רקע

1. התובעים הם בני זוג ילידי שנות השלושים, המתגוררים מאז שנת 1958, בבניין ברחוב הקיבוצים 16 בקרית חיים. הנתבעים הם בני זוג אשר רכשו, בסוף שנת 2010, דירה באותו בניין.

המדובר בבניין שהוקם על חלקה 115 בגוש 11583 (להלן: "הבניין" ו"החלקה" בהתאמה) הכולל 4 דירות, שתיים בקומת קרקע ושתיים בקומה העליונה. הדירות בקומה העליונה אוחדו פיזית לדירה אחת בה מתגוררים התובעים. הנתבעים מתגוררים באחת משתי הדירות בקומת הקרקע. המחלוקת בין הצדדים נוגעת לזכויות השימוש והחזקה בחלק מהחלקה ולזכותם של התובעים לבנות על הגג של תוספת בנייה שבנו הנתבעים.

טענות הצדדים והמחלוקת ביניהם

1. בבסיס התביעה טענה של התובעים לחלוקת שימוש היסטורית בחלקה, אשר לשיטתם נקבעה ע"י האגודה השיתופית לשיכון בקרית חיים שטיפלה במכירת הדירות לראשונה בשנת 1950 ואשר לפיה נמסרו לבעלי הדירות בקומת הקרקע שטחי קרקע בצד המערבי של החלקה ולבעלי הדירות בקומה העליונה, שטחים בצד המזרחי שלה. חלוקה זו, כך טענו התובעים, נעשתה ע"י האגודה ב – 22 בניינים זהים בקטע זה של הרחוב.

התובעים צירפו לתביעתם ולתצהיר התובע 1 תשריט המדגים חלוקה זו, נספח 1א' (להלן: "התשריט"). בהתאם לתשריט, השטחים שנמסרו לחזקת בעלי הדירות בקומת הקרקע סומנו באותיות א' ו- ב' ושטחים שנמסרו לחזקת בעלי הדירות בקומה העליונה סומנו באותיות ג' ו- ד'.

1. לטענת התובעים, סמוך לאחר רכישת הדירה ע"י הנתבעים פנו אלה אליהם בבקשה שיאפשרו להם לבנות ולהרחיב את שטח דירתם, באופן שאותה הרחבה תבוצע גם בשטח המסומן ד' בתשריט, ואשר לפי החלוקה ההיסטורית שייך הוא לתובעים. בנוסף, הם ביקשו לסגור את הכניסה המקורית לדירתם מחדר המדרגות המשותף וליצור כניסה חדשה וזכות מעבר דרך השטח השייך לדירת התובעים בהתאם לחלוקה ההיסטורית (ד').

1. במטרה לשמור על יחסי שכנות טובה, כך טענו התובעים, הם הסכימו למבוקש אך התנו זאת בכך שעם סיום הבנייה של הנתבעים תהיה להם הזכות להיות הבעלים ללא תמורה של כל שטח הגג שייווצר מהבנייה של הנתבעים כדי שיוכלו, הם או מי מטעמם, להשתמש בעתיד בשטח המורחב למגורים או למרפסת. לטענת התובעים, הנתבעים הסכימו לתנאי זה והסכימו כי תוספת הבנייה שיבצעו תתוכנן על ידי מהנדס וקונסטרוקטור כדי שתתאים לבנייה של קומה נוספת בעתיד. עוד טענו התובעים כי הנתבעים הסכימו לכך שיתרת השטח ההיסטורי השייך לתובעים, לאחר הרחבת דירתם של הנתבעים, תישאר ברשות התובעים ורק הם יוכלו להשתמש בה לצרכיהם, לרבות לבנייה ו/או לחנייה. כן הסכימו הנתבעים לבנות גדר שתפריד בין שטחי הקרקע השייכים לכל אחד מהצדדים.
2. התובעים טענו כי בעקבות הסכמות אלה וברוחן חתמו הצדדים, התובע 1 (להלן: "התובע") והנתבע 1 (להלן: "הנתבע"), ביום 8.11.10 על מסמך שהוכתר "סיכום פגישה עם נתי" (להלן: "הסיכום"). סיכום זה, העומד בלבה של התביעה, נוסחו כדלקמן:

"1. סוכם על דעת נתנאל בורג לאפשר למשפחת קייזר או כל אדם שיהיה בעל של הדירה לבנות על השטח המורחב ללא כל תמורה.

2. גדר מפרידה בין החלקות תבנה על ידי נתנאל בורג ועל חשבונו.

3. החצר בצד מזרח של הבניין לא יהווה בעתיד מגרש חניה לרכבים פרט לבעל השטח".

1. בהמשך לסיכום זה ולאחר שחתמו התובעים על הבקשה להיתר בנייה של הנתבעים, הכין התובע טיוטה מפורטת של הסכם בין הצדדים, לצורך העברתה לניסוח סופי ע"י עו"ד והזמין את הנתבע לפגישה בביתו בעניין. הנתבע הגיע לפגישה ומסר, עפ"י הנטען, את מספרי תעודת הזהות שלו ושל אשתו ובהתאם לכך הועברה הטיוטה ע"י התובע לעריכה סופית אצל עו"ד, אם כי בסופו של יום הטיוטה, כמו גם ההסכם שהוכן ע"י עו"ד, לא נחתמו ע"י הנתבעים כשהתובעים טוענים למעשה כי אלה הוליכו אותם שולל ובעורמה גרמו להם לחתום על הבקשה להיתר בנייה ובסופו של יום התכחשו להתחייבויות שקיבלו על עצמם. מנגד טוענים הנתבעים כי הטיוטה וההסכם שהוכנו מנוגדים לסיכום שנחתם ולהסכמות עם התובע.
2. מלבד התשריט 1א', צירפו התובעים לתביעתם תשריט, שסומן נספח 4, המשקף את מצב החלקה לאחר הבנייה שבוצעה ע"י הנתבעים. בתביעתם מבקשים הם כי ביהמ"ש יקבע שהשטח של חלקה 115 המסומן בצבעים חום וירוק בתשריט זה, יהיה בחזקתם הייחודית ובשימושם בלבד. מדובר למעשה בשטחים ג' ו- ד' בתשריט 1א' לאחר הבנייה של הנתבעים.

בנוסף, מבקשים כי ייקבע שהם בעלי הזכויות היחידים ללא תמורה של כל שטח הגג שנוצר בעקבות כל הבנייה של הנתבעים (הגג סומן בצבע שחור בתשריט 4) ושהנתבעים יהיו אחראים לתחזוקת גג זה עד לבנייה שתיעשה בעתיד על ידי התובעים או חליפיהם, אם תיעשה.

