1. התובע, יליד 1968, נפגע בתאונת דרכים ביום 22.8.2010 אין מחלוקת בשאלת חבותה של הנתבעת, מבטחת הרכב, לפצות את התובע בגין נזקי גוף שנגרמו לו בתאונה, בהתאם לחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה-1975 (להלן: "חוק הפיצויים"). המחלוקת מתמקדת בשאלת הנזק שנגרם לתובע עקב פגיעתו בתאונה.

הנכות הרפואית

1. מטעם בית המשפט מונה מומחה בתחום האורטופדיה, ד"ר י' ליטוין. על פי הרשום בחוות הדעת, התובע נפגע בתאונת דרכים כנוסע ברכב בעת שרכב אחר פגע בו מאחור, פונה לבית החולים הדסה עין כרם, התלונן על כאבי צוואר וגב, נבדק ושוחרר לביתו. בהמשך טופל במסגרת קופת החולים. ביום 7.10.10, כחודש וחצי לאחר התאונה, קיים רישום ראשון לגבי תלונות בשתי הברכיים. בהמשך, הכאב התמקד בברך ימין. המומחה קבע כי לא נותרה נכות בגב, זאת נוכח היעדר ממצאים קליניים והדמתיים ולאור דבריו של התובע כי הסבל במישור זה הוא מועט. בנוגע לברך ימין קבע המומחה כי נותרה נכות בשיעור 10% בגין פגיעה במיניסקוס. המומחה פרט בחוות דעתו את ממצאיו ומסקנותיו בעניין זה והתייחס לקשר הסיבתי לתאונה, וכך כתב:

"הממצאים הקליניים וההדמיתיים הינם רלוונטיים לגבי ברך ימין. הן בדיקות קליניות והן מפוי SPECT מדגימים נזק למיניסקוס המדיאלי ברך ימין.

אומנם נכון כי חלף כחודש וחצי מתאריך התאונה עד למועד הופעת התלונות אך בהחלט יכול להיות כי כאבי עמוד השדרה היו חזקים יותר בתקופה הראשונה לאחר התאונה, לכן התובע התייחס יותר לבעיה זו.

בהמשך כנראה כאבי הברך התגברו כאשר כאבי עמוד שדרה פחתו ולכן התובע התמקד בבעיה זו. יכול גם להיות כי הפגיעה בתאונה גרמה תחילה לקרע קטן אשר עם הזמן התפתחה לקרע גדול יותר וזאת ללא שום קשר לפעילות כזו או אחרת".

1. הנתבעת טענה, כי התאונה בה נפגע התובע היתה קלה וכי לא הוכח קיומו של קשר סיבתי בין הנכות בברך לבין תאונת הדרכים. הנתבעת הפנתה למסמכים הרפואיים שאין בהם איזכור לפגיעה בברך בסמוך בתאונה ולבדיקת מיפוי עצמות שנערכה כחודש וחצי לאחר התאונה, שמלמדת לשיטתה שלא היתה פגיעה בברך ימין בתאונה. תלונה ספציפית לגבי ברך ימין מוצאים, לטענתה, במסמכים הרפואיים רק אחרי 3 חודשים.
2. לבקשת הנתבעת, זומן המומחה לחקירה על חוות דעתו. ב"כ הנתבעת הציג למומחה בדיקת מיפוי עצמות שנערכה ביום 29.9.2010, כ-5 שבועות לאחר התאונה, מסמך שלא עמד בפני המומחה בעת עריכת חוות הדעת. ממצאי הבדיקה הראו "קליטה מוגברת במשטחי ברכיים יותר משמאל, הממצאים נראים כשינויים אוסטוארטריטים, יתכן שילוב עם פוסטטראומתים בברך שמאל". המומחה התייחס למסמך זה וציין כי ניתן ללמוד ממנו שבאותו שלב התובע התלונן על כאבים בשתי הברכיים, כאשר בהמשך הכאב התמקד בברך ימין. המומחה העלה אפשרות שבהתחלה הקרע בברך ימין היה קטן ולכן המיפוי לא גילה אותו וציין כי רמת הדיוק היחסית של בדיקה זו אינה גבוהה. המומחה לא סבר שיש בממצאי הבדיקה שהוצגה לו כדי לשנות ממסקנותיו בחוות דעתו. המומחה שב והסביר כי העובדה שהתובע לא התלונן מיד לאחר התאונה על כאבים בברך אינה שוללת כי נפגע בברך בתאונה, שכן יתכן שמוקד הכאבים הראשוני בגב הפריע יותר בהתחלה ורק לאחר מכן החל התובע לחוש גם בכאבי הברכיים. כאמור, המומחה העלה אפשרות נוספת שהקרע בתחילה היה קטן, עם תמונה קלינית מינורית יותר, ועם הזמן גדל. המומחה הוסיף, כי על פי הבדיקות הקליניות שערך וההדמיה (מיפוי עצמות+spect מיום 10.1.11) קיים קרע במיניסקוס, הפגיעה מתאימה למנגנון התאונה ולא הוכח שהתובע סבל בעברו מבעיות ברכיים כלשהן. לפיכך, מצא המומחה לנכון לייחס את הממצאים לתאונה.
3. בנסיבות בהן חקירתו של המומחה לא הביאה לשינוי במסקנותיו וניתנו על ידו הסברים סדורים ומניחים את הדעת לקשר בין מצבו של התובע לבין תאונת הדרכים, איני מוצאת מקום להתערב בקביעותיו.
4. אשר על כן, יש לקבוע כי פגיעתו של התובע בתאונה הותירה נכות בשיעור 10% בגין קרע במיניסקוס.

