עניינו של פסק דין זה - עתירה להרמת מסך ההתאגדות שבין הנתבע לבין חברה שהחזיק במניותיה.

רקע עובדתי

1. התובעת עבדה מיום 1.4.08 ועד ליום 14.4.11 בבית הקפה "פטפוט" (להלן - "בית הקפה"). במועדים אלה הופעל בית הקפה על ידי חברת "אורי ושחר שירותי מזון בע"מ", שבבעלות הנתבע (להלן - "החברה").

2. בעקבות מכירת בית הקפה לצד ג' (בחודש 3/11) פוטרה התובעת.

3. ביום 16.6.11 הגישה התובעת תביעה כנגד החברה לתשלום דמי הבראה, פדיון חופשה ופיצויי פיטורים (דמ"ש 27205-06-11, דמ"ש 27216-06-11). ביום 25.7.11, משלא התייצבה החברה לדיון ומשלא הגישה כתב הגנה, ניתן פסק דין כנגדה על מלוא סכום התביעה. ניסיונות התובעת לגבות את המגיע לה על פי פסק הדין, לא צלחו.

4. ביום 24.8.11 הגישה התובעת את תביעתה זו כנגד הנתבע, ובמסגרתה היא טוענת כי פוטרה בשל חילופי מעסיקים וכי הובטח לה על ידי מנהל בית הקפה שתקבל את כל הזכויות שלהן היא זכאית. התובעת עותרת לתשלום פיצויי פיטורים, פדיון חופשה, דמי הבראה ופיצוי בגין אי ביצוע הפרשות לקרן הפנסיה.

5. הנתבע הגיש בקשה לסילוק על הסף מחמת העדר יריבות בטענה שלא התקיימו יחסי עובד-מעביד בין הצדדים. בהחלטה מיום 5.10.11 נקבע כי הבקשה תידון במסגרת ההליך כולו.

6. משלא התייצבו נציגי הציבור, התקיים הדיון בפניי כדן יחיד. מטעם התובעת העידו היא עצמה ומלצרים נוספים שעבדו עמה בבית הקפה (גב' מור ביטון, גב' מיה ברזל ומר עוז יוסף). מטעם הנתבע העיד הוא עצמו.

7. עיקר המחלוקת בין הצדדים נוגע לשאלה אם יש להרים את מסך ההתאגדות בין הנתבע לבין החברה.

טענות הצדדים

8. לטענת התובעת, לנתבע מספר עסקים בבאר שבע המאוגדים בחברות שונות, הוא מעורה במתרחש בחברות אלה, "המילה האחרונה והחתימה הסופית והמשמעותית הינה שלו" וכך אף לגבי החברה - הנתבע היה מודע לכל המתרחש בה ולכל פעילותה הפיננסית, היה הרוח החיה בה ובעל זכות החתימה. לדברי התובעת, בשל העובדה שהחברה אינה פעילה, "משך הנתבע את הזמן" במשך מספר חודשים תוך שהוא מבטיח לה כי תקבל את המגיע לה בגין תקופת עבודתה וסיומה, אלא שהתברר כי מדובר בהבטחות שווא, שכן במקביל הבריח הנתבע את נכסי החברה וחילק באופן לא שוויוני את הכספים המופקדים בקופת הפיצויים, תוך העדפת עובדים בני משפחתו.

לטענת התובעת, סירוב הנתבע לגלות את המסמכים הנוגעים לקופת הפיצויים של החברה ולתמורת מכירת בית הקפה וכן הפסקת פעילות החברה ללא נקיטת הליכי פירוק - מחזקים את המסקנה כי הנתבע עשה שימוש לרעה במסך ההתאגדות של החברה ולפיכך יש להרימו.

9. הנתבע מצדו טוען כי התובעת עבדה בשירות החברה וכי לא התקיימו כל יחסי עובד מעביד בינו לבין התובעת. לדבריו, התובעת לא הצביעה על נסיבות מיוחדות וחריגות המצדיקות את הרמת מסך ההתאגדות בין החברה לבינו ויש לדחות את התביעה בהעדר יריבות.

עוד טוען הנתבע, כי החברה היתה הבעלים של בית הקפה; כי בשש השנים האחרונות נוהל בית הקפה על ידי אחיינו, מר יקיר חמו (להלן - "יקיר"); כי יקיר היה האחראי לטיפול השוטף בבית הקפה; כי יקיר היה הממונה הישיר על התובעת; וכי בינו (הנתבע) לתובעת לא היה כל קשר ישיר או עקיף, הוא לא היה ממונה על עבודתה, לא הכיר אותה, לא התקשר איתה בהסכם עבודה ואף לא שילם את שכרה.

