1. התובעת, ילידת שנת 1980, תושבת הכפר מגאר, הגישה תביעה זו לפיצויים בגין נזקי גוף שנגרמו לה, לטענתה, בעקבות תאונה מיום 30.10.2007, שאירעה בעת שהלכה באחד מהכבישים הפנימיים בכפר (להלן: "התאונה"). עפ"י הנטען, רגלה נתקלה במהמורה במרכז הכביש, היא נפלה ונפגעה בגופה.

אין טענה לנכות רפואית עקב התאונה.

1. הנתבעת 1 היא המועצה המקומית מג'אר, בתחום שיפוטה אירעה התאונה, נשוא התביעה (להלן: "הנתבעת"). התביעה נגד הנתבעת 2, מבטחת המועצה, נמחקה לבקשת התובעת ביום 24.6.2012.

הצדדים חלוקים בשאלת האחריות ובשאלת הנזק.

טענות הצדדים

1. אופן אירוע התאונה תואר ב"תצהיר הנסיבות" שהוגש מטעמה של התובעת, שם היא טענה כי ביום התאונה הלכה לכיוון בית הוריה בשכונה המערבית בכפר מג'אר, היא ביקשה לחצות את הכביש ונאלצה לצעוד מעל מהמורה צמודה למכסה הביוב, רגלה נתקעה במהמורה והיא נפלה עקב כך.

עפ"י הנטען, בכביש בו הלכה בוצעו עבודות תשתיות וביוב והמהמורה בכביש יצרה הפרש גובה בין האספלט לכורכר. מדובר בכביש צר שאין בו מקום המיועד להולכי רגל והתובעת צעדה מעל המהמורה מחוסר ברירה.

1. התובעת טענה כי מיד לאחר התאונה הובהלה אל בית חולים פורייה, שם עברה סדרת בדיקות וצילומים, בסיומן אובחנה כמי שסובלת מפגיעות בכל חלקי גופה ובין היתר שבר בקרסול רגל שמאל והיא שוחררה לביתה עם רגל מגובסת.

התובעת אשר הייתה בזמן התאונה בחודש התשיעי להריונה ילדה עם רגל מגובסת, דבר שהקשה על מהלך הלידה ועל הטיפול בתינוק לאחר מכן.

לטענתה, היא הייתה באי כושר מוחלט שלושה חודשים לפחות, בהם נזקקה לעזרה מוגברת של בני המשפחה, כאשר בתום חופשת המחלה שבה לחייה עם הגבלות קשות, שפגעו בהיקף ובטיב עבודתה וביכולתה להשתלב בכל עבודה שהיא.

1. התובעת טוענת לאחריות הנתבעת לאירוע התאונה, זאת בשל רשלנותה ו/או חוסר זהירות מטעמה ו/או הפרת חובה חקוקה על ידה. בין היתר נטען כי, הנתבעת לא מנעה את הליכתה של התובעת בדרך משובשת ו/או מסוכנת, תכננה או תחזקה את הדרכים והכבישים בצורה לקויה וידעה על קיומו של מפגע בטיחות חמור ולא עשתה דבר.
2. הנתבעת הכחישה את גרסת התובעת לרבות עצם התרחשות התאונה ותיאורה ע"י התובעת. הנתבעת טענה כי התובעת לא הודיעה לה על אירוע התאונה תוך זמן סביר והכשילה אותה בבדיקת אחריותה והשגת ראיות רלוונטיות, כאשר עפ"י כתב ההגנה, הנתבעת ידעה על התאונה לראשונה, ביום 23.3.2010 (כשנתיים וחצי לאחר האירוע).

הנתבעת הכחישה את אחריותה לאירוע התאונה וטענה כי התובעת גרמה לתאונה עקב רשלנותה שלה והליכתה בחוסר זהירות.

1. בישיבה ההוכחות העידה התובעת בעצמה אודות נסיבות התרחשות התאונה ומטעמה העידה אימה, גב' עואטף עמראן (להלן: "האימא"). לנתבעת לא היו עדים והיא הסתפקה בחקירת התובעת ואימה בחקירה נגדית.

