רקע כללי וההליכים;

1. עניינה של תביעה זו בדרישת התובע לחיוב הנתבעים בתשלום סך של-100,000 ₪.
2. הנתבע מס' 1 (להלן: "אריה"), הינו בו זוגה של הנתבעת מס' 2 (להלן: "דינה") ובנו של הנתבע מס' 3 (להלן: "צבי"). אריה היה מנהלם, יחד עם צבי, של חברות שעסקו במכירת חומרי בניין, שמש גם כקבלן לשיפוצים והעסיק את התובע החל מחודש 12/01 ועד לפיטוריו בחודש 7/04.
3. נטען בכתב התביעה, כי אריה, תוך ניצול מרותו כמעסיק, אלץ את התובע להעביר לחזקתו ולשימוש בני ביתו, לרבות דינה, את רכבו של התובע מסוג מיצובישי. על אף העובדה, כך נטען, כי בשלב מאוחר יותר נחתם הסכם מכר בין התובע לבין דינה, בו צויין כי התובע מכר רכב זה לדינה ביום 19.8.04 תמורת תשלום סך של 39,000 ₪, ששולמו, כפי שצוין בהסכם, במזומן ( להלן: "ההסכם"), הרי תמורה זו מעולם לא שולמה לידי התובע. מכאן התובע עתר לחיוב נתבעים אלה בתשלום התמורה המוסכמת בצירוף הפרשי הצמדה וריבת, ובסה"כ כ-87,000 ₪. לא זו אף זו, נטען כי בפועל הרכב הועבר לחזקת הנתבעים הנ"ל זמן רב לפני חתימת ההסכם והעברת הבעלות שנעשתה ביום 22.4.04 . כאשר בתקופה זו בוצעו עבירות לרבות חניה שלא כדין, בגינם נשלחו לתובע דוחות תשלום רבים שלא שולמו ע"י הנתבעים. סך כל חובותיו של התובע לרשויות בגין הדוחות הנ"ל עומד על -12,000 נכון ליום הגשת התביעה.
4. התובע עתר לחיוב הנתבעים בתשלום הסכומים שלעיל וגם עוגמת נפש בסך של 30,000 ₪, אם כי ראה להעמיד את תביעתו על סך 100,000 ₪, וזאת לצורכי אגרה, כמצוין בכותרת התביעה.
5. בכתב ההגנה הנתבעים העלו מספר טענות חלופיות. נטען כי תביעה זו התיישנה, כי הנתבעים, באמצעות החברות שהעסיקו את התובע, ספקו לתובע חומרי בניה שבגינם לא שלם התובע מאומה. עוד נטען, כי הרכב נרכש ע"י הנתבע צבי, שהלך, זה מכבר, לעולמו ותמורתו שולמה במזומן כנקוב בהסכם.
6. ביחס לחובות בגין הדוחות, נטען בכתב ההגנה, כי העבירות שבעקבותיהן הונפקו דוחות אלו נעשו לפני מכירת הרכב והעברת החזקה והבעלות, מכאן דין טענה זו דחיה.
7. אלה היו בתמצית טענות הצדדים שהובאו בכתבי הטענות שהוגשו על ידם ומהם ניתן לסכם כי בפועל קיימות שתי מחלוקת עובדתיות עיקריות הטעונות הכרעה:

הראשונה: מועד העברת הרכב לשימוש הנתבעים או מי מהם, עובדה שלה חשיבות לעניין חובת הנתבעים לתשלום הקנסות שנקבעו בדוחות.

השנייה: שאלת תשלום התמורה המוסכמת לידי התובע.

