מבוא

1. התובעת, חברת איגמה ניהול ומסחר בע"מ הגישה שלושה שיקים שלא נפרעו, כל אחד בסכום של 6,372 ₪, לביצוע בהוצאה לפועל.
2. כבוד הרשמת רבקה ארד, בהחלטתה מיום 24.4.12, נתנה לנתבע 1 רשות להתגונן וכן צירפה את הנתבעת 2 להליך כנתבעת. עוד קבעה, כי התביעה תתברר בסדר דין מהיר.
3. עניינה של התביעה בביצוע שיקים של חברת טלנירי יזמות והשקעות בנדל"ן בע"מ (להלן – "טלנירי"). שמה של טלנירי שונה לאחר מתן השיקים ושמה העדכני הוא חברת נ.ב.ש.ל יזמות בע"מ, היא הנתבעת 2. מנהל הנתבעת 2 הוא שרון גינזבורסקי.
4. הנתבע 1, הוא אחיו של מנהל הנתבעת 2. הנתבע 1 ערב לשיקים.
5. התובעת הגישה תחילה את ההליך נגד הנתבע 1 בלבד, אולם בהמשך צורפה נתבעת 2 כמשיבה נוספת לבקשה.
6. הנתבעת 2 – שכונתה בזמנו טלנירי – מסרה השיקים בשנת 2003 לפקודת אלמליח מרדכי נכסים ואחזקות בע"מ (להלן – "חברת אלמליח"), במסגרת הסכם לשכירות נכס שבו שוכנו עובדים זרים. המנהל של חברת אלמליח הוא מרדכי אלמליח.
7. חברת אלמליח הסבה את השיקים לתובעת.
8. הנתבע 1 התנגד לביצוע השטרות. לטענתו, בשנת 2003, חתם על ערבות לתשלום דמי שכירות של הנתבעת 2 עבור נכס שבבעלות חברת אלמליח. לטענתו, נודע לו מאחיו, מנהל הנתבעת 2, כי ביום 30.6.04, הגיעו הנתבעת 2 וחברת אלמליח להסכמה בדבר סיום הסכם השכירות והשבת שלושת השיקים האחרונים שניתנו על חשבון. מכאן, שאין לו כל ידיעה כיצד הגיעו השיקים מחברת אלמליח לתובעת. כן טען, כי הנתבעת 2 היא חברה פעילה והיה על התובעת לפנות אליה קודם לבקשתה לבצע השיקים נגדו, וכי יש לנתבעת 2 טענות טובות בקשר לביצוע השטרות.
9. בהמשך לכך, הגישה גם הנתבעת 2 את התנגדותה לביצוע השטרות. לטענתה, התביעה הוגשה מספר ימים לפני תום תקופת ההתיישנות, וזאת בחוסר תום לב. עוד טענה, כי בזמנו הוסכם בין הצדדים כי שלושת השיקים האחרונים להסכם השכירות – בטלים, הואיל ועזבה את הנכס קודם לתום תקופת השכירות. לטענתה, גם לא קיבלה כל דרישת תשלום, קודם להגשת השיקים לביצוע בהוצאה לפועל.
10. ביום 14.2.13 ניתן פסק דין נגד הנתבע 1 בהיעדר התייצבות. פסק הדין בוטל ביום 21.8.13 בהתאם להסכמה דיונית ולאחר שהנתבע 1 הפקיד הוצאות בסכום של 1,000 ₪.
11. נקבעו מספר דיונים נוספים בתיק שאליהם לא התייצבו הנתבעים, ובין היתר הוטלו עליהם הוצאות נוספות בסכום של 1,500 ₪, בהתאם להחלטת כבוד הרשם איתי רגב מיום 2.10.14.
12. בין לבין התקיים לבסוף דיון במעמד הצדדים לראשונה ביום 1.6.16 בפני סגנית הנשיאה, כבוד השופטת יעל טויסטר, והתיק הועבר לשמיעת ראיות. כבוד השופטת טויסטר, בהחלטה ממועד זה, קבעה בזו הלשון "עד שאינו בשליטת בעל הדין ויסרב למסור תצהיר, יזומן על ידי בית המשפט, על פי בקשה שתוגש לא יאוחר מ-60 יום לפני מועד הדיון".
13. לא הוגשה, בהמשך לכך, כל בקשה לזימון עדים, ולכך אשוב ואדרש בהמשך.