דיון והכרעה

1. ראש וראשון אציין כי ספק אם תמונות הכביש שהוגשו מטעם התובעת (ת/1) משקפות את מצבו של הכביש בזמנים הרלוונטיים לתאונה הנטענת, שכן אינן נושאות תאריך ולא ברור מתי הן צולמו. התובעת עצמה העידה כי התמונות לא צולמו על ידה, אם כי ע"י גיסה ושלא בנוכחותה. (שורות 12-13, עמ' 6 לפרוט') והיא אך "מניחה שהתמונות צולמו כיום לאחר התאונה". גיסה של התובעת לא זומן לעדות ולא ברור מי הדריך אותו לצלם את המפגע הספיצפי, מקום שלטענת התובעת היו בורות בכל הכביש (בשורה 30, עמ' 4 לפרוט' העידה "החפירות שהיו, היו בכל בכביש").
2. מכל מקום ולצורך הדיון אניח כי התמונות שהוגשו משקפות את מצבו של הכביש ושל המפגע אשר לטענת התובעת היווה הגורם לנפילתה. מתמונות אלה עולה כי מדובר בכביש פנימי, צר יחסית, ללא שוליים וללא מדרכה ובמרכזו קיים מכסה ביוב שמסביב לו הפרשי גובה שונים. השאלות שיש לבחון : אם התובעת הצליחה להוכיח את נפילתה בנסיבות הנטענות ומה האחריות שיש לייחס לנתבעת במקרה זה.

10. כידוע לכל, עירייה או מועצה מקומית חבה חובת זהירות מושגית כלפי משתמשים בדרך ציבורית ועוברי אורח ובכללם התובעת. אחריות זו קמה, בין היתר, מכוח סע' 35 לפקודת הנזיקין ומכוח פקודת העיריות (נוסח חדש) (סעיפים 235, 249(11) ו-249(12) לפקודה) כאשר הפקודה מוחלת על רשויות מקומיות. (ראה לעניין זה ע"א 862/80 עיריית חדרה נ' זוהר, פ"ד לז (3) 757 ו- ע"א 73/86 שטרנברג נ' עיריית בני ברק, פ"ד מג (3) 343).

11. באשר לחובת הזהירות הקונקרטית, הרי שחובה זו, נקבעת בכל מקרה על פי נסיבותיו. באופן עקרוני ניתן לומר כי סיווג מקרה כגון דא, כזה שמקים אחריות על מועצה מקומית, תלוי בזירת האירוע ובמהותו וטיבו של המכשול/המפגע בגינו אירעה התאונה, ובין היתר יובאו בחשבון הגובה, העומק של המפגע הנטען ומידת הסיכון שיש בו, אם בכלל.

12. בענייננו ניתן לומר כי הפרשי הגובה סביב מכסה הביוב יוצרים סיכון שאינו שגרתי ומהווה מכשול בפני עוברים ושבים, אלא שהעובדה שהפרשי גובה אלה ומכסה הביוב נמצאים באמצע הכביש ובולטים לעין משליכה על שאלת האשם התורם, שכן דומה כי קשה ל'פספס' את המכשול והולך רגל סביר אמור להתרחק ממנו במיוחד כשהתאונה הנטענת אירעה באור יום, כך שגם אם הייתי קובעת אחריותה של הנתבעת לתאונה היה מקום לזקוף לחובתה של התובעת אשם תורם בשיעור ניכר; "אם הייתי קובעת" אמרתי, שכן לאחר שבחנתי בקפידה את הראיות שהוגשו ואת העדויות שנשמעו, הגעתי לידי מסקנה כי התובעת לא עמדה בנטל המוטל על שכמה להוכחת האירוע בנסיבות שתוארו על ידה.

1. כפי שאפרט להלן, בחינת עדותה של התובעת מנקודת מבט פנימית ובחינת העדות אל מול עדותה של האמא, המסמכים הרפואיים שהוגשו ויתר הנסיבות מעלות קושי רב בפני קבלת גרסתה וכאשר עסקינן בעדות יחידה של בעל דין הרי שלא ניתן לבסס את החיוב עליה.

ויובהר כי חרף העובדה שהתביעה נשענת על עדות התובעת ועל עדות אמה, הרי שבפועל עסקינן בעדויות מפי מקור אחד שניתן לראותן כ"עדות יחידה" בהתאם לסע' 54 לפקודת הראיות, אף שהן נשמעות מפי שני פיות. לזאת אוסיף העובדה כי אמה של התובעת לא היתה עדה ישירה לאירוע עצמו.

יפים לעניין זה דבריו של ביהמ"ש העליון בע"א 761/79 חנוך פרנקל נ' "הדר" חברה לביטוח בע"מ, פ"ד לה (2) 48, שם אומנם ההתייחסות היתה לעדות של בני זוג ואולם הגיונם של הדברים חל גם בענייננו וכך נאמר : "למעשה שתי עדויות נפרדות הן שלו ושלה, להלכה אין הן אלא עדות אחת הניזונה ממקור אחד, אף שהיא באה משני פיות; לא משום שהאיש ואשתו היו לבשר אחד, כי אם משום שסיפורם סיפור אחד הוא המשותף לשניהם והמתואם ביניהם (בדרך הטבע, לא בדרך הקנוניה)" (עמ' 55 לפסק הדין)ׂ.