1. בדיון שהתקיים בפניי ביום 14.3.12, הצדדים הגיעו לידי הסכמה דיונית כדלקמן:

" אנו מסכימים להצעת בית המשפט , לפיה התובע והנתבע מס' 1 יעברו בדיקת פוליגרף מכרעת. כפי שמוסכם, שני הצדדים יעברו אותה בדיקה שתתייחס לשני נושאים – הראשון, עניין תשלום הכספים לידי התובע בתמורה למכירת הרכב בהתאם לחוזה מיום 19/8/2004, השני לעניין מועד העברת הרכב בפועל, לידי הנתבעים או מי מהם.

מוסכם כי השאלות ינוסחו על ידי הבודק עצמו.

מוסכם גם כי במקרה ומי מהצדדים יצא דובר אמת והשני דובר שקר, אך ורק במקרה זה, תוצאות בדיקת הפוליגרף יכריעו את המחלוקות בתיק זה, אולם היה ויסתבר כי הבדיקות יראו כי שני הצדדים דוברי אמת או שניהם דוברי שקר, אזי העניין יוחזר לבית המשפט ויוכרע על ידו".

1. להסכמות אלה ניתן תוקף של החלטה והצדדים פנו למכון הפוליגרף. הן התובע והן אריה נבדקו וחוות הדעת של המכון הוגשו לתיק בית המשפט. מעיון בחוות הדעת עולה, כי התובע נמצא דובר אמת לעניין העובדה שהעביר את הרכב לשימוש הנתבעים מיד לאחר תחילת עבודתו, היינו בשלהי שנת 2001, וכי לא שולמה לידיו התמורה המוסכמת. עוד עלה, כי הנתבע אריה הינו דובר שקר בגרסתו הן לעניין תשלום התמורה וגם לעניין מועד קבלת הרכב מאת התובע.
2. על אף ההסדר אליו הגיעו הצדדים, אלא שהנתבעים לא השלימו עם תוצאות הפוליגרף ועמדו על חקירת הבודק. לבקשתם נקבע דיון ליום 4.2.13 שבמסגרתו נחקר בודק הפוליגרף, מר' רפי חגיגי, ובסוף הדיון הצדדים בקשו להגיש את סיכומיהם בכתב.

תמצית סיכומי הצדדים;

