רקע ותמצית טענות הצדדים

זוהי תביעה לתשלום פיצויים בגין נזקי גוף שנגרמו לתובע, לטענתו, כתוצאה מתאונת עבודה שהתרחשה ביום 08.11.2009, במהלך עבודתו בשירות הנתבעת 1, עת שעסק בחיתוך ברזל באמצעות דיסק חשמלי.

התובע יליד 1975, פחח רכב במקצועו, היה בן 34 שנה ביום התאונה, ובן 40 כיום.

הנתבעת 1 הינה חברה בע"מ העוסקת בעבודות פחחות וצביעת רכבים, ובמועד התאונה נשוא התביעה הייתה מעסיקתו של התובע (להלן: "הנתבעת" או "המעבידה").

הנתבעת 2 הייתה בכל הזמנים הרלוונטיים לתביעה זו המבטחת של הנתבעת 1 בביטוח מעבידים.

על פי הנטען בתביעה, במועד הנקוב, בעת שעסק התובע בחיתוך ברזל באמצעות דיסק חשמלי, נחתך התובע בכף ידו השמאלית כאשר נשברה הדסקית של הדיסק החשמלי ופגעה בגב כף ידו השמאלית. כתוצאה מכך, נגרם לתובע חתך עמוק באצבע 5 יד שמאל.

המוסד לביטוח לאומי הכיר בתאונה כתאונת עבודה וועדה רפואית של המוסד לביטוח לאומי קבעה כי נותרה לתובע נכות צמיתה משוקללת בשיעור של 9.75% כתוצאה מהתאונה.

התובע תמך את תביעתו בחוות דעת רפואית ערוכה ע"י ד"ר קרת, אורתופד, אשר קבע כי עקב התאונה וכתוצאה הימנה נותרה לתובע נכות רפואית צמיתה בשיעור של 9.75%.

התובע מבקש לקבוע את אחריותן של הנתבעות לקרות האירוע, הן זו של הנתבעת כמעסיקתו והן של הנתבעת 2, המבטחת של המעבידה (להלן: "הנתבעת 2") ומשתית את תביעתו על עוולות הרשלנות לפי סעיפים 35 ו- 36 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] (להלן: "פקודת הנזיקין").

התובע טוען, כי התאונה ארעה עקב רשלנותה הבלעדית או המכרעת של הנתבעת או מי מטעמה אשר באה לידי ביטוי, בין היתר, בכך שלא הזהירה את התובע אודות הסכנות הטמונות בעבודה עם דיסק חשמלי, לא דאגה לאמצעי בטיחות מתאימים למניעת הפגיעה או הקטנתה ולא דאג לאמצעי מיגון כגון כפפות מגן אשר סביר שהיו מונעים את התאונה או גורמים להקטנת הנזק, לא דאגה לתחזוקה ראויה של הדיסק החשמלי, סיפקה לתובע דיסק חשמלי ללא מכסה מגן, לא הדריכה את התובע כלל או במידה מספקת כיצד להשתמש בדיסק ועשתה מעשים שמעביד או מפקח סביר לא היה עושה באתן נסיבות ולא נקט באמצעים הנאותים למניעת הסיכון.

עוד טוען התובע, כי חובת הראיה שלא הייתה התרשלות מצד הנתבעת, חלה על הנתבעת מכוח הכלל של "הדבר מדבר בעד עצמו", הקבוע בסעיף 41 לפקודת הנזיקין, הואיל והתובע איננו יודע ואין באפשרותו לדעת את הנסיבות הממשיות לאירוע התאונה, והואיל והנזק נגרם ע"י נכס מסוכן (הדיסק החשמלי) שלנתבעת הייתה שליטה מלאה עליו ו/או שהיה בבעלותה או בהחזקתה הבלעדית ו/או בשליטת מי מטעמה, ואירוע התאונה מתיישב יותר עם המסקנה שהנתבעת לא נקטה זהירות סבירה מאשר עם המסקנה שננקטה זהירות שכזו.

בנוסף נטען, כי הנתבעות הפרו חובות חקוקות הקבועות בפקודת הבטיחות בעבודה ובפקודת הנזיקין.

מנגד, הנתבעות מכחישות בכתב ההגנה את עצם קרות התאונה. לחלופין ולמקרה שבית המשפט יאמין כי התאונה ארעה כמתואר, הן מכחישות אחריותן לתאונה. לטענתן, מוטלת מלוא האחריות על התובע ולחלופין יש להשית עליו אשם תורם בשיעור גבוה.

לטענת הנתבעות, התובע כשל בהוכחת אופן קרות התאונה, לפיה נפגע כתוצאה משבירת הדסקית של הדיסק החשמלי, שכן עדותו של התובע בהקשר זה הינה עדות בעל דין יחידה, כמשמעה בסעיף 54 לפקודת הראיות, ואשר לא היה לה סיוע חיצוני ואף לא עיגון בתיעוד הרפואי מיום האירוע ולאחריו.

הנתבעות מבקשות לקבוע שאינן אחראיות לקרות התאונה, כי התאונה ארעה כתוצאה מסיכון רגיל וטבעי הנובע מן השימוש בדיסק החשמלי ללא שהייתה כל התרשלות מצד הנתבעת שתחוב עליה. לחילופין, יש להשית על התובע אשם תורם בשיעור משמעותי, שכן מדובר בעובד וותיק, מנוסה ומיומן אשר עסק במקצוע פחחות רכב זמן רב טרם התאונה והיה מודע לכל הסיכונים הכרוכים בעבודה עם דיסק חשמלי בה עסק במועד התאונה.

עוד חולקות הנתבעות על שיער הנזק הנטען.