לגופן של הזכויות הנתבעות, טוען הנתבע, כי היקף משרתה של התובעת נמוך מהנטען על ידה, וכי יש לחשב את זכויותיה בהתאם לחלקיות משרתה ובכפוף לטענת ההתיישנות.

המצע המשפטי

10. באשר להרמת מסך ההתאגדות - הכלל הוא, כי לתאגיד אישיות משפטית נפרדת. בפרשת מחמוד וגיה נקבע כך -

"הכלל הוא כי חברה היא תאגיד, הנפרד מבעלי מניותיו, מנהליו ועובדיו, לכל דבר ועניין. לא ייתכנו חיי מסחר ומשק תקינים מבלי שיוקפד על ההפרדה בין התאגיד לבין בעליו ומנהליו." (דב"ע נג/3-205 מחמוד וגיה - גלידות הבירה, פד"ע כז 345, 350).

כך נקבע אף בפסק הדין בעניין מרים פרידמן -

"עקרון האישיות המשפטית הנפרדת מעוגן עמוק בשיטתנו המשפטית... ועל פיו ערכאה שיפוטית לא תמהר להרים את מסך ההתאגדות." (ע"ע 1170/00 מרים פרידמן - יוניוב ירחמיאל ובניו חברה קבלנית לבנין בע"מ, ניתן ביום 27.11.02, בסעיף 4 לפסק הדין).

11. עם זאת, הפסיקה ובעקבותיה החוק הכירו בקיומן של נסיבות מסוימות שבהתקיימן ישנה אפשרות להרים את מסך ההתאגדות בין התאגיד לבעליו. חוק החברות, תשנ"ט-1999 (להלן - "חוק החברות") עיגן בחקיקה את דוקטרינת הרמת המסך אשר פותחה בפסיקה. הוראות סעיף 6 לחוק זה, לאחר תיקון מס' 3, קובעות בזו הלשון -

"6.(א) (1) בית משפט רשאי לייחס חוב של חברה לבעל מניה בה, אם מצא כי בנסיבות העניין צודק ונכון לעשות כן, במקרים החריגים שבהם השימוש באישיות המשפטית הנפרדת נעשה באחד מאלה:

(א) באופן שיש בו כדי להונות אדם או לקפח נושה של החברה;

(ב) באופן הפוגע בתכלית החברה ותוך נטילת סיכון בלתי סביר באשר ליכולתה לפרוע את חובותיה, ובלבד שבעל המניה היה מודע לשימוש כאמור, ובשים לב לאחזקותיו ולמילוי חובותיו כלפי החברה לפי סעיפים 192 ו-193 ובשים לב ליכולת החברה לפרוע את חובותיה.

(2) לעניין סעיף קטן זה, יראו אדם כמודע לשימוש כאמור בפסקה (1)(א) או (ב) גם אם חשד בדבר טיב ההתנהגות או בדבר אפשרות קיום הנסיבות, שגרמו לשימוש כאמור, אך נמנע מלבררן, למעט אם נהג ברשלנות בלבד.

(ב) בית משפט רשאי לייחס תכונה, זכות או חובה של בעל מניה לחברה או זכות של החברה לבעל מניה בה, אם מצא כי בנסיבות הענין, צודק ונכון לעשות כן בהתחשב בכוונת הדין או ההסכם החלים על העניין הנדון לפניו.

(ג) בית משפט רשאי להשעות זכותו של בעל מניה לפירעון חובו מאת החברה עד לאחר שהחברה פרעה במלואן את כל התחייבויותיה כלפי נושים אחרים של החברה, אם מצא כי התקיימו התנאים לייחוס חוב של החברה לבעל המניה כאמור בסעיף קטן (א)." (הדגשה שלי - י.א.ש.).

12. באשר למהותה של הרמת המסך נקבע בפסיקה כי -

"תכליתה של הרמת המסך הינה למנוע שימוש לרעה באישיות המשפטית הנפרדת של החברה, כדי לממש מטרה בלתי כשרה הרצויה לבעל המניות... הרמת מסך כזו מכוונת כנגד בעלי המניות, שביקשו לנצל את תורת האישיות המשפטית הנפרדת של התאגיד למטרה לא כשרה, כגון הפקת טובות הנאה לעצמם בדרך של מרמה, כשהם מבקשים להסתתר מאחורי המסך החוצץ ולהינצל מחמת תביעתם של הניזוקים או 'משבט זעמו' של החוק..." (ע"א 9916/02 בן מעש אהרון נ' שולדר חברה לבניה בע"מ, ניתן ביום 5.2.04, בסעיף 42 לפסק הדין; הדגשה שלי - י.א.ש.).

