רקע

1. התובעת 1 הינה חברה ישראלית העוסקת בתחום תקשורת ומחשבים (להלן: "בינת"),ואילו התובעת 2 הינה חברה אמריקאית הרשומה והמאוגדת במדינת ניו יורק ועוסקת אף היא, בתחום התקשורת והמחשבים והינה בבעלות של בינת (להלן: "רדביט").

2. הנתבעת הינה חברה ישראלית הרשומה בבורסה לניירות ערך (להלן: "טלדור").

3. גם בינת וגם טלדור הן חברות, שכל אחת מהן מהווה חלק מקבוצת חברות העוסקת באספקת מוצרים ושירותים בתחום המחשוב והתקשורת (להלן: "קבוצת בינת" ו"קבוצת טלדור").

4. הצדדים משתפים פעולה ביניהם בביצוע של פרויקטים שונים, וכך היה במרץ שנת 2003, עת החליטו במשותף על הגשת הצעה למכרז, לביצוע פרויקט במשרד הביטחון בשם "מכרה זהב" (להלן: "הפרויקט").

הגם, שהצדדים החליטו כי הם יגישו את ההצעה למכרז במשותף, תוצג טלדור כקבלן ראשי ובינת תוצג כקבלן משנה.

בחודש אוקטובר 2003 זכתה הצעת טלדור במכרז, אלא שבדיעבד מומשה הזכייה רק באופן חלקי, עקב שינויים כאלה ואחרים שהיו קשורים במשרד הביטחון.

5. בעקבות הביצוע החלקי הנ"ל של המכרז התגלעה מחלוקת בין הצדדים.

מחלוקת זו יושבה בהליך גישור ובהסכם גישור מיום 12.9.04 שקיבל תוקף של פסק דין (להלן: "הסדר הגישור").

6. לטענת בינת, טלדור לא עמדה בהתחייבותה על פי הסכם הגישור, ובמהלך שנת 2007 ניהלו הצדדים ביניהם משא ומתן בקשר לתנאי הסדר הגישור וביום 11.11.07 נחתם בין הצדדים הסכם נוסף (להלן: "ההסכם הנוסף"), כאשר עיקר ההתחייבויות בהסכם הנוסף היו:

א. טלדור תשלם לבינת 325,500 ₪ בתוספת מע"מ, פחות סך של 46,500 ₪ אשר כבר שולם לבינת במאי 2005.

ב. במקרה של המשך שיתוף פעולה בין טלדור לאלתא ב-24 חודשים מיום חתימת הסכם זה, ויוזמנו מוצרים כלשהם מבינת, כי אז תסתיים ההתחשבנות בין בינת לטלדור ויתרת חוב טלדור תימחק ולצדדים לא תהיה כל תביעה נוספת.
במקרה ולא תקבל בינת מטלדור הזמנות כלשהן בקשר לפרויקט אלתא, כאמור, תשלם טלדור לבינת סך נוסף של 46,500 ₪, ובכך תסתיים ההתחשבנות בין הצדדים.

ג. במקום התחייבות של טלדור על פי סעיף 4 להסכם הגישור (לגרום לכך כי במסגרת פרויקט מכרי זהב משלחת משרד הביטחון תוציא בקשת רכש לרדביט אינק), תרכוש טלדור רכש שוטף של חומרה ו/או שירותים מבינת בהיקף של 100,000 $, וזאת בתוך 24 חודשים ממועד חתימת הסכם זה.

ד. ככל שתעמוד טלדור בהתחייבויותיה האמורות, היא תיחשב כמי שמילאה את כל התחייבויותיה על פי הסכם הגישור והצדדים מוותרים על כל טענה האחד כלפי משנהו בקשר עם הסדר הגישור ו/או בקשר לפרויקט מכרה זהב.

7. בקשר להסכם נוסף זה, נטושה המחלוקת בין הצדדים שהיא מושא תובענה זו שלפני.

לטענת בינת, טלדור לא עמדה בהתחייבויותיה על פי הסכם זה, ולמעט התשלום בסך של 325,000 ש"ח פלוס מע"מ, היא לא שילמה לה דבר ולא עמדה בהתחייבויותיה, ומשלא נענתה טלדור לפניות בינת, ולא נתנה פרטים ונתונים לגבי טענותיה כי מילאה אחר התחייבויותיה, הודיעה בינת לטלדור ביום 9.6.11 כי ההסכם הנוסף בטל ומבוטל וטלדור נדרשת לקיים את כל התחייבויותיה על פי הסכם הגישור, ומכאן התובענה שהוגשה ע"י בינת כנגד טלדור בסך של 2,776,122 ₪.

טענות התובעת

8. לאור הפרת ההסכם הנוסף, זכאית בינת לקבל מטלדור את מלוא התשלומים על פי הסכם הגישור בסך כולל של 2,776,122 ₪, ולחלופין בהתאם לשיעור הרווח של 20% שהייתה אמורה בינת להרוויח מעסקאות אלו, סך של 669,380 ₪.

9. לטענת בינת, טלדור לא עמדה בהסכם הנוסף, כמו שלא עמדה בהסכם הגישור, ולמעט התשלום בסך 325,000 ₪ פלוס מע"מ, לא עמדה טלדור בביצוע שאר התחייבויותיה על פי ההסכם הנוסף, וממילא לא שילמה לבינת את יתרת הסכומים אותה התחייבה לשלם.

10. משהופר ההסכם הנוסף, הרי שבהתאם לסעיף 4 שבו, קמה הזכות לבינת לתבוע את כל נזקיה וסעדיה גם בהתאם להסכם הגישור.

סעיף 4 להסכם הנוסף קובע כי בכפוף לביצוע התחייבויות טלדור על פי המפורט בסעיפים 2 ו-3 להסכם הנוסף, הרי שהצדדים מוותרים על כל טענה או דרישה שיש או שעשויה להיות להם האחד כלפי משנהו כיום או בעתיד, "בקשר עם הסכם הגישור ו/או פרויקט מכרי זהב, ביצועו או סיומו".
משלא קיימה טלדור את חובותיה והתחייבויותיה על פי ההסכם הנוסף, זכאית בינת לדרוש את קיום הוראות הסכם הגישור.

11. בהתאם להסכם הגישור, זכאית בינת לקבל את הסכומים הבאים:

א. בהתאם לסעיף 3 להסכם הגישור, היה על טלדור לשלם לבינת 465,000 ₪ פלוס מע"מ, ומששולם לבינת על פי ההסכם הנוסף 325,000 ₪ פלוס מע"מ בתוספת 46,500 ₪, הרי שטלדור נותרה חייבת לבינת סך של 93,000 ₪ פלוס מע"מ, העומדים ליום הגשת התביעה על סך של 142,702 ₪.

ב. בהתאם לסעיף 4 להסכם הגישור, התחייבה טלדור לגרום לכך שמשרד הביטחון יוציא במסגרת הפרויקט בקשת רכש לחברת "רדביט" בסכום כולל של 316,403 $. הרכישות שבוצעו בפועל היו בסך של 93,500 $, ולפיכך היתרה מסתכמת בסך של 222,903 $, שעומד ליום הגשת התביעה בתוספת ריבית והפרשי הצמדה על סך 1,511,431 ₪. לחילופין, זכאיות בינת או רדביט לשיעור הרווח אשר היו אמורות לקבל כתוצאה מביצוע העסקאות הנ"ל, כששיעור הרווח הינו בגובה של 20% המסתכם בסך של 44,580 $, המסתכמים ליום הגשת התביעה בסך של 302,282 ₪.

ג. בהתאם לסעיף 5 להסכם הגישור, היה על טלדור לשלם לבינת 300,000 ₪ פלוס מע"מ. טלדור שילמה לבינת 285,102 ₪ פלוס מע"מ, כך שנותרה יתרה של 14,898 ₪, שסכום זה ליום הגשת התביעה עומד על סך של 22,684 ₪. ולחילופין, זכאית בינת לשיעור הרווח אשר הייתה אמורה לקבל כתוצאה מעסקאות אלו בשיעור 20%, בסך של 2,980 ₪, שסכום זה נכון למועד הגשת התביעה עמד על 4,536 ₪.