טענות הצדדים

1. בסיכומיהם טענו הנתבעים כי עלה בידיהם להוכיח כשלון תמורה, וזאת מכוח עדויותיהם של הנתבע 1 ושל מנכ"ל הנתבעת 2 ולפי מכתבי דרישה שהוציאו לחברת אלמליח להשבת השיקים. עוד טענו, כי השיקים הגיעו לידי התובעת בנסיבות שלא הובהרו דיין. הנתבעים טענו גם, כי בהתאם להסכמות שבין הנתבעת 2 ואלמליח, היה על חברת אלמליח להשיב לנתבעת 2 את השיקים, ולא להעבירם לידי התובעת. כן ביקשו להגיש, במועד שמיעת הראיות, את הסכם השכירות המקורי בין חברת אלמליח והנתבעת 2.
2. עוד טענו הנתבעים, כי לא מוצו ההליכים נגד הנתבעת 2, בטרם פנתה התובעת להליכי הוצאה לפועל נגד הנתבע 1. לטענתם, הנתבעת 2 היא חברה פעילה ולא היה מקום להגיש ההליך נגד הנתבע 1 שהוא ערב בלבד לשיקים.
3. התובעת התנגדה להרחבת חזית ולהוספת ראיות ועדויות שלא נטענו בתצהירים. לטענתה, עדותו של הנתבע 1 היא עדות מפי השמועה, ולמעשה אין לו טענות כלפי התובעת, והוא לא יודע דבר על נסיבות העברת השטרות.
4. עוד טענה התובעת, כי השיקים משוכים על חשבון הנתבעת 2 והנתבע 1 חתום עליהם כערב. השיקים הועברו במסגרת הסכם שכירות שחוקיותו מוטלת בספק, משום שעניינו של ההסכם שיכון עובדים זרים באזור תעשייה. עוד טענה, כי מנהל הנתבעת 2 טען כי פינה את הנכס במסגרת הסכמות, אולם בה בעת עלה מתוך המסמכים כי בפינוי המושכר נותרו מחלוקות בין הצדדים, ומכאן שכלל לא עלה בידי הנתבעים להוכיח כשלון תמורה. יתר על כן, מנהל הנתבעת 2 מסר כי מרדכי אלמליח הוא ידידו, אולם בה בעת לא הציג תצהיר או מסמך מטעמו, וגם לא זימנו לעדות.
5. מכאן טענה התובעת, כי לא עלה בידי הנתבעים להרים את הנטל להראות שאינם חייבים לשלם לתובעת את סכום השיקים שהוגשו לביצוע.

דיון והכרעה

האם עלה בידי הנתבעים להוכיח כשלון תמורה?

1. נטל הראיה על הנתבעים, שהגישו התנגדות לביצוע שטר, להראות כי מתקיימים התנאים שלא לבצע את השיקים המשוכים על שם הנתבעת 2.
2. טענתם המרכזית של הנתבעים היא טענה של כשלון תמורה. לטענתם, חברת אלמליח הביאה לסיום הסכם השכירות שבינה ובין הנתבעת 2 לאחר שמונה חודשים, ולפני שחלפה תקופת ההסכם, ומכאן שסוכם בין הצדדים, כי מרדכי אלמליח ישיב לנתבעת 2 את שלושת השיקים, אולם הוא לא עשה כן.
3. האם עלה בידי הנתבעים להוכיח כשלון תמורה? התשובה על כך היא בשלילה.
4. הנתבע 1 מסר בתצהירו כי בשנת 2003, חתם, לבקשת אחיו, שרון גינזבורסקי, מנכ"ל הנתבעת 2, על ערבות לתשלום דמי שכירות של הנתבעת 2, שכונתה בזמנו טלנירי, עבור נכס שבבעלות חברת אלמליח. הנתבע 1 הודה בחקירתו הנגדית, כי חתם כערב על כל השיקים מושא הסכם השכירות, לבקשת אחיו, ולאחר שמרדכי אלמליח דרש זאת. כן הודה, כי אינו יודע, מידיעה אישית, עובדה כלשהי הנוגעת להסכמות שבין הצדדים, או לסיום יחסיהם, וכי כל טענותיו בהקשר זה בתצהירו, הן מפיו של אחיו, מנכ"ל הנתבעת 2 (פרוטוקול הדיון, בעמ' 14 – 16).

מכאן, כי רוב תצהירו של הנתבע 1 הוא עדות מפי השמועה ואין בגרסתו כדי לתרום דבר באשר להסכמות שבין הצדדים ולשאלה אם אמנם הוכח כשלון תמורה.

