לפני תביעה במסגרתה עותרת התובעת כי בית המשפט יורה לנתבע להוסיף ולפרוע לידיה את חוב ארנונה ביחס לנכס ברחוב משה בקר 23 בראשון לציון (להלן: "הנכס").

במסגרת כתב התביעה טענה התובעת כי הנתבע נמנע מתשלום דמי ארנונה בגין התקופה שבין ינואר 2009 ל – 1.9.09 עד כי נדרשה לפתיחתם של הליכים משפטיים.

במסגרת כתב ההגנה, טען הנתבע כי אכן שכר את הנכס בתקופה הנקובה לעיל, ואולם, לא היה מקום לחייבו בדמי שכירות תוך סיווג הנכס כמשרד, שעה שסיווגו הנכון של הנכס הוא כ-מחסן.

הוסיף הנתבע וטען כי ממילא שעה שהתיק החל בלשכת ההוצל"פ ונגבו כספים העולים על יתרת החוב, אין עוד מקום להמשך ניהול ההליך שבפני.

לאחר שעיינתי בכתבי הטענות, נתתי דעתי לעדויות וסיכומי הצדדים, באתי לכלל מסקנה כי דין התביעה להתקבל. טעמי להלן.

אקדים ואציין כי שאלת סיווגו של נכס ראוי היה כי תתברר, בהתאם להוראות הדין, שלא במסגרת ההליכים שבפני, אלא על דרך של פנייה מתאימה מצד הנתבע, במועדים הרלוונטיים, לרשות המקומית ולאחר מכן, ככל שנמצא פגם בהחלטתה, על דרך של ערר על ההחלטה. לא מצאתי כי מתקיימים החריגים הנקובים בהוראות הדין המצדיקים התערבותו של בית המשפט בסוגיה זו, במיוחד שעה שהנתבע עצמו לא הציג את אותם חריגים, ולא הבהיר מדוע לא פנה , במועדים הנקובים בהוראות הדין, לצורך בחינת טענותיו.

גם לגופו של עניין, לא הוכיח הנתבע כי היה מקום לסווג את הנכס כמחסן, במועדים הרלוונטיים לתביעה, זאת שעה שאישר במסגרת חקירתו הנגדית כי הסכם השכירות אשר הוגש על ידו לרישום במשרדי הרשות, התייחס לנכס כאל זה המיועד לשמש "כמשרד".

אני ערה לטענת הנתבע לפיה ציון מטרת השכירות כ"משרד", נעשה כלאחר יד ומתוך חוזה שנלקח מהאינטרנט, ואולם, ככל שהדבר נוגע לרשות המקומית, אין לה אלא את שמציגים בפניה, וזאת בין אם מדובר בהסכם השכירות או לחילופין בראיות אחרות אשר יכול והיו מלמדות כי מדובר במחסן.

בהינתן העובדה כי הנתבע עצמו ציין בהסכם השכירות כי המקום אמור לשמש כמשרד, הנטל להוכיח כי אכן מדובר במחסן בלבד, מוטלת על הנתבע עצמו, ונטל זה לא הורם על ידו.

כך לדוגמא לא הוצגו בפני תמונות , או נתונים אחרים המלמדים על מהות השימוש בנכס, והטענה הכללית מאוד, במסגרת החקירה הנגדית כי היו במקום שולחנות, אין בה די.

זה גם המקום לציין, כי פנייתו הראשונה של הנתבע לתובעת נעשתה רק לאחר תום תקופת השכירות.

למועד זה אני מוצאת ליחס משמעות, הן בהיבט השיהוי והן בהיבט יכולתו להוכיח כי אכן השימוש אותו עשה בנכס, היה כאל מחסן ולא כמשרד. הנתבע אישר במסגרת חקירתו הנגדית, כי קיבל הודעת חיוב בתשלום דמי ארנונה, זמן מה לאחר שקיבל את החזקה בנכס (בעניין זה ראה עמוד 7 שורות 20 – 23 לפרוטוקול הדיון).

בנסיבות אלו, ניתן היה לצפות כי פנייתו של הנתבע, תוך הצגת ראיות מתאימות תעשה בסמוך לאותו מועד, ולא לאחר תום תקופת השכירות.

הנתבע ביקש להציג מסמכים המלמדים על כך שסיווג הנכס במשרדי התובעת עצמה, ועוד קודם שנשכר על ידו, כמו גם לאחר מכן, היה כאל מחסן.

לצורך הוכחת טענותיו אלו הוגשו המסמכים אשר סומנו על ידי כ – נ/1.

מסמכים אלו אף צורפו לכתב הגנתו המתוקן של הנתבע.

לכאורה, אכן ניתן לראות במסמכים אלו כי הנכס סווג כמחסן.

עם זאת, הבהירה מנהלת יחידת האכיפה בתובעת הגב' רותי ברק, במסגרת חקירתה הנגדית, כי הנכס מסווג כיום כמחסן, ועל כן גם תדפיסים אשר יוצאים והמתייחסים לחובות בגין שנים קודמות, ייצאו כאשר סיווג הנכס הינו מחסן.

לטענת נציגת התובעת – אין במסמכים אלו, בנסיבות המתוארות, כדי ללמד על כך שסיווג הנכס בזמנים הרלוונטיים לתביעה היה שונה מזה בגינו חויב הנתבע בפועל.

מצאתי את עדותה של גב' ברק בפני כסדורה, מהימנה וברורה.