14. סעיף 54 לפקודת הראיות, מורה על קיומה של חובת הנמקה כאשר ביהמ"ש מבקש להסתמך על עדות יחידה, שאין לה סיוע, בין היתר במקרה ש"העדות היא של בעל דין או של בן זוגו, ילדו, הורו, אחיו או אחותו של בעל דין".

משמעות הדברים הינה, איפוא, כי במקרה שאין לעדות תימוכין חיצוני, על ביהמ"ש לבחון בקפידה את אמינות הגרסה ולנמק מדוע מצא להשתית את פסק דינו על עדות יחידה של בעל הדין, כאשר נימוק כזה יכול ויימצא במתן אמון מלא בגרסת בעל הדין (ע"א 295/89 חיים רוזנברג נ' שרה מלאכי, פ"ד מו (1), עמ' 733) – מה שאין בענייננו.

15. כפי שיפורט להלן, התובעת לא ידעה למסור פרטים חשובים הקשורים לאירוע ועדותה בעניין מסלול הליכתה לבית אמה מעלה לא מעט תהיות. בעדותה, נפלו מספר סתירות בין גרסתה לבין גרסת האם, כל זאת כאשר התיעוד הרפואי מיום התאונה אינה מחזק, ואף מחליש את גרסתה וכאשר הודעה לנתבעת על התאונה נמסרה כשנתיים וחצי לאחר התאונה, ועתה לפרטים :

16. ראשית, התובעת העידה כי התאונה אירעה עת הלכה מביתה של קרובת משפחה אצלה ביקרה לבית הוריה כאשר מרחק של דקת הליכה מפריד בין שני הבתים. היא החלה לחצות את הכביש כדי להגיע לבית ההורים, רגלה נתקלה במהמורה, נפלה ולא יכלה לקום.

בזמן שהיתה על הכביש, צעקה לעבר אימה שהייתה בתוך הבית, האימא יצאה ראתה אותה שוכבת על הכביש ורצה אליה. התובעת העידה כי "הגיעו גם שכנים ואנשים רבים בזמן שהייתי על הכביש" (שורות 8-9 עמ' 5 לפרוט'), ואלה יחד עם אמה עזרו לה להיכנס לתוך הבית.

בחקירתה הנגדית, נתבקשה התובעת למסור שמות של שכנים שהגיעו למקום והושיטו לה יד עזרה והשיבה "אני לא יכולה להגיד שמות, הייתי ממוקדת בעצמי, הייתי בהיריון ונפלתי תוך כדי והיה לי קשה, הייתי בחודש התשיעי" (שורה 9 עמ' 4 לפרוט'). היא גם העידה כי לא ביררה עם אמה מי היו אנשים אלה (שורות 27-28 עמ' 5 לפרוט'). מה שכן, היא מסרה כי מדובר בשניים או בשלושה אנשים, גברים ונשים.

גם אמה של התובעת, מי שמתגוררת כביכול בשכנות עם אותם אנשים, לא ידעה למסור את שמותיהם והעידה כי לא הצליחה לדעת מי הגיע מרוב התרגשות ולאור המצב בו הייתה ביתה (שורות 27-28 עמ' 6 לפרוט'). בשונה מעדות התובעת העידה כי המדובר ב 3 או 4 נשים שעזרו לה להוביל את התובעת מהכביש לבית.

17. לטעמי, עדותן של התובעת ושל האמא בהקשר זה לא היו משכנעות, שכן מלבד הסתירות במספר האנשים שעזרו לתובעת ובמינם, קשה להלום כי התובעת ואימה לא מצליחות להיזכר בזהותם של מי שעזרו לתובעת ב"רגע הקריטי", אף לא של מי מהם, כאשר מדובר בשכנים של האמא ולא בסתם עוברי אורח (ולהזכיר, התובעת העידה כי היא מבקרת בבית הוריה בתדירות של 3 פעמים בשבוע). עסקינן בכפר קטן יחסית ויש להניח כי האמא מכירה את שכניה (והרי היא ידעה לומר כי מדובר בשכנים), אם לא בשמותיהם הפרטיים אזי בשם המשפחה ואם לא בשם המשפחה אזי בכל פרט מזהה אחר; טענתה כי מרוב התרגשות לא הצליחה לדעת מי היה במקום, כשמדובר באנשים שעזרו לה להעביר את התובעת ונכנסו אליה הביתה, אינה הגיונית.

