א. הערעור שבפנינו הוא על הכרעת הדין של בית משפט השלום בחיפה (סגנית הנשיא, כב' השופטת א. קנטור) מיום 20.5.13, בת.פ. 34043-08-11, לפיה הורשע המערער בשתי העבירות אשר יוחסו לו בכתב האישום שהוגש נגדו – אי-הגשת דו"ח במועד על הכנסותיו, הן לשנת המס 2006 והן לשנת המס 2007.

הערעור הוא גם על גזר דינו של בית משפט קמא שניתן ביום 19.6.2013, ולפיו נדון המערער למאסר על תנאי לתקופה של 6 חודשים, למשך שלוש שנים, והוטל עליו תשלום קנס בסך 7,500 ₪ או 75 ימי מאסר תמורתו. ניתנה אפשרות למערער לשלם את הקנס ב-15 תשלומים חודשיים.

ב. העובדות הצריכות לענין הינן בתמצית אלה:

ביום 18.8.11 הגישה המשיבה כתב אישום כנגד המערער, יליד שנת 1949. בעובדות כתב האישום נטען, שבשנות המס הרלוונטיות לאישום (2006+2007), היה המערער תושב ישראל ובעל משרד למתן שירותי עריכת דין.

המערער חייב היה לפי סעיף 131 לפקודת מס הכנסה (נוסח חדש), התשכ"א-1961 (להלן: "הפקודה") למסור דו"ח על הכנסותיו בכל שנת מס, במועד הקבוע בסעיף 132 לפקודה. ואולם, המערער, ללא סיבה מספקת, לא הגיש במועד את הדו"חות לשנות המס הנ"ל, ובכך ביצע, לפי טענת המשיבה, שתי עבירות של אי-הגשת דו"ח במועד לפי סעיף 216 (4) של הפקודה.

ג. בישיבה שהתקיימה בפני בית משפט קמא ביום 15.12.11, אישר אמנם המערער שהוא לא הגיש את הדו"חות, אך הודיע שהוא כופר בשאר העובדות שבכתב האישום.

לנוכח כפירתו של המערער, נפרשה מסכת הראיות בפני בית משפט קמא.

בתום פרשת התביעה, שבה העידו בפני בית משפט קמא מר איציק אמסלם, ראש ענף עבירות בסיסיות, עמ' 4-8 לפרוט', (ביום 21.6.12), וכן מר אילן הרשברג חוקר במס הכנסה שגבה את הודעת המערער מיום 4.5.12, מוצג ת/2 (עמ' 11-12 לפרוט'), טען המערער, שאין עליו להשיב לאשמה, משום שלא נשמעה עדות כלשהי על כך שהסיבה לאי-הגשת הדו"חות לא היתה מספקת. לטעמו, האמירה היחידה שנשמעה בענין זה מפי עד התביעה מר איציק אמסלם (ראש ענף עבירות בסיסיות), בעמ' 5 לפרוט', איננה מספקת.

ד. בית משפט קמא בהחלטתו מיום 28.6.12, עמ' 13 לפרוט', דחה את טענת המערער, קבע שעל פניו הוכיחה המשיבה את טענתה כי הסיבה לאי-הגשת הדו"חות אינה מספקת, ולפיכך, נקבע המשך הדיון לשמיעת פרשת ההגנה, וזו אכן נשמעה בפני בית משפט קמא. המערער העיד בישיבת בית המשפט מיום 15.4.2013, עמ' 16 עד 24 לפרוט', וביום 24.4.13, נשמעה עדות רואה החשבון מר מרדכי גלנטי כעד הגנה מטעם המערער, עמ' 25-28 לפרוט'

ה. לאחר שנשמעו סיכומיהם בעל-פה של שני הצדדים, ניתנה ביום 20.5.13, הכרעת הדין בה קבע בית משפט קמא, כי עובדות כתב האישום הוכחו מעבר לספק סביר.

אין מחלוקת עובדתית, כך קבע בית משפט קמא, שלא הוגשו הדו"חות שהיה על המערער להגישם לשנות המס 2006 ו-2007, והנטל המופחת הנדרש מן המשיבה הורם על ידה משהוכיחה כי סיבה לא מספקת היא שהביאה למחדלו של המערער.

ו. בית משפט קמא קבע, כי המערער, מצידו, לא הציג כל ראיה שתבסס את טענתו לפיה תקלה במערכת הנהלת החשבונות הממוחשבת שלו היא אשר מנעה ממנו באופן בלעדי, להגיש את הדו"חות ומהווה סיבה מספקת (כאמור בסעיף 216 של הפקודה) לאי-הגשת הדו"חות נשוא כתב האישום. מכאן מסקנת בית משפט קמא שהמערער לא ביסס ספק סביר בגירסת המשיבה.

ז. בית משפט קמא הוסיף, שדווקא מגירסת המערער עצמו עולה, שגם אם אכן התגלתה תקלה במערכת הנהלת החשבונות הממוחשבת, שמנעה ממנו באופן בלעדי להגיש את הדו"חות נשוא כתב האישום, הרי שהמערער עצמו לא פעל לשמירת הוראות הדין ביחס לגיבוי החומר החשבונאי הממוחשב.

ח. מוסיף בית משפט קמא, שעד התביעה, מר איציק אמסלם, העיד שהמערער דיווח כי נמחק לו הדיסק והוא אף כתב מכתב לרכזת החולייה, אך מחיקה איננה סיבה לאי-הגשת דו"חות (עמ' 5 לפרוט').

מציין בית משפט קמא, שדבריו של עד התביעה מר אמסלם, בשילוב עם תעודת עובד הציבור ממע"מ (מ/1) ממנה עולה, כי המערער כן דיווח למע"מ על הכנסותיו ומחזורו במועדים הרלוונטיים, מאפשרים לקבוע, כי המדינה עמדה בנטל הבאת הראיה לכך שאכן למערער לא היתה סיבה מספקת לאי הגשת הדו"חות.

ט. מכאן עבר בית משפט קמא לבחון האם הביא המערער ראיה לסתור. מסקנת בית משפט קמא היתה שעדות המערער דווקא מחזקת את גירסת המדינה.

בפני בית משפט קמא העיד המערער על כך שמצבו הכלכלי הורע במהלך השנים מחמת גירושיו שהביאו לטענתו לתשלומי מזונות גבוהים, וכן נפגע מצב בריאותו, כל אלה גרמו להקטנת הכנסותיו באופן משמעותי, ועקב מצבו הכלכלי הקשה אף עבר להתגורר במשרדו כשלוש שנים ומחצה, ובסופו של דבר לאחר שהוכרז כפושט רגל נאלץ לוותר על רשיון עריכת הדין.

לפי עדות המערער, בפני בית משפט קמא, נוכח מצבו הכלכלי הגרוע, לא היתה לו אפשרות כלכלית לשדרג את מערכת החשבונות הממוחשבת שלו בשם "עודכנית", ובמערכת הממוחשבת המיושנת שהיתה לו, התגלו, לטענתו, תקלות שמנעו ממנו את הגשת הדו"ח.

י. מציין בית משפט קמא בהכרעת הדין, שהמערער לא הביא כל ראיה לכך שפניותיו לגורמים אליהם פנה, לדבריו, לתיקון התקלה הנטענת קיבלו את המענה שהמערער טוען שקיבל, משמע: קביעה שלא ניתן לתקן את התקלות, או שקיבל הנחיות כלשהן כיצד עליו לפעול.

מוסיף בית משפט קמא, שגם אם היתה תקלה בתוכנה, הרי היא היתה רלוונטית לגבי הדיווח למע"מ עבור ינואר – פברואר 2006. מעדות המערער עולה, כי למעט התקלה הנקודתית לענין חישוב המע"מ לחודשים ינואר – פברואר 2006, התקלה הבאה שהתגלתה היתה בספטמבר 2007. לא עולה מדברי המערער כי היה מדובר בתקלה נמשכת, ומכאן שעובר לספטמבר 2007 לא היתה, לפי קביעת בית משפט קמא, מניעה מבחינת המערער להגיש במועד את הדו"ח נשוא שנת 2006, משהמערער לא היה מוּדע לכל תקלה ביחס לשנת 2006 (פיסקה 22 בהכרעת הדין של בית משפט קמא).

יא. בית משפט קמא גם ציין, כי המערער העיד שפנה ל"עודכנית", וכי הוא קיים שיחות עם "עודכנית" או "ביזנס נט" (שהוא הגוף שמעביר את הנתונים מהוצל"פ) ודיווח שחסרים לו קבצים. התשובה שהמערער קיבל, לדבריו, היתה שהחומר לא ישוחזר (עמ' 19 לפרוט'), ואולם, גם לגבי טענה זו לא הובאה ראיה לביסוס טענת המערער.