ד. בהתאם לסעיף 6 להסכם הגישור, התחייבה טלדור להנחות את משרד הביטחון לבצע רכישות מחברת "רדביט" במסלול כספי הסיוע (FMF), בסך השווה ליום הגשת התביעה לסך של 1,099,305 ₪ או לחילופין זכאית בינת או רדביט לשיעור הרווח אשר היו אמורות לקבל כתוצאה מהעסקאות הנ"ל, בשיעור של 20%, המסתכמים בסך של 167,492 ₪, שסכום זה נכון למועד הגשת התביעה בסך של 219,860 ₪.

12. בנוסף או לחלופין, טוענות התובעות כי יש לראות בהסכם הגישור חוזה לטובת צד שלישי, כאשר רדביט הינה הצד השלישי, ולפיכך זכאית רדביט לקבל מטלדור את הסכומים שבסעיף 11ב' ו-ד' שלעיל.

13. במידה וביהמ"ש יקבע כי רק ההסכם הנוסף מחייב את הצדדים, הרי שעל טלדור לשלם על פי ההסכם הנוסף את הסכומים הבאים:

א. סך של 46,500 פלוס מע"מ, וזאת בהתאם לסיפא סעיף 2 להסכם הנוסף.

ב. סך של 472,789 ₪ או 94,557 ₪, וזאת בהתאם לסעיף 3 להסכם הנוסף בו נטלה טלדור על עצמה כי משרד הביטחון יוציא במסגרת הפרויקט בקשת רכש לרדביט בסך של 100,000 $, וסכום זה עומד למועד הגשת התביעה על 472,789 ₪, או את הרווח לו הייתה זכאית רדביט בגין עסקאות אלו בשיעור 20% העומד על סך של 94,557 ₪ נכון למועד הגשת התביעה.

14. בנוסף או לחלופין, טוענות התובעות כי יש לראות בהסכם הנוסף חוזה לטובת צד שלישי, כאשר רדביט הינה הצד השלישי, ולפיכך זכאית רדביט לקבל מטלדור את הסכומים שבסעיף 11ב' שלעיל.

טענות הנתבעת

15. התביעה הינה קנטרנית וטורדנית, חסרת בסיס ונגועה בשיהוי ניכר.

16. הנתבעת מילאה אחר כל הוראות ההסכמים, ובין היתר אחר הסכם הגישור וההסכם הנוסף.

17. ההסכם הנוסף הינו תולדה של צמצום היקף הפרויקט נשוא המכרז וצמצום חלקה של טלדור בפרויקט בנסיבות שלא היו תלויות בה, ובהכרח היה צורך לצמצם את התחייבות טלדור כלפי בינת, ורק מטעם זה נחתם ההסכם הנוסף.

18. התובענה דנא הוגשה 4 שנים לאחר שההסכם הנוסף נחתם וכשנתיים לאחר תום התחייבויותיה של טלדור מכוח ההסכם הנוסף. בינת מעולם, עד להגשת התובענה, לא פנתה לטלדור בעניין ההסכם הנוסף, וגם לאחר הגשת תובענה זו מתקיים שיתוף פעולה עסקי בין התובעת לנתבעת.

19. טלדור טוענת כי מילאה אחר כל הוראות ההסכם הנוסף, אך גם אם ייקבע כי ההסכם הנוסף בוטל כדין ע"י בינת, הרי שבכך לא הייתה קמה לה זכות להשבת זכויותיה בהסכם הגישור, אלא לכל היותר על פי זכויותיה שבהסכם הנוסף.

20. גם אם ייקבע כי טלדור חבה בעילות הנתבעות עקב הפרת ההסכם הנוסף או הסכם הגישור, הרי שלכל היותר הייתה בינת זכאית לרווח שנמנע ממנה עקב אותן ההתחייבויות הספציפיות ולא מעבר לכך.

21. התובעת 2 מעולם לא הייתה צד לאף אחד מההסכמים או להליכים המשפטיים שקדמו להסכם הגישור, וגם בפניותיה של התובעת 1 אל הנתבעת באמצעות בא כוחה (נספחים ה' ואילך לכתב התביעה), אין כל פנייה בשם הנתבעת 2 או מי מטעמה.

22. עילת התביעה המרכזית הינה הפרת ההסכם הנוסף שהביא לביטולו, כאשר לטענת התובעת, עקב כך, קמה לה עילה לאכיפתו של הסכם הגישור. עילה שכזו אין לה כל בסיס בדין. המועד למילוי חיובי הנתבעת לפי ההסכם הנוסף פקע על פי האמור באותו הסכם, 24 חודשים ממועד חתימתו, דהיינו נובמבר 2009, משמע שהתובעת ידעה לכל המאוחר באותו מועד על הפרתו (ככל שהייתה כזו) של ההסכם הנוסף.

חוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), תשל"א – 1970, בסעיף 7 שבו קובע את הדרך לביטול חוזה:

"7. הזכות לביטול.

(א) הנפגע זכאי לבטל את החוזה אם הפרתו הייתה יסודית.

(ב) הייתה הפרת החוזה לא – יסודית, זכאי הנפגע לבטל את החוזה לאחר שנתן תחילה למפר ארכה לקיומו והחוזה לא קוים תוך זמן סביר לאחר מתן הארכה, זולת אם בנסיבות העניין היה ביטול החוזה בלתי צודק; לא תישמע טענה שביטול החוזה היה בלתי צודק אלא אם המפר התנגד לביטול תוך זמן סביר לאחר מתן הודעת הביטול.

(ג)...

8. דרך הביטול.

ביטול החוזה יהיה בהודעת הנפגע למפר תוך זמן סביר לאחר שנודע לו על ההפרה; אולם במקרה האמור בסעיף 7(ב) ובכל מקרה אחר שהמפר נתן למפר תחילה ארכה לקיום החוזה - תוך זמן סביר לאחר שחלפה הארכה".

בענייננו, בין שההפרה הנטענת ע"י התובעת היא יסודית ובין אם לאו, הודעת הביטול ניתנה כשנתיים לאחר שנודע לתובעת אודות ההפרה, מבלי שניתנה כל תקופה לתיקון ההפרה, ובוודאי שתקופה שכזו אינה יכולה להיחשב לזמן סביר, ולפיכך זכות הביטול, ככל שהייתה קיימת לתובעת, פקעה.

23. טלדור שילמה לתובעת את התשלום הראשון על חשבון הפרויקט מכוח הסכם הגישור:

בסך 46,500 ₪ (סעיף 3.1 להסכם הגישור), וכן בוצע רכש מכספי הסיוע בסך של 93,500 $ (סעיף 4 להסכם הגישור), ובנוסף בוצע רכש בסך 300,000 ₪ פלוס מע"מ (בהתאם לסעיף 5 להסכם הגישור).

יתרת הסכום בגין הפרויקט לא שולמה מאחר ומשרד הביטחון לא שילם לטלדור את הסכומים בגין הפרויקט, כאשר בסופו של דבר טלדור הגיעה לפשרה עם משרד הביטחון שעיקריה הפחתה של טלדור בפרויקט בכ-200,000 ₪ והפחתת דמי התחזוקה בכ-150,000 ₪.

לאחר מסירת הפרויקט למשרד הביטחון בשנת 2007, הודיעה טלדור לבינת כי לאור האירועים האמורים, יש להתאים את הסכם הגישור, ובעיקר מן הטעם כי היקף הפרויקט והתחזוקה צומצמו, וכי עקב רכישות ישירות שביצע משרד הביטחון בארצות הברית לטובת הפרויקט, באמצעות משלחת הרכש של משרד הביטחון, לא תוכל טלדור לבצע רכש נוסף בכספי הסיוע, שכן אין צורך בציוד נוסף לפרויקט. עקב כך נחתם ההסכם הנוסף בהסכמת שני הצדדים ומתוך הבנה למצב אליו נקלעו למול הפרויקט במשרד הביטחון.

