1. לפניי בקשה לדחיית התביעה שכנגד מחמת התיישנות.

2. התביעה העיקרית הוגשה על-ידי המבקשת – מדינת ישראל – רשות הפיתוח – הקרן הקיימת לישראל נגד המשיבה, יורשת המנוח אסייג אליס ז"ל בגין אי תשלום דמי חכירה ודמי שימוש ראויים, בניגוד להסכם חכירה, בגין שטח קרקע הידוע כגוש 38010 חלקה 2 בעיר באר-שבע.

3. התביעה שכנגד הינה תביעת פיצויים שהוגשה על-ידי המשיבה בגין הנזקים שנגרמו למקרקעין כתוצאה ממימוש שתי תכניות פיתוח והרחבה לשינוי תב"ע שבוצעו בשנות השמונים והתשעים של המאה הקודמת.

4. להשלמת התמונה יצויין כי בהסכמת הצדדים צורפו היורשים האחרים של המנוחה כנתבעים ותובעים שכנגד.

5. לטענת המבקשת, המשיבה הגישה את תביעתה שנים לאחר חלוף תקופת ההתיישנות. לטענתה, בהתאם לסעיפים 100 ו-102 לחוק תכנון ובניה תשכ"ה 1965 עמדה לרשות המשיבה תקופה בת 60 יום לצורך הגשת ההתנגדות לתכנית המתאר, דבר שלא נעשה ומשכך אושרה הריסת החנות ביום 14/10/91 ופורסמה ביום 13/2/92.

לא זו אף זו, טוענת המבקשת כי בהתאם לסעיף 197 לחוק על התביעה לפיצויים בנסיבות העניין להיות מוגשת למשרד הועדה המקומית תוך שלש שנים מיום תחילת תקפה של התכנית ומשלא הוגשה התביעה כאמור, אין להכשיר הגשתה כעת.

בנוסף, טוענת המבקשת כי אין תחולה לסעיף 4 לחוק ההתיישנות, תשי"ח - 1958 (להלן: "חוק ההתיישנות") מאחר ולשיטתה, אין המדובר בתביעה שכנגד אלא ב"תביעה נגדית" העוסקת בנושא שונה הנובע מנסיבות שונות.

6. לטענת המשיבים יש לדחות את הבקשה מאחר וטענת ההתיישנות לא הועלתה בהזמנות הראשונה לאחר הגשת התובענה, כמצוות סעיף 3 לחוק ההתיישנות.

עוד טוענים המשיבים כי בעניין אחת מתכניות המתאר נעשו על-ידה הפניות לגורמים הרלוונטיים במועדים הקבועים בחוק.

בנוסף, טוענים המשיבים לתחולת סעיף 4 לחוק ההתיישנות מאחר שהתביעה העיקרית והתביעה שכנגד עוסקות בנושא אחד.

דיון והכרעה:

7. המשיבים טוענים כי טענת ההתיישנות לא הועלתה בהזדמנות הראשונה. בפסיקה נקבע כי המבחן לקביעת ה"הזדמנות הראשונה" להעלאת טענת התיישנות הינה האם במסגרת הבקשה הראשונה שהוגשה נטענו טענות מהותיות לגופה של תובענה, שאז מדובר אכן ב"הזדמנות הראשונה". בענייננו, המבקשת הגישה בקשות שעניינן הארכת מועד להגשת כתב הגנה. מעיון בבקשות האמורות עולה כי לא הועלו בגדרן טענות לגופה של תובענה אלא רק טענות הנוגעות לבקשה להארכת מועד ולמעשה, לא היתה בהן כל התייחסות לטענות התביעה שכנגד. על כן, העלאת טענת ההתיישנות בכתב ההגנה של המבקשת נעשתה בהזדמנות הראשונה.

מכאן, שדין טענה זו של המשיבים להידחות.

8. אין לקבל גם את טענת המשיבים ולפיה יש לדחות את הבקשה מחמת אי צירוף תצהיר שכן העובדות המבססות את טענת ההתיישנות עולות מכתב התביעה שכנגד עצמו.

9. אין חולק כי האירועים נשוא כתב התביעה שכנגד, המקימים את עילת התביעה הנטענת, אירעו בשנות ה – 80 וה – 90 למאה שעברה. מכאן, לו היתה מוגשת התביעה שכנגד כתביעה עצמאית והיתה נטענת נגדה טענת התיישנות, התובענה היתה נדחית מסיבה זו.

יוער כי אף אם אכן פנתה המשיבה אל המבקשת בהשגות לגבי אחת מתכניות המתאר והנזקים העלולים להיגרם בגינה, הרי שמעיון בכתב התביעה שכנגד ובתשובה לבקשה עולה כי נטען לפניות בתחילת שנות ה – 80 ובמהלך שנות ה – 90 למאה שעברה ועל כן גם מאז שנעשו הפניות, ככל שנעשו, חלפה תקופת ההתיישנות הקבועה בחוק.

10. סעיף 4 לחוק ההתיישנות הינו אחד החריגים לתקופת ההתיישנות הקבועה בו וקובע כי:

"בתובענה על תביעה שלא התיישנה או התיישנה אך לא נטענה נגדה טענת התיישנות, לא תישמע טענת התיישנות נגד קיזוז באותה תובענה ולא נגד תביעה שכנגד כשהיא והתביעה שבאותה תובענה נושאן אחד או כשהן נובעות מאותן נסיבות".