1. מנגד חלקו הנתבעים בכתב ההגנה על קיומה של חלוקה היסטורית בחלקה וטענו כי גם אם היתה כזו, הרי שאין לה תוקף בהעדר רישום בלשכת רישום המקרקעין ובהעדר כל תשריט מאושר ע"י גורם מוסמך.

הנתבע לא הכחיש את חתימתו על "סיכום הפגישה" מיום 8.11.10, אם כי טען שהוא חתם עליו כדי לא להתכתש עם התובע וכדי לקדם את בקשת ההיתר, כאשר מדובר במסמך שנערך ע"י התובע, שהוא אדם מנוסה וממולח, ולא ברור מה נפקותו לנוכח העובדה שהשטחים נשוא הסיכום הם שטחים משותפים של הבניין.

מכל מקום, כך טענו הנתבעים, אין כל עילת תביעה נגדם שכן הם מילאו אחר ההסכמות נשוא "סיכום הפגישה" ואף בנו גדר הפרדה על חשבונם בהתאם למוסכם. הנתבעים הבהירו כי הם מוכנים לעמוד בהסכם ביחס לזכות התובעים לבנות על תוספת הבנייה, אם כי לשיטתם מעולם לא הוסכם שהזכויות יתפרסו על כל הגג, אם כי רק על שטח של 22 מ"ר אשר התובעים טענו כי הוא שטח השייך לדירתם עפ"י החלוקה ההיסטורית.

לעניין תחזוקת הגג, טענו הנתבעים כי כלל לא דובר ולא סוכם מאום בעניין וכי מדובר בגג משותף שחובת כל בעלי הבניין לתחזקו ככל שיידרש.

1. לצורך הכרעה במחלוקת ולאחר שכל ניסיונות הגישור בין הצדדים, הן אלה שנעשו ע"י ביהמ"ש והן אלה שנעשו ע"י מגשר חיצוני, כשלו - הוגשו תצהירים מטעם הצדדים, כאשר מטעם התובעים הוגש תצהירו של התובע ומטעם הנתבעים, תצהירו של הנתבע.
2. להשלמת התמונה יצוין כי הנתבעים חלקו בכתב ההגנה על סמכותו העניינית של ביהמ"ש וטענו כי זו מוקנית למפקח על רישום המקרקעין, אם כי טענה זו נזנחה על ידם בהמשך ובסיכומים שהוגשו לא היתה כל התייחסות אליה. מכל מקום, אני סבורה כי בימ"ש זה מוסמך לדון בתביעה ולעניין זה אקדיש מספר מלים בהמשך ולאחר שיותוו גדרי המחלוקת בין הצדדים.

ד י ו ן

חלוקה היסטורית וחלוקת השימוש בפועל

1. השאלה הראשונה המחייבת הכרעה נוגעת לחלוקת השימוש ההיסטורית אליה טענו התובעים; קיומה, תוקפה, נפקותה והשלכותיה.

1. כאמור, התובעים טענו כי הם מתגוררים בבניין משנת 1958 וכי בין בעלי הדירות קיימת חלוקה היסטורית של השטחים המשותפים בהתאם לתשריט 1א'. מנגד טענו הנתבעים כי מדובר בתשריט ובחלוקה שלא אושרו ע"י גורם מוסמך ולא נרשמו בלשכת רישום המקרקעין ומכאן שאין להם תוקף משפטי. שני הצדדים מיקדו את טיעוניהם בהקשר זה ובכלל, ברובד העובדתי ולא ממש התייחסו למערכת הדינים החלה על הבניין ולהשלכותיה של זו על התוקף המשפטי שיש לחלוקה ההיסטורית ועל שאלת השימוש והבנייה בגג ההרחבה של הנתבעים.
2. ובכן, בהתאם לנסח הרישום שהוגש, חלקה 115, שהינה בשטח של 677 מ"ר, נמצאת בבעלות קרן קיימת לישראל והיא הוחכרה בשנת 1952 ל"אגודה שיתופית לשכון בקרית חיים י' בע"מ", אשר החכירה אותה לאחרים. התובעים, הנתבעים ובני הזוג עובדיה (שכנים המתגוררים בקומת הקרקע בשכנות לנתבעים) רשומים כחוכרים בחלקה. הבניין שהוקם על החלקה אינו רשום כבית משותף כהגדרתו של זה בחוק המקרקעין, תשכ"ט – 1969 (להלן: "החוק"), אם כי לאור מאפייניו הפיזיים, על מערכת היחסים בין הצדדים חולשות הוראות פרק ו'1 לחוק המקרקעין המחיל על בתים משותפים שלא נרשמו חלק מהוראות פרק ו' לחוק הנוגע לבתים משותפים שנרשמו ככאלו. (לעניין זה ראו הגדרת "בית" בסעיף 77א' לחוק). פרק זה חל גם על בתים (בניינים) שנבנו לפני כניסתו לתוקף של חוק המקרקעין (רע"א 698/85 בן צור נ' ששון, פ"ד מא (3) 144).
3. בהתאם לסעיף 77א' לחוק, כל חלקי הבית (הבניין) חוץ מהדירות, ומכאן גם השטח בצד המזרחי של החלקה בעניינו קיימת מחלוקת בין הצדדים (וגם גג ההרחבה של הנתבעים), הם חלק מהרכוש המשותף ומעמדם של החלוקה ההיסטורית הנטענת ע"י התובעים כמו גם הסיכום אליו הגיעו הצדדים נבחנים באספקלריה זו.
4. שאלת השימוש ברכוש המשותף והוצאת חלק ממנו לטובת חלק מהדיירים, בבית שטרם נרשם כבית משותף זכתה להתייחסות הפסיקה וביהמ"ש העליון נזקק לשאלה ברע"א 259/99 חברת פליצ'ה ראובן בע"מ נ' סופיוב, פ"ד נה (3) 385, 399 – 400, שם קבע:

"מדובר בבית שאינו רשום כבית משותף, אך מיועד להירשם ככזה, וחלות עליו הוראות פרק ו'1 לחוק המקרקעין. משמעות הדבר היא כי כל עוד לא נרשם הבית כאמור, אין רואים דירה בבניין כנושא נפרד לזכויות קניין, ואין רואים כאילו צמוד לה מהבחינה הקניינית חלק יחסי ברכוש המשותף. בטרם רישום נחשבים רוכשי הדירות בבניין כבעלי זכויות משותפות בנכס המקרקעין כולו – דירות ורכוש משותף כאחד – ואין בכוחם לרשום זכות בעלות נפרדת בדירה ובחלק היחסי ברכוש המשותף ... בשלב זה גם אין תוצאות קנייניות ישירות להוצאת שטחים מהרכוש המשותף והצמדתם לדירות מסוימות, שכן גם בהינתן פעולה כזו נותרת בעלות משותפת של כל הדיירים בכל המבנה כולו עד לרישום הבית המשותף... עם זאת בתיקון לחוק המקרקעין (חוק המקרקעין (תיקון מס' 5), תשל"ז-1977) ששילב את פרק ו'1 אל תוכו, החיל המחוקק על בניין כזה שטרם נרשם את מרבית ההוראות האחרות החלות על בתים משותפים (סעיף 77ב לחוק המקרקעין). החלה זו נעשתה לא בדרך הקניית זכויות קניין לדיירים בדירות וברכוש המשותף, אלא בהחלת הסדרי ניהול בבניין שבהם גם הסדרי שימוש והנאה מחלקי הרכוש המשותף (רע"א 698/85בן צור נ' ששון (להלן – פרשת בן צור [12]), בעמ' 149). חוק המקרקעין הגדיר באורח דומה וכמעט זהה את מהות השטחים הנחשבים רכוש משותף בבית רשום ובבית שאינו רשום (סעיף 77א וסעיף 52), וכן קבע הסדרים דומים לניהולו של רכוש זה ולהגנה על זכויות הדיירים בכל הנוגע לשימוש בו ולהנאה ממנו במסגרת התקנון המצוי. הגדרת "הרכוש המשותף" בסעיף 77א לחוק ביחס לבניין שטרם נרשם אין משמעה הגדרה קניינית, אלא היא קובעת מבחן של ייעוד שטחים מסוימים לשמש את צורכי בעלי הדירות כולם או מרביתם... גריעה משטח כזה לטובת דייר מסוים אינה יכולה להיעשות אלא בהסכמת שאר הדיירים גם כאשר מדובר בבניין שטרם נרשם וגם בטרם נעשה ייחוד זכות קניינית לדייר בדירתו ובחלקו היחסי ברכוש המשותף, המתגבשים עם הרישום. חל כאן הכלל שלפיו "זכות כזאת השייכת לכמה שותפים ואינה מתייחסת לענין שימושי רגיל שכולם נהנים ממנו בדרך של שיגרה, אין אחד השותפים יכול ליטול אותה או חלק ממנה לעצמו ולהדיר את השותפים האחרים מהנאתם ממנה שלא בהסכמתם" (ההדגשה אינה במקור).

1. בכל הנוגע לבתים משותפים רשומים, נקבע בפסיקה כי מתן זכות שימוש בלעדית של חלק מהרכוש המשותף אינה בגדר עסקה במקרקעין וניתן להסיק אודות קיומה גם מהתנהגות הצדדים בשטח ומכאן שאין חובה כי החלטה למתן רשות שימוש או בנייה או חלוקת השימוש ברכוש המשותף תתקבל באופן פורמלי. לעניין זה ראו ע"א 815/81 יעקב כליפא נ' אלי שאול, פד"י ל"ו (3), בו נידון מקרה, לפיו ביקש אחד הדיירים לבנות על רכוש משותף, ובית המשפט העליון קיבל את הטענה כי הוכח קיומה של הסכמה בעל פה שלא נרשמה בספר ההחלטות וכי הסכמה זו מחייבת את השותפים לה (לעניין הרישום בספר ההחלטות, ראו הוראת סעיף 71 לחוק המורה כי החלטה של בעלי דירות שנתקבלה בהתאם לתקנון ונרשמה בספר ההחלטות תחייב גם את מי שהיה בעל דירה אחרי קבלתה).

למעשה במצב שבו הגיעו בעלי דירות להסכם, הוא מחייב אותם גם אם לא נרשם ומטרת הרישום לפי סעיף 71 לחוק הינה ראייתית המיועדת להודיע לצד ג' שבא להתקשר בחוזה עם בעל דירה, על כל הסכמים שיש בקשר לאותה דירה.

הכלל הוא אפוא שהסכם שלא נרשם לא יכול לחייב צד שלישי, אלא אם מדובר בחליפו של בעל הדירה ומי שבא בנעליו. עם זאת הכירו בתי המשפט בכך שהסכם בדבר חלוקת שימוש יכול לחייב בעל דירה חדש שלא היה צד לו כאשר החלוקה היתה ברורה על פניה לכל המתבונן באופן שניתן ללמוד עליה ממצב הרכוש המשותף בפועל, טרם רכישת הדירה.

כך נקבע בע"א (מח' חיפה) 1020/03 בובליל ישראל נ' שטיינר יוסף, אשר עסק בחוכרי דירות שחילקו ביניהם את השימוש והחזקה ברכוש המשותף והחלוקה לא נרשמה למרות שהדירות כולן נרשמו כבית משותף, כי רישומו של הסכם הינה ראייתית ובכל מקרה בו גלוי וידוע היה כל העת לצדדים דבר קיום ההסכם, ורישומיו נכרו היטב עקב הבינוי והנוהג בשטח, לא קם צורך ראייתי נוסף ויש להעדיף את הפירוש התכליתי על זה העולה מן הלשון הפורמלית של סעיף 29 (א) לחוק המקרקעין.

גם הסכם שיתוף בין בעלים במשותף של מקרקעין (עליהם חל פרק ה' לחוק, שאינו חל על רכוש משותף לאור הוראת סעיף 56 לחוק) אין הכרח בעריכתו בכתב. השותפים רשאים להגיע להסכם בדבר חלוקת החזקה והשימוש בנכס המשותף באופן שלכל שותף תהיה זכות חזקה ושימוש בלעדיים בחלק מסוים בנכס, כאשר ההסכם יכול שייעשה בהתנהגות ובחלוקה למעשה (ראו ע"א (מחוזי ת"א) 1499/02 עצמון נ' זלבסקי) ובפסיקה היום נשמעים יותר קולות הסבורים כי הסכם כזה יכול לחייב גם צד שלישי שלא היה צד לו אך ידע עליו (ראו למשל בר"ע (מחוזי- חיפה) 2004/07 עאישה סמאר נ' אנואר סמאר ואח').

1. מדברים אלה, היפים גם לענייננו, עולה כי הסכם בין בעלי דירות למתן זכות שימוש בלעדי לאחד מהדיירים יכול שיהא בעל פה ואין בעובדה שהחלוקה ההיסטורית אליה טענו התובעים לא נרשמה כדי לשלול מניה וביה את תוקפה המשפטי.