24. טלדור עמדה בכל תנאי ההסכם הנוסף:

א. טלדור שילמה לבינת סך של 325,500 ₪ ברובו ביום 15.11.07 והשלמה קטנה לפי חשבונית מיום 1.12.07.

ב. לא הוזמן ציוד ייעודי כלשהו ע"י אלתא מטלדור. טלדור הזמינה בתקופה הרלוונטית (24 חודשים) מחשבים אישיים וציוד מחשוב מבינת במחיר של 20,000 ₪ ובכך עמדה טלדור בכל מקרה, בחובותיה גם בסעיף 2 להסכם הנוסף.

ג. טלדור באמצעות חברת הבת שלה ביצעה רכש לאורך התקופה הרלוונטית (24 חודשים) בהיקף של 671,920 ₪, סכום הגבוה בהרבה מהסכום הנקוב בהסכם הנוסף. הרכש בוצע מחברה הקשורה לקבוצת בינת – בינת אב-נט תקשורת בע"מ.

ד. טלדור באמצעות חברת בת שלה ביצעה רכש ישירות מבינת לאורך התקופה הרלוונטית (24 חודשים) בהיקף של 980,547 ₪, סכום הגבוה לאין שיעור מהסכום לו התחייבה בהסכם השני.

עדים

25. מטעם התובעת הוגשו תצהירי עדות ראשית של מר ארז ליאור המשמש כמנהל תכנון ובקרה אצל בינת ושל מר אבי שבת המשמש כמנהל האשראי אצל בינת.

26. מטעם הנתבעת הוגשו תצהירי עדות ראשית של מר אבי רמיני המשמש כמנכ"ל הנתבעת ומר אייל טוכמן המשמש כסמנכ"ל הכספים של הנתבעת.

המצהירים נחקרו על תצהיריהם וכל הפנייה לפרוטוקול משמעה הפנייה לדבריהם במהלך החקירה הנגדית.

דיון והכרעה

כללי

1. לאחר ששמעתי טיעוני הצדדים, ובכלל זה עדויותיהם, בחנתי את הראיות ובחנתי את סיכומי הצדדים, הגעתי למסקנה כי דין התביעה להידחות ברובה.
   
2. המחלוקת בתיק שלפני הינה בין שתי חברות גדולות מאד יחסית בתחום התקשורת, שקיימו ומקיימות ביניהן שיתוף פעולה עסקי נרחב.
   הסתבר בסופו של יום, שהמחלוקת האמיתית שבין הצדדים בתיק דנא, נסבה סביב סכומים קטנים, בגינם הוגשה תביעה בשיהוי רב יחסית (כשנתיים לאחר שנוצרה לכאורה הפרה של ההסכם הנוסף).
   לאור האמור לעיל, לא ניתן להשתחרר מהתחושה "שיש רגליים" לטענת טלדור, כי התביעה הוגשה ממניעים הזרים למחלוקת כאן, ללא קשר להסכמים נשוא התביעה, וכי המניע האמיתי להגשת התביעה נוגע לסכסוך שבין בינת, לבין חברת בת של טלדור כאשר מנהל שעבד אצל בינת מונה כמנכ"ל חברת בת של הנתבעת – טלדור תקשורת בע"מ. בעקבות מינוי זה מתנהלים בין הצדדים הליכים בבית הדין לעבודה.
   הפנייה הראשונה שנעשתה לנתבעת בקשר עם ההסכמים נשוא התביעה נעשו בחודש יוני 2011, כשנתיים לאחר ההפרה הנטענת ע"י בינת, ורק לאחר ובסמוך למינויו של העובד הנ"ל כמנכ"ל טלדור תקשורת ורק כשנתיים לאחר שהיה ברור לבינת כי טלדור הפרה את ההסכם הנוסף, כטענת בינת.

האם טלדור רשאית למלא אחר מחויבויותיה באמצעות חב' הבת טלדור תקשורת

1. השאלה המרכזית העומדת להכרעה כאן, היא שאלת פרשנותו של ההסכם הנוסף והשאלה היותר ממוקדת הינה האם טלדור היתה אמורה למלא אחר התחייבויותיה כלפי בינת "באופן אישי", או שמא יכלה לעשות זאת באמצעות אחת מחברות הבת שלה ו/או אלו שנמנות על קבוצת טלדור.
2. עתה, לאחר ששמעתי את העדים, עיינתי בראיות ובחנתי טיעוני הצדדים, אין ספק בעיני, כי הפרשנות הראויה והתכלית שעומדת מאחורי ההסכם הנוסף, מחייבים את המסקנה, כי הן בינת והן טלדור משתייכות, בכלל ובפרט לצורך פרשנות ההסכם, לקבוצת חברות העוסקות באספקת מוצרים ושירותים בתחום המחשוב והתקשורת ולכן אין ולא הייתה כל חשיבות, לצורך ביצוע הוראות ההסכם הנוסף, מי מחברות הקבוצה תמלא אחר המחויבות שעל פי ההסכם הנוסף.
3. הצדדים ניגשו במשותף למכרז שפרסם משרד הביטחון בקשר לפרויקט מכרה זהב, אלא שבדיעבד הסתבר כי הפרויקט מומש רק באופן חלקי מטעמים הקשורים למשרד הביטחון. כפי שפורט כבר לעיל, בקשר לביצוע המכרז התגלו חילוקי דעות כבר בשנת 2004 והצדדים הגיעו להסכם גישור, אלא שהסכם זה לא יצא לפועל, עקב צמצום הפרויקט על ידי משרד הביטחון ובהכרח צומצמו גם התחייבויותיה של טלדור כלפי בינת על פי הסכם הגישור, ועל רקע נסיבות אלו, נחתם ההסכם הנוסף.
4. ההסכם הנוסף מטרתו העיקרית הייתה, למזער את נזקיה של בינת, עקב צמצום הפרויקט במשרד הביטחון. למטרה האמורה סוכם בין הצדדים בהסכם הנוסף, כי טלדור תשלם תשלום מסוים לבינת ותתחייב כי תרכוש מבינת מוצרים בתוך תקופה של 24 חודשים, בהיקף, בתנאים ובסכומים שנקבעו בהסכם הנוסף.
5. כאמור, השאלה המרכזית העומדת במחלוקת בין הצדדים הינה האם טלדור בהתאם להסכם הנוסף, הייתה יכולה לבצע את הרכישות שהתחייבה לבצע באמצעות אחת מחברות הקבוצה – חברת טלדור תקשורת בע"מ (להלן: "טלדור תקשורת").
6. כאמור כבר לעיל, התשובה לשאלה הנ"ל (שבסעיף 30) הינה חיובית.
   שני הצדדים המופיעים בהסכם הנוסף הם התובעת 1- בינת תקשורת מחשבים בע"מ, והנתבעת, טלדור מערכות מחשבים 1986 בע"מ.

מהראיות שהובאו בפניי עלה, כי לא יכולה להיות מחלוקת ששתי החברות הנ"ל משתייכות לקבוצת חברות.
באשר לתובעת, נראה שהיא עצמה מעידה על עצמה ככזו. במכתב שנשלח ע"י בינת לטלדור, שהינו נספח לכתב התביעה (מיום 14.5.07), נכתב מתחת לשם בינת באנגלית, בתחתית העמוד:
"A Member of the Rad Bynet Group".

ייתר על כן בסעיף 4 להסכם הגישור נקבע כי "במסגרת הפרויקט יכלול חלקה של בינת גם רכש של מוצרים במסלול הסיוע" וכי לצורך כך: "טלדור תגרום לכך כי במסגרת הפרויקט ("מכרה זהב" י.ש.), משלחת משרד הביטחון תוציא בקשת רכש לרדביט אינק...."

(ההדגשות בקו אינן במקור י.ש.).