יב. עוד מציין בית משפט קמא, שלא הוכח מתי אירעה אותה תקלה שלטענת המערער מהווה סיבה מספקת לאי-הגשת הדו"חות ובאילו תאריכים, אם בכלל, אירעו התקלות. גם אין אינדיקציה שהמערער פעל כדי לתקן את הטעון תיקון. למעשה, רק כשנחקר המערער ביום 16.2.09, אצל פקיד השומה, הוא הסביר לראשונה את פשר הימנעותו מהגשת הדו"חות נשוא כתב האישום. המערער אף לא פנה מיוזמתו, מיד כשנודע לו דבר התקלה, לכאורה, לפקיד השומה, כפי שניתן היה לצפות, כך מציין בית משפט קמא, מנישום סביר.

בית משפט קמא מעיר, שאם אכן פעל המערער, כדבריו, לתיקון התקלה ניתן היה לצפות כי יפנה למשיבה, במקביל, כדי לעדכנה בעניין התקלה, מה גם שהמערער עבד כעורך דין, ניהל משרד שנים לא מעטות, והיה מוּדע, כך ניתן להניח, לחובות המוטלות עליו אל מול רשויות מע"מ.

יג. מוסיף בית משפט קמא, כי המערער אישר בעדותו שדיווח למע"מ, אך לדבריו היה על פקיד השומה להשתמש בזמינות גישתו למחשבי מע"מ ולערוך שומה למיטב השפיטה כפי שעשו במע"מ, ואולם, בהמשך עדותו טען המערער, שיש הבדל בין ההוצאות במע"מ לבין מס הכנסה, ולכן הוא לא דיווח למשיבה (עמ' 21 לפרוט').

המערער גם לא פנה לפקיד השומה בבקשה להארכת מועד, הואיל ולדעתו בבקשה להארכת מועד יש לתת הצהרה עד מתי יוכל הנישום להגיש את הדו"ח, ואילו המערער לא יכול היה להגיש את הדו"חות בכל מועד שהוא.

מציין בית משפט קמא שמדברי המערער עולה, כי למעשה לא היה לו כל אינטרס לפנות למשיבה ולהודיע על תקלה, היות ולדבריו גם אם היתה נערכת לו שומה למיטב השפיטה, היתה זו מצטרפת לתביעות החוב שהוגשו נגדו בתיק פשיטת הרגל שלו (עמ' 21 לפרוט').

יד. בית משפט קמא מוסיף, שהמערער אישר שבמשרדו נמצאו קלסרים ובהם העתקי חשבוניות (הוצאות והכנסות), אך לדבריו הוא היה צריך לפנות את המשרד ואלה נגרסו על ידי המשכיר. לדברי המערער לא היתה לו אפשרות לקחת אותם, ולא זו בלבד שהמערער לא שמר את חומר הבסיס להנהלת החשבונות, אלא גם אישר בחקירה נגדית כי לא היה לו גיבוי (עמ' 23 לפרוט').

בית משפט קמא מעיר, שהמערער נמנע מלהעיד את המשכיר, שלטענתו, גרס את החומר הנ"ל, ואף עובדה זאת אומרת דרשני.

טו. בית משפט קמא מפנה לאמור בהוראות מס הכנסה (ניהול פנקסי חשבונות) התשל"ג-1973, סעיף 25 (ו) (2), לפיו יש לעשות גיבוי למערכת חשבונות ממוחשבת. הימנעות המערער משמירת גיבוי זמין, כנדרש ממנו, מחזקת, כך כותב בית משפט קמא, את קיומו של היסוד השלילי בעבירה המיוחסת למערער, משמע, הִעדר קיומה של סיבה מספקת לאי-הגשת הדו"ח.

טז. גם אם נכונה הטענה שהיתה תקלה במחשב, ובית משפט קמא מציין שטענה זו לא נתמכה בראיה ממשית כשלעצמה, הרי שהמערער במחדלו הביא לכך שלא ניתן היה לשחזר נתונים עקב הפרת ההוראות המחייבות בנוגע לגיבוי מערכת חשבונות ממוחשבת, משמע, המערער במחדלו הביא לכך שלא ניתן היה לשחזר נתונים עקב הפרת ההוראות דלעיל, וממילא לא להגיש את הדו"חות כנדרש (פיסקה 30 בהכרעת הדין).

יז. בית משפט קמא מוסיף, שהימנעותו של המערער מלפנות במהלך השנים 2007-2009 אל פקיד השומה, לאחר שגילה את דבר התקלה במערכת החשבונות הממוחשבת שלו (אלא רק בשנת 2009 כשזומן לפקיד השומה בגין אי-הגשת הדו"חות), מחזקת את המסקנה כי המערער לא פעל כנישום סביר, ולמעשה לא היה לו תמריץ לנהוג כך, הואיל ולדבריו, ממילא היתה השומה מצטרפת לתביעות חוב אחרות כנגדו.

יח. באשר לעד ההגנה מס' 2 רואה החשבון מר גלנטי, מציין בית משפט קמא, כי הוא העיד רק לגבי טעות לכאורה שגילה והמתייחסת לחודשים ספציפיים ינואר – פברואר 2006, כשמהות הטעות היתה שהתוכנה נתנה חישוב מע"מ של 15% במקום 17%, כשבמועד הגשת הדו"ח של שנת 2006, נודע לו לדבריו אודות מחיקת הנתונים. ואולם עד זה לא העיד לגבי הטעות אותה גילה המערער, כטענתו, בספטמבר 2007 (בהכרעת הדין, עמ' 40 רישא מופיע ספטמבר 2009, אך ברור שזו טעות סופר).

בית משפט קמא מציין, שהן המערער והן רואה החשבון גלנטי לא טענו כי התקלה היתה מתמשכת, ולא נקודתית, ורואה החשבון גלנטי לא התייחס לתקלה שהמערער לטענתו, גילה רק בספטמבר 2007.

יט. מסקנת בית משפט קמא היתה, שלא הוכח כי לנאשם היתה תקלה במערכת החשבונות שמנעה ממנו להגיש את הדו"חות נשוא כתב האישום, ומציין שגם אם היתה מוכחת טענת המערער לענין זה, הרי בית המשפט לא שוכנע שהמערער פעל כפי שנישום סביר היה נוהג בנסיבות הענין, הן לענין שמירת הגיבוי של החומר החשבונאי והן לענין הימנעותו מלפנות לפקיד השומה על מנת להודיע שייבצר ממנו לדווח על הכנסותיו לשנים הרלוונטיות לכתב האישום, וכדי למצוא דרכים אחרות כדי לשום אותו.

בית משפט קמא שוכנע, שהמדינה הוכיחה את עובדות כתב האישום מעבר לספק סביר ולפיכך הרשיע את המערער בעבירות שיוחסו לו בכתב האישום.

כ. לאחר שימוע הכרעת הדין ביקש המערער כי בית המשפט יורה על הזמנת תסקיר שירות המבחן, לרבות התייחסות למבחן ללא הרשעה, בציינו כי הוא מובטל מזה שבעה חודשים, ואם לא יחודש רשיון עריכת הדין שלו לא יהא לו מקור פרנסה, ולכן המשמעות של הרשעה מבחינתו היא קשה.

ב"כ המשיבה התנגדה לתסקיר, וציינה, כי המערער הוא שבחר להגיש בקשה להישפט, ומשכך, נטל את הסיכון כי יורשע בדין.

בית משפט קמא, בהחלטתו מיום 20.5.13, ציין כי התאפשר למערער לפנות להליך של קנס מינהלי, אך המערער בחר שלא לעשות כן והודיע על כוונתו להישפט תוך שהוא כופר בעובדות כתב האישום. המערער הורשע לאחר שמיעת הוכחות ולאחר שנטל את הסיכון שתוצאות ההליך עלולות להיות לא רק זיכוי אלא גם הרשעה, ובנוסף גם ציין בית משפט קמא שנקבעו בהכרעת הדין קביעות עובדתיות בנוגע להתנהלותו של המערער.

בית משפט קמא לא מצא שקיימת הצדקה להורות על ביטול ההרשעה, או על הפניית המערער לקבלת תסקיר שירות המבחן והוסיף שאת נסיבותיו האישיות יוכל המערער להציג במסגרת טיעוניו לעונש ולגבותם במסמכים רלוונטיים.

כא. בטיעונים לעונש מיום 19.6.13, ציינה ב"כ המשיבה שאין למערער הרשעות קודמות בעבירות מס הכנסה, ובכלל, וכי כתב האישום הוגש נוכח בקשת המערער להישפט, לאחר שהוטל עליו קנס מינהלי בגין אי הגשת הדו"חות במועד לשנות המס 2006-2007.