1. התובע הדגיש בסיכומיו, כי ההסדר הדיוני אליו הגיעו הצדדים, אשר קיבל תוקף של החלטה, הינו מחייב ובתור שכזה הרי המחלוקות העובדתיות שנטושו בין הצדדים הוכרעו בהתאם לתוצאות בדיקות הפוליגרף. כפי תוצאות אלו, התמורה מעולם לא שולמה לידי התובע, והחזקה ברכב הועברה לידי הנתבעים או מי מהם עם תחילת עבודת התובע, היינו בסוף שנת 2001, מועד הקודם לכל העבירות שבגינן הונפקו הדוחות והתובע חויב בקנסות. מכאן, כך נטען, על הנתבעים לשלם לתובע את התמורה המוסכמת ומלוא נזקיו והחובות בגין הקנסות.
2. התובע גם עמד בהרחבה על עוגמת הנפש שנגרמה לו. הוא טען, כי בעקבות התנערות הנתבעים מתשלום הקנסות, רישיונו עוכב לזמן ממושך והוא נאלץ לפקוד את משרדי עירית חיפה, עירית ת"א וחברת דרך ארץ כדי להביא לסילוק החובות שרבצו על שכמו על לא עוול בכפו.
3. לבסוף התובע גם ראה להתייחס לטענות הנתבעים. לעניין הטענה להתיישנות הוא הדגיש, כי המועד הקובע לעניין התיישנות התביעה לתשלום תמורת הרכב הינו התאריך בו נערך ונחתם ההסכם, כאשר מתאריך זה ועד להגשת התביעה, שהוגשה ביום 7.8.11, לא חלפה תקופת ההתיישנות. לעניין טענות הקיזוז, טען התובע, כי טענה זו לא זכתה לפירוט כלשהו בכתב התביעה ונטענה בעלמא. עוד חידד, כי כל המסמכים שצרפו הנתבעים לחיזוק טענה זו מלמדים, כי החומרים ניתנו לתובע ע"י חברות שאינן נתבעות בתיק זה. אף יתרה מכך הוא הוסיף, כי בעבר הוגשה על-ידו תביעה לבית הדין האזורי לעבודה לקבלת זכויותיו, כאשר שם נטען לקיזוז מלוא שווי החומרים שסופקו לתובע מהכספים שיפסקו לטובתו. מכאן, הנתבעים אינם רשאים להיאחז בטענה זו בשנית.
4. מהצד השני של המתרס, הנתבעים פתחו את סיכומיהם בהדגישם כי הנתבע צבי נפטר, מכאן נכון לדחות את התביעה נגדו. הם עמדו בסיכומיהם בהרחבה על טענתם להתיישנות. לגישתם, המועד הקובע הינו מועד העברת החזקה לידי התובע. כפי טענת התובע ותוצאות בדיקות הפוליגרף, הרכב נמסר לנתבעים או מי מהם לכל המאוחר בתחילת שנת 2002, דבר שמוביל למסקנה כי דרישת התובע לקבלת התמורה הנטענת התיישנה.
5. הנתבעים גם טענו, כי התובע נהג בחוסר תום לב והשתהה בפנייתו לבית המשפט. הם בדעה כי שיהוי זה מצדיק את דחיית התביעה ולחילופין שלילת זכותו של התובע לקבלת הפרשי הצמדה וריבית, היה והתביעה כולה או בחלקה תתקבל. נטען גם לחוסר יריבות, זאת משום שהרכב נרכש ע"י המנוח צבי. אולם שעה שנתבע זה הלך לעולמו לא ניתן לעתור לחיוב יתר הנתבעים משלא הוכח כי הינם יורשיו או מנהלי עזבונו.
6. לעניין טענת הקיזוז הנתבעים מודים בסע' 26 לסיכומיהם, כי חומרי העבודה ניתנו לתובע ע"י חברות שאינן בעלי דין בתיק זה. עם זאת הם סבורים, כי נכון לבחון טענה זו לגופה משום שחסימת דרכם עלולה לקפח את זכויותיהם של נתבעים אלה.
7. הם גם לא פסחו בטיעוניהם על תוצאות בדיקות הפוליגרף בהדגישם כי המעט שניתן לומר לגביה כי אינה אמינה ואף הינה בעייתית, הגם שתוצאותיה נסתרות בראיות שהוגשו לרבות תמלילי שיחות הצדדים שהוגשה ע"י התובע עצמו. הנתבעים העלו תהיה לעניין העבודה שהבודק לא ראה להפנות שאלות לצדדים לעניין חומרי העבודה וטענת לקיזוז, הגם שנושא זה הינו שנוי במחלוקת בין הצדדים.
8. עוד נטען, כי מחיר הרכב הינו לכל היותר 20,000 ₪, כפי הערכת אריה בשיחתו עם התובע שתמלילה הוגש, גם לא הוכח היקף החובות בגין הדוחות, לא ברור באם החובות שולמו או התיישנו. ומכל מקום לא הוצגו אישורים עדכניים לעניין היקפו של חוב נטען זה. גם הטענה לעוגמת נפש דינה דחיה משום, כך סבורים הנתבעים, שעסקינן בתביעה כספית שלא יכולה להקים הזכות לפיצוי בראש נזק זה.