גם בעניין מוברמן נקבע כי -

"... התברר עם השנים, כי המסך אינו כה הרמטי וכי מצויים בסביבתו תחומים עמומים שבהם פועלים התאגיד ובעלי המניות בערבוביה, ונוצר מדי פעם הצורך, למען עשיית הצדק והעמדת דברים על דיוקם, להציץ מבעד לפרגוד ולהרים במידה זו או אחרת את המסך המפריד. אך, כמובן, אין לנהוג בדרך זו על דרך השיגרה, שהרי אם כך נעשה, יתערער יסוד היסודות של תורת האישיות המשפטית הנפרדת של התאגיד בתור שכזה." (ע"א 4606/90 איטה מוברמן נ' תל מר בע"מ, פ"ד מו(5), 353, 361; הדגשה שלי - י.א.ש.).

13. תיקון מספר 3 לחוק החברות צמצם, לעומת החוק המקורי, את העילות להרמת מסך, ואלה סוכמו בפרשת פרידמן - תימרת, כשני מבחנים עיקריים -

"ראשית, כאשר השימוש בחברה נעשה כדי להונות אדם או לקפח נושה. לפי מבחן זה אין צורך בתרמית ממש ומספיקה התנהגות חריגה אפילו פחותה מתרמית.

מבחן שני, חלופי, הוא כאשר מתקיימים התנאים הבאים: כאשר נעשה שימוש בחברה באופן הפוגע בתכלית החברה (לדוגמה, עירוב נכסים בין החברה לבין חברה אחרת), נטילת סיכון בלתי סביר באשר ליכולת לפרוע את חובותיה, כאשר הפעולות מבוצעות במודע ולא מתוך רשלנות בלבד, ורק לגבי בעלי מניות עיקריים או בעלי שליטה ולא לגבי בעלי מניות פאסיביים, והכל בשים לב ליכולת החברה לפרוע את חובותיה, כאשר הרמת המסך תיעשה רק במקרים חריגים. כל האלמנטים הנ"ל, לפי המבחן השני הם אלמנטים מצטברים." (ת"א (ת"א) 180161/02 פרידמן יוסף נ' תימרת מכונות אוטומטיות בע"מ, ניתן ביום 28.8.05, בסעיף 23 לפסק הדין; הדגשה שלי - י.א.ש.).

תיקון מס' 3 צמצם למעשה את העילות להרמת מסך, בפרט כלפי בעלי מניות קטנים או פאסיביים שלא ניתן להטיל עליהם אחריות אלא במקרים חריגים.

14. ואולם, פסיקת בית הדין הארצי לעבודה מלמדת כי במקרים מסוימים ראוי להרים את מסך ההתאגדות, אף אם לא התקיימו בהם במצטבר כל העילות להרמת מסך כמפורט לעיל. כך למשל נפסק, כי במצב שבו אחד הצדדים הוא עובד החברה ומטבע הדברים קיימת לבעל המניות בחברה חובת אמון מוגברת כלפיו - יש ליתן לכך משקל מיוחד. בהקשר זה נקבע בפרשת זילברשטיין -

"העסקת עובדים יוצרת קירבה מיוחדת בין המעסיק לעובד. קירבה זו מקורה ביחסים החוזיים ובדרישת תום הלב הנובעת מהם. קירבה זו מקורה גם - ואולי בעיקר - ביחסי התלות הכלכלית של העובד במעסיק. קירבה זו יוצרת אחריות מוגברת וחובת אימון מיוחדת ביחסי המעסיק עם עובדיו וכלפיהם... הקלות שבעלי עסקים מקימים מיזם עסקי ולימים סוגרים את עסקיהם תוך שהם מעמידים את עובדיהם - לעיתים במפתיע - אל מול שוקת שבורה, היא בלתי נסבלת ובלתי ראויה. אחריות זו לא מן הראוי שתעצר למרגלות מסך ההתאגדות ובנסיבות המתאימות יצא בית הדין להגנת העובדים, ירים את מסך ההתאגדות ויחשוף את הגורם הכלכלי האמיתי המסתתר מאחורי המסך..." (ע"ע (ארצי) 1201/00 זילברשטיין - ערב חדש (עתונות) - אילת בע"מ, ניתן ביום 17.12.02, בסעיף 23 לפסק הדין; הדגשה שלי י.א.ש.).