ב"כ המשיבה התייחסה לחומרת העבירות בציינה כי חומרה יתרה מצויה בכך שמדובר בנאשם שהוא עורך דין במקצועו, וביקשה להטיל על המערער עונש מאסר בפועל בעבודות שירות, מאסר על תנאי וקנס, והוסיפה שהקנס המינהלי בגין כל דו"ח שלא הוגש במועד הוא 8,500 ₪.

כב. המערער ציין, שהוא מצוי בפשיטת רגל, מצבו הכלכלי גרוע מאז שנסגר משרדו, ומסר כי עבר אירוע מוחי ואירוע לב. לדבריו, עבד במשרד עורכי דין עד ספטמבר 2012, ואזי פוטר, ומאז אוקטובר 2012 קיבל קיצבת אבטלה. עוד הוסיף שבפועל הסתיימה התקופה בה קיבל קיצבת האבטלה (שעמדה על סך כ-4,000 ₪ לחודש), ולפיכך, הוא הגיש תביעה להבטחת הכנסה שעומדת על כ-2,000 ₪ לחודש, משלא הצליח למצוא עבודה חדשה למרות שטרח לחפש ללא הפסק.

המערער הוסיף, כי בנסיבות אלה לא היה לו כל סיכוי להצליח לשלם את הקנס המינהלי. לא בזמן שזה הוטל וגם לא לאורך הליכי פשיטת הרגל.

כג. המערער הוסיף, שהמשיבה איננה מפיקה כל תועלת מאישום זה, וגם אין צורך להרתיעו שהרי מדובר באירוע נקודתי חד פעמי ומיד לאחר השנים 2006-2007 הוא הגיש ומגיש דו"חות כסדרם.

לטענת המערער, הוא פעל בתום לב מוחלט, והסתמך על דבריו של רואה החשבון גלנטי, שהלה אינו יכול לעזור לו להגיש את הדו"חות. המערער תוהה כיצד הוא יכול היה להגיש את הדו"חות אם רואה החשבון האמון עליו אומר לו שהוא לא יכול להגיש את הדו"ח. המערער הדגיש, שבהליכי פשיטת הרגל הוא איבד את משלח ידו, ומטה לחמו, התפרקה הזוגיות שלו, והוא מתגורר בבדידות בדירת חדר שכורה.

כד. לטענתו בפועל גם לא נגרם כל נזק לאוצר המדינה מאי הגשת הדו"ח, הואיל וחוב מס הכנסה היה מצטרף לסכום שבתביעת החוב. המערער גם ביקש שלא להטיל עליו עבודת שירות הואיל ועליו למצוא מקור הכנסה למחייתו, וכן ביקש שלא להטיל עליו קנס הואיל והוא לא יוכל לשלמו ובקשתו היא, כי בית המשפט יסתפק בעצם הרשעתו.

כה. בגזר הדין ציין בית משפט קמא, שאין הרשעות קודמות לחובת המערער, וכי אין ספק שהרשעה של עורך דין או של מי שמתעתד לחזור ולעסוק במקצוע, היא סנקציה חמורה באופן מיוחד המשליכה באופן ישיר על אפשרותו לעסוק במקצועו. עוד ציין בית משפט קמא, כי המערער הציג נסיבות אישיות המצדיקות התחשבות ולכן, החליט שלא לגזור על המערער מאסר לריצוי בפועל, גם לא בעבודות שירות אלא עונש מרתיע צופה פני עתיד.

באשר לקנס, החליט בית משפט קמא, שאין סיבה שלא להטיל קנס למרות מצבו הכלכלי הקשה של המערער. כנסיבה לחומרה ציין בית משפט קמא שהמחדלים נשוא כתב האישום לא הוסרו, ולא הובאה ראיה אחרת, ויש בכך משום נסיבה לחומרה ולפיכך הטיל בית משפט קמא על המערער את העונשים שפירטנו בפתח דברינו.

כו. בהודעת הערעור טוען המערער, כי שגה בית משפט קמא כשדחה את עתירתו לקבוע שאין עליו להשיב לאשמה. לטענתו, לא הוכח על ידי המדינה, בשלב בו הכריזה כי אלה עדיה, מרכיב מהותי בכתב האישום (הטענה לפיה: "הנאשם, בלי סיבה מספקת, לא הגיש במועד את הדו"חות לשנת המס 2006 ו-2007"), והחובה להוכיח כי הסיבה אינה מספקת מוטלת על המדינה.

לטענת המערער, בנסיבות אותן פירט בהודעתו (ת/2), ושהיו בפני בית משפט קמא במועד סיום הבאת ראיות המדינה, לא ניתן היה לצפות מאדם סביר כי ינהג באופן אחר מאשר האופן בו נהג המערער ובכלל זה המשך דיווחיו למע"מ, והגשת דו"חות ברצף לפקיד השומה לשנים 2008 ואילך.

כז. לטענת המערער האישום שעמד בפני בית משפט קמא לא היה על כך שהוא לא ניהל פנקסי חשבונות בהתאם להוראות המנהל, וכי השאלה האם הוא נקט באמצעים סבירים, מתייחסת למועד בו נמנע ממנו להגיש את הדו"ח (כשהנתונים מחוקים ואין בידיו גיבוי כלשהו) ולא אם היה עליו לעשות, במועד מוקדם יותר, גיבוי באופן שהיה אולי מאפשר את שיחזור הנתונים שנמחקו.

כח. גם אין לקבל לטענת המערער, את הטרוניה על כך שהוא לא יידע את פקיד השומה על המצב שנוצר, שהרי חובה מעין זו אינה קיימת בספר החוקים ויש להביא בחשבון את הסיטואציה הנפשית בה הוא נמצא, משמע, הוחל כנגדו בהליכים להכריז עליו כפושט רגל, הוא פרש מלשכת עורכי הדין, ניטל ממנו משלח ידו והוא סגר את משרדו.

כט. טוען המערער, כי במועד בו סיימה המשיבה להביא את ראיותיה לא היו בפני בית משפט קמא לא עדות המערער (שאליבא דבית משפט קמא מחזקת את גירסת המדינה), לא סוגיית הגיבוי והעדרו, לא הימנעותו מלהביא עדים והמשקל שייחס לכך בית משפט קמא, לא עדות רואה החשבון גלנטי שגם ממנה הסיק בית משפט קמא, לטענת המערער, מסקנות שווא, ולא עובדות אחרות המוזכרות על ידי בית משפט קמא כנימוקים להרשעת המערער. לכן, כך טוען המערער, בסיום הבאת ראיות המדינה לא היתה בפני בית משפט קמא, ראיה, אף לא לכאורית לכך שלא היתה סיבה מספקת להגשת דו"חות המערער לשנים 2006-2007. לכן, היה על בית משפט קמא לזכות את המערער באותו מועד.

ל. נטען בערעור, שבית משפט קמא מביא בפסק דינו את עובדת דיווחי המערער למע"מ על מלוא הכנסותיו ומחזורו במועדים הרלוונטיים, וזאת כראיה לכך שלא היתה למערער סיבה מספקת לאי-הגשת דו"חות. ואולם, כך טוען המערער, המועדים הרלוונטיים לדיווח למע"מ לשנת המס 2006 היו בשנת 2006, בעוד שהתקלה התגלתה, כך נטען, בדיעבד בסתיו 2007, לגבי תקופה שחלקה בשנת 2006.

עוד טוען המערער, שהמועדים הרלוונטיים לדיווח למע"מ לגבי שנת המס 2007, באשר לתקופה שעד אוגוסט 2007 ועד בכלל, היו גם הם בטרם אירעה והתגלתה התקלה, ואילו הדיווחים לגבי יתרת שנת 2007 בוצעו לאחר שהוכנסו חשבוניות על סך 1 ₪, במקום החשבוניות ה"אבודות", והמערער המשיך להוציא חשבוניות תקינות עבור התקבולים עד סוף שנת 2007.

לא. בנוסף טוען המערער, שבעדותו הוא מנה מקצת בלבד מן ההבדלים אשר בין דיווח למע"מ לבין דיווח למס הכנסה – הבדלים שמנעו את הגשת הדו"חות למס הכנסה למרות הימצאותם של נתונים באשר לריכוז ההוצאות החייבות במע"מ, אך הִעדרן של הוצאות שאינן חייבות במע"מ, והבדל בהיקף ההכרה בחלק מן ההוצאות שדווחו בדו"חות המע"מ במלואן.

לטענת המערער, הנתונים הדרושים מצויים במלואם בידי המשיבה, וזאת בוודאי מאז חקירתו ה"אזרחית" אצל פקיד השומה. הטלת הקנסות המינהליים, ואי-השימוש בנתונים לצורך הוצאת שומה לפי מיטב השפיטה, מעצימה, לדעת המערער, את טענתו שכל ההליך לא נועד אלא להתעמר בו.