1. מנהל הנתבעת 2, שרון גינזבורסקי (להלן – "גינזבורסקי"), שהוא כאמור, אחיו של הנתבע 1, מסר בתצהירו, כי בשנת 2003 שכר נכס מחברת אלמליח לצורך מגורי עובדים זרים, וכי בעקבות מחלוקת בין הצדדים, נאלץ לפנות את הנכס לאחר שמונה חודשים, וקודם לסיום תקופת השכירות. מכאן הוסכם בין הצדדים כי שלושת השיקים האחרונים שניתנו על חשבון הסכם השכירות יושבו אליו. לדבריו, חברת אלמליח גם לא אפשרה לו להוציא ציוד נוסף שבבעלותו ומכאן כי נגרמו לו נזקים נוספים. עוד טען, כי התובעת לא פנתה בדרישה מוקדמת לנתבעת 2 ולא נקטה כלל הליך הוצאה לפועל נגדה.

בחקירתו הנגדית טען כי לא מצא את הסכם השכירות מול חברת אלמליח וגם לא צירף הסכם על סיום השכירות. משנשאל מדוע לא זימן את מרדכי אלמליח למתן עדות מסר, כי עודנו חבר שלו עד היום, אולם בנו של מרדכי אלמליח הוא "פושע" ומטעם זה מרדכי חשש לבוא לעדות.

במהלך הפסקה שנערכה בדיון ההוכחות שהתקיים ביום 29.1.17, ובפרט משום שהנתבעים לא היו מיוצגים, אפשרתי להם לזמן, פעם נוספת, את מרדכי אלמליח. גינזבורסקי מסר, כי מרדכי לא יבוא לעדות. כן ציין לפתע, כי במהלך ההפסקה ביקש לחפש את הסכם השכירות ולהביאו לבית המשפט.

עם זאת, ולמרות שגינזבורסקי טען כי במהלך ההפסקה נמצא הסכם השכירות, לא התרתי את הגשתו בשלב כה מאוחר של ההליך, ובנסיבות שבהן לפתע נמצא ההסכם, לאחר שנטען כי הוא אינו בנמצא.

1. הנתבעים הגישו מספר מסמכים:

מכתב של גינזבורסקי מטעם טלנירי – הנתבעת 2 דהיום - מיום 30.6.04 למרדכי אלמליח. במכתב צוין כי לפי הסכם בעל פה עם מרדכי אלמליח, גינזבורסקי מפסיק את הסכם השכירות. כן כתב גינזבורסקי בזו הלשון "אבקש לא להציג לבנק צ'ק המיועד למחר ע"א 6372 מס' 2616". עוד ציין גינזבורסקי כי הצדדים יערכו ביניהם התחשבנות סופית, לרבות לגבי הציוד, בשבוע שלאחר מכן;

מכתב נוסף של גינזבורסקי מטעם טלנירי מיום 29.7.04 למרדכי אלמליח. במכתב צוין כי לא אפשרו לעובד של החברה לפרק 4 דודי שמש בשווי 15,000 ₪ ואם לא יאפשרו את פירוק הדודים יאלץ לקזז את עלותם מתוך חובות לעיריית רחובות ולחברת החשמל.

מכתב עורך דין מטעם טלנירי שבו נטען כי טלנירי עזבה את השכירות בהתאם להסכמות בינה ובין חברת אלמליח וכי הוסכם בין הצדדים, כי חברת אלמליח תשיב השיקים העתידיים שלא יוצגו לפירעון.

1. הגעתי למסקנה כי לא עלה בידי גינזבורסקי להוכיח את טענותיו בדבר כשלון תמורה, וזאת ממספר טעמים:

מהמסמכים שצירפו הנתבעים עולה, כי הסכם השכירות לא הסתיים בהסכמות בין הצדדים, אלא שנותרו ביניהם מחלוקות, שבעקבותיהן חברת אלמליח לא אפשרה לנתבעת 2 להוציא את מלוא הציוד. גם עולה מתוך המסמכים כי לא בוצעה התחשבנות סופית. בנסיבות אלו, אין בידי לאמץ את גרסתו של גינזבורסקי כי הסכם השכירות הסתיים בהסכמות לפיהן יושבו לו שלושת השיקים שנתן למרדכי. מהמסמכים גם עולה, כי באף שלב לא אישרה חברת אלמליח את טענותיו של גינזבורסקי, לרבות הטענה שלפיה היה עליה להשיב את השיקים ולא להגישם לפירעון. מכאן, שאין די בהעלאת הטענות על ידי גינזבורסקי כדי להוכיחן.