דיון והכרעה;

1. תחילה אסיר מדרכי את טענתם של הנתבעים באשר לנפקותה ותוקפה של בדיקת הפוליגרף. בדיקת פוליגרף תשמש ראיה במשפט אזרחי, ואף ראיה מכרעת, במידה והסכימו לכך הצדדים (ע"א 61/84 יוסף ביאזי נ' אברהם לוי, פ"ד מב (1) 446). כדי שיכיר בית המשפט בתוקפו של הסכם כאמור, צריכים להתקיים שני תנאים מצטברים. הראשון, בעלי הדין שניהם נתנו את הסכמתם מפורשות לעריכת בדיקה זו . שנית, הצדדים הסכימו לכך שתוצאת הבדיקה תהווה ראיה קבילה הכשרה להגשה לבית המשפט. הצדדים גם רשאים בהסכמה להתייחס למשקלה של ראיה זו כחלק מהראיות או כזו שהינה קונקלוסיבית ומכרעת, (רע"א 10235/04 עו"ד וסים זועבי נ' סובחי נאיף, בפסקה "ה" ( פורסם במאגרים).
2. מעיון בהסכמות הצדדים שקיבלו גם תוקף של החלטה, ניתן להבחין על נקלה, כי הצדדים הביעו את הסכמתם המפורשת לכך שהמחלוקת לעניין מועד העברת החזקה ותשלום התמורה בעד הרכב תוכרענה באמצעות בדיקת פוליגרף. עוד הוסכם, כי ראיה זו תהיה בלעדית ומכרעת, מכאן הנתבעים כבולים בתוצאות בדיקה זו, ואין הם רשאים לחתור, בשלב זה, תחת הסכמות מפורשות אלו: "הסכם דיוני יש לקיים וכל צד נוטל סיכון מחושב מרצון כי ההכרעה בדרך המוסכמת לא תיפול לטובתו ואל לו להתנער באופן חד צדדי מהסכמתו ולבקש לשוב לחסות תחת כנפיה של אלת הצדק, אותה זנח קודם, כשההכרעה לרעתו" (עניין "ביאזי" בעמ' 475).
3. יתרה מכך, בודק הפוליגרף בניסוחו לשאלות התייחס אך ורק למחלוקות שהצדדים הביאו לפתחו באמצעות ההסכמות שהתגבשו ביניהם וקיבלו, כאמור, תוקף של החלטה. לפיכך, אין כל שחר לטענת הנתבעים כי תוצאות הבדיקה אינן מקיפות משום שבגדרן לא באה התייחסות לטענת הקיזוז, מהטעם שהצדדים עצמם לא הסכימו כי עניין זה יוכרע גם לא יבחן באמצעות בדיקה זו.
4. הנתבעים גם טענו להתיישנות. בהקשר זה, ולפני שאביא את התייחסותי למחלוקת זו, ראיתי להדגיש, כי בטענתם זו הנתבעים כיוונו בסיכומיהם מפורשות אך ורק לעניין דרישת התובע לקבלת התמורה המוסכמת בגין מכירת הרכב, ולא לזו שסבה סביב הכספים להם טען בגין עבירות התנועה ודוחות החניה. בטענתם זו הנתבעים סמכו על מועד מסירת הרכב לידיהם, כפי טענת התובע ותוצאות בדיקות הפוליגרף, אלא שבכך הנתבעים נקלעו לטעות. המועד הקבוע לענייננו הינו תאריך עריכת וחתימת הסכם המכר, שהינו המועד בו נוצרה עילת התביעה המבוססת על החובה לתשלום מחירו המוסכם של הרכב. אמנם נכון הדבר שהחזקה ברכב הועברה לידי הנתבעים או מי מהם עובר לעריכת ההסכם, ברם עסקת המכר, כפי טענת שני הצדדים, התרחשה ביום בו נחתם ההסכם, כאשר החל ממועד זה ועד להגשת התביעה לא חלפה תקופת ההתיישנות.
5. אף מעבר לכך, שעה שהנתבעים הסכימו כי המחלוקת לעניין תשלום התמורה וזכותו של התובע לקבלת כספים אלה תוכרע בבדיקת הפוליגרף, הרי בדבר טמון, מניה וביה, זניחה מפורשת או למצער מכללא לטענת ההתיישנות. הסכמות הצדדים מדברות בעד עצמן ולפיהן הוסכם מפורשות כי הנתבעים או מי מהם יחויבו בתשלום התמורה הנקובה בהסכם בכפוף לתוצאות בדיקה זו. שעה שהתוצאה אוששה את טענת התובע, אזי טענה זו עלתה מדרגה לכדי זכות שאינה שנויה במחלוקת בין הצדדים, ואשר אינה כפופה יותר לטענת ההתיישנות.