לב. מוסיף המערער, שהוא מעולם לא טען שיש קשר בין תקלת התוכנה שהופיעה בחודשים ינואר – פברואר 2006, לבין התקלה שבעטיה נמחקו הנתונים מן המערכת הממוחשבת שלו, והוא אף לא טען שמדובר בתקלה נמשכת, אלא שהוא הביא עובדה זו רק כדי להצביע על קיומן של תקלות בתוכנה.

לג. לטענת המערער, שגה בית משפט קמא בקביעתו ובמסקנתו שהוא לא הביא "כל ראיה" לביסוס טענתו לפיה תקלה במערכת הנהלת החשבונות הממוחשבת היא שמנעה ממנו להגיש את הדו"חות. מציין המערער, שעדותו לא נסתרה ולא הופרכה, והמשיבה מעולם לא ביקשה לבדוק את המחשב ואת נכונות טיעוניו.

כמו כן טעה בית משפט קמא, לדעת המערער, במסקנתו לפיה לא הביא המערער "כל ראיה" לביסוס טענתו, כי אכן פנה אל הגורמים, שלדבריו הוא פנה אליהם כדי לתקן את התקלה, ושפניותיו נתקבלו. המערער מוסיף, שעדותו לא הופרכה, ושרוב המוצגים הומצאו לבית המשפט יחד עם אישור העברתם בפקס במועד הרשום בהם.

לד. באשר לדברי בית משפט קמא, שזקף לחובת המערער את הימנעותו מלזמן עדים מחברת "עודכנית" טוען המערער, שלא נותר בעדותו דבר בלתי ברור שהיה בו כדי לחייב הזמנת עדים נוספים, מה גם שלא היה ביכולתו לשאת בהוצאות העדים, והאיסור עליו כפושט רגל ליטול על עצמו התחייבויות חדשות.

לה. עוד טוען המערער, כי שגה בית משפט קמא במסקנתו שלא היתה כל מניעה להגיש את הדו"ח לשנת 2006 במועד, וזאת משום שבאותה עת המערער לא היה מודע לקיומה של תקלה. על כך משיב המערער, שהמועד להגשת הדו"ח לשנת 2006 לפי לוח הזמנים של רואה החשבון גלנטי היה אוקטובר 2007.

המערער גם טוען, כי שגה בית משפט קמא בקובעו, שהמערער לא הביא אסמכתא להנחיות שניתנו לו כיצד להעביר את התוכנה למחשב אותו הוא נטל ממשרדו, שכן לטענתו, את ההנחיות מקבלים בעל-פה, ולא בכתב.

גם באשר להערותיו של בית משפט קמא, כי המערער לא הביא כל ראיה על מנת לבסס טענתו כי נמסר לו על ידי "עודכנית" שהחומר לא ישוחזר, מציין המערער, כי הוא העיד על כך ולא נחקר על עדותו בסוגיה זו, כך שענין זה לא היה במחלוקת בינו לבין המשיבה.

לו. גם באשר לפינוי משרדו וגריסת החומר, טוען המערער שלא היה מקום למסקנת בית משפט קמא כי המערער לא דאג להביא את נציג המשכיר לעדות, הואיל ולדבריו לא היתה מחלוקת גם בסוגיה זו עם המשיבה, והוא לא נשאל כל שאלות בנדון לא בחקירה ה"אזרחית", ולא בהליך הפלילי.

לז. באשר לאי גיבוי החומר החשבונאי טוען המערער, כי הוא לא הואשם בכך שלא ניהל פנקסי חשבונות לפי הוראת המנהל, או כי השמיד או הסתיר מסמכים שיש להם ערך לענין השומה, וכי למעשה השאלה אם נקט באמצעים סבירים מתייחסת למועד בו נמנע ממנו להגיש את הדו"ח, לאחר שהנתונים נמחקו ולא היה בידיו גיבוי כלשהו, ולא האם היה עליו לדאוג במועד מוקדם יותר לגיבוי באופן שהיה אולי מאפשר את שחזור הנתונים שנמחקו.

עוד מוסיף המערער, שאין ממש בקביעת בית משפט קמא כאילו הִעדר הגיבוי מחזק את היסוד השלילי בעבירה בה הואשם המערער.

לח. כמו כן שגה בית משפט קמא, לטענת המערער, משניסה להסיק דבר כלשהו מאי יידועו של פקיד השומה אודות התקלה בסתיו 2007. אין הפקודה כוללת הוראה לפיה על הנישום להודיע לפקיד השומה הודעות כגון זו, אודות התקלה. ממילא פקיד שומה חיפה לא עשה דבר בנדון מאז נודע לו לראשונה מפי המערער בחקירה "האזרחית" מיום 16.2.09, על דבר התקלה, למרות שהיו נגישים לו דיווחי המערער למע"מ ודיווחיו משנים קודמות.

המערער מציין, שרואה החשבון גלנטי (שהגיש את דו"חות המערער מידי שנה), כלל לא נשאל מדוע הוא (כלומר, גלנטי), לא הודיע לפקיד השומה שהוא אינו יכול להגיש את דו"חות המערער לשנים 2006-2007.

לט. כן מזכיר המערער, שביום ה-22.6.06, התקיימה במשרדו ביקורת של פקיד שומה חיפה, ובדיעבד מחיקת הנתונים היתה, לטענת המערער, דווקא מיום זה ואילך, ובית משפט קמא אינו מתייחס, כך טוען המערער, בהכרעת הדין לספק או לתהייה שמעלה צירוף מועדים מוזר זה, ואינו מוצא בו כשלעצמו, או ביחד עם נימוקים אחרים, ספק שדי בו כדי לפגוע במסקנה שאשמת המערער הוכחה מעבר לספק סביר.

מ. לענין גזר הדין, טוען המערער ששגה בית משפט קמא באי הזמנת תסקיר כדי לשקול מבחן ללא הרשעה, וזאת הן בטרם ההרשעה, והן מיד לאחריה.

מא. לטענת המערער, שגה בית משפט קמא בקביעותיו כאילו אי תשלום הקנס המינהלי וניהול המשפט הפלילי, באו מבחירתו של המערער, תוך התעלמות מכך שבאותו מועד במסגרת הליכי פש"ר – נבצר מן המערער לשלם את הקנס המינהלי, כך שהעדפת ניהול המשפט נבעה מחוסר ברירה.

מב. עוד טוען המערער, ששגה בית משפט קמא בהטלת הקנס עליו משהוכח מצבו הכלכלי הקשה, הגשת בקשה לקצבת הבטחת הכנסה, במקביל למגוריו בדירה שכורה, על כל ההוצאות הנילוות והמשך התשלומים לכנ"ר. אין ביכולתו של המערער לשלם את הקנס, ובהעדר תשלום ייאסר ל-75 יום ובכך יש משום הטלת מאסר בדלת האחורית.

כמו כן מוסיף וטוען המערער, שהעדפת נושים על-ידי החייב, ויצירת חבויות חדשות אסורות לחייב גם לאחר צו הכינוס ובמהלך כל הליכי פשיטת הרגל, ולכן לא היה מקום לפסוק כנגדו קנס ומאסר במקרה של אי תשלומו.

המערער עותר לקבלת הערעור ולביטול הרשעתו, ולחלופין, ביטול הקנס או ביטול חלופת המאסר שלצד הקנס, ולחלופי חלופין, לדחות את מועדי התשלום כך שיתחילו 60 יום לאחר מתן ההפטר.

מג. ביום 2.9.13 ביקש המערער להוסיף שתי ראיות לערעור:

1. אישור של קבלת קצבת הבטחת הכנסה בסך של 2,021 ₪ לחודש.

2. הודעת משרד השיכון מיום 14.8.13 לדחיית בקשתו לסיוע בשכר דירה.

מד. בדיון שהתקיים בפנינו ביום 12.9.13, הודיעה ב"כ המשיבה שאין לה התנגדות לבקשה להוספת הראיות הנ"ל.

המערער אישר בטיעוניו בפנינו, שהיה עליו להגיש את הדו"חות נשוא כתב האישום, אך הוא לא הגישם, ולא פנה לפקיד השומה. הואיל והפניה לפקיד השומה היא לענין בקשת אורכה, היה על המערער לציין מתי יגיש את הדו"ח, ואולם הודעה כזו לא היה באפשרותו למסור, וגם לא כתוב בפקודת מס הכנסה שאם אין מגישים את הדו"ח, יש להודיע שאין מגישים אותו.