מן הכלל אל הפרט

15. לאחר שבחנתי את טענות הצדדים ואת ראיותיהם, מצאתי כי יש לקבל את טענות התובעת ולהרים את מסך ההתאגדות בין הנתבע לבין החברה ולייחס לנתבע את חיובי החברה. ואנמק.

16. ברקע הדברים לא ניתן שלא להתייחס לפער בין הצדדים: מחד, בחורה צעירה אשר במקביל ללימודיה עבדה כמלצרית בבית הקפה ואינה בקיאה בהתנהלות הכספית, לרבות הזכויות שלהן היא זכאית מעבר לשכר העבודה השוטף. מנגד, נתבע שהוא עו"ד במקצועו שבמועדים הרלוונטיים החזיק בבעלותו מספר עסקים - ובהם בית הקפה - המאוגדים בחברות שונות והמנוהלים, כביכול, במנותק ממנו, המשמש בעל זכות החתימה הבלעדי בכל הנוגע להוצאות בית הקפה ואשר היה מודע או שהיה עליו להיות מודע להוראות החוק המוטלות עליו.

17. ולגופו של עניין: לא היתה מחלוקת כי חלק מהזכויות הנתבעות על ידי התובעת הן זכויות שהיה מקום לשלמן במהלך תקופת העבודה, כגון ימי חופשה, דמי הבראה והפרשות לקרן הפנסיה, וכי זכויות אלה לא שולמו לה. אמנם, בכתב הגנתו העמיד הנתבע את שיעור זכויות אלה על סכומים הנמוכים מאלה שנתבעו על ידי התובעת, אולם לא הסביר מדוע לא שולמו זכויות אלה במועדן.

18. מעדויות הצדדים עולה כי אף שהניהול השוטף של בית הקפה נעשה על ידי יקיר, היה הנתבע הפוסק הסופי בכל העניינים הכספיים ואף שימש כבעל זכות החתימה של החברה (טענת התובעת כי הנתבע שימש כבעל זכות החתימה היחיד בחברה, לא נסתרה). מכאן, כי הנתבע היה מעורב בניהול הפיננסי של בית הקפה ושלט במתרחש בו. טענת הנתבע כי קיבל רשימות וחתם עליהן על פי הוראותיו של יקיר - ולמעשה שימש חותמת גומי בלבד - אין לקבלה, משאינה עולה בקנה אחד עם העובדה ששמר על זכויות החתימה הבלעדיות בידיו-שלו. יתרה מזו, מעדות התובעת עולה כי פניותיה בעניינים שונים ליקיר נענו בתשובה כי על הנתבע לאשר את הדברים וכי יש להמתין לכך שהנתבע יביא עמו את המחאות השכר ועוד (עמ' 4 לפרוטוקול). מכאן ומעדות הנתבע עצמו (עמ' 15 לפרוטוקול) עולה כי הנתבע היה בעל השליטה הבלעדי בכל הנוגע לתשלומים השונים של בית הקפה - הן לעובדים, הן לספקים. כן לא היה חולק כי למעט תשלום השכר השוטף, לא שולמו לתובעת זכויותיה.

19. מעדות התובעת והגב' מיה ברזל עולה כי החברה הפרישה בעבורן לקרן הפנסיה בעבור חודש אחד בלבד וכי לאחר מכן הופסקו ההפרשות לקרן. משלושה תלושי שכר שהוצגו על ידי התובעת (עבור החודשים 1/11-3/11) עולה כי בחודשים אלה נוכה משכרה סך של 145.96 ₪, אשר על פניו צריכים היו להיות מועברים לקרן הפנסיה. דא עקא, שמדו"ח ערכי הפדיון של ביטוח המנהלים בקופת "מנורה מבטחים" עולה כי בגין תגמולים (עובד + מעביד) הופרשו עבור התובעת עד לחודש 7/11 סך של 100.08 ₪ בלבד וזאת עבור חודש 11/10.

