1. התובע עורך דין במקצועו. מחמת קרע בחיי הנישואין נקט נגד רעייתו דאז הליכים משפטיים בבית הדין הרבני האזורי בחיפה (להלן: בית הדין).

הנתבעת 1 – מדינת ישראל – אחראית לפעולתם של גופים מִנהליים שונים, ביניהם בתי הדין הרבניים (להלן: המדינה), ונתבעת בהליך דנן מכוח אחריותה למעשים ולמחדלים של בית הדין.

הנתבעת 2 חברה מוגבלת במניות שעיסוקה בין היתר מתן שירותי מסירת כתבי בי-דין (להלן: חברת יו. פי. אס. אי). חברת יו. פי. אס. אי זכתה במכרז למתן שירותי מסירה לבית הדין, ובמועד הרלוונטי ביצעה מסירות כתבי בי-דין ובתוך כך, מסירת כתב התביעה שהגיש התובע נגד רעייתו לשעבר.

הנתבעת 3 תאגיד ביטוח אשר ביטחה במועד הרלוונטי את חברת יו. פי. אס. אי בביטוח אחריות, ונתבעת בהליך דנן מכוח הוראות סעיף 68 לחוק חוזה הביטוח תשמ"א-1981.

2. התובע סבור כי בעטיים של מעשיהם ומחדליהם הרשלניים והפרת חובה חקוקה מצד המדינה וחברת יו. פי. אס. אי בוצעה כלפיו עוולה בניגוד להוראות חוק הגנת הפרטיות תשמ"א-1981 (להלן: חוק הגנת הפרטיות). לפיכך הגיש תובענה זו לפיצוי בגין הנזק שנגרם לו בעטיה של עוולה זו בסך 50,000 ₪, שהוא הפיצוי הסטטוטורי לפי סעיף 29א(ב)(1) לחוק הגנת הפרטיות.

כתב התביעה הוגש על סף תום תקופת ההתיישנות הקבועה בסעיף 26 לחוק הגנת הפרטיות.

תחילה הגיש התובע את כתב התביעה נגד המדינה בלבד, ולאחר ששלחה זו הודעה לצד שלישי נגד חברת יו. פי. אס. אי ומבטחה הגישה כתב תביעה מתוקן גם נגדן.

3. כתב התביעה הוגש בסדר דין מהיר. מטעם זה ולנוכח ההסכמה הדיונית אליה הגיעו בעלי הדין, ולפיה לא ייחקרו המצהירים, תהא ההנמקה תמציתית כמצוות הדין.

העובדות הצריכות להכרעה

4. יחסי התובע ורעייתו לשעבר עלו על שרטון, וביום 14.9.09 הגיש התובע לבית הדין תובענה לגירושין נגדה בה כרך גם תביעת רכוש ואת נושא מזונות רעייתו. עם הגשת כתב התביעה מסר למזכירות בית הדין די עותקים לביצוע המצאה לרעייתו דאז. שליח בי-דין (חברת יו. פי. אס. אי) הגיע למען הנמען (רעייתו דאז של התובע) בקרית ביאליק, מצא בפתח הבניין דלת נעולה ובה אינטרקום. בהיעדר מענה לצלצולו, התקשר לטלפון הנמען וכשגם הפעם לא זכה לתשובה השאיר את המעטפה ובו כתב בי-דין בתוך תיבת הדואר של הנמען.

5. כעבור ימים אחדים קיבל התובע שיחה טלפונית מאישה אשר הזדהתה בשם ויקי דדוש (להלן: גברת דדוש). גברת דדוש ציינה בפניו כי מצאה באחד הרחובות בקרית מוצקין מעטפה קרועה ובתוכה כתב תביעתו. לבקשתו הכניסה גברת דדוש את המעטפה על תכולתה לתוך מעטפה אחרת ששלחה אליו בדואר.

טענות הצדדים

6. התובע סבור כי המצאת כתב התביעה לא בוצעה כדין. היעדר המצאה כדין לצד העובדה שכתב התביעה לא הגיע ליעדו אלא לאדם זר להליך, מהווה פגיעה בפרטיות.