המערער חזר על כל טענותיו שבערעור, ולטעמו היה על בית משפט קמא לזכותו בשלב של "אין להשיב לאשמה", וטעה בית משפט קמא משלא עשה כן.

עוד טען המערער, כי ביקש להימנע מהרשעה, ולהפנותו לקבלת תסקיר, אך בקשתו זו נדחתה על-ידי בית משפט קמא ביום 12.5.13.

המערער הוסיף וטען, כי בית משפט קמא החמיר איתו יתר על המידה הן בשים לב למהות העבירה בה הורשע, והן בשים לב למצוקתו הכלכלית.

מה. ב"כ המשיבה סמכה את ידה על הכרעת הדין של בית משפט קמא .

לענין הטענה של "אין להשיב לאשמה" ציינה ב"כ המשיבה, שכל שהיה על המשיבה להוכיח הינו שהדו"חות לא הוגשו במועד, ושאין סיבה מספקת לאי קיום חובה זו. מדובר בעובדה שלילית המצויה בידיעת הנאשם – המערער, ודי בכמות ראיות קטנה כפי שנקבע בפסיקה.

עוד הוסיפה ב"כ המשיבה, שעם הגשת הודעתוֹ של המערער (ת/2), עמדה המשיבה בנטל הנדרש, שכן בהודעה זו טען המערער, שלא הגיש דו"חות מחמת תקלה במערכת "העודכנית", שמחקה את הנתונים המהווים בסיס לדו"חות בשנים הללו, ומכאן עובר הנטל למערער להוכיח, שסיבתו היתה מספקת. בענייננו, כך ב"כ המשיבה, מדובר בעורך דין שברשותו פנקס חשבונות היודע שחובתו להגיש דו"חות, שהרי הוא הגיש במהלך אותן שנים דיווחים שוטפים למע"מ.

כמו כן, ציינה ב"כ המשיבה, שהמערער מוּדע לחובתוֹ לגבות את המערכת החשבונאית.

מו. ב"כ המשיבה הוסיפה, כי בהנחה שהיתה תקלה, כטענת המערער, היה נישום סביר מודיע לפקיד השומה שאין ביכולתו לקיים את חובת הדיווח, ובמיוחד בהתחשב בכך שהמערער עורך דין במקצועו, והיה מוּדע לחובתו להגיש דו"חות עוד קודם לשנת 2006.

מז. גם באשר לענישה טענה ב"כ המשיבה, שיש לדחות את הערעור, הואיל והעונש נוטה לקולא, בהתחשב בכל טענות המערער ואין להתערב בגזר הדין. הקנס המינהלי על דו"ח אחד מסתכם ב-8,500 ₪ ועל המערער הוטל בגין שני דו"חות קנס של 7,500 ₪, כאשר לפי הפסיקה יש מקום להטיל קנסות גם במצב כלכלי קשה שהרי אי הטלת קנסות תשדר במקרה כזה מסר שגוי.

מח. לענין אי-הימנעות מהרשעה טוענת ב"כ המשיבה, שצדק בית משפט קמא בהרשיעו את המערער.

אין המדובר, לטענתה, במקרה חריג העומד בתנאי "הלכת כתב" (ע"פ 2083/96 פ"ד נ"ב (3) עמ' 337). בדרך כלל מפנה בית המשפט נאשם לשירות המבחן כדי לבחון הליך שיקומי, אך בעבירת מס בה הורשע המערער חריגים המקרים ששירות המבחן יכול להציע הליך שיקומי, והמערער הביא את כל הנתונים הרלוונטיים בעניינו בפני בית המשפט.

ב"כ המשיבה ציינה, שיתכן ונוכח טענת המערער בדבר מצוקתו הכלכלית, ניתן לשקול פריסת תשלומים נרחבת יותר.

מט. בתשובתו חוזר המערער ומציין את קשיי התשלום עימם הוא מתמודד.

לגבי הגשת הודעתוֹ (ת/2) להשלמת הוכחת העדר סיבה מוצדקת לאי-הגשת הדו"חות, כפי שציינה ב"כ המשיבה בטיעוניה, הצביע המערער על כך שהמסמך הוגש לאחר שהעלה את טענתו כי "אין להשיב לאשמה", דהיינו, ת/2 הוגש, לטעמו, מאוחר מידיי.

עוד מסר המערער, שהוא פרש מן הלשכה בתאריך 15.8.07.

נ. ב"כ המשיבה הגיבה על הדברים, וציינה שהמוצג ת/2 הוגש בטרם העלה המערער את הטענה שאין להשיב לאשמה (פרוט' מיום 21.6.12), וזאת בעדותו הראשית של עד תביעה מס' 1. בהודעתו זו טוען המערער שהסיבה המספקת, לטעמו, לאי-הגשת הדו"חות הוא כשל במערכת "עודכנית".

נא. המערער הגיב על הדברים ואמר, שאין בהודעתו ת/2, התייחסות לכך שהסיבה הנ"ל אינה מספקת להימנעות מהגשת דו"חות.

נב. ביום 15.9.13 הוסיף המערער והגיש השלמת טיעונים קצרה בכתב, בציינו שבמועדים הרלוונטיים לא היו ברשותו חשבוניות, פרט לכך שהוא הגיש דו"חות דו-חודשיים למע"מ בלבד. המערער חזר על טענתו, לפיה על המשיבה להוכיח במסגרת פרשת התביעה, ולוּ בראיות לכאורה, שהסיבה לאי-הגשת הדו"חות לא היתה מספקת, וראיות כאלה לא היו ברשות המשיבה, משהעלה המערער את הטענה שאין עליו להשיב לאשמה.

עוד הוסיף המערער, שהוא לא היה צפוי לשום רווח על ידי אי-הגשת הדו"חות הואיל וכל סכום שהיה נזקף לחיובו היה נבלע ממילא בתביעת החוב שהגיש נגדו פקיד שומה חיפה בהליכי פשיטת הרגל.

באשר למצבו הקשה, בנפילתו מאיגרא רמא לבירא עמיקתא, טוען המערער, שנתונים על כך אמורים היו להיות מובאים לידיעת שירות המבחן, ולא כולם דווחו בהדגשים מלאים בבית משפט קמא.

נג. לאחר שבתום הדיון נקבע המועד למתן פסק הדין, הורינו בהחלטה מיום 8.10.13, על הגשת העתקי המוצגים שהוגשו לבית משפט קמא, הואיל ובתיק בית משפט השלום לא נמצא תיק המוצגים. לפיכך, נדחה המועד למתן פסק דיננו. ביום 13.10.13 הגישה ב"כ המשיבה את העתקי המוצגים, זולת נ/11 + נ/18, שהעתקיהם לא נמסר לידי המשיבה, והמערער הודיע למשיבה שאין בידיו מוצגים אלה.

נד. לאחר שעיינו בהכרעת הדין של בית משפט קמא, בהודעת הערעור, בטיעוניהם של שני הצדדים בישיבה שהתקיימה בפנינו ביום 12.9.13, והשלמת הטיעון של המערער בכתב מיום 15.9.13, מסקנתנו היא שדין הערעור להידחות.

נה. כתב האישום ייחס למערער שתי עבירות של אי הגשת דו"ח במועד להכנסותיו ביחס לשנות המס 2006 ן-2007, לפי סעיף 216 של הפקודה:

"אדם אשר בלי סיבה מספקת עבר אחת העבירות המנויות להלן, דינו – מאסר שנה או קנס ... או שני העונשים כאחד:

4) לא הגיש במועד דין וחשבון לפי הסעיפים 132 או 133". (ההדגשה שלנו)

בית משפט קמא, לאחר ששמע את עדויותיהם של שני עדי התביעה, עדות המערער ורואה החשבון גלנטי מטעם המערער, ועיין במוצגים שהוגשו לעיונו, שוכנע, כי עובדות כתב האישום הוכחו מעבר לספק סביר.

לא שוכנענו כי נפל פגם בקביעתו זו של בית משפט קמא, שהדריך עצמו בהתאם לפסיקה לפיה המבחן לקיומה של סיבה מספקת, לפי סעיף 216 של הפקודה, הוא מבחן אובייקטיבי בו יש לבחון כיצד היה נוהג נישום סביר בנסיבות הענין.

כמו כן, פורשה התנהגותו של נישום סביר כמי שעליו לפנות מיד לאחר גילויה של תקלה אל רשויות המס.