הנתבעות הגישו חוות דעת נגדית מטעמן ערוכה ע"י ד"ר מרדכי קליגמן, אשר קבע כי לתובע לא נותרה נכות צמיתה עקב התאונה הנדונה (נ/1).

בשל הפער בין חוות הדעת, הגיעו הצדדים להסכמה לפיה מונתה ד"ר בתיה יפה, כמומחית מטעם בית המשפט בתחום האורתופדי (להלן: "המומחית"). המומחית מצאה כי עקב התאונה דנן נותרה לתובע נכות רפואית צמיתה בשיעור 2.5% בגין צלקת בכף יד שמאל.

העדויות

הצדדים הגישו עדויות ראשיות בתצהירים.

התובע הגיש תצהיר מטעמו.

הנתבעות לא הגישו תצהירים וויתרו, מטעמן שלהן, על עד שזומן על ידן, מר ג'וני ניקולא, ששימש כמנהל המחלקה בה עבד התובע אצל הנתבעת.

גדר המחלוקת

השאלות העומדות לדיון הן:

1) האם הוכיח התובע את התרחשות התאונה אודותיה הוא טוען בכתב התביעה? אם כן;

2) האם אחראית הנתבעת לקרות התאונה הנ"ל? אם כן;

3) מהו סכום הפיצויים שעל הנתבעות לשלם לתובע.

אדון בשאלות שבמחלוקת לפי סדרן.

דיון והכרעה

אקדים אחרית לראשית ואומר, כי לאחר עיון בכתובים ושקילת עדויות הצדדים, סבורה אני כי התובע הרים את הנטל המוטל עליו להוכיח את תביעתו.

האחריות

כאמור, הצדדים חלוקים באשר לנסיבות קרות התאונה, ולפיכך אקדים ואכריע בעניין זה, שהינו הנדבך הראשון על בסיסו תבחן שאלת אחריותן של הנתבעות.

כפי שכבר צוין לעיל, הנתבעות טוענות כי התובע לא השכיל להוכיח כי נפצע בתאונה עקב שבירת הדסקית של הדיסק החשמלי שפגעה בכף ידו השמאלית.

אין בידי לקבל טענה זו וזאת מכמה טעמים:

ראשית, מהראיות שהוגשו לבית המשפט עולה כי כבר ביום התאונה דיווח התובע על כך שהוא נפגע באותו יום בזמן עבודתו עם דיסק חשמלי. בתעודת חדר המיון מיום האירוע – 08.11.2009 נרשם מפיו של התובע כי "לדבריו היום ... בזמן עבודה נחתך מדיסק ביד שמאל".

גם בסיכום אשפוז מיום 11.11.2009 , צוין בפרק "מחלה נוכחית": "לדבריו ביום קבלתו בזמן עבודה נחתך מדיסק בכף יד שמאל" (נספח ב' לתצהיר התובע).

בתעודה רפואית ראשונה לנפגע בעבודה מיום 19.11.09, צוין בפרק תיאור התאונה: "תוך כדי עבודה עם דיסק נחבל באצבע 5 כף יד שמאל" (חלק מנספח ו' לתצהיר התובע).

דיווחיו של התובע, אפוא, החל מיום התאונה ואילך, היו עקביים וקוהרנטיים, כאשר הוא חזר בהם על גרסתו ולפיה הוא נפצע ביום 08.11.2009 בעת שעבד אצל הנתבעת וכאשר נחתך ממכשיר דיסק.

כבר עמדנו על כך שטענת הנתבעת היא, כי גרסת התובע ולפיה נשברה הדסקית של הדיסק החשמלי, לא מצאה לה ביטוי ברישומים הרפואיים שנערכו ביום התאונה ובסמוך לאחריה. ואולם, עיון במסמכים הרפואיים שנסקרו לעיל מלמד, כי הגרסה הכללית שנרשמה בתיעוד הרפואי מפיו של התובע עצמו מגוללת סיפור של פציעה מדיסק חשמלי והיא תואמת את הגרסה העובדתית שמסר התובע בתיק שבפניי. לטעמי, אין מצופה מצוות הרופאים המטפלים להידרש לרמת פירוט שכזו המכילה התייחסות ספציפית לשבירת הדסקית של הדיסק החשמלי, לצורך תיעוד נסיבות של אירוע תאונתי שהתרחש במסגרת העבודה, בגדר הרישומים הרפואיים.

חשוב להדגיש, כי אל מול גרסתו של התובע באשר לנסיבות התאונה, לא הציבה הנתבעת גרסה עובדתית נגדית המתארת מהלך אחר ושונה של פציעה. כל שנטען ע"י הנתבעת, כי פציעת התובע ארעה כתוצאה מסיכון רגיל וטבעי הנובע מהשימוש בדיסק החשמלי. אין בכך די על מנת לשמוט את הקרקע מתחת לגרסתו העובדתית של התובע אשר מצאה לה כאמור תימוכין בראיות חיצונית.

חיזוק לגרסת התובע בכל הקשור לנסיבות פציעתו בתאונה ניתן היה למצוא דווקא בטופס למתן טיפול רפואי לנפגע בעבודה (בל/250) המכיל דיווח של המעביד למל"ל על אירוע התאונה, שם צוין בפרק תיאור התאונה: "בזמן העבודה בפחחות השתמשתי בדיסק חיתוך ברזל, הדיסקית נשברה ופגעה ביד" (נספח א' לתצהיר עדות התובע).