7. טענת המדינה היא כי ההמצאה בוצעה כדין שכן שליח בי-דין פעל לפי הנהלים שהותוו בהנהלת בתי הדין הרבניים, כך שאין למצוא פגם בהתנהגותה. לא זו אף זו, ככל שקיימת פגיעה בפרטיות הרי שמדובר בפגיעה של מה בכך בגינה אין לפסוק פיצוי. עוד הוסיפה המדינה כי אם בוצעה עוולה, אזי יש לחייב את חברת יו. פי. אס. אי ומבטחה לשפותה.

8. חברת יו. פי. אס. אי מצדה הצטרפה לטענותיה של המדינה כלפי התובע והוסיפה כי אין לחייבה בשיפוי שהרי פעלה בדיוק לפי המוסכם בחוזה עמה ובהתאם לכללים שהתוותה המדינה.

ההמצאה

9. תקנה מ' לתקנות הדיון בבתי הדין הרבניים בישראל – תשנ"ג (להלן: תקנות הדיון) שכותרת השוליים שלה 'מסירת ההזמנה על ידי שליח בית-דין', וחלה גם על המצאת כתבי בי-דין מכוח הוראת תקנה מ"ו, קובעת לאמור:

'(1) שליח בית-דין ימסור את ההזמנה למוזמן בכל מקום שהוא מוצא או פוגש אותו.

(2) ...

(3) לא מצא שליח בית-דין את המוזמן, ימסור את ההזמנה בדירת המוזמן לידי אחד מבני-ביתו הבוגרים או במקום עסקו לידי אחד מהעובדים בו או לאחד משכניו הקרובים; יחתים את מקבל ההזמנה וירשום בה את שמו המלא של המקבל וקרבתו...

(4)...

10. תקנה מ"ב שכותרת השוליים שלה 'תחליף המצאה' קובעת לאמור:

'(1) נוכח בית-הדין שאי אפשר להמציא הזמנה לדין בדרך שנקבעה, רשאי הוא להורות על המצאת ההזמנה בדרכים אלה, כולן או מקצתן:

א. בהדבקת עותק שלה בבית שבו, לפי הידוע, גר או עסק הנמען לאחרונה.

ב. בפרסום מודעה ברשומות או בעיתון יומי.

ג. בכל דרך אחרת שיראה לו.

(2) תחליף המצאה לפי תקנה זו כוחה יפה כהמצאה לנמען גופו.

(3) בית הדין המורה על תחליף המצאה, יקבע מועד לתחילת המשפט בהתאם לנסיבות.'

11. להשלמת התמונה יצוין כי הנהלת בתי הדין הרבניים קבעה כללים, שלפיהם על שליח בי-דין לנהוג בעת ביצוע המצאה. לענייננו רלוונטי הכלל, ולפיו 'כשאין אפשרות לביצוע מסירה אישית: כשהשליח מגיע לכתובת ובמקרה וישנו אינטרקום (ללא מענה) או שער/חצר נעולה, יבצע השליח בדיקה טלפונית. באם לא ייענה טלפונית יכניס פריט הדואר לתיבת הדואר ו/או ידביקו לשער הנעול.'

12. מכוח סעיף 17 לחוק הפרשנות, תשמ"א-1981 שקדם לו סעיף 26 לפקודת הפרשנות [נוסח חדש] מוענקות לרשות המִנהלית, שהנהלת בתי הדין הרבניים נמנית עמה, סמכויות עזר שמכוחן רשאית לקבוע, בין היתר, סדרי דין אם אלה לא נקבעו בחיקוק.

ראה בסוגיה בספרו של י' זמיר 'הסמכות המנהלית', כרך א', נבו הוצאה לאור בע"מ, תשנ"ו-1996, עמוד 246 ואילך.

13. במקרה דנן רשאית היתה אפוא המדינה לקבוע כללים הנוגעים לסדרי דין שלא מצאו ביטוי בתקנות הדיון, והמסדירים את דרכי ההמצאה. הכללים הללו נקבעו אפוא בהתאם לסמכויות העזר המוענקות לרשות המִנהלית (הנהלת בתי הדין הרבניים) ומחייבים את מי שבא בשעריו של בית הדין.

אין באמור לעיל כדי להשיב על השאלה אם הנחת הכתב בתוך תיבת הדואר של הנמען – רעייתו לשעבר של התובע – היא בגדר המצאה כדין.