ניכוי הכספים משכר התובעת והימנעות החברה מלהעבירם לקופת ביטוח המנהלים, עולים כדי מעשה תרמית מצד החברה כלפי התובעת הגובל אף בפלילים. משהנתבע היה היחיד שחתם על המחאות ותשלומים הקשורים לבית הקפה, הרי שהנטל עליו להסביר התנהלות זו. הנתבע לא הרים נטל זה. בכך יש ראיה לכך שהנתבע ניהל את ענייני החברה שלא בתום לב, מתוך מטרה לסכל את הדין או לקפח את התובעת, ודי בכך כדי להצדיק את הרמת מסך ההתאגדות בין החברה לבין הנתבע (ראו בעניין זה ע"ע (ארצי) 1137/02 אדיב - החברה לפיתוח ולמלונאות רחביה בע"מ, ניתן ביום 19.1.03; ע"ע (ארצי) 1401/04 ברק - פרץ, ניתן ביום 5.9.06).

אכן, מעצם טיבו וטבעו של תאגיד, שנוצרת הפרדה בין בעלי מניותיו לבין הגוף המפעיל את עסקיו בפועל, אלא שכאמור לעיל, הדין מאפשר להסיט את מסך ההתאגדות מקום שבו הוא רואה שימוש לרעה במסך זה. כך על פי הדין הכללי, קל וחומר מקום שבו, כמו בענייננו-אנו, מתקיימים בין הצדדים יחסי עבודה, המטילים על המעסיק חובת זהירות מיוחדת כלפי עובדיו. אין לאפשר למעסיק להשתמש בכסות החברה על מנת להתחמק מתשלום זכויות של עובדיו, שפעלו עבורו להשּׂאת רווחיו. כך כאשר מדובר בזכויות מכוח חוקי המגן וכך במיוחד כשמדובר בכספים שנוכו משכר העובד ולא הועברו ליעדם.

20. משלא היתה מחלוקת כי בית הקפה נמכר על ידי החברה לצד שלישי, ביקשה התובעת לעיין בהסכם מכירת בית הקפה ובתדפיסי הבנק של החברה. הנתבע סירב לבקשה זו, אולם בסופו של יום ניתן צו לגילויים ואלה הוצגו בפני בית הדין תוך מחיקת סכומי התמורה בגין המכירה. עיון בהסכם המכירה של בית הקפה מעלה כי הוא נחתם ביום 13.3.11 או בסמוך לאחר מכן, ומדפי החשבון ניתן ללמוד כי התמורה בגין המכירה שולמה בחלקה ביום 15.3.11 (סך של 232,000 ₪ לפחות). עוד עולה מעיון בתדפיסי הבנק של החברה, שכשבוע לאחר מכן, ביום 21.3.11, נמשך מחשבון החברה סך של 150,000 ₪.

במסגרת מערכת האמון המיוחדת שבין מעסיק לעובדיו, מוטלת על הצדדים חובה מוגברת של תום הלב (פרשת זילברשטיין הנ"ל). משיכת סך של 150,000 ₪ מחשבון החברה, אשר כעולה מדפי החשבון של החברה שהוצגו בפניי, אינה פעולה רגילה ושגרתית, אומרת דרשני. הוצאת סכום זה מחשבון החברה על ידי הנתבע שהוא בעל זכות החתימה בחשבון, בסמוך למועד שבו קמה החובה על החברה לשלם לעובדי בית הקפה והתובעת בהם את יתרת זכויותיהם - אינה עולה בקנה אחד עם חובת תום הלב המוטלת על מעסיק.

יתרה מכך, כאמור בהחלטה מיום 5.4.12, הנטל ליתן הסבר לאן הועברו כספי החברה ולשכנע כי לא מדובר בהברחת נכסים על חשבונם של העובדים השונים והתובעת בהם - מונח על כתפי הנתבע. הנתבע בחר שלא להציג כל הסבר לדפי החשבון ו/או כל הסבר אחר המלמד מה נעשה בכספים שנתקבלו בקופת החברה ממכירת בית הקפה. הימנעות זו של הנתבע נזקפת לחובתו ומותירה על כנה את גרסת התובעת, שלפיה עם חילופי המעבידים, עת נמכר בית הקפה לצד שלישי, רוּקנה החברה מנכסיה והתמורה אשר שולמה בגין המכירה מצאה דרכה אל מחוץ לחשבונותיה.