18. שנית, התובעת נשאלה כיצד עזרו לה, האימא והשכנים, להיכנס לבית ההורים והיא השיבה "את הרגל הפגועה הרמתי והם גררו אותי לבית של ההורים שלי" (שורות 32-33 בעמ' 5 לפרוט'); היא השיבה בשלילה לשאלת ב"כ הנתבעת אם האנשים שעזרו לה הרימו אותה. מנגד, העידה אמה כי הם הרימו אותה לגמרי (שורה 28 בעמ' 6 לפרוט').

19. שלישית, עפ"י עדות התובעת ואמה, אחיה של התובעת הגיע לבית הוריה מיד לאחר התאונה ושלושתם נסעו יחד, ברכב של האח, לקופת החולים בכפר, אלא בשעה שהתובעת העידה כי היא ישבה בכיסא האחורי לרכב ואמה ישבה ליד אחיה הנהג (שורה 1 בעמ' 6 לפרוט'), אמה העידה כי היא ישבה עם התובעת בכיסא האחורי, כדי לטפל בה ולתמוך בה (שורות 30-31 בעמ' 6 לפרוט').

20. רביעית, התובעת העידה כי לאחר שנפלה, הובהלה ע"י אחיה לקופת החולים בכפר ולאחר בדיקתה ע"י רופא הופנתה למיון בבית החולים. היא העידה כי סיפרה לרופא קופ"ח כי היא נפלה, ולא אמרה לו היכן (שורה 17 בעמ' 4 לפרוט') ומשהגיעה למיון בביה"ח הודיעה כי נפלה בכביש. (שורה 10 עמ' 6 לפרוט').

בפועל, בתעודה הרפואית של קופ"ח נכתב כי היא "נחבלה" בקרסול שמאל ובתעודת חדר המיון נכתב כי התובעת "התעקמה" בקרסול שמאל ואין שום זכר לנפילה בכביש או נפילה כלשהי.

המדובר למעשה בגרסתה הראשונית של התובעת כפי שבאה לביטוי במסמכים הרפואיים שהוכנו סמוך מאוד למועד קרות התאונה, ומכאן חשיבותם של מסמכים אלה, במיוחד כשאין ראיה ישירה להתרחשות האירוע. בעניין זה ראה התייחסותו של ביהמ"ש המחוזי בע"א (ת"א) 2109/00 פרנקו דוד נ' אררט חברה לביטוח בע"מ, (8.4.2003).

העובדה כי אין בשני המסמכים הרפואיים, מיום התאונה, כל זכר לתאונה ו/או לנפילה והעובדה כי בגליון חדר המיון נכתב "התעקמה" בקרסול שמאל, מעמידים בספק ניכר את גרסתה של התובעת, שכן מקובל להשתמש במילה "התעקמה" לתיאור פגיעה/נזק שנגרם כתוצאה מתנועה לא נכונה של הגוף או של האיבר הנפגע ולא עקב נפילה.

21. חמישית, עדותה של התובעת לעניין מסלול הליכתה לכיוון בית הוריה, אינה הגיונית ומעלה תהיות, במיוחד כשמדובר באישה שהיתה בחודש התשיעי להריונה.

התובעת סימנה על גבי התמונה ת/4 את מסלול הליכתה מבית קרובת משפחתה לכיוון בית הוריה וניתן למעשה לראות כי היא הלכה בצד ימין של הכביש והחלה בחצייתו, לעבר בית ההורים, בצורה אלכסונית עד שהגיעה למכסה הביוב והמכשול במרכז הכביש, ולא ניתן שלא לתהות מדוע התקרבה התובעת אל מרכז הכביש ואל המכשול כשהוא בולט לעין וכשההליכה היתה באור יום (בסביבות השעה 15:30, לשיטת התובעת), כשיש להניח כי מרבית האנשים היו דווקא מנסים להתרחק ממכשול בולט הנמצא במרכז הכביש ולעקוף אותו. אין מדובר ברכב שחייב לנסוע באמצע הכביש אם כי בהולכת רגל אשר בקלות יכלה להתרחק מאיזור המפגע.

תהיות אלה מעמידים בספק את גרסתה של התובעת, גם בשים לב לעובדה כי היא היתה בחודש התשיעי להריונה, דבר אשר אמור היה להגביר אצלה את הזהירות והעירנות לסיכונים בדרך.

את טענתה של התובעת כי לא היתה לה אפשרות ללכת במסלול הליכה אחרת, אין בידי לקבל שכן צידו השמאלי של הכביש (בכיוון בית הוריה של התובעת) נקי ממפגעים ובהחלט יכלה לחצות את הכביש ישר (ולא באלכסון) מאותו מקום בו החלה בחצייתו (לפי הסימון שלה) ואז להמשיך בהליכה בצד שמאל של הכביש.