אם כן, על-פי הסעיף לא ניתן להעלות טענת התיישנות נגד התביעה שכנגד בהתקיים שני תנאים מצטברים: התביעה העיקרית לא התיישנה או שלא נטענה נגדה התיישנות והתביעה והתביעה שכנגד נובעות מאותו נושא או מאותן נסיבות.

11. המחלוקת בענייננו נוגעת לשאלה האם מדובר בתובענות שנושאן אחד או שהן נובעות מאותן נסיבות.

12. ההלכה היא כי ביהמ"ש לעולם יעדיף בירור לגופו של עניין על פני סתימת הגולל על התובענה בטרם קיום דיון ענייני בטענותיה (ראו, למשל בע"א 7218/10 שיליאן נ' בנק מזרחי טפחות, ע"א 8945/09 לוין נ' דיסקונט שויק הון - פורסמו במאגרים). לאחרונה חזר בית המשפט על ההלכה בעניין האופן שבו יש להפעיל את שיקול הדעת כאשר מתבקשת דחיית תובענה על סף (ע"א 8986/10 מנאסרה נ' אבו ליל - פורסם במאגרים) וקבע כי על הנתבע להוכיח לא רק שדין התביעה להידחות אלא עליו גם להוכיח כי הכרעה זו מקומה אף בשלב המקדמי של ההליך מבלי שייערך בירור עובדתי.

13. כפועל יוצא של הלכה זו אימצה הפסיקה פרשנות מרחיבה ומקלה ככל שמדובר בחריגים הקבועים בחוק ההתיישנות, לרבות סעיף 4 לחוק.

עוד נקבע בפסיקה כי תכליתו של סעיף 4 לחוק, יצירת שוויון בין בעלי הדין (ע"א 289/65 רובינשטיין נ' רון, פ"ד כ(1) 521, רע"א 4223/06 כץ נ' גוטליב – פורסם במאגרים).

14. לפיכך, כל שנותר לבחון הוא האם בענייננו התביעה לאי תשלום דמי חכירה ודמי שימוש ראויים בגין נכס מקרקעין והתביעה לפיצוי כספי בגין הנזקים שנגרמו לאותו נכס מקרקעין הינן תביעות הנובעות מאותו נושא או מאותן נסיבות. בחינה זו תעשה, כאמור, לאור הגישה המרחיבה והמקלה של הפסיקה בנוגע להעדפת הבירור לגופו של עניין בכלל ולקיום החריגים על-פי חוק ההתיישנות בפרט.

בע"א 656/99 בר שירה נ' מעונות ובענין בע"מ נדונו תביעה ותביעה שכנגד שעניינן ליקויי בניה וחוב כספי – בגין אותו נכס מקרקעין. במקרה זה אימץ בית המשפט את הפרשנות המרחיבה של המונח "באותו נושא" וקבע את תחולת סעיף 4 לחוק ההתיישנות, לרבות בטענת קיזוז – זאת בשל העובדה כי המדובר באותו נכס מקרקעין בבסיס שתי התביעות.

גישה דומה נקט ביהמ"ש בע"א 36028/98 מינהל מקרקעי ישראל נ' שפר (פורסם במאגרים) עת החיל את סעיף 4 לחוק ההתיישנות על תביעה שעניינה דמי חכירה ותביעה שכנגד שעניינה השבת דמי היתר.

15. בענייננו, מצוי נכס המקרקעין בבסיס התביעה והתביעה שכנגד. בנוסף, התביעה העיקרית דנה בחוב דמי חכירה ודמי שימוש ראויים בגין השנים 2004 - 2010 בעוד שהתביעה שכנגד הינה תביעה כספית בגין הנזקים שנגרמו למקרקעין בגין שתי תכניות מתאר שמומשו בשנות ה-80 וה-90 כאשר כחלק מהתביעה שכנגד תובעים המשיבים פיצוי בגין אבדן דמי שכירות בתקופה שמשנת 1994 ואילך בשל חוסר היכולת להשתמש בנכס ולהשכירו.

במילים אחרות, המדובר בשתי התביעות שעניינן אותו נכס מקרקעין כאשר התביעה העיקרית הינה תביעה לדמי שימוש והתביעה שכנגד היא תביעה לפיצוי בגין הפגיעה בשימוש ו/או מניעתו.

השוויון בין הצדדים יפגע לו יתאפשר למבקשת לתבוע דמי שימוש ומנגד לא יתאפשר למשיבים לתבוע בגין הפגיעה בנכס וחוסר האפשרות להשתמש בו, כנטען בתביעה שכנגד.

על כן יש לראות את התביעות כתביעות בנושא אחד.

16. העולה מן המקובץ הוא כי סעיף 4 לחוק ההתיישנות חל על התביעה שכנגד ולפיכך דין הבקשה להידחות.

17. טענות המבקשת שעניינן שיהוי וחוסר תום לב מקומן בהליך העיקרי ואין בהן כדי להביא לדחיית התביעה שכנגד על הסף. טענת המבקשת כי התובענה הוגשה בניגוד לתקנה 214 ה(2) לתקנות סדר הדין האזרחי דינה להידחות שכן נקבע כי התובענות נושאן אחד.

18. לאור האמור אני דוחה את הבקשה.

שאלת ההוצאות תידון בסופו של ההליך.

19. ישיבה מקדמית תתקיים ביום 26.1.14 בשעה 11:00.

ניתנה היום, י"ח כסלו תשע"ד, 21 נובמבר 2013, בהעדר הצדדים.