כלומר, גם על פי כל הסכם עליו חתמה בינת, במערכת היחסים שבין בינת לטלדור, "חלקה של בינת" בהסכם ממולא באמצעות חברת הבת "רדביט אינק" שהינה כאמור, אחת מחברות הקבוצה שלה.
גם בעובדה זו יש הוכחה וחיזוק למסקנה, כי הצדדים לא שייכו חשיבות כלשהי לשאלה מי יזוכה ומי יחויב ובלבד שהמחויבות של טלדור תמולא ותקוים.

באשר לטלדור, גם לגביה לא יכול להיות ספק כי היא משתייכת לקבוצת טלדור, שהנתבעת כאן היא אחת מהחברות שבקבוצה.
מנכ"ל הנתבעת, מר אריה רמיני, העיד כי הגוף היחידי בקבוצה שרוכש ציוד הינו חברת הבת טלדור תקשורת שכן זה עיסוקה וזה התמחותה (עמוד 41 שורה 20, עמוד 43 שורה 15), וכי חברה זו דוחותיה הכספיים מוחלים בכל דוחותיה של הנתבעת (עמוד 46 שורה 22 ועמוד 47 שורה 16), וכי הדבר בידיעת כל העוסקים בענף התקשורת, ובכלל זה בידיעתה של התובעת.
טענה ועדות זו לא נסתרו בדרך כלשהי ולכן יש להגיע למסקנה כי גם טלדור נמנית על קבוצת טלדור.

1. עיון בהסכם הנוסף מעלה, כי כוונת הצדדים הייתה לצמצם את נזקיהם עקב צמצום פרויקט מכרה זהב של משרד הביטחון. מטרה זו משתקפת מכל הוראות ההסכם ובין היתר מס' 2, בה נקבע כי: "במסגרת שיתוף הפעולה בין טלדור לאלתא יוזמנו תוך 24 חודשים ממועד חתימת הסכם זה מוצרים ו/או שירותים כלשהם מחברת בינת אזי בכך תסתיים ההתחשבנות בין הצדדים..." (ההדגשות בקו אינה במקור י.ש.). בהמשך אתייחס למחויבות זו אך כבר עתה ניתן לומר, כי המגמה והכוונה האמורה, למזער נזקים מחד ולסיים ההתחשבנות שבין הצדדים מאידך, ללא קשר לזהות מדויקת של הצדדים שצריכים למלא אחר המחויבות, מוצאת ביטויה בניסוחו של סעיף זה שאינו מגדיר אפילו, כמות וסכום הרכישות הנדרשות לצורך עמידה בו.

הצדדים בהסכם לא הגדירו את בינת תקשורת מחשבים בע"מ- כ"בינת", ולא את טלדור מערכות מחשבים (1986) בע"מ- כ"טלדור". בהסכם הנוסף לא נקבע כי אלתא תבצע הזמנה ע"י הנתבעת אלא ע"י טלדור באופן כללי כפי שנקבע בסעיף 3 להסכם בו נקבע "...תבצע טלדור רכש שוטף של חומרה ו/או שירותים מבינת בהיקף של 100,000 דולר ארה"ב...".

מהאמור עולה אינדיקציה נוספת לפרשנות ההסכם הנוסף, התומכת בעמדת טלדור, דהיינו, כשניסחו הצדדים את ההסכמים עליהם חתמו, מקום בו השתמשו הצדדים במונחים אלו כוונתם הייתה לקבוצת בינת ובקבוצת טלדור ולאו דווקא לתובעת 1 ולנתבעת. גם השימוש שנעשה בסעיף 3 במילים "רכש שוטף של חומרה ו/או שירותים...", מלמד כי הכוונה היא לצורת הרכש הרגילה בה נוהגים הצדדים ביום יום ולא בדרך ספציפית וייחודית שייחודה לכאורה, כטענת התובעת, בהסכם הנוסף.

מהראיות שהובאו בפניי, ובייחוד מעדותו של מר רמיני, עולה כי הגוף שמבצע את הרכש בקבוצת טלדור הינו טלדור תקשורת ולא הייתה כל סיבה מיוחדת בגינה הייתה בינת צריכה להתעקש כי דווקא טלדור מחשבים – הנתבעת, היא זו שתבצע את הרכש.

מתוכן ההסכם ומתכליתו, עולה כאמור, כי החשיבות הייתה לרכישת ציוד בהיקף מסוים מבינת ללא קשר לשאלת מיהותו של הרוכש, שכן הכוונה הייתה שבינת תפיק ככל האפשר, את הרווח מאותה המכירה ללא קשר לזהות הרוכש.

1. כאמור, נדרשים אנו לפרשנות ההסכם הנוסף בשאלה המרכזית האם הצדדים יכלו לקיים מחויבותם גם באמצעות חברות בנות או ביתר דיוק האם טלדור יכלה לקיים מחויובויתיה באמצעות טלדור תקשורת הנמנית על קבוצת טלדור.

"נקודת המוצא לפרשנות החוזה מצוייה בלשונו, והיא התוחמת את גבולות הפרשנות. ואולם, נקודת המוצא אינה נקודת הסיום. שומה על בית המשפט להידרש גם לנסיבות החיצוניות אשר ליוו אותו, ועל רקע אותן נסיבות, לבחון, מה היה אומד דעתם של הצדדים במועד בו נפגשו רצונותיהם ונכרת החוזה. נסיבות אלה מהוות מקור ל'איתורה' של התכלית הסובייקטיבית של החוזה, היא הכוונה המשותפת בעת חתימת החוזה" [ראו פסיקת בית המשפט העליון בע"א 3375/06 קמטק מערכות בע"מ נ' מדינת ישראל, משרד הביטחון (פורסם בנבו, 22/3/11)].

עוד נקבע בפסיקה כי "במסגרת פרשנות החוזה, יש להתחקות אחר אומד הדעת לכוונת הצדדים, כפי שהיא משתקפת לכל אורך מערכת היחסים (המתפתחת) ביניהם. אכן, גם התנהגותם של הצדדים לאחר חתימת החוזה מהווה כלי פרשני, מן המעלה הראשונה, העשוייה ללמד כיצד הצדדים לאותו חוזה הבינו אותו" (ראו בעניין זה ע"א 8382/06 בטוח נ' כהן (פורסם בנבו, 26/8/123)).

הגם שללשון החוזה משקל מכריע, עם זאת, על מנת לקיים את ההליך הפרשני כדבעי, יש לבחון גם את מכלול הנסיבות "כפי שהיא משתקפת לכל אורך מערכת היחסים" שבין הצדדים, לפני ואחרי כריתתו של החוזה.

כאמור כבר, מהמקובץ לעיל ולהלן עולה המסקנה המתבקשת, כי לבינת לא היה משנה מי תקיים מחויבויותיה כלפיה, ולכן היא ידעה והסכימה כי מחויבות זו תוכל להתבצע ע"י כל אחת מחברות קבוצת טלדור ובכלל זה ע"י טלדור תקשורת.

1. ככל שהיה ספק, לגבי פרשנות ההסכם באשר לשאלה האם טלדור הייתה זכאית לבצע את הרכישות שהיא מחויבת באמצעות חברת הבת שלה, הרי שמעדותו של עד התובעת- מר שבת, עלתה התשובה הפשוטה אך הברורה ביותר כשאמר על כך: "זה אותו כסף לבינת, זה אותו כסף". (עמוד 35 שורות 9-5).

על פי הדין, מקום שלא משתמעת כוונה אחרת על פי הסכמת הצדדים:

"חיוב יכול שיקוים בידי אדם שאיננו החייב זולת אם לפי מהות החיוב, או לפי המוסכם בין הצדדים, על החייב לקיימו אישית". (סעיף 40 לחוק החוזים חלק כללי).

מסעיף זה עולה כי חיוב שבחוזה יכול להתבצע בכל מקרה ע"י צד שלישי שאיננו החייב זולת אם לפי סוג החיוב או תוכנו או לפי הסכמת הצדדים הוסכם כי החיוב יהיה אישי.