6. הנתבעים לא הסתפקו בכך ועתרו לדחיית התביעה או לשלילת זכותו של התובע לקבל הפרשי ריבית, מחמת שיהוי. הנתבעים לא טענו וממילא לא הוכיחו כי נוצרה בלבם ציפייה או הסתמכות בעקבות השיהוי הנטען שגרם להרעה ממשית במצבם או שיכולתם להתגונן נפגעה משמעותית. אף יתרה מכך: " סילוק תביעה בטענת שיהוי ייתכן, דרך כלל, מקום שחוסר תום לבו של התובע או מצג ממשי של ויתור או מחילה מצדו על זכותו הם שהניעו את הנתבע למעשה או מחדל אשר הביאו שינוי במצבו לרעה" (ע"א 6805/99 תלמוד תורה הכללי והישיבה הגדולה עץ חיים נ. הועדה המקומית לתכנון ובניה ירושלים , פ"ד נ"ז (5) ,443, ע"א 167/51 ברסקי נ. סגל פ"ד ט, 5 ). לא הוכח כי בנסיבות התובע פעל בחוסר תום לב או כי הציג מצג לפיו הוא ותר או מחל על תביעתו כלפי הנתבעים. טענות של הנתבעים, במישור זה, נותרו בעלמא ללא שזכו להנחת תשתית עובדתית שתצדיק קבלת הטענה לשיהוי, הגם, כפי שנקבע, נכון להיזקק לטענה זו אך במקרים חריגים, ואין זה המקרה.
7. לא כך הדבר לעניין החיוב בריבית. כידוע, כסף מוחזר, ככלל, בערכו הריאלי הכולל את הפרשי ההצמדה והריבית שמשקפים את ערכו האמיתי ודמי השימוש בסכום המוחזר (ע"א 672/81 עמיתי מלון ירושלים נ' דוד טייק, פ"ד מ(3), 169, עמ' 214). יחד עם זאת, בהמ"ש מוסמך מכוחו של סע' 2 לחוק פסיקת ריבית והצמדה, תשכ"א-1961 לפטור נתבע מתשלומה של ריבית כולה או מקצתה בהתחשב בשאלה:" מה הייתה מידת ההצדקה לעיכוב האמור, וכן במי לתלות את הקולר לעיכוב" ( ע"א 281/87 חברת גוש 30122 חלקות 29-30 בע"מ נ' עמי בבלי ואח', מג(2), 745, עמ' 747). נוסף לכך, בהתאם לסע' 5 לאותו חוק קנויה לבהמ"ש הסמכות, בהתבסס על אותם השיקולים, לקבוע את תקופת הריבית והמועד לתחילת החיוב בגינה.
8. הנה כי כן, החיוב בריבית אינו מובן מאליו, ולעיתים משיקולי צדק נכון וראוי לפטור את הנתבע מתשלומה של הריבית כולה או מקצתה. אני סבור שהמקרה שבפניי נופל בין החריגים שמצדיקים שלילת מקצת הזכות לקבלת ריבית מאת הנתבעים. מסקנתי זו מושתת על השיהוי הרב בפניית התובע לבית המשפט שראה להמתין שנים רבות ולהגיש את תביעתו על סף ההתיישנות ללא ששמעתי אף הצדקה לעיכוב ממושך זה . בנסיבות אלה אני סבור כי יהיה נכון לפסוק את מלוא ההצמדה, ואילו באשר לפסיקת ריבית אך החל מיום הגשת התביעה לבית המשפט, זאת למקרה ואראה לקבל את התביעה או חלקה.
9. הנתבעים גם טענו להעדר יריבות עם התובע. כבר התייחסתי מקודם לעניין התביעה נגד צבי ז"ל. לעניין יתר הנתבעים, כפי שעולה מההסכם , עליו סמך התובע, הרכב נרכש ע"י הנתבעת דינה והיא זו שהתחייבה לשלם את מלוא מחירו המוסכם. לא כך לעניין הנתבע אריה. ביחס לנתבע זה לא הונחו ראיות כלשהן הקושרות אותו לעסקת המכר וממילא לא הוכח כי נתבע זה התחייב או שהוא חייב אישית בתשלום התמורה. עצם העובדה שהרכב נרכש ע"י הנתבעת דינה שהינה בת זוגו של אריה לא מקימה, לכשעצמה, את חובתו של אריה לשלם את התמורה המוסכמת.
10. לעניין תשלום הקנסות, אני סבור כי נכון לחייב את הנתבעים דינה ואריה ביחד ולחוד. הרכב נמסר עם תחילת עבודת התובע לידי אריה והוא שימש אותו ואת דינה. משלא ניתן לדעת מי משניהם צבר בעקבות העבירות שביצע והחנייתו לרכב שלא כדין את הקנסות , הרי נכון לחייב את שניהם בתשלום חובות אלו.