התובע כאן העיד, ועדותו בעניין זה היתה אמינה ולא נסתרה, כי במשך עשרות שנים בהם התגורר עם אשתו בבניין ידע כל אחד מבעלי הזכויות בדירות לשמור על החלוקה ההיסטורית ולהשתמש בחלקו בלבד; בחקירתו הנגדית הוא חזר על גרסה זו והסביר "זו חלוקה היסטורית שבוצעה ע"י האגודה השיתופית לפני שנת 1950-1952 ב- 22 בניינים, החלוקה הזו קיימת לא רק בבניין שלנו. אנחנו 22 בניינים זהים באותו רחוב. היא לא קיימת בצורה של גדרות, אלא פשוט כל אחד קיבל את החלוקה כמו שהיא. היתה תקופת צנע ואנשים גידלו ירקות ופירות ולכל אחד היה חשוב שתהיה לו חלקה אדמה שיוכל לעשות ממנה משק קטן ואז היתה החלוקה הזו ללא שום גדרות. אנשים אח"כ גידרו את החלקות שלהם. גם החלקה שלנו בחלקה היתה מגודרת. במקום שבו הקיר שהנתבע בנה, היה גדר רשת בגובה של מטר" (עמ' 5, לפרוט' מיום 29.10.14, שו' 4 ואילך).

1. ואולם בהוכחת קיומה של חלוקה היסטורית לא סגי שכן, כאמור, מדובר בחלוקה שלא זכתה לרישום כלל וגם אם אקבל את עדות התובע במלואה, הרי שמדובר בחלוקה שנעשתה עם מכירת הדירות ע"י האגודה השיתופית וחייבה את מי שקנה את הדירות אז, ואולי גם את הדיירים שרכשו את דירותיהם לאחר מכן מתוך הסכמה שלהם. השאלה שיש לבחון הינה אפוא אם הנתבעים, אשר אין ספק שלא היו צד לחלוקה, ידעו עליה או הסכימו לה.
2. ומיד אומר כי לא הוצגה לפני תשתית ראייתית מספקת כדי לקבוע שהנתבעים ידעו, לפני רכישת הדירה, על חלוקת השימוש ברכוש המשותף. התובע השליך את יהבו על כך שהדיירים משך שנים נהגו לפי אותה חלוקה, ואולם לא הוכיח במידה הנדרשת במשפט אזרחי כי הנתבעים ידעו על חלוקה נהוגה זו לפני רכישת הדירה, כי אז ניתן אולי לומר כי עצם הרכישה מהווה הסכמה לה. התובעים לא זימנו לעדות את מי שמכר את הדירה לנתבעים, לא הציגו לפני את הסכם הרכישה ולא הציגו ראיות לכך שהנתבעים היו מודעים לקיומה של החלוקה.
3. מנגד, העיד הנתבע כי לא ידע לפני רכישת הדירה על חלוקת השימוש ברכוש המשותף. עפ"י גרסתו, לפני רכישת הדירה עשה בירורים אצל הגורמים הרלוונטיים והבין כי הוא יכול לבנות בחלק הצפוני של החלקה, שכן זה המשך טבעי לדירתו וכי עליו לקבל את הסכמת יתר בעלי הדירות לכך. אומנם בחקירתו הנגדית ולאחר שניסה תחילה להתחמק ממתן תשובה לשאלה שנשאלה בעניין, השיב כי מבדיקה שערך לפני רכישת הדירה הבין שאינו יכול לבנות בחלק המזרחי, אם כי דומה שלא ניתן על סמך תשובה זו לקבוע פוזיטיבית שהנתבעים ידעו, לפני רכישת הדירה, על חלוקת השימוש.

ודוקו, עצם פניית הנתבעים לתובעים לקבלת הסכמתם לבנייה (פנייה שהיתה בסמוך לאחר רכישת הדירה) אינה מלמדת, כפי שטען ב"כ התובעים, על ידיעתם אודות החלוקה ההיסטורית שכן בכל מקרה ולאור העובדה כי מדובר בבנייה שהיא ברכוש משותף, נדרשת הסכמת יתר בעלי הדירות ובפועל זו ניתנה גם ע"י משפחת עובדיה.

1. משהגעתי כאן אציין כי לא נעלם מעיני שהתובעים טענו, והנתבעים לא חלקו על כך, כי בחלקה היתה קיימת גדר רשת בגובה של מטר וכי תחת גדר זו נבנתה ע"י הנתבעים גדר חדשה ומפרידה בגובה 2.5 מטר (הגדר נשוא סעיף 2 לסיכום) ואולם למיטב הבנתי (והצדדים לא דקו פורתא בדבר מיקום הגדר) מדובר בגדר הממוקמת בחלק הצפוני של החלקה ומפרידה בין צדדיו המזרחי והמערבי ולא ניתן לקבוע על בסיסה ממצאים הנוגעים לרצועה המזרחית של החלקה. מנגד, יש לגדר השלכה לעניין הפרשנות שיש לייחס לסיכום בין הצדדים ולעניין זה אתייחס בהמשך.
2. חרף האמור ועל אף שלא הוכח לפני כי הנתבעים ידעו מראש על החלוקה והסכימו לה, אין בדבר כדי לסתום את הגולל על טענותיהם של התובעים, שכן התנהלותם של הנתבעים לאחר רכישת הדירה, המגעים שהיו בינם לבין התובעים לצורך קבלת הסכמתם של אחרונים אלה להרחבת דירתם וחתימת הנתבע על "הסיכום " מלמדים, לכל הפחות, על הסכמתם בדיעבד (לאחר רכישת הדירה) לחלוקה ההיסטורית ולחלוקת השימוש דה פקטו כפי שזו עוגנה בסיכום החתום. במלים אחרות, למרות שלא הוכח שהנתבעים ידעו לפני רכישת הדירה כי החלקים המסומנים ד' ו- ג' בתשריט 1א' נמצאים בחזקתם ובשימושם של התובעים, הרי שבחתימת הנתבע על "סיכום פגישה" יש כדי ללמד שהם הסכימו לחלוקת השימוש בהתאם לדרישותיהם של התובעים, כאשר הנתבע נאלץ להודות בחקירתו הנגדית כי ידע על טענות התובעים לחלוקת השימוש עוד לפני שחתם על סיכום הפגישה.
3. הנתבע נשאל אם לפני שחתמו לו התובעים על תוכניות הבנייה ולפני שהתחיל לבנות בפועל, ידע שהם טוענים לזכויות בשטח המזרחי והשיב בשלילה "הוא לא אמר לי שהשטח שלהם" (עמ' 13 ש' 1-3) וכשנשאל על ידי ביהמ"ש מתי ידע בפעם הראשונה על טענה זו של התובעים השיב "אחרי שהתחלתי לבנות" (שם, ש' 23-24), אלא שבהמשך נשאל האם ביקש מהתובעים רשות לבנות על השטח שטוענים שהוא שלהם השיב: "כשבאתי אליהם עם התוכניות, הראיתי להם את התוכניות והסברתי להם כל דבר ודבר מה הולך להיעשות למטה, בגלל שהיתה גדר רשת הפרדה, הסכמתי, אמרתי להם שאין בעיה, שאתן להם על החלק היחסי בשטח שהם טוענים שהוא שלהם ובתמורה אתן להם את ה- 22 מ"ר של הבנייה".(עמ' 14, ש' 2-6).