הטופס האמור נחתם ע"י מר טארק עבד, מנהל אצל הנתבעת, עליו מתנוססת חתימה וחותמת של המעבידה, רויאל מוסך סוכנות בע"מ, ובגדרו אושרה ללא הסתייגות גרסת התובע לתאונה במלואה. חתימת המעבידה על הטופס האמור ללא כל הסתייגות מהווה הודיית בעל דין בגרסת התובע לגבי נסיבות האירוע, כפי שנרשמה בטופס האמור מפיו של התובע. ככל שחפצה הנתבעת להפריך את האמור בטופס זה, היה עליה להזמין לעדות את מנהלה, טארק עבד, אשר חתם מטעמה על הטופס האמור, ומשלא עשתה כן, הרי שיש לראות את הנתבעת כמסכימה ומאשרת את האמור בטופס זה בקשר לתיאור נסיבות אירוע התאונה.

התובע מסר עדותו הראשית בתצהיר ובה שב על גרסתו, כפי שעולה מכתב התביעה ולפיה :"...תוך כדי ביצוע עבודתי בפחחות, ועל פי הוראת מנהלי בשטח העבודה בשם ג'וני ניקולאי, היה עליי לחתוך ברזל באמצעות דיסק חשמלי, תוך כדי חיתוך, דיסקית הדיסק נשברה ופגעה בכף ידי השמאלית. כתוצאה מכך, כף ידי נחתכה חתך עמוק" (ההדגשה במקור – ש.נ.).

התובע העיד בבית המשפט וחזר על גרסתו האמורה, כפי שהועלתה גם בתצהיר העדות הראשית שהגיש. נתתי אמון מלא בעדותו של התובע. התרשמתי כי מדובר באדם מן היישוב, פועל קשה יום, אדם שאיננו מתחכם ואיננו מתמצא ברזי המשפט, אשר העיד על הדברים שאירעו כהווייתם. עדותו של התובע הייתה עדות מהימנה, מצאתי לאמצה משמצאה לה תימוכין כאמור בטופס הדיווח של המעבידה למל"ל והתרשמתי כי האירוע אכן התרחש, כפי שטוען התובע.

עוד יש להוסיף, כי התביעה נשענת על עדותו של התובע זאת משום שבזמן התאונה עבד התובע לבדו (עדות התובע בעמ' 12, ש' 28) ולכן אין בנמצא עד ישיר לתאונה. מכיוון שכך, לא ניתן לזקוף את אי זימונו של עובד הנתבעת, אסדי קאסם, אשר ראה את התובע לאחר קרות התאונה, לחובתו של התובע, כטענת הנתבעת.

לאור מכלול הראיות שהונחו לפניי, הואיל אין חולק שהתובע נפגע בעת שעבד עם דיסק חשמלי, ומן הטעמים המפורטים לעיל, אני קובעת כממצא עובדתי כי התובע נפצע בכף יד שמאל עקב שבירת הדסקית של הדיסק החשמלי.

מכאן נעבור לבחינת סוגיית החבות.

אין צורך להכביר במילים על חובת הזהירות שחב מעביד כלפי עובדיו, המחייבת את המעביד, בין היתר, להבטיח לעובד סביבת עבודה בטוחה ולנקוט באמצעים הסבירים הנדרשים כדי למנוע הצבת עובדיו בסיכון בלתי סביר. (ראו למשל ע"א 371/90 סובחי נ' רכבת ישראל, פ"ד מז (3) 345). במסגרת חובת הזהירות המושגית של המעביד כלפי עובדיו עליו לדאוג לסביבת עבודה בטוחה, לשיטות עבודה נאותות, לספק חומרים, ציוד וכלי עבודה מתאימים ובטוחים, להדריך את עובדיו, להזהירם מפני הסיכונים הכרוכים בביצוע עבודתם ולפקח על נקיטת אמצעי הזהירות הדרושים. על המעביד מוטלת החובה לוודא שהעובדים אכן ישתמשו באמצעי המגן (כפי שנקבע גם במפורש בתקנות הבטיחות בעבודה (ציוד - מגן אישי), התשל"ז- 1997. על המעביד לפקח ולוודא קיומה של סביבת עבודה בטוחה, תוך כדי אכיפת השימוש באותם אמצעי בטיחות שסופקו לעובדים מלכתחילה על ידי המעביד לשם השמירה על ביטחונם. יחד עם זאת, אחריותו של מעביד אינה אחריות מוחלטת. יש לבחון, אפוא, האם הועמד העובד בסיכון להיפגע החורג מגדר הסביר. חובתו של המעביד הינה למנוע סיכונים בלתי סבירים בלבד.

בתצהירו פירט התובע את טענות הרשלנות המיוחסות לנתבעת המתבטאות, בין היתר, בכך שלא דאגה לאספקת כלי עבודה תקינים, לא סיפקה דיסק חשמלי תקין וממוגן, התירה שימוש בדיסק חשמלי הנעדר מכסה מגן, לא דאגה לכך שהתובע יקבל הדרכה מתאימה בעבודה עם דיסק חשמלי, לא הקפידה על כללי בטיחות ראויים ונאותים, לא הזהירה מפני הסכנות הטמונות בעבודה עם דיסק חשמלי, לא סיפקה אמצעי הגנה, לא ווידאה התאמת כלי העבודה (דיסק חשמלי) לעבודה שביקשה לבצע (חיתוך צינור אגזוסט), לא הקפידה על הצבת אחראי בטיחות מוסמך מטעמה בעבודה ובנסיבות אלו הפרה חובות חקוקות.

עדותו של התובע באשר להתרשלותה של הנתבעת, כפי שפורטה בהרחבה בתצהירו, כלל לא נסתרה. כאמור, למולה של גרסה זו לא הובאה עדות נגדית בעלת גרסה כלשהי בנושא זה.