1. למניעת כל ספק, אין מדובר בהמחאת חוב (כטענת התובעת) בהתאם לחוק המחאת חיובים, תשכ"ט- 1969 שאז בהתאם לסעיף 6 לחוק זה, יש צורך בהסכמת הנושה.

מדובר בסיטואציה שבה הביצוע נעשה ע"י צד שלישי, ובמקרה שכזה אין צורך בהסכמת הנושה. כך בדרך כלל, וכך בפרט במקרה זה שלפניי שעולה כי לא הייתה כל חשיבות מבחינת בינת מי יבצע את הרכש ממנה, וברור כי לא היה איסור שכזה.

1. יתר על כן, גם מתוך תצהירו של עד נוסף של התובעת- מר ארז ליאור, שהינו מנהל תכנון (להוכיח את הסעד החלופי של הנזק בהיבט של מניעת הרווח), הוא התייחס לעסקאות שמבצעת בינת, לרבות עם חברת הבת של טלדור- טלדור תקשורת, וכך אמר בסעיף 7 לתצהירו: "... בין התובעת 1 ובין הנתבעת, לרבות חברת טלדור תקשורת – שהינה חברת בת של הנתבעת...".

אותו עד כשנחקר בחקירתו הנגדית העיד כי שיעורי הרווחיות בעסקאות עם טלדור ועם טלדור תקשורת זהים (עמוד 21 שורות 16-11). כשעד זה מחשב את אחוז הרווח שמפיקה בינת, גם הוא באופן טבעי מתייחס לטלדור תקשורת ולטלדור מחשבים, כאישות אחת, וגם מכך ניתן ללמוד בבירור, כי בינת ראתה ורואה את קבוצת טלדור כאחת, והיה חשוב לה, כי התחייבויות טלדור על פי ההסכם הנוסף יבוצעו, ללא כל חשיבות לשאלה מי בכלל יבצע אותה, ובפרט ללא כל חשיבות לשאלה מי מקבוצת טלדור יבצע אותה, בתנאי שתבוצע.

1. חיזוק נוסף למסקנה האמורה ניתן למצוא בעובדה כי במשך שנתיים מאז שהופרה לכאורה התחייבות טלדור על פי ההסכם הנוסף, לא פנתה בינת לטלדור במכתב כלשהו או בטענה כי ההסכם לא בוצע איתה.

מהתנהלות שכזו, ובייחוד בהשוואה להתנהלות קודמת של בינת, שזכויותיה הופרו לטעמה – איחור של 8 ימים בביצוע הסכם הגישור, מיהרה בינת ושלחה לטלדור מכתב התראה (נספח ג(1) לכתב התביעה), עולה כי גם בינת סברה עד למועד הגשת התביעה כאן כי טלדור מילאה את התחייבותה גם אם זו בוצעה ע"י חברת בת שלה- טלדור תקשורת. הסבריו של העד שבת מדוע לא נשלח מכתב התראה בכל התקופה האמורה למרות שבינת סברה כי ההסכם הופר, תשובתו "לא יצא", אינה מספקת בלשון המעטה (עמוד 37 שורות 15-13).

1. מהראיות שהונחו בפניי עולה כי אין מחלוקת שציוד רב נרכש מבינת ע"י קבוצת טלדור, היא קיבלה את התמורה, הפיקה את ההכנסה ובלאו הכי את הרווח הנובע ממנה, וכל טענתה כי הרכישות לא בוצעו ע"י הקונה הנכון (דברי העד שבת, עמוד 30 שורות 24-20) אינה עומדת במבחן ההיגיון, בפרשנות הנכונה של ההסכם ובתכליתו.
2. טלדור, על פי המוסכם בהסכם במפורש, או על פי זכותה על פי הדין, הייתה רשאית לבצע את הרכישות ע"י מי שמבצע אצלה בדרך כלל את הרכישות, ע"י טלדור תקשורת.

למניעת כל ספק, אין בטענת טלדור כי הרכישות היו יכולות להיות מבוצעות ע"י כל אחת מחברות קבוצת טלדור, להוות הרחבת חזית (כטענת התובעת בסיכומיה), וכך נטען אף במפורש בסעיף 24 ו-35 לכתב ההגנה. לא רק שטענה זו נטענה בכתב ההגנה, אלא בינת בכתב התשובה שלה לכתב ההגנה התייחסה לכך וטענה כי ע"י כך טלדור מנסה לבצע "הרמת מסך" בין החברות השונות שלה (סעיף 1 ו-11 לכתב התשובה).

טלדור לא הייתה מנועה, לא מבחינה פרוצדוראלית ולא מבחינה מהותית, מלהעלות את הטענה כי הפרשנות הנכונה של ההסכם הנוסף וכוונת הצדדים הייתה, כי רכישה שבוצעה ע"י אחת מחברות הקבוצה, ממלאת אחר מחויבויותיה לפי ההסכם הנוסף.
טענת טלדור להעדר יריבות עם רדביט איננה קשורה לטענת טלדור כי הייתה רשאית לבצע את הרכישות באמצעות אחת מחברות הבת שלה. טענה זו איננה קשורה כלל ועיקר לטענת טלדור כי אין יריבות עם רדביט, שלא הייתה צד פורמאלי להסכם הנוסף, אך לכך אתייחס בהמשך.

1. בעניין זה של פרשנות ההסכם הנוסף וכוונת הצדדים, יש לזכור גם כי בינת מטעמים השמורים עמה, לא הביאה לעדות את מנכ"ל בינת, מר אלון בן צור, במועדים הרלבנטיים שהוא זה שניהל את המו"מ וקיים את המפגשים והשיחות עם מנכ"ל טלדור, אבי רימיני, בקשר להתנהלות הצדדים בקשר לפרויקט מכרה זהב והשינויים שחלו בו, ובלאו הכי הוא היה הרוח החיה בבינת מאחורי, החתימה על ההסכם הנוסף.

משמע,לרשות בינת עמד עד, שניתן היה לזמן אותו. הדבר לא נעשה ועובדה זו פועלת לרעתה שכן, ההנחה בדין היא, שכאשר קיימת ראיה רלבנטית וצד נמנע מלהביאה, מבלי לספק טעם משכנע לכך, המסקנה המתבקשת היא שאילו הובאה אותה ראיה, היא הייתה פועלת לרעת אותו צד שנמנע מהבאתה ועל כן, ההימנעות תומכת בראיותיו של הצד שכנגד (ראו: ע"א 4226/05 בנק איגוד לישראל בע"מ נ' סאטא אטיאס ( מיום 24.1.06 פורסם בנבו) וכן ע"א 989/03 חוטר ישי ואח' נ' חיננזון, (מיום 26.1.05 פורסם בנבו), וכן ראו: ע"א 2275/90 לימה חברה ישראלית לתעשיות כימיות בע"מ ואח' נ' רוזנברג ואח', פד מז (2) 605).
גם בכך יש כדי להטות את הכף לטובת טלדור, להעדפת גרסתה לעניין פרשנות ההסכם ולכוונת הצדדים בעת חתימת ההסכם הנוסף.

האם טלדור עמדה במחויבותה עפ"י ההסכם הנוסף

1. הצדדים אינם חלוקים על העובדה כי טלדור שילמה את התשלום הראשון החל עליה בסעיף 2 להסכם הנוסף בסך של 325,500 ₪, המהווה תשלום, במקום התמורה הנקובה בסעיף 3 להסדר הגישור (80% מהסכום הנקוב בסעיף 3 להסכם הגישור פחות 46,500 ₪ ששולמו כבר במאי 2005).
2. בהסכם הנוסף נקבע בסעיף 3 כי טלדור תבצע רכש: "שוטף של חומרה ו/או שירותים מבינת בהיקף של 100,000 דולר, וזאת בתוך 24 חודשים ממועד החתימה על הסכם זה".