מתשובתו זו של הנתבע ובניגוד לגרסתו לפיה ידע לראשונה על חלוקת השטח המשותף ועל טענת התובעים לחלוקה זו, רק לאחר שהתחיל בבניה, עולה כי כשחתם על הסיכום ידע על טענותיהם של התובעים ועל דרישותיהם, ועצם חתימתו מלמדת על הסכמתו ליתן לתובעים את השימוש בחלקים שנדרשו על ידם כנגד קבלת הסכמתם להרחבת הדירה. גם בהמשך חקירתו וכנשאל הנתבע מפורשות ע"י ביהמ"ש אם הוא הבין לפני שחתם על הסיכום, שהתובעים טוענים שהחלק המזרחי הוא שלהם הוא השיב בחיוב וניסה לתרץ זאת בטענה כי הוא ואשתו זוג צעיר "שלא מבינים עניין" (שם, ש' 22 ואילך).

ב'סיכום' שנחתם הסכים למעשה הנתבע לבנות גדר תחת הגדר שהיתה, מה שמקפל בחובו הסכמה לחלוקת הרכוש המשותף והסכים לכך שרק בעל השטח יוכל לחנות בצד המזרחי של הבניין, מה שבהחלט יכול ללמד על הסכמתו לכך שרק התובעים – שהם בעלי זכות השימוש לפי החלוקה ההיסטורית שנטענה לפי הנתבע - יוכלו לחנות בצד המזרחי של הבניין; זוהי למעשה החלוקה שהתובעים טענו כי היתה קיימת כל השנים.

1. חיזוק לדברים אלה ניתן למצוא בטענת הנתבע עצמו כי הסכים, כנגד קבלת הסכמת התובעים לבניית התוספת, לאפשר להם לבנות על שטח של 22 מ"ר מהגג של ההרחבה שתיבנה ולא על כל הגג, שכן שטח זה משקף את שטח התוספת שבנו הנתבעים הנופל בחלק המסומן ד' בתשריט, לאמור בשטח שנמצא בשימושם של התובעים לפי החלוקה ההיסטורית. אם לא היתה כל חלוקה של השימוש בעבר ואם לא הסכימו הנתבעים לחלוקה זו, איזה בסיס יש להבחנה בין השטח של כל הגג שייווצר עקב הבנייה לבין חלק הגג, הנמצא דווקא, בחלקים שיוחדו לתובעים לפי החלוקה.

סבורתני כי טענה זו של הנתבע מלמדת יותר מכל כי הוא הבין והסכים לקיומה של חלוקה בשטח המשותף, כך שבבניה המורחבת שבצע גלש 22 מ"ר לשטחם של התובעים ועל כן טוען היום כי נתן להם זכות לבנות על אותו שטח בלבד.

1. לסיכום הדברים עד כה אומר כי חתימתו של הנתבע על הסיכום, לאחר שכבר ידע על טענותיהם של התובעים כי כל הצד המזרחי של החלקה נמצא בשימושם וחזקתם הבלעדית ולאור תוכנו של הסיכום, מלמד כי הוא הסכים לחלוקת שימוש זו ודומה כי כל טענותיהם של הנתבעים בעניין הסיכום, נולדו לאחר מעשה בניסיון להתנער מההסכמות שהושגו ולאחר שכר קיבלו את הסכמת התובעים לבנייה והרחיבו בפועל את דירתם. הנתבעים ניסו, לאורך כל ההליך, להציג את התובעים כמי שניסו להתעשר על חשבונם וכמי שהעמידו דרישות לא מוצדקות כנגד "חתימה פשוטה" על בקשתם לקבלת היתר, אלא שבכך הם התעלמו מהעובדה כי הם בנו והרחיבו את דירתם בתוך הרכוש המשותף ובכך תפסו חזקה ייחודית בחלק מרכוש זה ושללו לצמיתות את השימוש מיתר בעלי הזכויות בבניין ומהעובדה שהם הסכימו לדרישות אלה !

ואם נדקדק בטענותיהם של הנתבעים ביחס לסיכום, ניווכח שגרסת הנתבע נעה כמטוטלת, בין הודאה בו ונכונות לעמוד לקיימו בתנאים ובפרשנות שלו לבין העלאת טענות כנגד התוקף החוזי והמשפטי שיש ליתן לו. אעמוד להלן על התוקף שיש ליתן לסיכום זה ובהמשך על פרשנותו.

סיכום הפגישה – הסכם מחייב

1. הנתבעים, הן בכתב ההגנה והן בתצהיר שהוגש, לא התכחשו ל"סיכום" וחלקו רק על הפרשנות שיש לייחס לסעיף 1 שבו הנוגע לבנייה על הגג. לנתבע היה חשוב לכתוב זאת בתצהירו ברחל בתך הקטנה וטען כי מילא את חלקו בסיכום בכך שבנה גדר בהתאם לסעיף 2. בחקירתו הנגדית של הנתבע ובסיכומיהם הרחיבו הנתבעים את היריעה וטענו כי הנתבע לא הבין על מה חתם וכי מדובר בהסכם שנחתם בלחץ ואף לאחר סחיטה של התובעים ומכאן שאין לו תוקף משפטי. טענות אלה בחלקן, מהוות הרחבת חזית אסורה שאף משליכות על אמינות של הנתבע ומכל מקום לא מצאתי להן כל בסיס.