1. יתר על כן, מרדכי אלמליח הוא עד מהותי ורלוונטי אולם הנתבעים לא הביאוהו לעדות. יודגש, כי ניתנו לנתבעים מספר הזדמנויות לזמנו, אולם הם לא עשו כן. תחילה, הורתה סגנית הנשיאה, כבוד השופטת טויסטר, בהחלטה מיום 1.6.16, כי עליו לזמן עדים באמצעות בית המשפט. מהחלטה זו עולה, כי על הנתבעים לזמן את מרדכי אלמליח, אם הוא לא מעניין להתייצב לדיון ביוזמתו. במהלך דיון ההוכחות, ולמרות ההחלטה, נתתי לנתבעים הזדמנות נוספת לזמן את מרדכי. גם כאן הדגשתי, כי ניתן לזמן העד, גם אם הוא מסרב להגיע. בסופו של דבר, ההחלטה של הנתבעים היתה שלא לבקש מבית המשפט לזמן את מרדכי שהוא עד רלוונטי נדרש, ויהיו סיבותיהם אשר יהיו.
2. מכאן יש להניח, כי לו היה מרדכי אלמליח מוזמן לעדות, היתה עדותו משמשת לחובת הנתבעים, דווקא, ולא היה תומך בגרסת גינזבורסקי לעניין כשלון התמורה (לעניין זה ראו למשל, ע"א 548/78 פלונית נ' פלוני, לה(1) 736 (1980); ע"פ 5019/09 חליווה נ' מדינת ישראל (20.8.13); ע"א 3886/12 זאב שרון קבלנות בנין ועפר בע"מ נ' מנהל מע"מ (26.08.2014)).
3. לאור כל האמור, לא עלה בידי הנתבעים להוכיח כי חברת אלמליח אמנם התחייבה להשיב את שלושת השיקים וזאת משום שלא קיבלו תמורה בעדם, ומכאן שנדחית טענתם בדבר כשלון תמורה.

האם עלה בידי הנתבעים להוכיח כי התובעת אינה אוחזת כשורה?

1. יתר על כן, אף אם היתה מתקבלת טענת כשלון התמורה במלואה, הרי שאין כוחה של הטענה יפה כלפי אוחז כשורה (ע"א 82/444 בנק קונטיננטל בע"מ נ' שייקביץ, פ"ד לט(3) 113 (1985); ע"א 775/85 בנק לאומי לישראל בע"מ נ' ברוש מסחר בברזל בע"מ, פ"ד מב (1) 294 (1988)). כפי שיובהר להלן, לא עלה בידי הנתבעים להראות כי התובע אינו אוחז כשורה.
2. הנתבעים טענו לראשונה בדיון ההוכחות, וגם זאת באופן עקיף, כי התובעת אינה אוחזת כשורה בשיקים. לפי טענה זו, בנו של מרדכי אלמליח, שהוא "פושע", העביר השיקים לתובעת שהיא חברה לניכיון שיקים, וזאת בניגוד להסכמות, ולא הוכחו הנסיבות של העברת השיקים, לרבות קבלת תמורה בתום לב בעדם.
3. די בכך שטענה זו הועלתה לראשונה במהלך שמיעת ההוכחות כדי לדחותה בהיותה הרחבת חזית. לא ניתנה לתובעת הזדמנות להתייחס לטענה בתצהיריה ולהציג מסמכים להפרכתה.
4. למעלה מן הצורך, אתייחס גם לטענה לגופה.
5. התנאים לקביעת "אוחז כשורה" נקבעו בסעיפים 28 - 29 לפקודת השטרות [נוסח חדש]. בין היתר נקבעה חזקה כי אוחז השטר הוא אוחז כשורה, והנטל על הטוען כי אוחז השטר אינו אוחז כשורה להראות כי קיבל את השיק בתרמית או באי חוקיות. אם יעמוד בנטל זה, נטל הראיה חוזר לאוחז בשטר להראות כי פעל בתום לב ונתן תמורה בעד השיק.
6. הנתבעים טענו בהקשר זה טענות בעלמא, ללא ראשית ראיה, וממילא לא עלה בידיהם להוכיח כי סיחור השיקים לתובעת נעשה בתרמית או באי חוקיות. בהקשר זה, אין די בטענותיהם הכלליות כי הבן של אלמליח "הוא פושע", כדי לעמוד ביסודות הקבועים בחוק.