נזק לא ממוני

1. בגין הנזק הלא ממוני יש לפסוק לתובע פיצוי בסך 16,313 ₪, על פי התקנות ובהתאם לנכות רפואית בשיעור 10%.

אבדן כושר השתכרות

1. התובע, בן 42 במועד התאונה ובן 46 כיום, עובד, לטענתו, מזה כ-30 שנים כפחח רכב במוסך "האחים נחמיה". התובע טען, כי מאז התאונה הוא אינו מצליח לתפקד בעבודתו כפי שתיפקד בעבר וכי הוא חושש למקום עבודתו. התובע ציין כי אין לו כישורים אחרים ואין לו השכלה פורמלית וביקש לקבוע כי נכותו התפקודית היא בשיעור 20%.
2. הנתבעת טענה, מנגד, כי התובע שב לתפקוד מלא ושכרו לא זו בלבד שלא נגרע מאז התאונה ועד היום, אלא אף עלה. הנתבעת הפנתה למסמך רפואי מיום 2.7.11 בו נרשמו "כאבים בברך ימנית לאחר משחק כדורגל אתמול" וביקשה ללמוד מכך כי התובע שב לתפקוד מלא, כולל לפעילות ספורטיבית, וכי לנכות הרפואית אין כל השלכה תפקודית.
3. התובע צרף לתצהירו תלושי שכר לחודשים יולי 2010 (חודש לפני התאונה) ועד ינואר 2011. על פי תלושי השכר הללו, שכרו של התובע קודם לתאונה עמד ע"ס של כ-5,800 ₪ לחודש (ברוטו בניכוי מס הכנסה) ולא נגרע במאום לאחר התאונה, גם לא בתקופת אי הכושר הנטענת. התובע לא הציג תלושי שכר המעידים על שכרו בתקופה שלאחר ינואר 2011 או על שכרו העדכני, אך מדוח רציפות ביטוח שהוגש על ידי הנתבעת עולה כי בשנת 2011, השנה שלאחר התאונה, לא נגרע שכרו, ובשנת 2013 שכרו של התובע אף עלה משמעותית (אם בשנת 2011 עמד שכרו השנתי על 71,413 ₪ ברוטו, הרי שבשנת 2013 עמד שכרו השנתי על 82,781 ₪ ברוטו וכן מצויין בשנה זו שכר נוסף בסך 13,273 ₪ מעבודה ב"רוטופלס בע"מ", חברה אחרת המצויה בבעלות מעסיקו). על מנת להשלים את התמונה יש לציין, כי על פי דו"ח רציפות ביטוח בשנת 2012 נראית ירידה בשכר, אלא שבשנה זו נפגע התובע, ככל הנראה, במרפקו. התובע לא הביא פרטים בנוגע לפגיעה זו, וכאמור אף לא הביא כל ראיה לשכרו לאחר חודש ינואר 2011, ולפיכך כל ספק בעניין זה פועל לרעתו.
4. מטעם התובע הובא לעדות מעסיקו, מר עוזי נחמיה, אשר טען בתצהיר עדותו הראשית כי תפקודו של התובע נפגע באופן משמעותי לאחר התאונה, תפוקתו פחתה "בלמעלה ממחצית" ולא משתלם להעסיקו, אך למרות זאת, כך נטען, הוא אינו מפטרו בשל ההיכרות רבת השנים ביניהם ומצבו הכלכלי של התובע. אין בידי לקבל את טענתו הגורפת של המעסיק לגבי תפקודו ותפוקתו של התובע ונראה היה כי הפריז