1. כידוע, תוקפו המשפטי של סיכום הפגישה ושאלת הכוונה של הצדדים ליצור באמצעותו קשר חוזי מחייב, נבחנים לאור תוכנו של הסיכום, נסיבות עריכתו והתנהגות הצדדים בעקבותיו. על הסיכום לקיים אחר הדרישות של גמירות דעת ומסוימות. משמע שעליו להעיד על גמירות דעתם של הצדדים להתקשר בחוזה מחייב, ובנוסף, לבטא הסכמה ביניהם על הפרטים המהותיים והחיוניים לקיום העסקה.
2. הנתבע העיד בדיון כי הוא חתם על "הסיכום" לאחר שני מפגשים בינו לבין התובע (עמ' 17 ש' 6) וכי הפגישה שהולידה את החתימה ארכה כשעה בה הכל נעשה בהדדיות ושני הצדדים נפרדו ולחצו ידיים (עמ' 17, ש' 7-10), מה שמלמד כי הסיכום נחתם לאחר תהליך ודין ודברים בין הצדדים וניסיון הנתבעים להציג אותו כסיכום שנחתם בחופזה ומבלי שהנתבע הבינו לעומק לא עולה בקנה אחד עם התנהלות הצדדים עצמם לפני החתימה עליו, וגם לאחר מכן.

הנתבע עצמאי בעל מגרש לרכבים משומשים הנוהג במהלך עבודתו לחתום ולהחתים אנשים על הסכמים (עמ' 8 לפורוטוקול) ויש להניח כי הוא מבין את המשמעות וההשלכות המשפטיות לכל חתימה כזו וכי לא היה חותם על הסיכום לפני שהבינו והסכים לתוכנו. בנוסף וכאמור, הסיכום בין הצדדים נולד לאחר תהליך לא קצר במהלכו נפגשו הצדדים מספר פעמים, כאשר מעדותו של הנתבע עולה כי הבין, עוד לפני חתימתו על המסמך, כי התובעים מתנים את הסכמתם להרחבת הדירה בהסכמת הנתבעים לדרישות שלהם (עמ' 14, שו' 13 ואילך) ושהוא חותם על התחייבות לטובתם כנגד ההסכמה שנתנו והדעת נותנת כי לא היה חותם אלמלא בחן את הדרישות והסכים להן. העובדה כי המסמך עצמו נוסח תוך שניות, כפי שעלה מהעדויות, אינה יכולה לעזור לנתבע שכן מדובר בפרק הזמן שנדרש לצורך כתיבת הסיכום בכתב ולא לצורך השגתו.

גם הטענה שהסיכום נוסח על ידי התובע בלבד בשפה מעורפלת מצאתי לדחות; מדובר בסיכום האוחז שלושה סעיפים קצרים המנוסחים בצורה פשוטה ומובנת המשקפים את עיקר ההסכמות שגובשו בין הצדדים ואין בעובדה שהוא נכתב על ידי התובע כדי להעלות או להוריד.

1. הנתבעים טענו בסיכומיהם כי חתמו על ה"נייר" (כפי שבחרו לכנותו) רק כדי לקדם את בקשתם להיתר בניה בשכנות טובה עם התובעים וכי הנתבע בחתימתו לא חיווה כל הסכמה לחלוקה אלא "שבסך הכל ניסה ליישר קו עם התובע כדי למנוע סכסוכים". טענה זו אינה אלא נסיון להתנער מההסכמות אליהן הגיעו הצדדים וחוסר תום לב מצד הנתבעים. הנתבע אשר נפגש עם התובע מספר פעמים לפני החתימה על הסיכום, כדי לקבל את הסכמתו לבנייה ברכוש המשותף (שלא לומר בניה בחלקים שהשימוש בהם יועד לתובעים בלבד) ואשר הבין את טענותיו של התובע ביחס לחלוקת השימוש ודרישותיו לשמרה, אכן הסכים 'ליישר קו' עם התובע בכך שנטל על עצמו את ההתחייבויות המעוגנות בסיכום והתוצר הוא הסכם מחייב ולא 'נייר' שהנתבעים יכולים להתנער ממנו, לאחר שהפיקו את התועלת שצמחה להם ממנו, ולבחור למלא מתוכו את הסעיפים הנוחים להם בלבד (דוגמת סעיף 2 הנוגע לגדר, אשר לנתבעים היה חשוב לאור כל ההליך להדגיש כי מילאו אחריו).
2. אני דוחה אפוא את טענותיהם של הנתבעים כאילו לא הבינו על מה חתמו ומה ההשלכות המשפטיות שיש לדבר והתנערותם היום מסיכום הדברים, אשר ככל הנראה נובע משיקולים בדיעבד של טעות בכדאיות העסקה, דינה דחייה.

ועתה למחלוקת הפרשנית סביב הסיכום.

סיכום הפגישה – פרשנות

1. חרף אי העקביות בטענותיהם של הנתבעים, הם לא התכחשו להסכמתם לאפשר לתובעים לבנות על הגג של תוספת הבנייה שבנו, אם כי טענו שההסכמה ניתנה לבנייה על שטח של 22 מ"ר בלבד המשקפים את הבנייה של הנתבעים בשטח המסומן ד' בתשריט, לאמור הבניה בשטח הנמצא בשימושם וחזקתם הבלעדית של התובעים לטענתם, ולא על שטח הגג כולו.

באשר לחלק המזרחי של החלקה ולסעיף 3 לסיכום, לפיו "החצר בצד מזרח של הבניין לא יהווה בעתיד מגרש חניה לרכבים פרט לבעל השטח", בחקירתו הנגדית העלה הנתבע, לראשונה יש לומר, טענה לפיה "איסור החנייה" בחלק זה מתייחס לצדדי ג' שאינם מתגוררים בבניין !

1. בטענה אחרונה זו אתחיל ואומר כי אין לטענה כל בסיס בלשון ההסכם ובזהות המתקשרים בו; ההסכם נערך ונחתם בין הצדדים להליך, שהינם דיירים בבניין וברי כי אין הוא מכוון ומופנה כלפי צדדי ג' שאינם צד לו ואינם מודעים לקיומו. ממילא לאותם צדדי ג' אין כל זכות חנייה ברחבה פנימית של הרכוש המשותף (שטח שמלכתחילה אינו מיועד ואינו מוכשר לחנייה) ואין כל טעם וצורך בכך שהצדדים, דיירים בבניין, יחתמו ביניהם על איסור המתייחס לאחרים. זאת ועוד, ההסכם נערך כנגד קבלת הסכמתם של התובעים לבניית הנתבעים בשטח המשותף ואין כל הגיון בכך שלתובעים יהיה דווקא חשוב לאסור חנייה של זרים בצד המזרחי של החלקה. על כך אפשר ללמוד גם מתשובת הנתבע בחקירתו הנגדית "הוא אמר שבשביל שהוא יחתום לי, אני אחתום לו גם על החנייה ועל עוד דברים..." (עמ' 14, ש' 13).