במהלך חקירתו הנגדית לא נשאל התובע אף לא שאלה אחת בדבר טענות הרשלנות המופנות בתצהירו כלפי הנתבעת, משמע הנתבעת הסכימה לעדותו זו. לפיכך, יש לקבל את האמור בתצהיר עדותו של התובע כמשקף את מחדלי הנתבעת שגרמו להתרחשות הפגיעה. הימנעות מהצגה לבעל דין שאלה מהותית וחיונית למחלוקת, כמוה כהימנעות מהעדת עד חיוני (ראו ע"א 260/82 סלומון נ' אמונה, פ"ד לח (4) 253, 258).

הנתבעת אף הגדילה לעשות, כאשר וויתרה על העדת מנהל המחלקה בה עבד התובע, מר ג'וני ניקולא, אף שלפי שיטתה עצמה, וכפי שצוין בבקשה לזימונו, עדותו של עד זה נתבקשה להדיפת טענות התובע באשר לסוגיית החבות.

בבקשה לזימונו של ג'וני ניקולא ציינו הנתבעות (לבקשת ביהמ"ש) תמצית עדותו הצפויה של עד זה. בבקשת הזימון נכתב, כי העד יתבקש להעיד על כך שהמכשיר שעבד עמו התובע במועד האירוע עבד כשורה ולא נדרש לבצע כל תיקון לאחר האירוע הנדון; לתובע סופקו משקפי מגן ; הכלי עמו עבד התובע הינו מכשיר ייעודי לעבודה בפחחות ובמעמד קבלת תובע לעבודה התקבל כבעל מקצוע; עבודה עם דיסק הינה חלק מיסודות המקצוע ; התובע היה הדמות המרכזית במחלקת פחחות ותמיד עבד עם עוזרים.

משוויתרו הנתבעות כאמור על העדתו של העד, ג'וני ניקולא, הרי שכל הטענות הנזכרות לעיל ואשר היו אמורות לבסס את הגנת הנתבעת באשר להעדר אחריותה לקרות התאונה, כלל לא הוכחו.

נימוקיה של הנתבעת באשר לסיבה בעטיה וויתרה על העדת מנהל המחלקה מטעמה אינם משכנעים. טענתה בדבר חשד לתיאום עדויות בינו לבין התובע נטענה בעלמא, ללא פירוט מינימאלי ולכן אין בידי לקבלה. יתרה מכך, ככל שחשדה של הנתבעת לתיאום עדויות כאמור היה מבוסס, הרי שהיא הייתה יכולה להזמין עובד אחר מטעמה על מנת שישפוך אור על סוגיית נוהלי העבודה, ההדרכה ואמצעי הבטיחות שבהם נקטה הנתבעת במועד התאונה בכל הקשור לשימוש בדיסק החשמלי בו עבד התובע.

הלכה פסוקה היא, כי מעמידים בעל דין בחזקתו, שלא ימנע מבית המשפט ראיה שהיא לטובתו, אשר לפי תכתיב השכל הישר, עשויה לתרום לגילוי האמת, ואם נמנע מהבאת ראיה רלוונטית, שהיא בהישג ידו ואין לו הסבר סביר למחדלו, ניתן להסיק, שאילו הובאה אותה ראיה הייתה פועלת נגדו [ראו ע"א 465/88 בנק למימון וסחר נ' מתתיהו, פ"ד מה(4) 651, 658; ע"א 55/89 קופל נ' טלקאר פ"ד מד(4) 595, 602].

יתרה מכך, וויתור על הבאת עד רלוונטי מותירה את הנתבעת ללא גרסה עובדתית הנוגדת את עדותו של התובע בכל הנוגע לסוגיית החבות.

מהתשתית הראייתית שהונחה לפניי עולה, כי הנתבעת התרשלה כלפי התובע בכך, שבין היתר, סיפקה לו כלי עבודה לא תקין וללא מיגון והראיה לכך - הדסקית נשברה במהלך עבודת החיתוך ופגעה בכף ידו השמאלית. ועל כן, יש לחייבה לפצות את התובע בגין נזקיו הנטענים שנגרמו לו בעטיה של התאונה.

יוער כי התובע זנח בסיכומיו את טענותיו לעניין הפרת חובות חקוקות והחלת הכלל "הדבר מדבר בעדו", ולכן איני מוצאת להידרש לעניין זה.

אשם תורם

טוענות הנתבעות, שיש לייחס לתובע אשם תורם משמעותי ביותר בגרימת התאונה.

סבורה אני, שיש לדחות טענתן זו של הנתבעות.

נקודת מוצא לעניין זה הינה, כי לא בנקל יימצא עובד אחראי ברשלנות תורמת לתאונה שאירעה תוך ביצוע עבודתו. בע"א 453/85 מחמוד בע"מ נ' אטדגי, פ"ד מ"א (4) 524, 527 (1987) נקבע כי "ההצדקה המרכזית לכלל האמור הינה כי ברגיל המעביד הוא בעל האמצעים למנוע, או למזער, את הסיכון הכרוך בעבודה, תוך שמירה על תנאי עבודה בטיחותיים ומתן הדרכה הולמת לעובד. לעומתו, העובד פועל במסגרת הגבולות שהתווה לו מעבידו, ויכולתו לחרוג מהם מוגבלת. נוכח זאת, ראוי להטיל אחריות בגין רשלנות תורמת על עובד, רק אם הוא נטל סיכון בלתי מחושב וממשי, כתוצאה מהחלטתו החופשית, ואותו סיכון הוא זה אשר גרם לנזק" (בעמ' 528). לפיכך, ההלכה הפסוקה משתמשת במשורה בהטלת אשם תורם על עובד".

משלא הונחה בפניי גרסה עובדתית נגדית המתארת מהלך פגיעה שונה מן המתואר ע"י התובע, ומשלא הוכח ע"י הנתבעת כי התובע תרם באופן כלשהוא להתרחשות התאונה או גרם בהתנהגותו לשבירת הדסקית, או למצער, נטל סיכון בלתי מחושב וממשי, איני מוצאת כל אשם תורם מצד התובע אשר עבד עם כלי עבודה לא תקין וללא מיגון.

