנות לנאשמים הבנה, כי כל שעליהם לעשות הוא להעתיק את המבנים היבילים ממקומם למקום אחר.

• טענת הנאשמים לאכיפה בררנית.

לתימוכין בטיעון זה הובאו עדי ההגנה הבאים;

• מר מוריס מלכה, העיד כי קיר שנבנה על ידי שכנו התמוטט ביום 3.2.13 ובנוגע לכך שלח מכתב לראש המועצה, מר דוד אריאלי, (ראו נ/14) בו התריע על בניית הקיר ולא עשו דבר וכן העיד על חניה בלתי חוקית שנבנתה בחלקה השייכת לבנו שחי באנגליה.
• מר שלמה פולצ'ק העיד כי רכש שטח עם חבר צמוד לשטח של הנאשם 1 כדי לבנות בית דו משפחתי עם אותו חבר ועד ליום מתן העדות לא קיבל היתר. נקבו לו על ידי הוועדה תנאם לכך כמפורט במסמך נ/17. עד זה העיד כיהנה גרם מדרגות לירידה למגרש ולא הוגש נגדו כתב אישום בגין כך.

ראיות נוספות שיעידו על אכיפה בררנית לא הוגשו. לא מצאתי בשתי הדוגמאות שהובאו גם אם הן נכונות כדי לקבוע שמדובר באכיפה בררנית ולפיכך אני דוחה טענה זו.

• 1. המסקנה הועלה מן האמור.

לאור האמור, הגעתי למסקנה לפיה עמדה התביעה בנטל השכנוע ביחס לעבירה שעניינה הפרת צו, המיוחסת לנאשמים בכתב האישום בתיק זה, כמו-כן, לא מצאתי ביסוס ראוי לטענה, שעניינה הגנה מן הצדק להיבטיה השונים פכי שפורטו לעיל, לפיכך הנני מרשיע את הנאשמים בעבירה המיוחסת להם בכתב האישום

1. דיון בעובדות ובאישום המיוחס לנאשם 1, בתו"ב 35428-07-11-07-11;
   1. עד התביעה מר שלמה מלול, שהינו מפקח בניה מטעם הועדה המקומית לתכנון ובניה ק. טבעון, העיד בפני בצורה אמינה ובמהלך עדותו העיד על הביקורים שערך במגרש של הנאשם 1 ומצא כי במקום מתבצעות עבודות בניה ללא היתר ועל כך רשם דוחות וצילם את המצבים השונים בשטח. להמחשת הדברים הוגשו המסמכים והתמונות דלהלן:

• דו"ח ת/4, גילוי עבירה מיום 3.2.10 והמדובר הוא ביציקת עמודי בטון + רצפת בטון + הכנה ליציקת עמודים נוספים מעל ריצפת הבטון וכן בניית קונסטרוקציית ברזל למדרגות.
• צילומים, ת/7 הממחישים את עבודות הבניה שצולמו בביקור בשטח ביום 3.2.10. צילומים אלה הוצגו בפני הנאשם בחקירתו הנגדית ולשאלת התובע השיב: "לא מזהה את הצילום הזה. כן, אלו עבודות שביצעתי בהתאם להנחיות המועצה" (ע' 29 ש' 5)
• צילומים מגרמושקה מתיק הבניה, המכילים תרשים עליו סימן העד בצבעים שונים פרטי בניה שונים שאינם חוקיים, כמפורט במסמך ת/6. המדובר הוא בעמודים, ברצפת בטון ובמדרגות ברזל ללא היתר.
• בביקור שערך העד שלמה מלול ביום 21.12.10 מצא כי עבודות הבניה ללא היתר נמשכות העד צילם את העבודות שמצא. המחשה לכך מצויה בתמונות שצילם במקום, ת/10. לשאלת התובע בחקירה הנגדית של נאשם 1, אשר הציג בפניו את התמונות, השיב, "כן אלו עבודות שבוצעו בחלקה שלי, בהמשך להוראות מהנדס המועצה" (ע' 29 ש' 14)
• בביקור שערך העד שלמה מלול ביום 23.12.10 מצא כי עבודות הבניה ללא היתר נמשכות העד צילם את העבודות שמצא. המחשה לכך מצויה בתמונות שצילם במקום, ת/9. בחקירה הנגדית לנאשם 1 ולשאלת התובע שהציג בפני העד את התמונות, השיב: "זהו גרם מדרגות שבניתי על פי הוראות הוועדה שדרשה ממני מפורשות להעתיק גרם מדרגות שנבנה בחלקה 38 לשטח שלי" (ע' 29 ש' 7-8)
  1. לאור האמור אין בעצם כל מחלוקת שהנאשם 1 ביצע את עבודות הבניה המיוחסות לו בכתב אישום זה ללא היתר.
  2. ההחלטה המפורטת לעיל ביחס לטענה שעניינה הגנה מן הצדק, כוחה יפה גם לעניין העבירה המיוחסת לנאשם בכתב האישום בתיק זה.