כשנשאל הנתבע בחקירתו הנגדית מי הוא "בעל השטח" המוזכר בסיפא של סעיף 3 ואשר לו, ולו בלבד, ניתנה זכות חנייה בצד המזרחי של החלקה השיב כי הכוונה לכל הדיירים בבניין שהם בעלים של השטח, ואולם תשובה זו סותרת בעליל את הכתוב בסעיף ואם אכן זו היתה הכוונה מדוע לא נכתב בעלי השטח (בשפת רבים) ולא בעל השטח.

כזכור, סיכום פגישה זה נחתם כאשר ברקע טענתם של התובעים לחלוקה היסטורית של השימוש בשטח המשותף ואילו סבר הנתבע כי החנייה בצד המזרחי של החלקה מותרת לכל הדיירים, יש להניח כי היה דואג שלשון ההסכם תהיה ברורה בעניין, ועל פני הדברים נראה כי טענת הנתבעים בכגון דא, מלבד היותה טענה כבושה והרחבת חזית אסורה, היא טענה מתחכמת, לא הגיונית וחסרת תום לב ומכאן אני דוחה אותה בשתי ידיים.

1. גם טענתם השנייה של הנתבעים, ביחס לזכותם של התובעים לבנות על גג התוספת, דינה דחייה. מדור בפרשנות שאין לה אחיזה בלשון הסיכום ואין כל סיבה להעדיפה על המשמעות המילולית הפשוטה העולה מלשונו.

בין הצדדים הוסכם כי הנתבע יאפשר לתובעים או לכל אדם שיהיה בעל דירתם לבנות על השטח המורחב ללא כל תמורה. לשון הסעיף ברורה ואינה סובלת פרשנויות שונות ומשלא נרשם כי ההסכמה נוגעת לחלק יחסי מהשטח המורחב, אין כל בסיס לפרשנות זו. כשנשאל הנתבע בחקירתו מדוע לא נרשם כי הזכויות הנן רק על חלק מהשטח, נתן תשובה מתחמקת : "לא ציינת חלק. אני לא עו"ד, אני לא יודע לנסח. הוא מהנדס במקצועו". (עמ' 17, ש' 17) וכשנשאל על ידי ביהמ"ש "אתה יודע מה ההשלכות של החתימה. אם רצית שיירשם חלק יחסי, למה לא רשמת את זה בכתב יד". השיב הנתבע " הכל נעשה בלחץ" (עמ' 17 ש' 24-26), אלא שתשובות אלה לא היו משכנעות ונראה כי אין מטרתן אלא להתחמק מהתחייבות שנטל על עצמו.

1. יצוין כי עדותו של התובע בהקשר זה היתה כנה לחלוטין והוא לא היסס לומר כי למרות שמקובל לדרוש השתתפות בעלות היסודות לצורך קבלת זכות לבנות על הגג, הוא דרש כחלק מהמו"מ שהתנהל עם הנתבע לקבלה ללא תמורה והנתבע הסכים לדרישתו. עדותו זה דווקא מלמדת על אמינותו ונראה כי טענת הנתבעים בעניין זה נולדה לאחר שידעו על ההסכם בין התובעים לבין משפחת עובדיה, השכנים בקומת הקרקע, בו אלה הסכימו ליתן לתובעים זכות לבנות על חלק מסוים משטח ההרחבה שבנו (ולא על כולה) ומתחושתם לחוסר כדאיות בעסקה, אלא ששם הדברים מעוגנים היטב בהסכם שהושג ובלשונו.
2. משהגעתי כאן ולמרות שהצדדים לא ביקשו לבחון את סיכום הדברים בהיבט הנורמטיבי שלו, אעמוד על המשמעות המשפטית של הרחבת דירתם של הנתבעים והסכמת התובעים לכך ואבהיר כי המדובר בהוצאה של חלק מסוים מהרכוש המשותף והצמדתו לדירתם של הנתבעים לשם בנייה שמטרתה הרחבת הדירה, כאשר החוק מכיל הוראה מפורשת לעניין שיעור ההסכמה הדרוש להרחבת דירה. על פי הוראה זו, המצויה בסעיף 71ב(א) לחוק, רשאים מי שבבעלותם שלושה רבעים מהדירות ושני שלישים מהרכוש המשותף צמוד לדירותיהם להחליט בדבר הוצאה של חלקים מהרכוש המשותף והצמדתם לדירה פלונית, לשם בניה שמטרתה הרחבת אותה דירה, וכן להחליט בדבר חלוקת זכויות הבניה הנדרשות לצורך כך.

בהיות התובעים (הבעלים של שתיים מהדירות) והנתבעים בעלים של שלושה רבעים מהדירות ושני שלישים מהרכוש המשותף הרי שרשאים היו להסכים, כפי שעשו בפועל, על הצמדת שטח מהרכוש המשותף לדירת הנתבעים לצורך הרחבת הדירה. מכוח אותו סעיף הם גם רשאים, וללא קשר לחלוקה ההיסטורית, להחליט על הצמדת הגג שייווצר עקב הבנייה החדשה של הנתבעים לדירתם של התובעים ובלבד שאותה הצמדה נעשית לצורך בנייה שמטרתה הרחבת הדירה. ודוקו, מדובר בהסכמה הנוגעת להצמדת הגג לצורכי בנייה ואינה נוגעת להעברה או ויתור על אחוזי בנייה שכלל לא הובאו לפני ראיות על קיומן. העובדה שלבעל דירה הוצמד גג שהוצא מתוך הרכוש המשותף, אין בה כשלעצמה להקנות לו זכויות לבנות על אותו גג שכן ניצול זכויות הבנייה בבית משותף מותנה בהסכמת יתר בעלי הדירות וגם גריעה של חלק מהרכוש המשותף והצמדתו לדירה מסויימת אין פירושה שיוך של אחוזי הבניה לאותה דירה. (ראו לעניין זה ע"א 7156/96 שואעי נ' דניאל, פ"ד נג (1) 469 ורע"א 11017/08 פל נ' ליבוביץ, מיום 16.8.10).