(התחייבות זו הינה חלף התחייבות טלדור בסעיף 4 להסכם הגישור בו נקבע כי על טלדור לגרום: "כי במסגרת פרויקט "מכרה זהב", משלחת משרד הביטחון תוציא בקשת רכש לרדביט אינק).

נשאלת השאלה, האם טלדור עמדה בהתחייבותה זו.

טלדור טענה, כי באמצעות טלדור תקשורת, היא רכשה מבינת בתקופה הרלבנטית רכש בהיקף של 980,547 ש"ח שהינו לכל הדעות סכום העולה על הסך של 100,000 דולר.

עובדה זו, גם היא אינה שנויה במחלוקת, ובכל מקרה היא לא נסתרה והוכחה בין היתר באמצעות תצהירו של העד רימיני (בסעיף 14.3 ונספח 2 לתצהיר שהינו כרטיס הנהלת החשבונות של טלדור תקשורת אצל בינת).

מבלי לגרוע מהאמור לעיל, טלדור טוענת כי רכשה באמצעות טלדור תקשורת רכש בסך נוסף של 671,920 ₪ מחברה אחרת הנמנית על קבוצת רד בינת – "אב-נט תקשורת בע"מ".

בהתאם לעדותו של מר רימיני, אב-נט הנ"ל משמשת כזרוע הפצה של בינת.

הלכה למעשה כאמור, עובדת הרכישות הנ"ל אינה שנויה במחלוקת בין הצדדים, והשאלה שבמחלוקת הינה האם מילאה טלדור את מחויבותה גם באמצעות טלדור תקשורת או שמא בהתאם להוראות החוזה הייתה חייבת טלדור לבצע את הרכש ולא אחת מהחברות שבקבוצת טלדור.

כפי שכבר פורט לעיל ארוכות, טלדור יכלה לקיים מחויבויותיה גם באמצעות טלדור תקשורת והמסקנה המתבקשת כי היא עמדה במחויבויותיה שבס' 3 להסכם הנוסף.

1. בסעיף 2 להסכם הנוסף קבעו עוד הצדדים כי :

"היה ובמסגרת שיתוף הפעולה בין טלדור לאלתא יוזמנו, תוך 24 חודשים ממועד החתימה על הסכם זה, מוצרים ו/או שירותים כלשהם מחברת בינת אזי בכך תסתיים ההתחשבנות בין הצדדים, יתרת חוב טלדור תמחק ולצדדים לא תהיה כל תביעה נוספת הקשורה לפרויקט "מכרה זהב".

טלדור טענה: כי גם מחויבותה זו קיימה, באמצעות טלדור תקשורת, עת הזמינה בתוך התקופה הרלבנטית רכיבי תקשורת מבינת בהיקף של 20,000 ₪.

העד רימיני העיד כי לאחר חתימת ההסכם הנוסף הוא היה מגובש בדעתו וקיבל הנחייה ברורה לבצע רכישות מבינת. סעיף 2 להסכם אינו קובע כמות מוצרים מינימאלית או סכום מינימאלי כדי לעמוד בהתחייבות והלכה למעשה טלדור יכלה להיחשב כמי שמילאה התחייבויותיה לפי הניסוח של התחייבות זו בהסכם הנוסף, עם רכישת מוצר אחד יהיה מחירו אשר יהיה, ובלבד שמשמש לצורך שיתוף הפעולה בין טלדור לאלתא.

מנוסח הסעיף ואי הגדרת המינימום הנדרש האמור לעיל עולה, כי למעשה מטרת הסעיף הייתה לגרום לטלדור לשתף את בינת בפרויקט אלתא ככל שזה יצא לפועל. כפי שניתן לראות בסעיפים אחרים בהסכם שהצדדים רצו להגדיר מינימום הכרחי בשווי כלכלי כלשהו הם לא נמנעו מלעשות כן וציינו מפורשות את סכום המינימום.

כדי לקבוע שטלדור הפרה מחויבותה על פי סעיף זה, היה על בינת להוכיח בכלל כי טלדור לא רכשה דבר מבינת במסגרת שיתוף הפעולה עם אלתא ובפרט לאחר שטלדור טענה והוכיחה כי היא ביצעה רכישות בסך 20,000 ₪ (סעיף 43, 44 לתצהיר אבי שבת והנספחים ד'2 וד'3 שצורפו אליו).

נכון הוא שאין כל וודאות ראייתית, כי רכישות אלו שימשו לצורך השת"פ בין טלדור לאלתא (כעדות מנכ"ל טלדור, בעמ' 58 – 61 לפרוטוקול, כי רכישות אלה בוצעו קרוב לוודאי לצורך המתחם שהוקם בחצרה של טלדור במסגרת השת"פ עם אלתא), אך די היה בכך כאמור כדי להעביר את נטל ההוכחה לבינת כי רכישות אלו בסך 20,000 ₪ לא בוצעו בגין פרויקט השת"פ עם אלתא.

אני סבור כי טלדור טועה בעניין: טענת טלדור הינה בגדר טענת "הודאה והדחה".

במקרה כזה הנטל היה על טלדור להוכיח טענתה כי קיימה מחויבותה זו.

עדי טלדור ברוב כנותם אישרו, כי אינם יכולים לומר בוודאות שהציוד שהותקן במתחם השת"פ הוא אותו ציוד בשווי 20,000 ₪ שנרכש באותה עת על ידי טלדור תקשורת מבינת.

1. טענה של "הודאה והדחה", הינה טענה בה מודה הנתבע בעובדות המהותיות של עילת התביעה, אך מציין עובדות נוספות אשר בעטיין גורס הוא, כי התובע אינו זכאי לסעד המבוקש. במצב זה, מוטל על הנתבע נטל השכנוע לגבי העובדות "המדיחות" הנטענות על ידו. כאשר הוא אינו מרימן, מתקבלת גרסת התובע, שכן הנתבע הודה בה (ע"א 642/61 טפר נ' מרלה, פ"ד טז 1000, 1004; רע"א 3592/01 עיזבון המנוח סימן טוב מנשה נ' ע. אהרונוב קבלנות בניין (1988) בע"מ, פ"ד נה(5) 193, 194; י' זוסמן, סדר הדין האזרחי, (מהדורה שביעית), 1995, 321-320).

לעניין העברת נטל הראיה בגין טענות של 'הודאה והדחה' נקבע בע"א 777/80 שרייבר נ' שטרן, פ"ד לח(2) 143, 146 ג' כדלקמן:

"כדי להעביר את נטל הראיה מתובע לנתבע, צריכה טענת הנתבע להיות מסוג 'הודאה והדחה' – 'כן, אבל', כלומר הודאה בכל העובדות הנטענות ע"י התובע, כשבצדה של אותה הודאה, טענות המפקיעות את זכותו של התובע...".

1. משלא הצליחה טלדור להרים את הנטל המוטל עליה להוכיח כי רכישות אלו היו קשורות לפרויקט אלתא, אין מנוס אלא להגיע למסקנה כי טלדור כשלה בכך והיא מוחזקת כמי שלא קיימה מחויבותה זו ובהתאם להוראות סעיף 2 להסכם הנוסף.
2. הצדדים צפו אפשרות כזו וקבעו מה יקרה במקרה שכזה כדלקמן:
   

"לא תקבל בינת מטלדור הזמנות לרכישת מוצרים ו/או שירותים כלשהם כדין פרויקט אלתא, תשלם טלדור לבינת סך נוסף של 46,500 ₪, ובכך תסתיים ההתחשבנות בין הצדדים, יתרת חוב טלדור תימחק ולצדדים לא תהיה כל תביעה נוספת הקשורה לפרויקט מכרה זהב".

משלא עמדה טלדור במחויבותה זו, הרי שעליה לשלם את הסנקציה שנקבעה בין הצדדים למקרה של הפרה זו משמע שעל טלדור לשלם לבינת סך של 46,500 ₪ מיום 11.11.08 (אמצע תקופת ההתחייבות) בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק מאז ועד למועד התשלום בפועל ובתוספת מע"מ.