סוף דבר, אני מוצאת כי הנתבעת אחראית לתאונה במלואה.

הנזק

עתה נעבור לדיון בסוגיית הנזק.

הפגיעה

עקב התאונה וכתוצאה ממנה סבל התובע מחתך עמוק באצבע חמישית בידו השמאלית.

לאחר התאונה נבדק התובע בחדר המיון של בי"ח 'לגליל המערבי' בנהריה ואובחן כסובל מחתך אלכסוני באורך של 5 ס"מ בצד הגבי של הגליל המרוחק עם גיד מיישר חתוך וחתך ב WEB IV . ביום 09.11.2009 עבר התובע ניתוח תחת הרדמה כללית, בוצעה ריווזיה של הפצע והרחבה בצורה Z, נמצא גיד מיישר לאצבע 5 בכף יד שמאלית קרוע, בוצעה תפירה, שטיפה וסגירת עור. היד הושמה בסד גבס.

התובע אושפז במחלקה האורתופדית למשך 4 ימים ושוחרר לביתו ביום 11.11.2009, כשהוא מצווה לביקורת במרפאה אורתופדית, קיבוע היד בסד גבס למשך חודש ימים, חופש מחלה חודש ימים, החלפת תחבושות ונטילת משככי כאבים לפי הצורך.

בהמשך, היה התובע במעקב במרפאות בי"ח וקופ"ח, ידו הושמה בסד גבס למשך חודש ימים ועבר טיפולי פיזיותרפיה וריפוי בעיסוק.

הנכות הרפואית

התאונה הנדונה הוכרה על ידי המוסד לביטוח לאומי כתאונות עבודה ונקבעה לתובע בגינה נכות משוקללת בשיעור 9.7% לצמיתות החל מיום 08.02.11.

התובע צירף חוות דעת רפואית מטעמו של ד"ר דוד קרת 25.05.11 אשר קבע, כי עקב התאונה וכתוצאה הימנה נותרה לתובע נכות רפואית צמיתה בשיעור של 9.75% בגין הפגימות בכף יד שמאל לפי הפירוט הבא: 5% בגין הפגיעה העצבית תחושתית בעיקרה שנותרה בעצב האולנרי וכן 5% בגין הפרעה ניכרת בתנועות אצבע 5 ביד שמאל.

הנתבעות הגישו חוות דעת רפואית מטעמן של ד"ר מרדכי קליגמן ובמסגרתה נקבע, כי לתובע לא נותרה נכות באגודל יד שמאל (נ/1).

כאמור נוכח הפערים בין חוות דעת הצדדים, מונתה בהסכמה ד"ר בתיה יפה, כמומחית מטעם בית המשפט אשר הגישה חוות דעת רפואית מיום 11.11.12. בהתאם לחוות דעתה של המומחית נקבע, כי כתוצאה מהתאונה נותרה אצל התובע נכות צמיתה בשיעור 2.5% בגין צלקת לפי סעיף 75 (1) א' – ב' מותאם.

בהתייחסה לצלקת, קבעה המומחית בחוות דעתה, כי "להערכתי הצלקת שנותרה בעקבות התאונה הנידונה גורמת להפרעה תפקודית ויש הגבלה בתפקוד בעיקר בגללה והכאב שהיא מעוררת" (הדגשה הוספה – ש.נ.).

המומחית הבהירה, כי בקביעת אחוזי הנכות בגין הצלקת והעמדתם על שיעור של 2.5% כאמור, היא לקחה בחשבון כי מדובר בצלקת שאינה עבה, אינה בולטת לעין אלא רגישה למגע בלבד. עוד נלקח בחשבון מיקום הצלקת (הצד הגבי של יד שמאל), אורכה (כ-3 ס"מ) ומידת רגישותה (ראו מענה לשאלות ההבהרה מיום 11.11.12).

עוד ציינה המומחית במענה לשאלות ההבהרה ששיגר אליה ב"כ התובע, כי הירידה בתחושה שנמצאה בסעיף גבי של עצב דיגיטאלי ביד שמאל אין לה כל משמעות תפקודית והיא מגולמת בנכות שנקבעה בגין הצלקת הרגישה.

התובע ביקש בסיכומיו לסטות מחוות דעת מומחית ביהמ"ש ולעמיד את הנכות הרפואית על שיעור של 10% לצמיתות, תוך אימוץ הן קביעת המל"ל והן קביעת המומחה מטעמו.

אין בידי לקבל עמדתו זה של התובע.

התובע מעלה בסיכומיו אין ספור השגות ביחס לקביעותיה של המומחית. יצוין כבר עתה כי המומחית נחקרה חקירת שתי וערב בית המשפט ונתנה מענה מספק לכל השגותיו של התובע. היא נותרה איתנה בדעתה וקביעותיה כלל לא נסתרו.

כך למשל, המומחית שללה קשר סיבתי בין הנזק בעצב האולנרי לבין התאונה הנדונה. המומחית הבהירה, כי התובע היה מעורב בתאונה קודמת בשנת 2008, שבעקבותיה נגרם נזק לעצב האולנרי ביד שמאל. קביעתה זו נסמכת על שני נדבכים : הראשון – רישומים רפואיים המאוחרים לתאונה הקודמת המתעדים חולשה בפיסוק בהרחקה של אצבע חמישית וירידה בתחושה בפיזור של העצב האולנרי ודלדול שרירים המלמדים על פגיעה בעצב האולנרי בעקבות התאונה הראשונה. ; והשני- "מיקום החתך בתאונה הנידונה בתביעה הינו במרחק רב מהעצב האולנרי ולא יתכן שבמיקום חתך זה נפגע העצב הנ"ל. לעומת זאת החתך בתאונה של שנת 2002 נמצא ממש במיקום המהלך של העצב ונפגעו הסטרוקטורות הצמודות אליו (שהגיד שנתר (צ.ל. נתפר – ש.נ.) והעורק שנקשר). גם אם העצב עצמו לא נחתך, הוא יכול היה להיפגע בהמשך בשל הצלקות שנוצרו במקום הפגיעה" (ראו תשובות לשאלות ההבהרה מיום 11.11.12).