יתר על כן, בתצהיר עדות ראשית מטעם מנהל התובעת, יניב הרינג, מסר כי חברת אלמליח מסרה לתובעת את השטרות מושא התביעה, וכי התובעת פועלת לגבייתם במסגרת התחשבנות בין הצדדים. המדובר בשטרות סחירים לכל דבר ועניין. כן ציין, כי התובעת פנתה לנתבעים אולם הם לא שילמו את חובותיהם לפי השיקים שהוגשו לביצוע.

בעדותו, אישר מנהל התובעת כי התובעת עוסקת במסחר ובמימון, ובין היתר ברכישת חובות, והיא מקבלת שיקים ועוסקת בגבייתם. לטענתו, השיקים הגיעו אליו מחברת אלמליח, יחד עם שיקים נוספים בגין חובות לתובעת, וחברת אלמליח הסבה את השיקים לתובעת, לאחר שנתן לה כסף תמורתם.

1. אין בידי לדחות את טענת מנהל התובעת כי השיקים הגיעו אליו במהלך ניהול עסקי התובעת וכי נתנה תמורה בעדם, בהיעדר ראיה כלשהי לסתור העדות. למעשה, לא הובאה כל ראיה להפרכת גרסה זו, והנתבעים אף ציינו כי אין להם טענות כלפי התובעת, בהקשר זה.
2. מכאן, שלא עלה בידי הנתבעים להראות כי התובעת אינה אוחזת כשורה.

מימוש השיקים כלפי הערב

1. טענה נוספת שבפי הנתבעים היא, כי התובעת לא פנתה לנתבעת 2, שהיא חברה פעילה, קודם לביצוע השיקים מול הנתבע 1, וכי אין עליו לשאת בחוב.
2. גם טענה זו אין מקום לקבל.
3. לפי סעיף 57(ג) לפקודת השטרות, החיוב בחוב הנובע משיק הוא על החייב והערב יחדיו.
4. הנתבע 1 חתם כערב על שלושת השיקים של הנתבעת 2 שניתנו לחברת אלמליח במסגרת הסכם השכירות שביניהן. מכאן, כי החיוב בתשלום תמורתם חל על שני הנתבעים. ייתכן, כי היה ראוי לפנות קודם לנתבעת 2, אולם הלכה למעשה השיקים לא כובדו, ורק לאחר מכן הוגש ההליך בהוצאה לפועל. גם לאחר הגשת ההליך, הנתבעת 2 לא נטלה אחריות ולא שילמה את הסכומים הנדרשים, ומכאן שאין לה להלין אלא על עצמה. מכל מקום, הנתבע 1 חתם כערב על השיקים לבקשת אחיו, ולאחר ששקל את שיקוליו, ואין זה מעניינה של התובעת. ממילא, יכול הנתבע 1, לדרוש את נזקיו מהנתבעת 2 או מאחיו, אם יש לו טענות בהקשר זה, וזאת מבלי להביע כל עמדה בקשר לכך.

סוף דבר

1. לא עלה בידי הנתבעים להוכיח כי מתקיים טעם כלשהו שלא לבצע את השיקים שהגישה התובעת לביצוע. לא עלה בידיהם להוכיח כשלון תמורה בעסקה בין הנתבעת 2 ואלמליח. לא עלה בידי הנתבעים להפריך החזקה כי התובעת אוחזת כשורה.
2. הואיל ולא הופרכה החזקה שלפיה התובעת היא אוחזת כשורה, הרי לפי סעיף 37(2) לפקודת השטרות, אוחז השטר יכול לאכוף תשלומו על כל צד החב על פי השטר. לאחר שנדחו טענותיהם של הנתבעים בדבר כשלון תמורה, גם אם לא היה נקבע שהתובעת אוחזת כשורה, לא היה בכך כדי לשנות את התוצאה.
3. לפיכך, נדחית ההתנגדות לביצוע השיקים והתביעה מתקבלת במלואה. אני מורה על שפעול הליכי ההוצאה לפועל בתיק 27385-08-11.
4. לאור היחסים שבין הנתבע 1 והנתבעת 2, לא מצאתי מקום לחייב את הנתבע 1 בהוצאות. בהתחשב בסכום התביעה, תוצאתה, מספר הדיונים והימשכות ההליך, תישא הנתבעת 2 בהוצאות התובעת בסכום כולל של 4,000 ₪. הסכום ישולם תוך 30 ימים, ואם לא ישולם במועדו יישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק עד התשלום בפועל.

5129371467זכות ערעור לבית-המשפט המחוזי תוך 45 ימים.

המזכירות תמציא פסק הדין לצדדים.

ניתן היום, כ"ד שבט תשע"ז, 20 פברואר 2017, בהעדר הצדדים.