בדבריו. על פי עדותו של המעסיק, במוסך הועסקו שני עובדים בלבד, התובע ועובד נוסף, ומצב דברים זה נמשך גם לאחר התאונה ועד היום. לו תפוקתו של התובע היתה פוחתת ביותר ממחצית, כטענת המעסיק, אין להניח שהתובע היה ממשיך לעבוד באותו היקף ובאותו שכר. הטענה שנשמעה לפיה לא פיטר את התובע "מרחמנות" גרידא (עמ' 16, שו' 2), אינה מתיישבת עם העלאת שכרו של התובע לאחר התאונה ועם העבודות הנוספות שהתובע מבצע, כעולה מדו"ח רציפות הביטוח ומעדותו של התובע עצמו, שאישר כי בנוסף לעבודתו במוסך עבד בשנים 2013-2012 גם במכירות ובשטיפת משרדים (עמ' 14, שו' 2-1).
5. כידוע, לא בהכרח קיימת זהות בין הנכות הרפואית לנכות התפקודית, ובין הנכות התפקודית לגריעה מכושר ההשתכרות (ע"א 3049/93 גירוגיסיאן נ' רמזי, פ"ד נב(3) 792; ע"א 8799/08 הסתדרות מדיצינית הדסה נ' פלוני (פורסם במאגרים)). מטבע הדברים, נודעת לנכות אורטופדית משמעות תפקודית, וככלל ניתן לומר כי קיימת זהות בין הנכות הרפואית לתפקודית, אך עדיין יש לבחון, על פי נסיבותיו הספציפיות של המקרה, את הפגיעה בכושר ההשתכרות.
6. בבוא בית המשפט לפסוק לנפגע פיצוי בגין הגריעה מכושר ההשתכרות שומה עליו לבחון את טיבה של הנכות, טיב עיסוקיו של הנפגע, מידת הסתגלותו לעבודה על אף נכותו ושיקולים כיוצא באלה הקשורים בכושר השתכרותו על אף מומו. ברי כי קורותיו של התובע מיום התאונה ועד מועד פסק הדין יש בהם להשליך וללמד בדבר אפשרות קיומה של הגבלה על כושר ההשתכרות (ר' ע"א 286/89 קז נ' המאגר הישראלי לביטוח רכב (פורסם במאגרים)).
7. בענייננו, ניתן להיווכח כי כיום, למעלה מ-4 שנים לאחר התאונה, ממשיך התובע לעבוד באותו מקום עבודה בו הוא עובד קרוב ל-30 שנה, ושכרו לא נגרע ואף עלה. יחד עם זאת, יש לקחת בחשבון כי לתובע צפויות עוד שנות עבודה רבות עד גיל פרישה ולא מובטחת לו קביעות במקום עבודתו הנוכחי (מוסך בבעלות פרטית). כן יש לקחת בחשבון את טיבה של הנכות – נכות אורטופדית בברך – על רקע עיסוקו של התובע, הכולל מרכיב פיסי ברור.
8. בהתחשב בכל הנתונים שלעיל, מסקנתי היא שיש לפסוק לתובע סכום גלובלי של 90,000 ₪ בגין הגריעה האפשרית מכושר השתכרות, לרבות אבדן זכויות סוציאליות. סכום זה משקף במעוגל פיצוי לפי 80% מהחישוב האקטוארי על פי נכות בשיעור 10% ושכר בגובה של כ-6,000 ₪, לו טען התובע בתצהירו (סעיף 30 לתצהיר).