נו. אנו מפנים לפסק דינו של כב' השופט ד. מינץ, שאליו הפנתה המשיבה, ת.פ. (שלום ירושלים) 4950/04 מדינה ישראל נגד פנינת טל השקעות ובניה בע"מ ואח' (מיום 25.1.2010), המציין בפיסקה 16 של הכרעת הדין (בהסתמך על פסיקה נרחבת):

"... מבחנה של "הסיבה המספקת" או כפי שמכנים אותה לעיתים "הסיבה הסבירה" הוא מבחן אובייקטיבי. המבחן הוא איפוא מבחנו של הנישום הסביר, כשהשאלה היא, אם הנישום הנידון פעל בנסיבות הענין כפי שפועל הנישום הסביר בעיניו של בית המשפט ... לכן נקבע כי רק אם התרחש אירוע בלתי צפוי וחריג, ניתן לראות בו כ"סיבה סבירה" או כסיבה מספקת לאי הגשת דו"חות במועד ... אך גם אז מוטלת חובה על הנישום לעשות ככל אשר לאל ידו לעשות כדי להגיש את הדו"חות ואין די בהסתמכות על אותו אירוע חריג לאורך זמן כדי להימלט מחובת הדיווח. לכן נקבע, למשל, כי אף אם שריפה כילתה את מלוא החומר החשבונאי של הנישום, מוטלת עליו ועל רואה החשבון שלו החובה לגשת למשרדי מס הכנסה סמוך לאירוע השריפה, ולנסות למצוא פתרון הולם לעניינו, ולדאוג לסגירת תיק הנישום במידה והוא חדל לפעול... כפועל יוצא ממבחן זה נקבע כי קושי לקבוע הכנסה מדוייקת מכל סיבה שהיא, איננה סיבה מספקת לאי-הגשת הדו"חות, ועל נישום להגיש דו"ח גם במקרה שכזה ולציין בו את ההכנסה המשוערת...".

נז. כמו כן הִפנה כב' השופט ד. מינץ בפסק דינו ל-רע"פ 26/97 לקס נגד מדינת ישראל, פ"ד נ"ב (2) 673, שם נקבע, בהתייחס למבחן לקביעת "ההצדק הסביר", לפי סעיף 219 לפקודה:

"כי ההצדק הסביר נבחן באופן אובייקטיבי, היינו מבחנו של האדם הסביר בנעליו של הנאשם האמור לפעול בהעדר רשלנות...".

נח. בית משפט קמא הוסיף והדריך את עצמו בהתאם לאמור ב-ע"פ 123/83 חברת ק.פ.א. פלדות קרית ארבע בע"מ נגד מדינת ישראל פ"ד ל"ח (1) 813, פיסקה 11:

"השאלה היחידה שנותרה עוד לבירור בחלק זה של פסק דיננו היא אם הובאו ראיות מטעם התביעה על אי קיום "סיבה מספקת" לאי-קיום החובה האמורה.

המדובר בעובדה שלילית, שכרגיל מצויה היא בידיעת הנאשם, ולפי הלכת ע"פ 52/63 [היועץ המשפטי נגד פיגנבאום, פ"ד י"ז 1081], די בכמות ראיות מועטה לעניינה...".

כך, למשל, נקבע ב-ע.פ. 52/63 הנ"ל, כי די אם תסתפק התביעה בעדויות, כי הנאשם נדרש ליתן הסבר לאי ניהול פנקסיו בהתאם להוראות, וכי הנאשם לא נענה. במקרה כזה תעבור לשכם הסניגוריה החובה להביא עדות לעובדה שהיתה לו סיבה מספקת לאי-ניהול הפנקסים בדרך האמורה, וכי יש בסיבה זו כדי לעורר ספק סביר לטובתו.

נט. בפני בית משפט קמא העיד עד התביעה מס' 1, מר איציק אמסלם, כי המערער כתב לרכזת החוליה שהדיסק של הדו"חות שלו נמחק לו, וזו הסיבה שאינו יכול להגיש את הדו"חות.

עוד העיד מר אמסלם: "פקיד שומה לא קיבל את הטענה של הנישום שאי הגשת הדו"חות לא בוצעה בגלל שהחומר של הדיסק נמחק, זאת לא סיבה לאי הגשת דוחות" (עמ' 5 לפרוט').

המשיבה הגישה תעודת עובד ציבור (ת/1) ממנה עולה, כי המערער הגיש דו"ח על מחזור הכנסותיו למע"מ הן לשנת 2006 והן לשנת 2007, ורשאי היה בית משפט קמא לקבוע, לנוכח האמור לעיל, שעדות מר אמסלם, בשילוב עם תעודת עובד הציבור הנ"ל (ת/1), מאפשרים לקבוע כי המשיבה עמדה בנטל הבאת הראיה לכך, שלא היתה למערער סיבה מספקת לאי-הגשת הדו"חות.

ס. בית משפט קמא הוסיף ובחן את טענת המערער לפיה עקב מצוקתו הכלכלית נמנעה ממנו אפשרות לשדרג את מערכת החשבונות הממוחשבת שלו "עודכנית" שהתגלו בה תקלות שמנעו את הגשת הדו"ח.

בהודעה באזהרה שנגבתה מן המערער ביום 4.5.10 על ידי חוקר מס הכנסה אילן הרשברג, ת/2 (עמ' 11 לפרוט') מסר המערער, שכאשר סגר את משרדו באוגוסט 2007, לקראת הכרזתו כפושט רגל, פנה הוא ל"עודכנית" וביקש הנחיות כיצד להעביר תוכנה ממחשב למחשב. לדברי המערער, הוא פעל לפי ההוראות הטלפוניות שקיבל, מן העובדת של "עודכנית", אך לאחר יום יומיים התחוור לו שנמחקו כל הנתונים לתקופה 2006-2007 (אמצע תקופה), וכאשר שאל את העובדת הנ"ל מה ניתן לעשות נענה שלא ניתן לעשות דבר. כאשר פנה המערער בכתב הוא לא נענה, ובהִעדר נתונים לא היה באפשרותו להגיש דו"ח.

סא. בית משפט קמא לא השתכנע מטענותיו של המערער, וציין כי המערער לא הביא כל ראיה שפניותיו לגורמים אליהם פנה לתיקון התקלה אכן העלו שלא ניתן לתקן את התקלות, או שקיבל הנחיות כיצד עליו לפעול בענין העברת החומר ממחשבו שעוקל למחשב אחר.

המערער אמנם הציג את מכתבו בענין זה ל"עודכנית", אך לא צירף מכתב תשובה. עוד ציין בית משפט קמא, שכעולה הן מעדות המערער והן מעדות רואה החשבון מר גלנטי, התקלה בתוכנה (לפי מוצג נ/3) היתה נקודתית לינואר –פברואר 2006, והתקלה שנתגלתה לפי עדות המערער היתה בספטמבר 2007, כך שאין המדובר בתקלה נמשכת, ולא היתה מניעה, כך קבע בית משפט קמא, להגיש במועד את הדו"ח לשנת 2006 (שלא הוגש).

בית משפט קמא הוסיף וקבע (פיסקה 24 של הכרעת הדין), שלא הוכח מתי ארעה התקלה, שלטענת המערער היתה סיבה מספקת לאי-הגשת הדו"חות, ובאיזה תאריכים אירעו התקלות.

לא שוכנענו שיש להתערב בקביעות ובמסקנות של בית משפט קמא שהתבססו על התשתית הראייתית כפי שהונחה בפניו.

סב. המערער מסר, בעמ' 20 לפרוט', בפני בית משפט קמא, כי נחקר ביום 16.2.09 במשרדי פקיד שומה חיפה (הכוונה לחקירה במישור האזרחי), והסביר את הסיבות לאי-הגשת הדו"חות.

בית משפט קמא ציין, שהמערער לא פנה מיוזמתו לפקיד השומה (עמ' 23 לפרוט'), כפי שניתן היה לצפות מנישום סביר שיעשה. מוסיף בית משפט קמא, שניתן היה לצפות כי המערער יעדכן את פקיד השומה בנוגע לתקלה, שאירעה לגירסתו, מה גם שמדובר במשפטן המוּדע לחובות המוטלות עליו כלפי רשויות המס (פיסקה 25 של הכרעת הדין).

סג. איננו מקבלים את ההשגות והטענות שהעלה המערער כנגד מסקנתו זו של בית משפט קמא, מסקנה המעוגנת בפסיקה עליה כבר עמדנו לעיל בכל הנוגע להתנהגותו של נישום סביר. מסקנה זו מתיישבת עם השכל הישר ועם הצורך בקיום סדרי דיווח תקינים כחלק ממנגנון גביית המס.

סד. מקובלת עלינו מסקנתו הנוספת של בית משפט קמא, לפיה מדעיקרא היה על המערער לעשות גיבוי למערכת החשבונות הממוחשבת שלו לפי הוראת מס הכנסה (ניהול פנקסי חשבונות), התשל"ג-1973, סעיף 25 (ו) (2).