ומכאן שבכל מקרה זכויות התובעים בגג והצמדתו לדירתם מוגבלות הן לבנייה שמטרתה הרחבת הדירה שכן ההסכם, ביחס לגג זה, נחתם מול הנתבעים בלבד ואין די בכך לצורך הצמדה חלק מהרכוש המשותף שאינה לצורכי הרחבת הדירה או הוצאת חלק מהרכוש המשותף לשימושו הבלעדי של אחד הדיירים. הצמדה זו מחייבת, לפי הוראת סעיף 62 לחוק, הסכמה של כל בעלי הדירות.

1. זה המקום להתייחס לטענת הנתבעים, אשר הועלתה בכתב ההגנה ובתצהיר ונזנחה בסיכומים, כי הסמכות לדון בהליך זה מוקנית למפקח על רישום המקרקעין, בנימוק שהתביעה נוגעת להרחבת דירתם של הנתבעים ועפ"י סעיף 71ג' לחוק מוקנית למפקח סמכות ייחודית לדון בעניין זה. טענה זו אין בידי לקבל.

אומנם עפ"י סעיף 71ג', בעל דירה המתנגד להחלטה שנתקבלה בסעיף 71ב (1) וטוען לפגיעה מהותית בזכויותיו, רשאי לפנות למפקח (ולא לבימ"ש) בתביעה, אלא שבעניינו ההחלטה שנתקבלה לפי סעיף 71 ב (1), לאמור הצמדה הגג לצורך בנייה, היתה דווקא החלטתם של שני הצדדים להליך ואין התובעים מתנגדים לה. איננו עוסקים בהתנגדות של אחד מבעלי הדירות להחלטה לפי סעיף 71ב, אם כי בשאלות של שימוש ברכוש המשותף והתחייבותם החוזית של הנתבעים כלפי התובעים; שאלות אלה נמצאות בסמכותו העניינית של ביהמ"ש.

הסעד

1. בתביעתם עתרו התובעים כי ביהמ"ש יקבע שהשטח של חלקה 115 המסומן בצבעים חום וירוק בתשריט 4, שהוא למעשה סך השטחים המסומנים ג' ו- ד' בתשריט 1א' 'בניכוי' הבנייה של הנתבעים, יהיה בחזקתם הייחודית ובשימושם בלבד. כן ביקש כי ייקבע שהם בעלי הזכויות היחידים, ללא תמורה, של כל שטח הגג שנוצר בעקבות הבנייה החדשה של הנתבעים (הגג סומן בצבע שחור בתשריט 4) ושהנתבעים יהיו אחראים לתחזוקת גג זה עד לבנייה שתיעשה בעתיד על ידם או ע"י חליפיהם, אם תיעשה.

1. לעניין תחזוקת הגג, הרי שהתובעים לא הוכיחו שנושא זה זכה להסכמות בין הצדדים ואין לדבר כל זכר בסיכום המפגש שנחתם. עדותו היחידה של התובע בעניין זה אין בה כדי לענות על הרף הנדרש להוכחת הסכמת הנתבעים לתנאי ומשלא הוצגו לפני ראיות כי הנתבעים נטלו על עצמם לשאת בתחזוקתו, התביעה בעניין זה נדחית. כל עוד לא הוצמד הגג לצורכי הרחבת דירתם של התובעים, הרי שהוא נשאר בגדר רכוש משותף שעל כל בעלי הדירות להשתתף בתחזוקתו.

לעניין זכויות התובעים בגג – בהיות התובעים והנתבעים יחדיו הבעלים של שלושה רבעים מהדירות ושני שלישים מהרכוש המשותף ולאחר שעמדתי לעיל על הפרשנות שיש ליתן להסכמות שהושגו ביניהם, מצאתי לקבל את התביעה בעניין זה ובלבד שמדובר בהצמדת הגג לדירת התובעים לצורכי בנייה שמטרתה הרחבת הדירה.

אין מקום לקביעה לא מסויגת לפיה התובעים הם בעלי הזכויות היחידים בכל הגג, קביעה שמשמעותה הצמדת הגג לדירתם או החרגתו מהרכוש המשותף, שכן הדבר מצריך לפי סעיף 62 (א) לחוק הסכמת כל בעלי הדירות, שעה שמשפחת עובדיה, הבעלים של הדירה השנייה בקומת הקרקע לא צורפו להליך ולא נשמעה עמדתה לעניין זה.

אשר לשטחים המסומנים בצבעים חום וירוק בתשריט 4 ולאור המקובץ לעיל, מצאתי לקבל את התביעה, כאשר בהקשר זה חשוב לציין כי על הסכמתה של משפחת עובדיה – ואין ספק כי הסכמתה נחוצה הואיל ומדובר בחלוקת שימוש הנוגעת לרכוש המשותף ומחייבת הסכמת כל בעלי הדירות – ניתן ללמוד מההסכם שערכו התובעים איתם (נספח 9 לתביעה) ובין היתר מסעיפים ג', ד, ו' שבו.

למען הסר ספק יובהר כי אין בקבלת התביעה בעניין זה כדי לפגוע בזכות המעבר שיש לנתבעים לדירתם.

1. אשר על כן, אני מקבלת את התביעה באופן חלקי ומורה כי :

א. השטחים בחלק המזרחי של הבניין הנמצא ברחוב הקיבוצים 16, קרית חיים (כשרחוב הקיבוצים הוא בצד דרום), הידוע כחלקה 115 גוש 11583, המסומנים בצבעים ירוק וחום בתשריט שצורף לתביעה (נספח 4) ואשר עם חתימת פס"ד זה מסומן על ידי פד/1, יהיו בחזקתם ושימושם הבלעדיים של התובעים, בכפוף לזכות המעבר של הנתבעים לדירתם.

ב. כל שטח הגג של תוספת הבנייה של הנתבעים, סומן בצבע שחור בתשריט 4 (פד/1), יהא מוצמד לדירתם של התובעים בקומה העליונה וזאת לשם בנייה שמטרתה הרחבת הדירה.

אני דוחה את התביעה בכל הנוגע לסעד של תחזוקת הגג עד לבנייה שתיעשה ע"י התובעים, ככל שתיעשה.

אני מחייבת את הנתבעים, ביחד ולחוד, להשיב לתובעים את האגרה ששולמה כשהיא משוערכת ליום התשלום ולשלם שכ"ט עו"ד בסך של 8,000 ₪.

סכומים אלה ישולמו תוך 30 ימים, שאם לא כן ישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד ליום התשלום המלא בפועל.

המזכירות תמציא את פסה"ד לצדדים.

ניתן היום, כ' אדר ב' תשע"ו, 30 מרץ 2016, בהעדר הצדדים.