ב"כ התובעת: עו"ד טביב

ב"כ הנתבעים: עו"ד דוידיאן

מונחת בפניי תביעה שעניינה בתאונת דרכים.

רקע:

ביום 10.01.2011 ארעה תאונת דרכים בין שני כלי הרכב נשוא התביעה (להלן: "התאונה").

אין חולק כי ארעה התאונה, אך יש חולק באשר לנסיבות התרחשותה – לטענת נהג רכב התובעת נהג רכב הנתבעים פגע בו מאחור, לטענת נהג הנתבעים נהג רכב התובעת נסע לאחור.

העיד בפניי מר עומרי ספקטור (להלן: "עת/1") שהינו נהג רכב המבוטח אצל התובעת (להלן: "רכב התובעת"), כמו כן העיד הנתבע 1 (להלן: "הנתבע 1") שהינו נהג רכב המבוטח אצל הנתבעת 2 (להלן: "רכב הנתבעים").

עיקר טענות הצדדים:

לטענת ב"כ התובעת, עת עמד רכבה לאור מופע האור האדום ברמזור, נפגע לפתע מאחור על ידי רכב הנתבעים.

עוד נטען, כי המדובר בגרסה מול גרסה כאשר גרסת התובעת עדיפה, לאור החזקה כי רכב התובעת נפגע מאחור, ועל הנתבעים היה להוכיח את טענתם בדבר נסיעה לאחור לאור החזקה.

יתרה מכך, הנתבע 1 בניגוד לעת/1 מסר גרסה עמומה וזאת לאחר הגשת התביעה דנא.

לטענת ב"כ הנתבעים, עת עמד רכבם מאחורי רכב התובעת לאור מופע האור האדום ברמזור, החל לפתע רכב התובעת בנסיעה לאחור, היות ועמד אחרי קו העצירה, ובכך פגע ברכב הנתבעים.

עוד נטען, כי אין לראות דבר בהגשת טופס הודעה לאחר הגשת התביעה, שכן מדובר בנוהג רווח במקרים בהם לא נגרם נזק הדורש תיקון.

עת/1 ציין כי עמד ראשון ברמזור, דבר המחזק את גרסת הנתבע 1, לפיה חסם רכב התובעת את הצומת ועל כן נדרש לנסוע לאחור.

דיון והכרעה:

השאלה הצריכה לענייננו בתיק דנן – מי אחראי לקרות התאונה, דהיינו גרסתו של מי מהנהגים המעורבים בתאונה עדיפה?

כבר עתה אומר, כי לאחר ששמעתי את טענות הצדדים, את העדויות, עמדתי על נסיבות קרות התאונה, מיקום הרכבים, מיקום הפגיעות ועיינתי בכל אשר הובא בפניי, השתכנעתי להעדיף את גרסת התובעת.

ובמה דברים אמורים:

על מנת לסבר את אוזנו של הקורא, כלל ידוע במשפט האזרחי – "המוציא מחברו עליו הראיה" (משנה בבא קמא, ג' י"א). דהיינו, כאשר פלוני תובע את אלמוני, מוטלת עליו החובה להוכיח בראיות כי אכן אלמוני חייב לו.

על שכמו של התובע מוטלת גם חובת השכנוע. שהרי, מידת ההוכחה במשפט האזרחי היא הטיית מאזן ההסתברות למעלה מ- 51%, בעל דין שיזכה במשפט, לאחר הליך של שמיעת ראיות, הוא זה אשר שכנע את בית המשפט כי נכונות גרסתו מסתברת יותר מזו של יריבו.

הלכה למעשה, משמעותה של מידת ההוכחה האמורה היא שלדעת בית המשפט על בסיס הראיות שהונחו בפניו, כמותן, דיותן, והמשקל הראייתי שיש להעניק להן, מסתברת יותר ומתקבלת יותר על הדעת מהגרסה שכנגד. באופן ציורי נוהגים לומר שדרושה רק רמת נטל ההוכחה עד למעלה מ- 50%, דהיינו, די לנושא בנטל השכנוע שגרסתו תשכנע את בית המשפט ב- 51% מתוך 100% המבטאים וודאות מוחלטת, על מנת שיצא ידי חובתו.

זאת ועוד, שנשמעים עדויות בפני בית-משפט, זה האחרון אמון על הערכת מהימנותם של העדים כדי לרדת לחקר האמת. המדובר במלאכה קשה, אך במלאכה מובהקת המוטלת על בית המשפט. בית המשפט מחליט על-פי אמירות העדים, על סמך התנהגותם בכלל ובפרט במהלך אירוע נשוא התביעה, התנהגותם במהלך העדות ואותות האמת המתגלים במהלכו של המשפט (סעיף 53 לפקודת הראיות [נוסח חדש] תש"א – 1970).