מילים אחרות, המומחית גורסת כי מבחינה אנטומית לא תיתכן פגיעה בעצב האולנרי בתאונה נשוא התביעה. על כך חזרה מומחית בעדותה בביהמ"ש : "העצב האולנרי, המהלך האנטומי שלו הוא כל כך רחוק ממקום שבו התובע נפגע עכשיו שאין שום אפשרות טכנית אנטומית שהעצב נפגע בתאונה הנדונה. העצב עובר בצד הפלמרי הפנימי של כף היד, הולך בעומק בתוך כף היד ומתחת לעצמות, הפגיעה של התובע היא בתוך כף היד ולא באצבעות. החתך של התובע היה בצד הגבי ומבלי לחתוך את העצמות ולכן אין שום אפשרות שהחתך הגיע לעצב" (עמ' 3, ש' 21-26).

המומחית נשאלה בחקירה נגדית באשר לממצאי בדיקת EMG שבוצעה לתובע לאחר התאונה הקודמת משנת 2002 ופוענחה כתקינה. המומחית השיבה, כי הבדיקה האמורה לא הייתה שלמה, שכן בבדיקה לא נבדקו השרירים ההיפוטנריים שהם האחראים על תנוחה האצבע במרחק מאצבע 4. כמו כן, התחושה נבדקה רק באצבע אחת, היא אצבע חמישית. מכאן, סבורה המומחית כי הייתה פגיעה בעצב האולנרי שלא נתגלתה בבדיקה זו. מכיוון שכך, לא ניתן, לשיטת המומחית, להסתמך על ממצאי בדיקה זו לשלילת גרימת נזק בעצב האולנרי בעקבות התאונה הראשונה.

אמנם, מצאה המומחית כי בעקבות התאונה הנדונה סבל התובע מהגבלה קלה בתפקוד הגיד המיישר של אצבע חמישית ביד שמאל. ואולם, המומחית סבורה כי מדובר בפגיעה קלה בתפקוד הגיד המיישר שאינה מקנה נכות.

עדותה של המומחית בפניי הייתה מקצועית, משכנעת וסדורה היטב.

נימוקיה והסבריה מקובלים עלי.

לפיכך, לא מצאתי לסטות מחוות דעת המומחית ולפיה התאונה הנדונה הותירה אצל התובע נכות רפואית צמיתה בשיעור 2.5% בגין הצלקת ביד שמאל בהתאם לסעיף 75 (1) א' – ב' מותאם לתקנות המל"ל.

מכאן אני עוברת להערכת גובה הפיצוי לתובע.

הפסד שכר בעבר

כתוצאה מהתאונה אישר המל"ל לתובע 3 חודשי אי כושר מלאים מיום התאונה (08.11.09) ועד ליום 07.02.10.

במקרה הנדון אני מאמצת קביעתו של המל"ל לעניין אי הכושר של התובע לתקופה של 3 חודשים כאמור לעיל.

עובר לתאונה עמד שכרו הממוצע של התובע על סך של 8,380 ₪ (בהתאם לקביעת המל"ל שכר רבע שנתי של 25,138 ₪) ובהצמדה להיום סך של 9,103 ₪.

בגין הפסד השתכרות לעבר לתקופה של 3 חודשים, מיום 08.11.09 עד ליום 07.2.10, יש לפסוק לתובע את הסך של 27,309 ₪, ובצירוף ריבית מאמצע תקופה סך של 28,394 ₪.

אין מקום, לטעמי, לפסוק לתובע פיצוי בגין הפסד שכר בעבר עבור יתרת התקופה מחודש פברואר 2010 ועד היום, מכיוון שהוכח בפניי כי התובע חזר לעבודתו במשרה מלאה אצל הנתבעת לאחר תום תקופת אי הכושר המלא והמשיך להשתכר באותה רמה של שכר. בנסיבות אלו, בהן לא אושרה לתובע תקופת אי כושר על ידי מומחית בית המשפט, או על ידי המל"ל או הרופאים אשר טיפלו בו, ולא הוכח כי התובע לא יכול היה לבצע עבודתו בתקופה הנדונה, אינני מוצאת מקום לפסוק לו פיצוי בגין תקופה זו.

גם אם תתקבל טענת התובע, כי רופא תעסוקתי המליץ לו להימנע מעבודה פיזית בתקופה הסמוכה לאחר התאונה, הרי שלא הוכח כי הגבלה זו השפיעה על גובה השכר שקיבל לאחר שובו לעבודה בתום תקופת אי הכושר המוחלט.

הנכות התפקודית והגריעה מכושר ההשתכרות לעתיד

התובע, בסיכומיו, ביקש לחשב את אובדן השתכרותו לעתיד על בסיס שיעור נכות תפקודית העומדת על שיעור של 10%, וזאת בשל מגבלותיו וכאביו. התובע מפרט בסיכומיו כיצד משפיעה, לטענתו, הנכות הרפואית על תפקודו בכלל ועל כושרו להשתכר במקצועו כפחח רכב, זאת במיוחד שעסקינן לשיטתו בעבודת כפיים המצריכה שימוש בשתי הידיים במידה שווה.