הפסדי שכר - עבר

1. התובע טען בתצהירו כי לאחר התאונה לא עבד כחודשיים, ולאחר מכן במשך כ-5 חודשים החסיר ימי עבודה בהתאם לימי המחלה שנרשמו לו. יחד עם זאת, התובע אישר כי שכרו שולם לו במלואו על ידי המעסיק בכל אותה תקופה ואף ימי מחלה לא נוכו. גם המעסיק אישר בתצהירו ובחקירתו כי שכרו של התובע שולם במלואו ולא נוכו ימי מחלה.
2. על אף ששכרו של התובע לא נגרע בתקופת אי הכושר, ביקש ב"כ התובע בסיכומיו לפסוק לתובע סך של 14,530 ₪ בגין הפסדי שכר למשך חודשיים וחצי (בעדותו טען התובע לתקופה של חודשיים וחצי שבה לא עבד), שכן לטענתו המעביד מצפה לקבל החזר של סכום זה מהתובע. כן ביקש ב"כ התובע לפסוק פיצוי נוסף בגין העבר, שכן לטענתו אלמלא התאונה יכול היה התובע להשביח את שכרו.
3. לא מצאתי בסיס לפסוק פיצוי בגין הפסדי שכר לעבר. כאמור, בשנים שחלפו מאז התאונה שכרו של התובע לא נגרע ואף עלה, ולא הונח בסיס עובדתי מינימלי לטענה כי היה ביכולתו להשתכר יותר בתקופה זו אלמלא מומו. גם בתקופה הסמוכה לתאונה לא נגרם לתובע כל הפסד בפועל, שהרי שכרו שולם לו במלואו. על כך אוסיף שמהראיות שבאו לפניי לא שוכנעתי כי התובע אכן לא עבד במשך חודשיים (או חודשיים וחצי, כפי שטען מאוחר יותר) רצופים לאחר לתאונה, ויש בסיס לסבור כי לאחר התאונה שב התובע לעבודתו, גם אם אולי היה מוגבל יותר בעבודתו או שהחסיר פה ושם ימים או שעות עבודה, בגינם בחר המעביד שלא להפחית לו ימי מחלה. מסקנה זו נלמדת מעדותו של המעסיק: "כל הזמן הוא עובד. פצוע או לא פצוע תמיד הוא היה נאמן לעבודה ולכן גם שילמתי לו הכל" (עמ' 15, שו' 21); ובהמשך: "למה שיקבל פעמיים? אם יקבל מהביטוח את הכסף שלו הוא צריך להחזיר לי את הכסף שלי, נתתי לו על כל החודש מלא והוא לא עבד שבוע נניח, אז אמרתי לו שאם יקבל מהביטוח יחזיר לי" (עמ' 15, שו' 28-27). אין חולק, כי בתקופה הרלוונטית הוצאו לתובע תלושי שכר ועל פי הרשום בהם התובע עבד בפועל. לכך יש להוסיף כי בתחילה התלונן התובע על כאבי גב וצוואר בלבד ואילו הכאבים בברך, בגינם נקבעה לו נכות בסופו של יום, התעוררו בשלב מאוחר יותר. גם דברים שאמר התובע בעדותו מחזקים את מסקנתי האמורה. התובע טען בתצהירו כי ייאלץ להחזיר כספים למעסיקו, אך כאשר נשאל לעניין זה בחקירתו, שב ואמר כי הוא לא אמור להחזיר כספים למעסיק ואף תמה על כך: "למה שאני אחזיר למעביד את הכספים?" (עמ' 12, שו' 30 – עמ' 13, שו' 4) כאשר נתבקשה התייחסותו של המעסיק לדברי התובע, ענה זה: "אז שלא יחזיר" (עמ' 16, שו' 2). הנה כי כן, מהראיות שבאו לפניי מתבקשת יותר המסקנה כי התובע עבד למעשה והשכר ששולם לו היה בגין עבודתו, מאשר המסקנה ההפוכה. לכך יש להוסיף, שעל פי עדותו של התובע עצמו, אין בכוונתו להחזיר כל סכום למעסיק. אשר על כן, אין לפסוק לתובע כל פיצוי בגין הפסדי שכר בעבר.