11. לעניין טענת הקיזוז, נקבע רבות כי נכון להבחין בין תביעת חברה המושתת על עילות שצמחו לחברה עצמה, ואשר היא ורק היא רשאית לממשן , לבין עילות שצמחו למנהל או בעל מניות. זכות זו של החברה שהינה, כאמור, אישיות משפטית עצמאית גם שוללת את זכותו של בעל מניות או מנהל להגיש תביעה או לטעון לקיזוז שיסודם בנזק שנגרם לאותו בעל מניות התלוי וניזון מעילת תביעה של החברה, ( ע"א 2967/95, מגן וקשת בע"מ נ' טמפו תעשיות בירה ואח', פ"ד לא(2)312) (להלן: "עניין מגן וקשת"). אמנם אפשרי כי יגרם נזק עקיף לבעל מניות או לאורגן היה וזכות מזכויות החברה תקופחנה, עם זאת וכפי שנקבע, ראוי להבחין בין נזק לעילה, לאמור לא כל נזק אישי לבעל מניות או מנהל מקים זכות תביעה או טענת קיזוז, אלא הדרישה היא לקיומה של עילה ישירה של בעל המניות והמנהל כלפי המעוול, (ע"א 4650/90 שבתאי ציון נ' אברהם קדלר [פורסם במאגרים}). משלא ניתן לערבב בין החברות לעומדים מאחורי מסך ההתאגדות, כגון בעלי המניות, מנהלים , אורגנים וחברות אם או בת, אזי הנתבעים אינם רשאים ליטול לעצמם את טענת החברות לקיזוז , המושתת על עילה עצמאית של חברות אלו בגין אספקת חומרי בניה לתובע. מכאן, ברור הוא כי הטענה לקיזו חסרת כל בסיסי ודינה דחיה.
12. הנתבעים ניסו גם להיתלות בטענה לפיה התובע לא הצליח להוכיח את החוב בגין הדוחות והקנסות. לאחר עיון בתצהיר התובע ונספחיו עולה כי התובע צירף לתצהיר זה, דוחות ודרישות תשלום. אף שקיימת כפילות בחלק מהמסכים, אולם לאחר עיון ובחינה מעמיקים למסמכים אלה מסתבר כי החוב עולה בפועל על דרישת התובע שקיבלה ביטוי בתצהירו ובתביעתו בסך של 12,000 ש"ח. התובע צירף, בין היתר, את הנספחים ז'1, ז'5 ו-ז'8 שמשקפים סיכומים לדוחות החניה של הרכב מושא ענייננו, בעיר חיפה בתקופה החל מתחילת שנת 2002. דוחות אלו (לאחר ניכוי דוח בודד מיום 15.10.11), מסתכמים בסך כולל של- 9527 ₪. נוסף לכך, צורף אישור ז'13 שהונפק ע"י המרכז לגביית קנסות ואגרות ואשר מעיד על חוב בגין 4 עבירות תנועה שבוצעו ברכב אשר הראשונה שבהם בוצעה ביום 15.12.02, והאחרונה ביום 10.3.04, כאשר סך כל החוב הינו 1,990 ₪. עוד צורף אזהרה מאת לשכת ההוצל"פ בתיק שהזוכה בה הינה חברת דרך ארץ בגין נסיעות ברכב זה בכביש 6 בתקופה בה הרכב הועבר לחזקת הנתבעים. החוב בתיק ההוצל"פ נכון למועד הנפקת האזהרה עמד על סך 2,780 ₪.
13. יוצא, אם כך, שהסכום הכולל עולה על דרישת התובע, אולם שעה שהתובע העמיד את תביעתו בראש נזק זה על סך של 12,000 ₪, אזי יהיה נכון לחייב את הנתבעים, אריה ודינה, בתשלום סכום זה בלבד.
14. טענתם האחרונה של הנתבעים אליה ראיתי להידרש הינה לעניין מחיר הרכב. כזכור הם טענו כי מחירו הריאלי של הרכב ביום המכירה הינו לכל היותר בסך של 20,000 ₪. טענה זו חסרת כל בסיס, לא הובאו ראיות להוכחתה ונסתרת היא בסכום המוסכם הנקוב מפורשות בהסכם (סך 39,000 ₪) ועליו חתומה גם הנתבעת דינה. מכל אלה, גם טענה זו דינה דחיה.
15. לעניין דרישת התובע לפסיקת עוגמת נפש. לאחר עיון בנספחי תצהירו של התובע המעידים על פניות, דרישות והתראות רבות שנשלחו לתובע, ניסיונותיו של התובע וב"כ לטפל בעניין זה, הזמן והמאמצים שהושקעו לטיפול בקנסות ובדוחות, אני סבור כי יהיה נכון לחייב את הנתבעים 1, ו-2, שבהתנהלותם הסבו לתובע טרדה ועוגמת נפש ממשיים, בתשלום פיצוי בגין ראש נזק זה בסך של 8,000 ₪.