בית המשפט צריך לתת תשומת ליבו לדרך בה מוסר העד את עדותו, אם בצורה שוטפת ומסודרת, אם בביטחון או בהיסוס. אך התרשמות זו, ראוי שלא תעמוד לבדה, אלא במסגרת המבחנים המקובלים להערכת עדויות, לרבות מבחן ההיגיון והשכל הישר.

במקרה שבפניי אכן מדובר בגרסה מול גרסה, אולם על ביהמ"ש לבחון האם יש בעדויות, או בראיות חיצוניות, כדי לתמוך בגרסה זו או אחרת.

עת/1, הנהג ברכב התובעת, העיד: "...נסעתי ברחוב הדרור הגעתי לרמזור אדום שם נעצרתי לאחר כמה שניות הרגשתי בום מאחורה, ועפתי כמה ס"מ..." (ראה: ע"מ 1 לפרוטוקול); "...עמדתי ברמזור האדום בקו לבן." (ראה: ע"מ 4 לפרוטוקול).

לעומתו, העיד הנתבע 1: "...זה היה בנתיב שפונים שמאלה, עצרתי ברמזור, הוא עצר לפניי הרמזור התחלף מירוק לאדום, הוא לא הספיק לעצור ממש על הקו, אז עצרתי והוא נשאר באותו מקום, וכשהרמזור של הרכבים מהכיוון הנגדי התחילו לנסוע, הוא חזר כנראה כדי לפנות את הצומת." (ראה: ע"מ 4 לפרוטוקול); "ראיתי אותו במהלך נסיעה שהוא עוצר לאור מופע האור האדום, גם אני עצרתי עצירה מלאה. הוא עצר ואני אחריו, הוא לא בלט ממש הרבה, ולא הספקתי לשים לב זה היה מהיר מאוד, ראיתי אותו חוזר ברוורס, וקיבלתי את המכה." (ראה: ע"מ 5 לפרוטוקול).

לא נתתי אמון בגרסתו של הנתבע 1 שציין כי רכב התובעת עצר וחזר רוורס, ובאותה נשימה ציין כי "כנראה" נהג רכב התובעת נסע לאחור, ואף הוסיף "ולא הספקתי לשים לב זה היה מהיר מאוד".

באשר לטענת ב"כ הנתבעים כי לא נגרם נזק הדרוש תיקון, לעניין זה אציין כי הנתבע 1 בעצמו ציין כי נגרם נזק לרכבו, אך בחר שלא לתקן את הרכב, הואיל ולא רצה להטריח את עצמו (ראה: ע"מ 4 לפרוטוקול). לדידי, אם אכן גרסתו הייתה נכונה אזי היה אץ הוא להגיש תביעתו, או לכל הפחות פונה לדווח לחברת הביטוח על קרות התאונה, טרם הגשת התביעה דנן.

לא זו אף זו, הנתבע 1 גם לא טרח משום מה להציג את תמונת רכבו.

נוכח הדברים האמורים, מצאתי לנכון לאמץ את גרסתו של עת/1 שמסר עדות בהירה ועקבית, המתיישבת עם טופס הודעתו, ועם מכלול הראיות, וזאת בניגוד לגרסתו של נתבע 1, שלא הייתה משכנעת בלשון המעטה.

משקבעתי כי האחריות לתאונה מוטלת על הנתבעים, הרי שעתה יש לבחון את הנזקים הנטענים על ידי התובעת.

התובעת תמכה את נזקיה בחוו"ד שמאית המעידה על שומת הנזק, אשר לא נסתרה ועל כן מצאתי לאמצה.

לאור האמור, אני קובעת כי התובעת הרימה את הנטל להוכחת הנזקים שנגרמו לה בעקבות התאונה שבענייננו.

הנתבעים ישלמו לתובעת סך של 2,954 ₪ בתוספת הפרשי ריבית והצמדה, ואגרת בית משפט ששולמה.

שכר בטלת עדים כפי שנפסק במהלך הדיון ושכ"ט עו"ד בסכום של 2,000 ₪.

הסכום הכולל ישולם בתוך 30 ימים.

המזכירות תמציא את פסק הדין לבאי כוח הצדדים.

ניתן היום, כ"ט אייר תשע"ד, 29 מאי 2014, בהעדר הצדדים.