1. משקבעתי את אשר קבעתי לעניין אי קיום מחויבותה של טלדור לבצע רכש כאמור במסגרת השת"פ עם אלתא, מתייתר הצורך לדון בשאלה, האם אכן כטענת בינת טלדור "לא בחלה בזיוף מסמכים".

מבלי לגרוע מהאמור לעיל, לא ניתן להותיר טענה זו בפטור בלא כלום, ואני מוצא לנכון לציין כי לא התרשמתי שהוכח שאכן טלדור זייפה מסמך כלשהו. לא רק שטענה חמורה שכזו לא הוכחה, אלא שאין גם כל הגיון כי טלדור הייתה טורחת ומסתכנת בזיוף מסמך כדי להוכיח תשלום של 20,000 ₪ כאשר קודם לכן כבר טענה שאת מחויבותה לבצע רכישות בסך 100,000 דולר לפי סעיף 3 להסכם הנוסף היא ביצעה באמצעות אחת מחברות הקבוצה – טלדור תקשורת. אם טלדור כך טענה לגבי ה- 100,000 דולר, מה היה הטעם מבחינתה לבצע זיוף לצורך הוכחת התשלום בסך 20,000 ₪ שבוצע לעניין פרויקט השת"פ. לו רצתה טלדור אכן לעסוק בזיופים ואף עשתה בכך בפועל, לפי טענת בינת, הרי שההיגיון נותן כי הייתה עושה זאת ראשית בקשר ל- 100,000 דולר ולא בקשר ל- 20,000 ₪.

לא רק שטענה זו לא הוכחה ואינה הגיונית אלא שהתברר שהיא תולדה של טעות טכנית שבוצעה כנראה על ידי טלדור עקב כך שמערכת הנהלת החשבונות של טלדור הוחלפה בשנים האחרונות. הואיל ולצורך ניהול ההוכחות בתיק זה, שהוגש בשיהוי על ידי בינת, נאלצה טלדור לשחזר שחזור לאחור מתוך מערך הנהלת החשבונות הכללית שלה, הרי שרק הגיוני ששמה של טלדור יתנוסס על אותם המסמכים למרות שבפועל מדובר על הזמנות שבוצעו על ידי טלדור תקשורת ולא על ידי טלדור עצמה. (ראו סעיף 4 לתצהיר טוכמן, עדות רימיני, עמ' 71-68 ועדות טוכמן בעמ' 103 – 104). הסבר זה גם מתיישב היטב עם הטעות והשוני בכמות המודמים שבהזמנה שפוצלה לשתיים.

הדברים האמורים שנתמכו על ידי עדי ראיות הנתבעת הם הסבר הגיוני לתופעות שכונו על ידי בינת שלא בצדק כזיוף.

לסיכום נקודה זו, הגם שמצאתי שטלדור לא הוכיחה כי קיימה את מחויבותה כלפי בינת וחייבתי אותה בתשלום הפיצוי המוסכם, אני קובע כי לא היה כל בסיס לטענות בינת והגדרת טעויות אלו שנעשו כזיוף. בינת הגישה את תביעתה כאמור ברישא רק כ- 4 שנים לאחר אותן הפרות ויש רגליים לטענת טלדור כי תקלות אלו הן תוצר ישיר לשיהוי בו הוגשה התובענה שהצריך את טלדור לשחזר מסמכים ונתונים למערכות מחשב שעברו שינוי.

העדים- משקל עדותם ומהימנותם

1. בתמיכה ולצורך הוכחת טענותיה הביאה בינת שני עדים (מר ארז ליאור ומר אבי שבת), שהגם שנמצאו כעדים מהימנים, הרי שלא היה בעדותם, כדי להועיל לתובעת להוכיח תביעתה.

כפי שהתברר במהלך שמיעת תיק זה, כל השיחות, המגעים והמו"מ בקשר לפרויקט "מכרה זהב"- השינויים שחלו בו, ובלאו הכי החתימה על ההסכם הנוסף, התנהלו בין מנכ"ל בינת לבין מנכ"ל טלדור, מר רימיני, ומנכ"ל בינת באותה העת, מר אלון בן-צור, שלא הובא לעדות מטעמים שאינם ברורים.

מר אבי שבת כלל לא השתתף במו"מ ובמפגשים הקשורים לפרויקט "מכרה זהב" ובלאו הכי לא השתתף במו"מ לקראת כריתתו של ההסכם הנוסף ולכן אין בעדותו כדי לתמוך בגרסת התובעת לעניין ההסכם הנוסף.

כאמור, המחלוקת המרכזית הנטושה בין הצדדים הינה בשאלת כוונת הצדדים ולגבי פרשנות הכתוב בהסכם הנוסף. משלא הובאה עדותו של מר בן צור ולא הובא כל עד אחר שיכול היה להעיד על המפגשים ועל השיחות שהתקיימו בקשר לחתימת ההסכם הנוסף, הרי שאין מנוס מהמסקנה כי התובעת לא הרימה את הנטל המוטל עליה להוכיח תביעתה, מקום בו קיים נטל כזה עליה.

יתר על כן, מנגד ואף למעלה מן הצורך, עדותו של מר רימיני נמצאה כעדות אמינה שאפשר לסמוך עליה, שכן הוא העד היחיד שהיה צד להליכים לקראת חתימת ההסכם הנוסף והוא אישר מפורשות כי במו"מ, למשל מנכ"ל בינת מר אלון בן-צור, הציג את אבנת כחלק מקבוצת בינת משמע הצדדים התייחסו לבינת ולטלדור כחלק מקבוצה שהיא חייבת או מזוכה, ללא קשר לשאלת מי מבין הקבוצה, מבצע את החיוב ומי מזוכה.

1. בניגוד לעדי הנתבעת שנמצאו עדים אמינים ושניתן להשתית על עדותם את גרסת הנתבעת, מקום שהיה צורך בכך, עדי התובעת היו עדים שלא ידעו את העובדות מידיעה אישית ורוב עדותם הייתה בגדר סברה ומסקנה שעליה כידוע לא ניתן להשתית קביעת עובדות. כך למשל טלדור טענה כי ביצעה רכש באמצעות טלדור תקשורת בסכום של 671,920 ₪ מאחת מחברות קבוצת בינת- אבנת תקשורת. עד התביעה מר ארז ליאור שהינו מנהל התכנון והבקרה של בינת הכחיש קיום של קשר בין בינת לאבנת (עמ' 3, שורה 24-21) וגם העד שבת חזר על גרסה זו (עמ' 34, שורות 18-17, עמ' 35, שורות 19-17). בניגוד לעדותם זו של עדי התובעת, ממוצג נ/1 ונ/2 שהוגשו כראיה עולה, כי אבנת היא אחת מחברות קבוצת בינת כשקבוצה זו מספקת "מעטפת כוללת של פתרונות ושירותים עבור כל שכבות הארגון". בנ/2 שהינו כתב הגנה שהוגש על ידי בינת בהליך משפטי שהתנהל בבית הדין לעבודה, תוארה בינת כחברה המציעה פתרונות מקיפים ומספקים "וכי לחברה מגוון פתרונות תשתית של טכנולוגיות מידע ורשתות טלקומוניקציה המאפשר מתן מענה מקיף לקשת רחבה של צרכים ושל שווקים (ראו סעיף 3 לכתב ההגנה).

התכחשותו של מר ליאור לקבוצת אבנת כמי שהיא חלק מקבוצת בינת הייתה תמוהה. כפי שקבעתי כבר עדותו הייתה אמינה אך לא היה בה כדי להועיל גם לעניין חישוב קביעת הרווח שנמנע מבינת לכאורה בגין הרכש שלא בוצע על ידי טלדור. לטענת מר ליאור, הרווח הגולמי של בינת באותן העסקאות שווה לרווח הנקי, דהיינו, בקביעתו זו לא לקח בחשבון הוצאות מכירה, שיווק, הנהלה, כלליות והוצאות מימון ומר ליאור עצמו הודה בעדותו כי טעה בכך.