הנתבעת טוענת, מנגד, כי הנכות הרפואית של התובע איננה תפקודית כלל ועיקר או נכותו התפקודית נמוכה בהרבה מהנכות הרפואית. הנתבעת מציינת, כי לאחר התאונה שב התובע לעבודתו וממשיך לעבוד באופן מלא מבלי שנפגע היקף משרתו. עוד נטען ע"י הנתבעת, כי לאחר התאונה חלה עלייה בשכרו של התובע והוא אף קודם בעבודתו.

"הלכה פסוקה היא שהנכות התפקודית אשר באה להצביע על הפרעה בתפקודו של מי שנפגע גופנית, יכולה אם כן להיות זהה או דומה לנכות הרפואית וכך במקרים רבים אך יכולה גם להיות שונה ממנה (ע"א 3049/93 סימא גירוגיסיאן נ' סייף רמזי, נב(3) 792). אחוזי נכות רפואית אינם מצביעים בהכרח על אובדן מקביל של הכושר לבצע עבודה, אלא הכל תלוי בטיב עבודתו ובהתעסקותו של הניזוק ובטיב הפגיעה בבריאותו. יש והפגיעה בגופו של הניזוק אינה חמורה כלל, אך בגללה איננו מסוגל לעסוק במקצוע הקודם, ולהיפך – יתכן והפגיעה היא חמורה אך בכל זאת מסוגל הניזוק להמשיך בעיסוקו ללא הגבלה" (ע"א 646/77 לוי נ' עמיאל , פ"ד לב(3) 598, 593; ת"א 1430/96 (י-ם) אהרוני עודד נ' אומני הוריזיאן (דינים מחוזי) לד(2)846).

כן נקבע כי בקביעת הנכות התפקודית יש לקחת בחשבון את נסיבותיו הרפואיות של הנפגע ולבחון האם נכותו הרפואית טומנת בחובה הגבלה תפקודית בכושרו להשתכר. מקצועו של הנפגע מחד ומצבו הנפשי ויכולת ההסתגלות שלו מאידך, ישפיעו ללא ספק על קביעת מידת התפקודיות של הנכות שנגרמה לו (ע"א 267/87 ימיני נ' שאבי , פ"ד מז(4) 155).

ובחזרה לענייננו.

בקביעת הגריעה מכושר ההשתכרות יש להביא בחשבון את העובדה שלאחר התאונה שב התובע תחילה לעבודתו הקודמת אצל הנתבעת כפחח רכב, כפי שעשה קודם לתאונה, והתמיד בה ואף הכנסתו לאחר התאונה לא נפגעה. יתרה מכך, בעדותו בפניי הודה התובע, כי בהמשך התקדם בעבודתו וכיום הוא משמש בתפקיד ניהולי אצל הנתבעת כאחראי צוות של פחחות וצבע, ללא שחל כל שינוי ברמת השתכרותו. התובע העיד, כי במסגרת תפקידו החדש הוא נותן הצעות מחיר, לוקח הזמנות ומחלק עבודות בין העובדים. התובע המשיך והוסיף בעדותו, כי תפקידו החדש כולל גם עבודת פחחות פיזית (עמ' 16, ש' 13-25).

מצד שני, יש לקחת בחשבון את שיעור הנכות שנקבעה ומהות הפגיעה ואופייה, קרי שמדובר בנכות בגין צלקת רגישה בעלת אופי תפקודי המגבילה את תפקוד יד שמאל, כקביעת מומחית ביהמ"ש. לצד הנכות הרפואית שנקבעה לתובע יש לשקול גם את משלח ידו של התובע כפחח רכב, שהינו בבחינת עבודת כפיים המצריכה שימוש בשתי ידיו, ולכן הפגיעה בתאונה יש בה להשפיע על עבודתו והשתכרותו לעתיד לבוא ואף תתכן בעתיד גריעה אפשרית מכושר ההשתכרות. זאת ועוד, מתצהירו של התובע (סעיף 4) עולה, כי הוא בעל השכלה של 8 שנות לימוד, חסר כל השכלה אקדמית וכי רוב התקופה מעבודתו עסק בתחום הפחחות.

יחד עם זאת, יש לשים לב לגילו הצעיר של התובע במועד התאונה, וכן להתחשב בכך כי הנכות אינה בידו הדומיננטית של התובע. לא מן הנמנע, כי במשך השנים תהא לפגיעה עקב התאונה השפעה על כושר תפקודו והשתכרותו של התובע, במיוחד שלפניו עוד שנות עבודה לא מעטות עד לגיל הפרישה. פגיעה זו הינה אפשרית כשיתור אחר עבודה, אם וכאשר יפוטר מעבודתו או שיעזוב אותה מכל סיבה שהיא מעבר לנושא הגיל והמצב בשוק.

יש עוד לזכור, כי עפ"י הפסיקה יש לפסוק פיצוי גם לאדם שחזר לעבודתו בלא הפסד השתכרות בשל החשש שמומו עלול להפריע בקידומו ולמציאת עבודה ברמת השתכרות דומה לכשיפלט מאותו מקום עבודה (ראו: ע"א 4837/92 אליהו חברה לביטוח נ' ברובה, פ"ד מט (2) 257).

לאחר שקלול מכלול הנתונים האמורים, מגיעה אני לכלל מסקנה כי יש לערוך את החישוב בגין אובדן כושר ההשתכרות לעתיד באופן גלובלי על דרך האומדנה, ולפיכך אני פוסקת בראש נזק זה סכום של 35,000 ₪.

הפסד פנסיה ותנאים סוציאליים

אמנם, טען התובע לראש נזק זה בכתב התביעה. ואולם, בסיכומיו נזנחה הדרישה בגינו.