14. יש להשיב על השאלה האמורה בשלילה. בעוד תקנה מ' לתקנות הדיון קובעת את דרכי ההמצאה האופטימליות כדי להבטיח את תכלית ההמצאה – כי כתב בי-דין יגיע ליעדו – דנה תקנה מ"ב במקרים שבהם יש צורך בתחליף המצאה. נקבע שם, כי תחליף המצאה יכול שיהא 'בכל דרך אחרת' שתיראה לבית הדין.

15. ואולם ביצוע המצאה על דרך של תחליף המצאה מחייב החלטה מפורשת של בית הדין. כך עולה מהאמור בתת-סעיף (1) 'נוכח בית הדין...רשאי הוא להורות..'. במילים אחרות, לאחר שנבצר משליח בי-דין לבצע המצאה באחת הדרכים המנויות בתקנה מ' לתקנות הדיון, יש להביא את נושא ההמצאה לפתחו של בית הדין ואם ישתכנע שלא ניתן להמציא את הכתב באחת הדרכים הללו, יהא רשאי להורות על תחליף המצאה. מדובר אפוא בשיקול דעת של בית-הדין, ולא בשיקול דעתו של שליח בי-דין.

תת-סעיף (3) אך מדגיש את המסקנה האמורה בקבעו 'בית-הדין המורה על תחליף המצאה יקבע מועד...'.

16. ודוק, סמכויות העזר מעניקות לרשות המִנהלית אפשרות לקבוע סדרי דין, אך זאת '..ככל שאלה לא נקבעו בחיקוק'. לפיכך המדינה – הנהלת בתי הדין הרבניים – רשאית היתה לקבוע דרך המצאה שלא נקבעה בחיקוק, כך שקביעת כלל ולפיו ההמצאה תיעשה על ידי הנחת הכתב בתוך תיבת הדואר מתיישבת עם סמכות זו. לעומת זאת כשקיימת בחיקוק הוראה ברורה, ולפיה הסמכות להורות על תחליף המצאה מסורה למותב הדן בהליך, אין הרשות המִנהלית מוסמכת לקבוע כלל הקובע תחליף המצאה ללא צורך בהכרעה שיפוטית.

17. אני קובעת אפוא כי במקרה דנן לא בוצעה המצאה כדין.

18. אין די בקביעה האמורה כדי להגיע למסקנה שנעברה עוולה לפי חוק הגנת הפרטיות. בטרם תדון סוגיה זו יש לבחון אם הונחה תשתית עובדתית לקיומה של העוולה.

עוולה לפי חוק הגנת הפרטיות

19. אמנם נכון, התובע לא ציין בכתב התביעה מהי החלופה הרלוונטית מכלל החלופות המנויות בסעיף 2 לחוק הגנת הפרטיות. עם זאת מעיון בהוראותיו עולה כי לענייננו רלוונטיות שתי חלופות, לפי תת-סעיף (7) ('הפרה של חובת סודיות שנקבעה בדין לגבי ענייניו הפרטיים של אדם') או לפי תת-סעיף (11) ('פרסומו של עניין הנוגע לצנעת חייו האישיים של אדם, לרבות עברו המיני, או למצב בריאותו, או להתנהגותו ברשות היחיד') שהרי דיון בבית דין רבני הוא בדלתיים סגורות (ראה תקנה נ"ב לתקנות הדיון) ובמקרה דנן הגיע הכתב לאדם אחר שאינו אחד מבעלי הדין בתובענה (ראה גם הגדרת 'פרסום' בחוק איסור לשון הרע, תשכ"ה-1965 אליה מפנה חוק הגנת הפרטיות).

(תי

20. העובדה שתוכן כתב התביעה הגיע לידיעת אדם אחר (גברת דדוש) זולת התובע ורעייתו לשעבר תומכת במסקנה כי מדובר בפרסום הנוגע לצנעת חייו האישיים שלהם, ולכן בניגוד לטענות המדינה וחברת יו. פי. אס. אי אין לראותו עניין של מה בכך.

21. עם זאת לזכותן של המדינה ושל חברת יו. פי. אס. אי עומדות הגנות המנויות בסעיף 18 (2)(א) ו-(ד) לחוק הגנת הפרטיות שהרי הן בית הדין והן שליח בי-דין פעלו בתום לב שעה שלא ידעו ולא היה בכוחם לדעת שתהא אפשרות של פגיעה בפרטיות.