22. ששית - תהייה נוספת נוגעת לעדותה של האימא בדבר המקום ממנו הגיעה בתה, התובעת, שכן מחד העידה כי אחרונה זו הגיעה "ממקום רחוק" ומנגד כי זה נמצא ב"מרחק של שתי דקות" כשמיד לאחר מכן העידה כי אינה יודעת היכן נמצא הבית של אותה קרובת משפחה וכך בלשונה : "הבת שלי הגיעה לבית שלנו, מהבית של אחות של בעלה שהיא גרה במקום רחוק, זה מרחק הליכה של שתי דקות. אני לא יודעת איפה הבית של קרובת המשפחה" (שורות 8-9 עמ' 7 לפרוט').

הקושי, שניכר היה על האם, ליתן תשובה ביחס לכיוון ממנו הגיעה התובעת תמוה ולא ניתן להתעלם מתשובותיה הלא עקביות בהקשר זה.

23. בהתאם לעדותה של התובעת, היא הגיעה לקופת החולים ולא הצליחה לצאת מהרכב. רופא המשפחה בדק אותה בעודה ברכב ונתן לה הפניה למיון, כשלשיטתה היא לא עברה כל בדיקה או צילום בקופת החולים.

האם חזרה על עדותה של התובעת לעניין הביקור בקופ"ח והעידה כי התובעת לא יצאה מהרכב, רופא המשפחה, ד"ר סלימאן בדק אותה בעודה ברכב והפנה אותה לבית החולים. האם לא ידעה להשיב איפה בוצע צילום הרגל, והעידה כי אינה זוכרת.

אלא שעיון במסמכים הרפואיים מלמד כי התובעת עברה צילום של רגל שמאל בטרם תגיע אל בית החולים פורייה. כך לפי ההפניה למיון ת/3, ולפי תעודת המיון בה נרשם כי "צילום קרסול שמאל (של קופ"ח)".

העובדה כי התובעת 'שכחה' כי ביצעה צילום בקופ"ח או במכון רנטגן טרם קבלתה במיון ו'התעקשותה' על כך שהיא לא ירדה מהרכב לפני שתגיע לבי"ח מעלות תהיות ומחשבות אודות מה שהתובעת ניסתה, אולי, להסתיר על אף שלכאורה אין קשר בין הבדיקות שבוצעו לפני קבלתה במיון לבין גרסתה בתביעה.

24. מעבר לכל המקובץ, הרי שהתובעת לא הודיעה לנתבעת אודות התאונה בסמוך למועד התרחשותה והיא לא חלקה על טענת הנתבעת לפיה הודעה ראשונה נמסרה לה לאחר שנתיים וחצי מיום התאונה. גם בעובדה זו יש בכך כדי להחליש את גרסת התביעה בדבר אופן התרחשות התאונה ובדבר הקשר בין המפגע בכביש לנזק ברגל.

התובעת טענה כי השיהוי במסירת ההודעה סיבתו סירוב עוה"ד הראשון אליו פנתה לטפל בתיק נוכח קשרי משפחה בינו לבין היועה"מ של הנתבעת, אלא שגם מדבריה עולה כי פנייתה לעוה"ד הראשון היתה כשנתיים או שנתיים וחצי לאחר האירוע הנ"ל וכי לפני אותו מועד לא היתה כל הודעה או פניה למועצה.

25. העדר תמונות הנושאות תאריך התאונה ומסמכים רפואיים שיש בה זכר לתאונה, בצד השיהוי הניכר במסירת הודעה על התאונה לנתבעת, הסתירות בין עדותה של התובעת לבין עדות אימה ותיאור מסלול הליכתה לבית ההורים, מחלישים עד מאוד את גרסתה של התובעת ופוגעים באמינותה.

בסופו של יום, ומאחר ועסקינן בעדות יחידה שלא זכתה לתמיכה חיצונית ו/או סיוע כלשהו, סבורתני כי התובעת לא עמדה בנטל המוטל עליה להוכחת אירוע התאונה בנסיבות שנטענו על ידיה ומכאן אני מורה על דחיית התביעה.

אני מחייבת את התובעת לשלם לנתבעת מס' 1 הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך של 4,000 ₪.

זכות ערעור כחוק.

המזכירות תמציא את פסה"ד לצדדים.

ניתן היום, כ"ט אלול תשע"ב, 16/09/2012 בהעדר הצדדים.