1. סוף דבר

לאור האמור, הגעתי למסקנה לפיה עמדה התביעה בנטל השכנוע ביחס לעבירה המיוחסת לנאשם 1 בכתב האישום בתיק זה, לפיכך הנני מרשיע אותו בעבירה המיוחסת לו.

<#6#>

ניתנה והודעה היום כ"ד אדר ב תשע"ד, 26/03/2014 במעמד הנוכחים.

טיעונים לעונש:

טיעוני התובע/ת:

מדובר בהליכים שנמשכו פרק זמן ארוך. גזלו זמן שיפוטי יקר וגררו שמיעה של עדים, כתוצאה מכך הוא לא זכאי להקלות של מי שמודה בהקראה בפתח הדיון וחוסך את ההליך עצמו.

עבירה של אי קיום צו היא עבירה חמורה החותרת תחת שלטון החוק. העונש הראוי לה עונש של מאסר בפועל. דבר זה נרשם בכתב האישום עצמו.

בנסיבות אני סבור שמן הראוי להטיל על כל אחד מהנאשמים עונש של מאסר בפועל של 3 חודשים שניתן להמירו לעבודות שירות.

בנוסף אבקש להטיל קנס בשל אי קיום הצו במתחם שלדעתי נע בין 20,000-30,000 ₪ לשניהם ביחד.

ההרשעה הקודמת בתיק נשוא כתב האישום אמורה לטעמי לחובתם של הנאשמים לחומרא. הקנס המבוקש על עבירת הבניה להערכתי צריך לנוע במתחם סביר שבין 20,000-30,000 ₪ לנאשם שהורשע מר מתיה עמרן.

בנוסף אבקש צו הריסה על כל הבניה החדשה הבלתי חוקית שבגינה הורשעו.

אבקש כי תרשם הערה בפנקס המקרקעין על האמור לעיל.

בנוסף התחייבות של הנאשמים להמנע מעבירה על פי חוק התכנון והבניה.

טיעוני ב"כ הנאשמים:

אמנם הכרעת הדין לא בפני אך שמעתי את בית המשפט. אני מצר על ההכרעה. אנו נראה את ההכרעה ונבדוק אותה.

לגופו של עניין – אינני סבור שאלה הנסיבות המיוחדות בתיק זה לגזירת עונש של מאסר בפועל על הנאשמים או מי מהם. יש מידה רבה של אפרוריות במהלכיו של נאשם 1 שהוא למעשה היה אקטיבי בכל הנושא מאז שהוגש כתב האישום ועד היום. בעיני לא היה פה זדון או יריקה בפרצופו של בית המשפט. עובדה כי הנאשם פעל בכל דרך אפשרית לרבות הגשת בקשות ועתירות על מנת לאשר קבלת ההיתר. לא מילא אחר התנאים, שלוחו לא מילא אחר התנאים למהנדס, הכל נמצא בחומר הראיות. אם יגזור בית המשפט מאסר בפועל על הנאשמים יוצא מחמיר בדין מעבר לנדרש. אני לא זוכר שגזרו עונש מאסר על נאשמים שהפרו צו הריסה המתייחס לבית מגורים או עבירת בניה שתוקנה. מבנים שהוצבו בשטח לא ניתן היתר משום שהוצבו לא במרחק הראוי ואמרו להם לתקן את העיוות הזה, עיוות שתוקן.

אשר לעניין הקנסות – מדובר בנאשמים שנפרדו זה מזו לפני מספר שנים. הנאשם מגדל את ילדיו 3 ילדים בעצמו. אחת מהן בגירה. הנאשם כיום עו"ד במקצועו. עד לפני שנתיים לא היה עו"ד ועסק במשהו אחר. מצוקות הכלכליות טרם הסתיימו. אי אפשר להטיל עליו עונש חמור יותר בקנסות של עשרות אלפי שקלים.

אבקש להטיל עונש הולם כפי שבית המשפט ימצא לנכון.