הימנעות המערער מלוודא שמירת גיבוי זמין כנדרש ממנו, מחזקת, כך קבע בית משפט קמא בפיסקה 30 להכרעת הדין, את היסוד של: הִעדר קיומה של סיבה מספקת לאי-הגשת הדו"ח, וזאת אף אם נכונה טענת המערער שהיתה תקלה במחשב, טענה שלפי קביעת בית משפט קמא לא נתמכה בראיה ממשית.

מכל מקום, כך קבע בית משפט קמא, המערער במחדלו מלוודא גיבוי למערכת החשבונות הממוחשבת, דבר המהווה הפרת ההוראות הנ"ל של מס הכנסה, הביא לכך שלא ניתן היה לשחזר נתונים, וממילא כתוצאה מכך גם לא ניתן היה להגיש את הדו"ח כנדרש.

גם אם המערער לא הואשם, כטענתו, באי-עריכת גיבוי, אין מחלוקת על כך, שלא ביצע גיבוי. עובדה זו תומכת בקביעתו של בית משפט קמא כי לא היתה למערער סיבה מספקת לאי-הגשת הדו"חות.

סה. בית משפט קמא סיכם את דבריו (פיסקה 34 להכרעת הדין), בציינו, כי לא הוכח שלמערער היתה תקלה במערכת החשבונות שמנעה ממנו להגיש את הדו"חות נשוא כתב האישום. אך גם אילו היתה מוכחת טענתו זו של המערער, לא שוכנע בית משפט קמא, כי המערער פעל כפי שנישום סביר היה פועל, הן בנוגע לשמירת גיבוי החומר החשבונאי, והן לענין הימנעות המערער מלפנות לפקיד השומה ולהודיע כי ייבצר ממנו לדווח על הכנסותיו לשנים הרלוונטיות לכתב האישום, וזאת במטרה לאתר דרכים אחרות כדי שניתן יהיה לשוּם את הכנסותיו של המערער.

סו. הגם שחזרנו ועיינו בטענות המפורטות שהעלה המערער בהודעת הערעור כנגד קביעותיו ומסקנותיו אלה של בית משפט קמא, לרבות הטיעון שהתקיים בפנינו, וההשלמה של הטיעון בכתב, לא שוכנענו, כי נפל פגם בקביעותיו ובמסקנותיו של בית משפט קמא המעוגנות בתשתית הראייתית שהונחה בפני בית משפט קמא ובפסיקה הרלוונטית.

סז. המערער סבור עוד, כי שגה בית משפט קמא משדחה את טענתו, שהועלתה בתום פרשת התביעה, ולפיה אין עליו להשיב לאשמה (ישיבת 28.6.2012, עמ' 13-12 לפרוט').

כידוע:

"בית המשפט לא יטה אוזן קשבת לטענה שלפיה אין להשיב לאשמה אם הובאו ראיות בסיסיות, אם כי דלות, להוכחת יסודותיה של העבירה, שפרטיה הובאו בכתב האישום. ראיות בסיסיות לעניין זה אין משמען שמשקלן והיקפן מאפשר הרשעה על אתר אלא... ראיות במידה היוצרת אותה מערכת הוכחות ראשונית, המעבירה את הנטל של הבאת ראיות (להבדיל מנטל השכנוע) מן התביעה לנאשם..." (ע"פ 732/76 מדינת ישראל נ' רפאל כחלון, פ"ד לב(1) 170, בעמ' 179).

כמו כן, דן בסוגיה זו כב' השופט (בדימוס) י. קדמי בספרו "על הסדר הדין בפלילים", חלק שני א', מהדורת תשס"ט-2009, בקובעו כי די בקיומן של ראיות דלות ובסיסיות להוכחת יסודותיה של העבירה המיוחסת לנאשם (שם, בעמ' 1444-1455).

סח. בענייננו, כבר עמדנו על כך, שבית משפט קמא ציין, שהשילוב של דברי עד התביעה מר אמסלם (עמ' 5 לפרוט'), שמסר כי המערער דיווח שנמחק לו הדיסק, וכי הוא כתב על כך לרכזת החוליה, אך פקיד השומה לא קיבל את הטענה שאי-הגשת הדו"חות אירעה מחמת שנמחק החומר של הדיסק, ואין זו סיבה לאי-הגשת דו"חות, ביחד עם העובדה שהמערער כן דיווח למע"מ על מחזורי הכנסותיו לאותן שנים נשוא כתב האישום (ת/1), מאפשר לקבוע שהמשיבה עמדה בנטל הבאת הראיה לכך שלא היתה למערער סיבה מספקת לאי-הגשת הדו"חות, כך שלא נפלה שגגה בהחלטתו זו של בית משפט קמא אשר דחה את הטענה כי אין להשיב לאשמה.

סט. על כך יש להוסיף, שבמסגרת פרשת התביעה אף הוגשה ההודעה שנגבתה מן המערער ביום 4.5.2010 (ת/2), בה מסר על העברת החומר מן המחשב המעוקל של משרדו למחשב אחר, וזאת לפי הנחיות שקיבל מחברת "עודכנית", ולאחר יום-יומיים נוכח המערער שנמחקו כל הנתונים לשנת 2006, וכן לגבי 2007 (אמצע התקופה), וכאשר פנה המערער לחברת "עודכנית" נמסר לו שלא ניתן לעשות דבר.

ע. בהתייחס לטענת המערער, לפיה אין בית משפט קמא מתייחס לספֵק, או לתהיות בקביעת אשמתו של המערער מעבר לספק סביר, שנוצר, לטענת המערער, נוכח צירוף המקרים שהחל ממועד ביקורת פקיד השומה במשרדו (ביום 22.6.06, לפי מוצג נ/6), נמחקו הנתונים במערכת הממוחשבת של משרדו (ובשים לב לעדות המערער שבעמ' 19 לפרוט'):

סבורים אנו, שבצדק לא דן בית משפט קמא בטענה זו שהרי המערער עצמו העיד, שם:

"אני רוצה לציין שביום 22/06/07 (צ"ל: 22.6.2006), המועד של הוצאת החשבונית האחרונה כאילו, לפני ה"בלק אאוט" התקיימה במשרד שלי הביקורת של פקיד שומה שאת הפרוטוקול שלה צירפתי. אין לי מושג כיצד המועד הזה קשור, אבל אני מוצא לנכון לציין אותו. אני לא זוכר אם הם או אני ישבתי על המחשב שלי, אבל במקרה זה אותו תאריך" (ההדגשה שלנו).

ברי, שלא ניתן לייחס לדברים אלה משקל כלשהו.

עא. מכאן, שהסיבה שהעלה המערער לאי-הגשת הדו"חות, הובאה בפני בית משפט קמא על בסיס הודעתו של המערער (ת/2), שנגבתה על-ידי עד התביעה אילן הרשברג (עמ' 11 לפרוט'), וזאת כאמור במסגרת פרשת התביעה. נציין, כי בחינת השאלה האם אכן היתה סיבה זו מספקת לאי-הגשת הדו"חות, אם לאו, נתונה ממילא, כפי שנקבע בפסיקה שעליה כבר עמדנו לעיל, למבחן אובייקטיבי בו יש לבחון כיצד היה נוהג נישום סביר בנסיבות העניין, ומבחן זה ייערך על-ידי בית המשפט.

עב. אין איפוא מקום לטענתו של המערער, לפיה שגה בית משפט קמא משדחה את טענתו שאין עליו להשיב לאשמה.

די היה בראיות, כפי שהובאו במסגרת פרשת התביעה, על מנת לקבוע שהאשמה הוכחה לכאורה, נכון לאותו שלב. כאמור, אף שוכנענו, שגם בתום מסכת הראיות כולה הגיע בית משפט קמא למסקנה המתבקשת מן התשתית הראייתית כולה, דהיינו, שעלה בידי המשיבה להוכיח את עובדות כתב האישום מעבר לספק סביר.

עג. המערער מלין על כך, שבית משפט קמא דחה ביום 12.5.2013 את בקשתו להורות על הזמנת תסקיר, ובעקבותיו על מבחן ללא הרשעה. בית משפט קמא ציין, כי הוא דוחה את הבקשה הואיל והתיק מצוי בשלב של הכנת הכרעת הדין.

במעמד השמעת הכרעת הדין ביום 20.5.2013, ביקש המערער להורות על הזמנת תסקיר שירות המבחן, לרבות לגבי השאלה של מבחן ללא הרשעה, אולם, בית משפט קמא דחה את הבקשה בציינו, שתחילה התאפשר למערער לפנות להליך של קנס מינהלי, אך המערער בחר שלא לעשות כן, והודיע על כוונתו להישפט תוך שכפר בעובדות כתב האישום (לענין זה עיינו בפרוט' ישיבת ההקראה מיום 15.12.11, עמ' 3 לפרוט').