התרשמותי הבלתי אמצעית הייתה כמי שנתנה מלכתחילה את המסמכים נ/1 לידי הנתבע, תוך שהיא מבהירה לו, עוד באותו מועד, מהי משמעות מסמכים אלו.

לא התרשמתי כי הייתה כוונה להסתיר דבר מה או לשנות מעמדת הרשות, אלא שככל שהדבר נוגע לתובעת הסיווג בזמנים הרלוונטיים לתביעה היה כאל משרדים.

למעלה מכך וחשוב מכך, התובעת צירפה במסגרת תצהיר העדות הראשית את תשובתה לפניית הנתבע באשר לסיווג הנכס.

ממכתבה זה של הרשות, עולה כי הוא נרשם במענה לפנייתו של הנתבע ועוסק בסוגיה של סיווג הנכס (נספח ב' לתצהיר).

הנתבע אף נשאל במסגרת חקירתו הנגדית האם פנה לרשות המקומית בחודש ספטמבר, וקיבל את התשובה – נספח ב', והשיב בחיוב.

מכך אני למדה כי הנתבע עצמו היה מודע לסיווג הנכס כמשרדים והסוגיה של הצורך בסיווג הנכס כ"מחסן", נעשתה אך בתום תקופת השכירות, ובהתאם לחיובים שנשלחו לנתבע במהלך תקופת השכירות.

טענה נוספת שהועלתה על ידי הנתבע, עניינה היקף התשלומים שבוצעו על ידו בגין הנכס, בפועל.

לטענת הנתבע, שולם על ידו סך העולה על 16,000 ₪ במסגרת הליכי ההוצאה לפועל. בנוסף, במסגרת עתירתו לביטול פסק דין שניתן בהעדר, הופקד על ידו סך של 5,000 ₪ בקופת בית המשפט, מכאן שסך כל הסכומים אשר שולמו נכון למועד היום, עולה על 20,000 ₪.

לשיטת הנתבע, גם מקום בו תתקבל טענת התובעת לפיה שיעור התשלום לחודש צריך היה להיות 1,500 ₪, עדיין יש לראות את החוב כנפרע במלואו.

גם בעניין זה, אין בידי לקבל את טענות הנתבע, זאת ממספר טעמים:

החוב מקורו בשנת 2009. חיוב ריבית והצמדה שעה שעסקינן בחיובי ארנונה, נעשה בהתאם להוראות הדין, ויש בו כדי להגדיל את שיעורו הכולל.

בנוסף, שעה שהנתבע נמנע מתשלום סכום כלשהו (אף לא זה אשר משקף את החוב הראוי לשיטתו), פתחה התובעת בהליכי גבייה באמצעות הלשכה להוצאה לפועל, ועל כן, אל החוב התווספו חיובים בגין אגרות ושכר טרחה.

הנתבע עצמו אישר במסגרת הדיון כי חלק מהכספים אשר נגבו בתיק ההוצאה לפועל, נגבו על דרך של הליכי גבייה ועיקול. גם לאלו יש משמעות בהיבט ההוצאות ושכר הטרחה.

מהותית, אין הנתבע יכול לחשב את שיעור חובו על בסיס קרן החוב המקורית בשנת 2009, תוך התעלמות מכלל ההליכים אשר ננקטו על ידי התובעת לצורך גבייה עד למועד היום.

זה גם המקום לציין כי הנתבע לא הציג כל חישוב או תדפיס המלמד על השיעור החלופי של התשלום בו יש לחייבו והסתפק בטענה לפיה סך של 1,500 ₪ שהינו הסכום החודשי לתשלום כפול חודשי השכירות, הוא זה על בסיסו יש לקבוע את חובו.

טענותיו של הנתבע ביחס לסוגיה זו, מהוות מעין טענת "פרעתי". משכך, היה על הנתבע להציג חישוב מדויק של יתרת החוב, והתשלומים שבוצעו ומכאן גם "לגזור" את יתרת החוב לתשלום. מקום בו הנתבע לא עשה כן, אין לראותו כמי שעמד בנטל להוכיח כי פרע את חובו.

באשר לסך של 5,000 ₪ - הרי שזה הופקד בקופת בית המשפט אך לא ניתן ביחס אליו צו המורה על העברת סכום זה לידי התובעת. מכאן, שלא ניתן לראות בסכום זה כחלק בלתי נפרד מהסכומים אשר הועברו בפועל לתובעת.

סוף דבר,

במסגרת הדיון אישרה התובעת כי יתרת החוב נכון למועד היום עומדת על סך של 4,308 ₪.

משנדחו טענות הנתבע, אני מורה בזאת כי הנתבע ישלם לתובעת את הסך של 4,308 ₪. סכום זה יישא הפרשי הצמדה וריבית כדין מהיום עד לתשלום בפועל.

כן יישא הנתבע בהוצאות ההליך בסך של 1,500 ₪. סכום זה יישא הפרשי הצמדה וריבית כדין מהיום ועד התשלום בפועל.

הגזברות תעביר את הכספים אשר הופקדו על ידי הנתבע בקופת בית המשפט לידי ב"כ התובעת.

יתרת החוב תשולם על ידי הנתבע במישרין לידי התובעת באמצעות בא כוחה, וזאת בתוך 30 יום ממועד קבלת פסק הדין.

המזכירות תשלח העתק פסק הדין לצדדים באמצעות הדואר.

זכות ערעור לבית המשפט המחוזי בתוך 45 יום.

ניתן היום, ז' סיוון תשע"ד, 05 יוני 2014, בהעדר הצדדים.