21. מדיניותם של בתי הדין לעבודה היא לדאוג לכך שהעובד תם הלב יקבל בסופו של יום את שכרו ואת זכויותיו ולכך שהנהנה מעבודתו לא יוכל להתחמק מאחריותו כלפיו. כך למשל, מכירה הפסיקה בהטלת אחריות על משתמש במצב שבו קבלן כח האדם לא דאג לזכויות עובדיו (דב"ע נד/3-96 מ.ב. מחלקת הבנייה של הקיבוץ הארצי בע"מ - עבד אל רחמן עאבד ואח', פד"ע כט 151). מקל וחומר, שניתן להרים את מסך ההתאגדות בין חברה לבעל מניותיה שהוא בעל השליטה העיקרי בה והאחראי להתנהלותה הכספית, בנסיבות המתאימות. בענייננו - העובדה שיקיר הוא שניהל את בית הקפה באופן שוטף אין בה כדי לאיין את אחריותו של הנתבע כלפי התובעת, בהיותו מעורב באופן פעיל בהתנהלות הכספית של החברה ולאור הנסיבות המנויות לעיל, השונות ממצב שבו בעלי המניות אינם מעורבים כלל בהתנהלות חברתם.

22. לסיכום, אלה הן העובדות העומדות בפניי בבואי להכריע בתובענה זו:

א. התובעת לא קיבלה את מלוא זכויותיה בגין תקופת עבודתה בבית הקפה וסיומה;

ב. בתקופת עבודתה של התובעת בבית הקפה היה הנתבע בעל השליטה הבלעדית בביצוע התשלומים שהיתה זכאית להם וכן היה בעל זכות החתימה בחברה;

ג. הנתבע משך מכספי החברה את תמורת מכירת בית הקפה;

ד. הנתבע לא העביר לתובעת את המגיע לה מתוך תמורת מכירת בית הקפה, אף שנאמר לה ולעובדים נוספים בבית הקפה להמתין לתשלום המגיע להם (עמ' 3 שורות 13 - 15 לפרוטוקול);

ה. הנתבע נמנע ממתן הסבר באשר לשימוש שנעשה בכספים שנמשכו מקופת החברה מתמורת מכירת בית הקפה;

ו. במהלך תקופת עבודתה של התובעת נוכו משכרה סכומים לקופת ביטוח המנהלים אך אלה לא הגיעו לידי הקופה;

ז. הנתבע העביר את בית הקפה לבעלות צד ג' מבלי להסדיר את זכויותיה של התובעת (ראו ע"ע (ארצי) 1192/02 חברת סברס שירותי קייטרינג - רחמן, ניתן ביום 27.7.03);

ח. החברה הפסיקה פעילותה והנתבע לא נקט הליכי פירוק אשר יאפשרו לתובעת לקבל למצער מקצת זכויותיה (ראו ע"ע (ארצי) 1192/02 הנ"ל וכן ע"ע (ארצי) 1452/04 אביר - חוסיין, ניתן ביום 22.5.06).

עובדות אלה, חלקן כשלעצמן, וודאי בהצטברן יחד, מציירות תמונה המלמדת כי הנתבע עשה שימוש לרעה באישיותה הנפרדת של החברה, פעל לקיפוחה של התובעת והבריח נכסים מהחברה, ולפיכך ישנה הצדקה להרמת המסך בין החברה לבינו. אשר על כן, נקבע בזאת כי יש להרים את מסך ההתאגדות שבין החברה לנתבע וכי הנתבע חייב בזכויות התובעת בגין עבודתה בבית הקפה.

23. התובעת ביססה תביעותיה על פסק הדין שניתן כנגד החברה. אמנם, הנתבע עצמו בחר שלא להתגונן במסגרת התביעה שהוגשה כנגד החברה, אך במסגרת התביעה דנן טען כי את זכויות התובעת יש לחשב על פי היקף משרתה החלקי ובהתאם לטענת ההתיישנות. משלא טענה התובעת דבר כנגד חישובי הנתבע, יש מקום לקבלם.

24. לאור כל האמור, על הנתבע לשלם לתובעת את הסכומים הבאים -

א. פיצויי פיטורים בסך של 7,400 ₪;

ב. פדיון חופשה בסך של 4,420 ₪;

ג. דמי הבראה בסך של 2,770 ₪;

ד. פיצוי בגין אי ביצוע הפרשות לפנסיה בסך של 1,472 ₪.

סכומים אלה ישולמו בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 15.4.11 ועד למועד התשלום המלא בפועל.

25. בנוסף ישלם הנתבע לתובעת הוצאות משפט בסך של 7,000 ₪ אשר ישולמו תוך 30 יום מהיום, שאם לא כן יישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד למועד התשלום המלא בפועל.

זכות ערעור לבית הדין הארצי לעבודה בירושלים תוך 30 יום.

ניתן היום, י"ב באלול תשע"ב, 30 באוגוסט 2012, בהעדר הצדדים.