באשר להזמנת תסקיר שירות המבחן, נציין, כי לא מצאנו כל משגה בהחלטת בית משפט קמא, שלא להורות על הזמנת התסקיר, והתייחסותנו לסוגיה זו עוד תובא להלן.

עד. בית משפט קמא הוסיף, כי המערער הורשע לאחר שנטל סיכון כי תוצאות ההליך עלולות להיות לא רק זיכוי אלא גם הרשעה. עוד ציין בית משפט קמא, כי נקבעו בהכרעת הדין קביעות עובדתיות ביחס להתנהלות המערער, ואין הצדקה לביטול הרשעה או הפניית המערער לתסקיר שירות המבחן, מה גם שהמערער יוכל להציג את נסיבותיו האישיות במסגרת טיעוניו לעונש, ולגבותם במסמכים רלוונטיים.

עה. אכן, המערער טוען שנוכח מצוקתו הכלכלית והיותו בהליכי פש"ר נמנעה ממנו האפשרות של קנס מינהלי, וכי אף אסור היה לו להסכים, בהיותו בהליכי פש"ר, לקנס מינהלי, ואולם, בכך בלבד אין די לביטול הרשעתו של המערער.

איננו סבורים שמתקיימים בענייננו התנאים שנקבעו בע.פ. 2083/96 תמר כתב נגד מדינת ישראל, פ"ד נ"ב (3) 337, בעמ' 342, דהיינו: שההרשעה עלולה לפגוע פגיעה חמורה בשיקום הנאשם, וסוג העבירה מאפשר לוותר בנסיבות המקרה המסויים על ההרשעה מבלי לפגוע באופן מהותי בשיקולי הענישה, וכפי שנכתב שם:

"מהותה של העבירה, הצורך בהרתעת הרבים, ובעבירות שקורבנן אינו הפרט אלא הציבור כולו, אף הוקעת מעשי העבירה – בצירוף מדיניות ענישה אחידה ככל האפשר...".

עו. בענייננו, העבירות בהן מדובר הן עבירות מס, ולגביהן נקבע כי הן מתאפיינות בחומרה יתרה נוכח פגיעתן הישירה – בקופה הציבורית, והעקיפה – בכיסו של כל אזרח, וחתירתן תחת ערך השוויון בנשיאת הנטל, ומכאן הותוותה מדיניות ענישה לפיה יש לגזור את דינם של עברייני מס תוך מתן בכורה לשיקולי ההרתעה, ולהעדיפם על פני הנסיבות האישיות של הנאשם, עיינו: רע"פ 977/13 משה אודיז נגד מדינת ישראל (מיום 20.2.13), לרבות הפסיקה המפורטת, שם, בסעיף 7.

עז. באשר לפגיעה האפשרית בשיקום המערער: המערער ציין שהוא עומד בפני קבלת הפטר, ובדעתו לחדש את חברותו בלשכת עורכי הדין, וההרשעה עלולה לפגוע בו. מעיון בחוק לשכת עורכי הדין, התשכ"א-1961, סעיף 51, עולה כי על חידוש החברות בלשכת עורכי הדין יחולו הוראות סעיפים 42-47 של החוק, בשינויים המחוייבים.

לפי סעיף 44 (א) (1) של החוק, רשאית הלשכה שלא לקבל כחבר לשכה (ולפי הענין: לחדש חברות בלשכה):

"אם המועמד הורשע בעבירה פלילית שיש בה, בנסיבות הענין, משום קלון, והלשכה סבורה שלאור הרשעה זו אין הוא ראוי לשמש עורך דין".

(ההדגשה שלנו)

מכאן, שיש בסעיף הנ"ל של חוק לשכת עורכי הדין כר נרחב לשיקול דעת שאותו על הלשכה להפעיל, והרשעה בתור שכזו אינה אמורה להוות מחסום מפני חידוש חברות אלא בהתקיים האמור בסעיף 44 (א) (1) של החוק, כמפורט לעיל.

מכאן, שלא נפלה שגגה בהחלטת בית משפט קמא משדחה את בקשת המערער להימנעות מהרשעה או לביטול הרשעה.

עח. בהתייחס לערעור על גזר הדין:

איננו סבורים שנפל משגה בהחלטת בית משפט קמא שלא להורות על הזמנת תסקיר שירות המבחן, הואיל וניתנה אפשרות מלאה למערער להביא בפני בית משפט קמא את כל הנתונים הרלוונטיים באשר למצוקתו הכלכלית והאישית נוכח הליכי פשיטת הרגל והתפרקות התא המשפחתי, נתונים שעמדו כמובן אף לנגד עינינו, ולא שוכנענו כי נגרמה פגיעה לאינטרס של המערער בכך שלא הוזמן תסקיר.

עט. גם אין לקבל את טענת המערער לפיה לא היה מקום להטיל עליו קנס עקב מצוקתו הכלכלית, כשלטענתו הטלת הקנס עלולה להביא, למעשה, להטלת מאסר עליו בדלת האחורית.

בהתאם לפסיקה (עיינו: רע"פ 977/13 משה אודיז נגד מדינת ישראל (מיום 20.2.13),
סעיף 7), יש לגזור את דינם של עברייני מס תוך מתן בכורה לשיקולי הרתעה ולהעדיפם על פני הנסיבות האישיות של הנאשם.

גם המצב הכלכלי אינו מהווה עילה להתערבות בגזר הדין, הגם שבמרבית המקרים עברייני מס הם אנשים נורמטיביים, נעדרי עבר פלילי, שהתדרדרו לביצוע העבירות עקב מצבם הכלכלי הקשה (שם, בסעיף 8).

פ. לטעמו של המערער ראוי היה לקבוע שאם הקנס, וסנקצית המאסר, הוטלו על הנאשם לאחר צו הכינוס, כשהמועד לתשלום הקנס הוא בטרם ניתן הפטר לנאשם, הרי עסקינן בחוב בר-תביעה, שאותו תוכל המשיבה לגבות ממנו על דרך הגשת תביעת חוב, ולפיכך לא תהא התוצאה הפעלת המאסר חלף הקנס, ומאידך גיסא, אין הנאשם רשאי לשלם את הקנס הואיל והדבר ייחשב כהעדפת נושים בלתי מותרת.

ואולם, כעולה מן האמור בספרו של כב' השופט (בדימוס) ש. לוין "פשיטת רגל" (הוצאת חברה ישראלית להכשרה מקצועית בע"מ), סעיף 103, עמ' 201, הערת שוליים 64, כפי שהמערער מצטט בערעורו: "סעיף 69 (א) (1) לפקודה. קנס שהוטל על החייב לפני צו הכינוס הינו חוב בר תביעה בעוד שאם הקנס הוטל לאחר צו הכינוס הוא אינו בר תביעה..." (ההדגשה שלנו).

לכן, כאשר במסגרת גזר הדין מוטל קנס על הנאשם, לרבות סנקציה של ימי מאסר במקרה של אי-תשלום הקנס, לאחר צו הכינוס, אין המדובר בחוב בר תביעה, ולכן אי-תשלום הקנס יביא להפעלת ימי המאסר, למרות מצבו הכלכלי הקשה של נאשם, גם כשהוא מצוי בהליכי פשיטת רגל.

פא. בגזר דינו התחשב בית משפט קמא במצוקתו של המערער ונסיבותיו האישיות ונמנע מלהטיל עליו עונש מאסר, אף לא בעבודת שירות, והסתפק בעונש מאסר על תנאי וקנס בסכום של 7,500 ₪ או 75 ימי מאסר.

לאחר שחזרנו ונתנו דעתנו לטיעוניו של המערער בכל הנוגע לקשיים בהם הוא נתון מאז נכנס להליכי פשיטת רגל, לרבות מצבו הבריאותי, ונסיבותיו האישיות, החלטנו להפחית במידה מסויימת משיעורו של הקנס ולהעמידו על סך של 5,000 ₪ או 50 ימי מאסר.

הקנס ישולם ב-20 תשלומים חודשיים שווים ורצופים של 250 ₪ כל אחד, התשלום הראשון לא יאוחר מיום 1.12.13, וכך הלאה ב-1 לכל חודש עד לפרעון המלא.

עונש המאסר המותנה יעמוד בעינו ללא שינוי.

פב. לסיכום:

אנו דוחים את הערעור על הכרעת הדין.

אנו מקבלים חלקית את הערעור על גזר הדין, וזאת בנוגע לשיעורו של הקנס ופריסתו לתשלומים, כמצוין בפיסקה פ"א דלעיל.

ניתן היום, י"ג חשון תשע"ד, 17 אוקטובר 2013, במעמד הנוכחים.