ו

ז

22. נקבע לעיל שהמצאה על ידי הנחת הכתב בתוך תיבת הדואר של הנמען היא בגדר המצאה כדין שכן הכלל המורה על כך נקבע בהתאם לסמכויות העזר הנתונות להנהלת בתי הדין הרבניים. עם זאת נקבע גם שבמקרה דנן אין המצאה כדין שכן לא ניתנה החלטה על ידי מי מהדיינים המורה על תחליף המצאה בדרך האמורה. פגם זה אינו פוגע בתום הלב של בית הדין או של שליח בי-דין שהרי עצם ההנחה בתוך תיבת הדואר של הנמען מותרת, ומכאן אינה בבחינת פגיעה בפרטיות. ודוק, אין טענה וממילא אין ראיה שבמקרה דנן מתן החלטה על תחליף המצאה בדרך האמורה היה עניין מהותי.

זאת ועוד, הפגיעה בפרטיות נעשתה במהלך עיסוקם הרגיל של בית הדין ושל שליח בי-דין ובמהלך עבודתם הרגיל ודרך הפרסום לא נעשה ברבים.

למותר להוסיף כי המדינה וחברת יו. פי. אס. אי נהנות מחזקת תום הלב המנויה בסעיף 20 לחוק הגנת הפרטיות.

די בכך כדי לדחות את התובענה.

23. יתרה מכך, חברת יו. פי. אס. אי אף נהנית מהפטור מאחריות לפי סעיף 19(א) לחוק הגנת הפרטיות ('לא יישא אדם באחריות לפי חוק זה על מעשה שהוסמך לעשותו על פי דין') שהרי היא זכתה כדין במכרז לביצוע מסירות כתבי בי-דין ופעלה בהתאם להנחיות שקיבלה מאת המדינה.

24. על האמור לעיל יש להוסיף כי התובע לא הניח תשתית עובדתית לביסוס קשר סיבתי בין היעדר המצאה כדין לבין מציאת המעטפה ובה כתב התביעה ברשות הרבים במקום מרוחק ממענה של רעייתו לשעבר.

25. אין שמץ של ראיה כי העובדה שכתב בי-דין הונח בתוך תיבת הדואר גרם לכך שיימצא במקום ציבורי. קיימות אפשרויות מגוונות המסבירות מצב זה, כגון שמאן דהו השליך את המעטפה במתכוון או כי אבדה לו בעת הליכתו ברחוב.

26. לפיכך דין התובענה להידחות גם מהטעם שלא הוכח קשר סיבתי בין המעשה או המחדל המיוחסים למדינה ולחברת יו. פי. אס. אי לבין מציאת כתב בי דין בחוצותיה של עיר אחרת.

27. בנוגע לחברת יו. פי. אס. אי יש להוסיף כי אמנם בחוזה בינה לבין המדינה התחייבה לשאת באחריות לכל נזק שנגרם 'עקב או בקשר או בעקבות ביצוע השירותים...' (ראה סעיף 11 לחוזה) ברם במקרה דנן הוכח כי חברת יו. פי. אס. אי פעלה בדיוק לפי ההנחיות שקיבלה. מה למדינה אפוא שתלין אם פעולה לפי הנחיותיה גרמה לפגיעה בפרטיות?

28. דין התובענה אפוא להידחות.

הנזק

29. בנוגע לסכום הפיצוי הנתבע ייאמר, כי הסכום הנקוב בסעיף 29א(ב)(1) לחוק הגנת הפרטיות הוא סכום מרבי שניתן לפסקו ללא הוכחה נזק. המקרה הנדון אינו נמנה עם המקרים המצדיקים לפסוק את הפיצוי המרבי, כך שלוּ קיבלתי את התביעה הייתי פוסקת סכום נמוך משמעותית ממה שנתבע.

סוף דבר

30. התובענה נדחית אפוא בזאת.

לנוכח הדרך הדיונית המוסכמת, איני עושה צו להוצאות.

ניתן היום, ט"ז כסלו תשע"ה, 08 דצמבר 2014, בהעדר הצדדים.