לפיכך, אין מקום לפסיקת פיצוי בפריט נזק זה.

עזרת צד שלישי עבר ועתיד

התובע טען בתצהיר עדותו, כי לאחר התאונה נזקק לעזרה שהושטה לו ע"י בני ביתו.

ב"כ הנתבעות טען, שלא מדובר בנכות המגבילה את התובע מן הבחינה הפיזית, ועל כן נכותו אינה מזכה בפיצוי כלשהו בגין עזרת הזולת.

אין מחלוקת, שהתובע לא נזקק לעזרה בשכר ולטענתו קיבל את העזרה הדרושה לו מקרובי משפחה. ההלכה היא, שאם ניזוק זקוק לעזרה שניתנה לו על-ידי קרוב משפחה, אין לראות בכך בלבד, עילה לשלילת הזכות לקבל פיצוי מן המזיק (דוד קציר, "פיצויים בשל נזק גוף", התשנ"ח 1997, בעמ' 424, ראה גם ע"א 93/73 שושני נ' קראוז ואח’, פ"ד כח (1) 277).

בהתחשב בגילו של התובע, אופי הפגיעה ומהותה, הטיפולים הרפואיים להם נזקק עקב התאונה, כמו גם התקופה בה שהה התובע בחופשת מחלה, ניתן לקבוע כי אכן התובע היה זקוק לעזרת צד ג', במובן זה שבתקופה הסמוכה לתאונה נזקק לטיפול ועזרה החורגים מעזרת בן משפחה סבירה.

באשר לעתיד, ונוכח הצלקת הרגישה שנותרה עקב התאונה והמלווה בהפרעה התפקודית, יזקק התובע לעזרה גם בעתיד.

לפיכך, אני מעמידה את סכום הפיצוי הכולל בגין ראש נזק זה לעבר ולעתיד על סכום גלובלי כולל של 5,000 ₪.

הוצאות רפואיות והוצאות נסיעה

לטענת התובע נגרמו לו הוצאות נסיעה, לרבות הוצאות לצורך טיפולים רפואיים. התובע צירף, לתצהירו קבלות בודדות בגין ביקורים רפואיים.

לעומתו, טענו הנתבעות כי מדובר בנזק מיוחד הטעון הוכחה, כי התובע לא צרף קבלות בעניין זה וממילא זכאי התובע לקבל החזר הוצאות אלו מהמוסד לביטוח לאומי בהיות התאונה בגדר תאונת עבודה.

עסקינן בנזק מיוחד, הטעון פירוט והוכחה, הן בדבר הצורך בהוצאתו והן בדבר עלותו (ראה: ד. קציר "דיני הנזיקין" עמוד 11; 480 ועמ' 486 וכן ע"א 357/80, נחום נ' ברדה, פ"ד לו(3) 762), ולמעט קבלות בודדות, לא הוכח בפניי כי התובע, לא הובאו לפניי כל ראיות בדבר הוצאות הנטענות.

יחד עם זאת, אין חולק כי עפ"י התיעוד הרפואי שצורף לתצהיר עדותו, עולה כי התובע היה בטיפולים והגיע לביקורות רפואיות בעקבות תלונותיו לאחר התאונה. משכך, הוכחה בפניי נחיצות הטיפולים, המעקב הרפואי וממילא הוצאות הנסיעות הכרוכות בכך, ובהתחשב בהיות התאונה תאונת עבודה, אשר הוכרה על ידי המוסד לביטוח לאומי, כך שחלק מההוצאות הרפואיות אמורות להיות מכוסות גם על ידו, אני מעמידה את סכום הפיצוי הכולל בגין ראש נזק זה, לעבר ולעתיד, על סכום גלובלי של 1,500 ₪.

כאב וסבל

לאור נכותו של התובע, הניתוח אותו עבר ותקופת האשפוז וכן תקופות אי הכושר בהן שהה, אני פוסקת לו בגין רכיב זה את הסך של 12,000 ₪.

סיכום

התובע זכאי לקבל מן הנתבעות פיצוי בגין נזקי הגוף שאונו לו בתאונה, כדלקמן:

א. הפסדי שכר לעבר 28,394 ₪

ב. פגיעה בכושר ההשתכרות לעתיד 35,000 ₪

ג. עזרת הזולת עבר ועתיד 5,000 ₪

ה. הוצאות עבר ועתיד 1,500 ₪

ו. כאב וסבל 12,000 ₪

ובסה"כ: 81,894 ₪

ניכויים

בהתאם לנספח ד' לתצהיר עדותו של התובע קיבל התובע בגין התאונה דמי פגיעה בסך של 9,069 ₪. כמו כן, קיבל התובע קצבת נכות בסך של 27,993 ₪, בסה"כ 37,062 ₪, ובצירוף הפרשי הצמדה וריבית להיום עומדים על הסך של 41,777 ₪.

סוף דבר

אני מחייבת את הנתבעות, יחד ולחוד, לשלם לתובע סך של 40,117 ₪.

לסכום זה יש להוסיף שכ"ט עורך דין בשיעור של 20% בצירוף מע"מ כחוק.

כן אני מחייבת את הנתבעת לשלם לתובע הוצאות משפט בגין אגרה משוערכת להיום, שכ"ט המומחה מטעם התובע וביתרת אגרה.

הסכומים ישולמו תוך 30 ימים מהיום שבו יומצא פסק הדין לבא-כוחן של הנתבעות, וככל שלא ישולמו במועד האמור, יישאו הפרשי הצמדה וריבית מיום מתן פסק הדין ועד יום התשלום בפועל.

המזכירות תמציא העתק פסק הדין לצדדים.

ניתן היום, ה' חשוון תשע"ו, 18 אוקטובר 2015, בהעדר הצדדים.