מכל האמור לעיל מתבקשת המסקנה כי ככל שיהיה צורך בכך עדיפה עדויות עדי טלדור על פני עדויות עדי בינת.

הסעדים המבוקשים

1. בינת תבעה בתביעתה סעדים על פי הסכם הגישור וטלדור טענה מנגד כי אין מקום ליתן סעדים על פי הסדר הגישור גם אם יסתבר כי טלדור הפרה את התחייבויותיה על פי ההסכם הנוסף.
   אין בידי לקבל טענה זו של טלדור, שכן נוסח ההסכם הנוסף מעלה כי הוא אינו בא להחליף את הסכם הגישור אלא הוא בא להסדיר אך ורק הוראות מסוימות מהסכם הגישור וכך צוין במפורש בהואיל השני של ההסכם הנוסף "הצדדים הגיעו להסכמות ביחס להוראות מסוימות מתוך הסכם הגישור, כמפורט בהסכם זה להלן".

מהאמור עולה כי ההסכם הנוסף לא ביטל את הסכם הגישור אלא רק בה להסדיר סוגיות מסוימות שבגינן על הצדדים לנהוג בהתאם להסכם הנוסף.

יתר על כן מעיון בסעיף 4 להסכם עולה כי רק "בכפוף לביצוע התחייבויות טלדור כמפורט בסעיפים 2 ו-3... " תהיה מופטרת טלדור ממחויבויותיה והצדדים מוותרים "על כל טענה ו/או דרישה שיש או עשויה להיות להם האחד כנגד משנהו, כיום או בעתיד, בקשר עם הסדר הגישור או פרויקט מכרה זהב, ביצועו או סיומו".

משמע, ההפטר האמור הינו אך ורק בכפוף לביצוע ההתחייבויות. אם הייתי מגיע למסקנה שהייתה הפרה יסודית המצדיקה חזרה להסדר הגישור, לא הייתה מניעה לכך כפי שתבעה בינת בסעדים שבתובענה.

סעיף 2 להסכם הנוסף מעניק סעד ספציפי למקרה של הפרת סיפת הסעיף ולכן אין צורך לפנות להסכם הגישור אך כאמור אם הייתי מגיע למסקנה כי לא קוימה אחת מהמחויבויות האחרות לא הייתה מניעה לפנות לסעדים בהסכם הגישור.

ככל שבינת רצתה לחזור להסכם הגישור, היה עליה להוכיח כי מדובר בהפרה וכי ביטלה את ההסכם הנוסף, ביטול כדין.
ביטול כזה לא נעשה למרות שבינת לכאורה ידעה על ההפרה הנטענת על ידה כבר ביום 11.11.09 בחלוף 24 חודשים מעת שנחתם ולמעשה רק ביום 9.6.11 נשלחה הודעה של בינת על ביטול ההסכם שהייתה הודעה שמטרתה היחידה היה ניסיון להכשיר את הדרך להגשת התביעה שמניעיה כאמור היו כאלו, שאינם קשורים להפרה של ההסכם הנוסף.

הודעה שכזו גם אם היא הייתה מתקבלת כדין לא כללה הודעה המאפשרת תיקון ההפרה כמתחייב בסעיף 7 ו- 8 לחוק החוזים תרופות (בשל הפרת חוזה תשל"א-1970).

1. בשולי הדברים יש להעיר כי גם אם היה מקום לפנות למתן סעדים על פי הסכם הגישור היה מקום קודם כל לבחון האם הסכם הגישור הופר ואם לאו. לא הוכחה לי טענת בינת, כי הסכם הגישור הופר בדרך המעניקה את הסעדים המבוקשים על ידי בינת בגינו של הסכם זה. בהסכם הגישור חויבה טלדור לגרום לכך שמשרד הביטחון ירכוש מוצרים ושירותים מרדביט במסלול הסיוע ולהנחות את משרד הביטחון לבצע רכישות מבינת. לא הוכח בדרך כלשהי כי טלדור לא עמדה במחויבות זו ולכן גם לא ניתן לומר כי טלדור הפרה את מחויבותה גם על פי הסכם הגישור ובלאו הכי אין מקום לפסוק לה פיצוי כלשהו בגין הפרה שלא הוכחה, אפילו היה מקום לפסוק בגינה פיצוי שכזה.

בקשה להגשת ראיה נוספת

1. לאחר הגשת הסיכומים בתיק, הגישו התובעות בקשה להגשת ראיה נוספת.

המדובר ב"דיווח מידי" מיום 2.3.14 שהגישה טלדור לרשות לנירות ערך בדבר הפחתה של כ- 37 מיליון ₪ בהון העצמי שלה, בשל "חסר מהותי" שהתגלה בין ערך המלאי המופיע בדוחותיה הכספים של טלדור לבין ערך המלאי שבפועל.

בינת טענה כי בכך יש הוכחה לדרך התנהלות טלדור והנה"ח הקלוקלת שלה וכי זו הוכחה כי טלדור נוהגת לשנות מסמכים ולדווח דיווחים כוזבים כפי שבינת טענה בין היתר בעדות מר אבי שבת (ס' 45-43 לתצהירו) וכשהציגה את המוצגים ת/1-ת/3 כשהוגשו לביהמ"ש החשבוניות האמיתיות ע"ש טלדור תקשורת – חב' הבת תוך ניסיון לטעון כי אלו רכישות של שלדור- הנתבעת.

1. אין בידי לקבל ראיה וטענה זו.

ראשית, ברור כי בשלב זה של הדיון לא ניתן להגיש ראיות בכלל ובפרט לא ע"י התובע כשלנתבע אין הזדמנות להזימן, אלא במקרים חריגים ביותר. שנית, אין בראיה האמורה כדי להוכיח טענת התובעת, שכן גם אם עובדה ומסקנת התובעת נכונה קיומה של "שיטה דומה" איננה ראיה למקרה אחר.

יתר על כן לא ברור לי כיצד טענת "הפיברוק" או "הזיוף" (שנשללה על ידי בס' 44 שלעיל) מוכחת באמצעות הראיה הנוספת, ואף התובעת בבקשתה אינה מסבירה את הקשר. גם "ההשלכה" על מהימנות עדי טלדור אינה ברורה מהבקשה.

לבסוף יש לזכור כי תביעת בינת נדחית ברובה מהטעם שהיא לא הוכיחה תביעתה ולא משום שטלדור הציגה מסמכים או ראיות שלה בגינם נדחתה התביעה.

מטעם נוסף קשה לקבל את טענת הזיוף של בינת שכן, מקום בו עדי טלדור לא היו בטוחים

בעדותם, הם הודו בכך (ראו הודאתם בקשר לרכש לפרויקט אלתא) למרות שידעו כי על ידי כך יסכנו את טלדור בהפרת ההסכם הנוסף ובתשלום פיצוי (ס' 45-43 שלעיל).

סוף דבר

1. התביעה נדחית שכן טלדור מילאה אחר כל מחויבויותיה על פי ההסכם הנוסף, למעט מחויבותה להזמין מוצרים (ללא הגדרת כמות או סכום) מבינת, במסגרת שיתוף הפעולה שבין טלדור ואלתא, כאמור בס' 2 סיפא להסכם הנוסף.
2. משלא עמדה טלדור במחויבותה זו, הרי שעליה לשלם את הסנקציה שנקבעה בין הצדדים למקרה של הפרה זו, משמע שעל טלדור לשלם לבינת סך של 46,500 ₪ מיום 11.11.08 (אמצע תקופת ההתחייבות) בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק מאז ועד למועד התשלום בפועל ובתוספת מע"מ.
3. לאור ובהתחשב בתוצאה אליה הגעתי, כאשר מרבית התביעה נדחתה וחלקה התקבל כאמור, לא מצאתי לחייב או לזכות מי מהצדדים בהוצאות ואני קובע כי כל צד יישא בהוצאותיו.

ניתן היום, כ"ד תמוז תשע"ד, 22 יולי 2014, בהעדר הצדדים.