לכן אבקש להתחשב במצבם של הנאשמים.

לגבי הנאשמת 2 – אבקש כי הנאשמת 2 בעצמה תטען.

הנאשמת 2:

אני עובדת כמנהלת חשבונות. משתכרת כ- 5,500 ₪. הילדים מטפל בילדים. מזה 3 שנים אני לא נמצאת בבית נשוא כתב האישום. לא הייתי יכולה לבצע את צו ההריסה בעצמי לא כל שכן ב- 3 שנים האחרונות שאני בכלל לא נמצאת באותו בית לאחר גרושין. אני סמכתי על כך שבעלי לשעבר טיפל בכל נושא ההיתרים ולכן לא הייתי פעילה או דומיננטית בעניין זה.

<#7#>

גזר דין

1. הנאשמים הורשעו לאחר שמיעת ראיות כדלקמן:

א. בתיק 35558-07-11 הורשעו שני הנאשמים בעבירה שעניינה הפרת צו שיפוטי וזוכו ביחס לעבירה שעניינה בניה ללא היתר.

ב. הנאשם 1 הורשע בתיק השני 35428-07-11 בעבירה שעניינה בניה ללא היתר. הכל כמפורט בהכרעת הדין שניתנה.

2. עיקר שמיעת הראיות בתיק זה התנהלה סביב טענה של הגנה מן הצדק להיבטיה השונים. טענה אשר כפי שמפורט בהכרעת הדין נדחתה על כל הבטיה.

3. בנסיבות המקרה וכפי שהדבר עולה גם בטיעונים לעונש הדמות הדומיננטית שהובילה את המהלכים בביתם של בני הזוג עוד בהיותם נשואים הוא הנאשם 1. לא למיותר לציין כי לפני 3 שנים לאחר גרושי בני הזוג הנאשמת 2 לא מתגוררת בביתם של בני הזוג ויכולתה להשפיע על בצוע צו ההריסה אפסית.

4. לאור האמור ובשים לב למהות העבירות בהם הורשעו הנאשמים ובהתחשב בטיעוני הצדדים לעונש הגעתי למסקנה לפיה יהיה זה מרחיק לכת כעת להטיל על הנאשם מאסר בפועל לפי בקשת התביעה שכן לו היו הנאשמים מודים מלכתחילה בביצוע העבירות בהן הורשעו כפי שקרה ביחס לנאשמים אחרים לא הייתי שומע מפי התביעה בקשה להטיל מאסר בפועל. ייתכן והיום המדיניות השתנתה.

5. לסיכום הדברים, אני דן את הנאשמים לעונשים הבאים:

אשר לנאשם 1:

• אני דן את הנאשם לתשלום קנס בסך 15,000 ₪ או 150 ימי מאסר שישא בנוסף לכל מאסר אחר שהוטל עליו/ה.
• הקנס ישולם ב - 15 תשלומים, של 1,000 ₪ בכל 20 לחודש, החל מיום 20.4.14.
• הנאשם יחתום על התחייבות בסך: 10,000 ₪ להימנע במשך שנתיים מהיום, מלעבור עבירה בה נידון בתיקים המאוחדים ויורשע בה.
• היה והנאשם לא יחתום על ההתחייבות, יאסר לכפיית חתימת ההתחייבות למשך 30 יום.
• בהתאם לסמכותי, כאמור בסעיף 205(1) לחוק התכנון והבנייה, תשכ"ה-1965, הנני מצווה על הנאשם 1 להרוס את המבנה נשוא כתב האישום בתיק 35428-07-11 אשר נבנה ללא היתר. הנני מעכב את ביצוע צו ההריסה עד ליום 1.2.15 וזאת על מנת לאפשר לנאשם למצות את הליכי הרישוי לקבלת היתר.

אשר לנאשמת 2:

• אני דן את הנאשמת לתשלום קנס בסך 5,000 ₪ או 50 ימי מאסר שישא בנוסף לכל מאסר אחר שהוטל עליו/ה.
• הקנס ישולם ב - 10 תשלומים, של 500 ₪ בכל 20 לחודש, החל מיום 20.4.14.
• הנאשמת תחתום על התחייבות בסך: 10,000 ₪ להימנע במשך שנתיים מהיום, מלעבור עבירה בה נידונה ותורשע בה.

הנאשמים רשאים לערער על פסק הדין תוך 45 יום מהיום.

<#8#>

ניתן והודע היום כ"ד אדר ב תשע"ד, 26/03/2014 במעמד הנוכחים.