הוצאות

1. בגין הוצאות הכרוכות בפנייה לטיפולים רפואיים, לרבות השתתפות עצמית ונסיעות לטיפולים, יש לפסוק לתובע סך של 2,000 ₪. התובע טען להוצאות עתידיות בסך של 20,000 ₪ בשל הסיכוי שיצטרך התערבות ניתוחית וטיפולים נוספים בעתיד. לעניין זה לא באה כל התייחסות מצד המומחה מטעם בית המשפט. בחוות הדעת לא מוזכר הצורך בניתוח עתידי וב"כ התובע לא מצא לנכון לשאול את המומחה לעניין זה בחקירתו. אשר על כן, אין לפסוק כל סכום בגין טיפולים עתידיים.

עזרת הזולת

1. התובע טען בתצהירו, כי בתקופת אי הכושר נעזר באשתו, שסעדה אותו ועזרה לו בפעולות הפשוטות ביותר, וכל מטלות הבית נפלו על כתפיה. התובע לא תמך טענותיו לגבי עזרת צד ג' בראיה כלשהי ואשתו לא הובאה לעדות מטעמו. כמו כן, אופי פגיעתו של התובע על פניו לא הצריך עזרה רבה במישור האישי. יחד עם זאת, ובהתחשב באפשרות שהתובע נזקק או יזדקק לעזרה, בעיקר בהרמה ובהובלת משאות כבדים, אני פוסקת לתובע סך של 2,000 ₪, בגין עזרה בעבר ובעתיד.

ניכויים

1. הנתבעת טענה כי מסכום הפיצוי יש לנכות ניכוי רעיוני של דמי פגיעה ושל מענק נכות. אין חולק כי התובע פנה למוסד לביטוח לאומי בתביעה לתשלום דמי פגיעה רק ביום 27.1.13, ותביעתו נדחתה בשל השיהוי בהגשתה (ר' מסמכי המל"ל שהוגשו מטעם הנתבעת כחלק מראיותיה). הנתבעת טענה כי היא זכאית לניכוי הסכום שהיה משולם לתובע לו היה פונה במועד, מאחר והתובע לא פעל להקטנת נזקו.
2. ב"כ התובע טען בסיכומי התשובה שאין לנכות מענק נכות שכן התובע פנה למל"ל ונקבע כי לא נותרה לו נכות כתוצאה מהתאונה ולפיכך לא קיבל מענק נכות. לעניין דמי הפגיעה טען ב"כ התובע כי משעה שאין המדובר ברכב מעביד, אין לבצע ניכוי.
3. אכן, מענק נכות רעיוני אין לנכות שכן המוסד לביטוח לאומי קבע כי לתובע לא נותרה נכות עקב התאונה ובהתאם לא ניתן לו מענק נכות. כמו כן צודק ב"כ התובע בטענתו כי כאשר מדובר ברכב שאינו של המעביד אין מקום לבצע ניכוי. ואולם, לא הובהר על מה נסמכה טענתו זו של ב"כ התובע לפיה אין המדובר ברכב מעביד. מדובר בעניין עובדתי שהצדדים לא מצאו לנכון לבררו עד תום, ומהראיות המצויות בתיק עולה לכאורה כי דווקא מדובר ברכב המעביד (ר' חוו"ד שמאי בה נרשם כי הבעלים של הרכב הוא המעביד, פוליסת הביטוח שהוצאה על שם המעביד ועדותו של המעביד בעמ' 14, שו' 25, שם ציין כי מדובר ברכבו שלו). מכל מקום, במקרה דנן איני רואה צורך להכריע בשאלה זו, שכן נוכח קביעתי שלעיל, לפיה התובע עבד למעשה בתקופה הסמוכה לפגיעה וקיבל שכר עבודה בגין כל אותה תקופה, הרי שלא היה זכאי ממילא לתבוע דמי פגיעה (ולמצער, לא הוכח אחרת), ולפיכך גם אין לקזז דמי פגיעה רעיוניים.

סוף דבר

1. נוכח כל האמור, הנתבעת תשלם לתובע את הסכומים הבאים:
2. נזק לא ממוני- 16,313 ₪;
3. אבדן כושר השתכרות- 90,000 ₪;
4. הוצאות- 2,000 ₪;
5. עזרת הזולת- 2,000 ₪;

_______

סה"כ 110,313 ₪.

בנוסף, תישא הנתבעת בהוצאות ההליך וכן בשכ"ט עו"ד בסך 16,922 ₪.

ניתן היום, י"ט כסלו תשע"ה, 11 דצמבר 2014, בהיעדר הצדדים.

המזכירות תשלח העתק פסק הדין לב"כ הצדדים.