סוף דבר;

על יסוד כל האמור לעיל, אני מורה על מחיקת התביעה כנגד הנתבע מס' 3 ללא צו להוצאות.

מחייב את הנתבעים 1, ו-2, ביחד ולחוד, לשלם לתובע סך 12,000 ₪. בסעיף 17 לכתב התביעה צויין כי סכום זה הינו נכון למועד הגשת התביעה, על כן הוא ישא הפרשי הצמדה וריבית כדין החל מיום הגשת התביעה 7.8.11.

מחייב את הנתבעים הנ"ל, ביחד ולחוד, לשלם לתובע סכום נוסף בסך של 8,000 ₪, אשר צובר הפרשי הצמדה וריבית החל מהיום.

מחייב את הנתבעת מס' 2 לשלם לתובע, נוסף לאמור לעיל, סך 39,000 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה מיום 19.8.04 (תאריך ההסכם) וכן ריבית כדין מיום 7.8.11.

מחייב נתבעים אלה, יחד ולחוד, לשלם לתובע הוצאות משפט ( הכוללות בין היתר אגרות בסך כ-2,600, וחלקו בבדיקת הפוליגרף בסך 1,300 ₪) ושכ"ט עו"ד בסכום כולל בסך של 10,000 ₪.

המזכירות תשלח פס"ד זה לצדדים.

ניתן היום, י' סיון תשע"ג, 19 מאי 2013, בהעדר הצדדים.