בפני בקשה לפי סעיף 6 ב' לחוק הפיצויים לנפגעי תאונת דרכים, התשל"ה- 1975 (להלן: "חוק הפלת"ד ), להתיר למבקשת/התובעת, להביא ראיות לסתור את קביעת הועדה הרפואית של המוסד לביטוח לאומי (וועדה רפואית לעררים ), מיום 19.7.11 שקבעה לתובע נכות צמיתה בשיעור של 10% בגין הגבלה קלה בתנועות עמוד שדרה.

הוועדה הראשונה של המל"ל אשר בדקה את התובע ביום 15.7.10 קבעה לו נכות צמיתה בשיעור של 10% ואולם בניכוי של 10% בגין עבר; נכותו הרפואית הצמיתה בעקבות התאונה הוערכה בשיעור של 0%.

 העובדות הצריכות לעניין:

ביום 9.12.08 נפגע התובע בתאונת עבודה שהיא גם תאונת דרכים בזמן נהיגה. הוא טען לפגיעה בגב תחתון ובצוואר.

המל"ל הכיר בתאונה כתאונת עבודה, הוועדה הרפואית הראשונה אשר בדקה את התובע ביום 15.7.10 קבעה לתובע ביום 16.9.10 נכות רפואית צמיתה בשיעור 10% אולם בניכוי 10% בגין עבר ולכן נכותו הצמיתה בעקבות התאונה נקבעה ל- 0% נכות.

התובע הגיש ערר על החלטת הוועדה, והוועדה הרפואית לערר קבעה ביום 19.7.11 כי נותרה אצלו נכות בשיעור של 10% , כתוצאה מהתאונה בגין הגבלה קלה בתנועות עמוד שדרה מותני.

שתי הוועדות הסכימו ביניהם כי מצבו הקליני של התובע בעת הבדיקה מתאים לנכות בשיעור 10% בגין הגבלה קלה בתנועות עמדו השדרה המותני, שתי הוועדות נחלקו בקשר הסיבתי בין התאונה לבין הנכות שלדעתה של הוועדה מדרג ראשון כי יש לזקוף את הנכות לעבר, ואילו הוועדה לערר סברה כי יש לזקוף את הנכות לתאונה.

החלטת הוועדה הרפואית מדרג ראשון:

בממצאי הוועדה נרשם: " ע"פ תיק קופ"ח עבר תאונה נוספת טרם התאונה הנידונה ב- 18.11.06 ונחבל בצוואר ובגב טופל עקב כך במיון בביה"ח... בנוסף סבל מבעיות גב עוד ב- 2007".

 הוועדה הראשונה קבעה בסיכום ומסקנות כי : " הוועדה קובעת נכות צמיתה בשיעור 10% לפי סעיף 37(7)א בניכוי 10% בגין עבר קובעת לפי סעיף 37(7)א \. סכ"ה נכות צמיתה 0% מיום 7.2.09".

המסמכים שעמדו בפני הוועדה היו כרטיסים רפואיים.

החלטת הוועדה הרפואית לערר:

 בפרוטוקול הוועדה נרשם כי עיינו בתיקו הרפואי של התובע התייחסו לתאונה מ- 2006 ונרשם כי לא נקבעה דרגת נכות מאחר ולא סבל. בהמשך הממצאים והנימוקים נרשם כי מעיון בתיקו הרפואי היה רישום על כאבי גב תחתון מיום 5.8.05 והשני 14.6.07, 21.11.06.

בסיכום ומסקנות הוועדה נרשם כי : " הוועדה מצאה הגבלה קלה בתנועות ע"ש מותני. מקור ההגבלה הוא פריצת דיסק L4-L5 . 3 רישומים לפני התאונה לא מהווים עדות למצב קודם משמעותי לגבו. מדובר על רישומים בודדים המשתרעים לתקופה של 3 שנים ולא בסמיכות ישירה לפני האירוע הנדון.

הוועדה קובעת נכות צמיתה 10% לפי 37 (7)א מיום 7.2.09 . אין לנכות מצב קודם".

טיעוני המבקשת:

המבקשת טוענת כי הנכות  שנקבעה לתובע בוועדה הרפואית לעררים של המל"ל ניתנה מבלי שהיו בפניה מלוא הנתונים המתייחסים לתובע כך שהתעלמה ממידע חשוב אודות עברו התאונתי של התובע והמראה כי הוא עבר תאונות דרכים ביום 29.4.08, 26.3.06 וגם ביום 7.12.08 ובהן הוא התלונן על פגיעות בגב ובצוואר. הוועדה התייחסה אך ורק לשלושה רישומי עבר בלבד: מיום 5.8.05, מיום 21.11.06 ומיום 14.6.07 תוך קביעה שאין בהם כדי להוות עדות למצב קודם משמעותי בגבו.

בנוסף, טוענת המבקשת כי בפרוטוקולי הוועדה לעררים אין כל זכר לתאונה מיום 7.12.10, אשר בה התלונן התובע על כאבי צוואר וגב, ואין כל ראיה כי הוועדה מודעת לקיומה של התאונה הזו מאחר והתיק הרפואי של התובע שעמד בפניה, הוזמן ע"י הוועדה הראשונה והתקבל ביום 16.9.10 דהיינו עוד בטרם אירעה התאונה ועל כן סביר כי תיקון הרפואי המלא של התובע לא עמד בפני הוועדה לעררים.

המבקשת טוענת כי התובע עצמו הסתיר את עברו בפני הוועדה לעררים ובמסגרת הערעור התייחס אך ורק לתאונה משנת 2006 ולא התייחס לתאונות האחרות בהן היה מעורב והדבר מעיד כי תאונות אלו לא הובאו בחשבון.

טיעוני המשיב:

המשיב טוען כי וועדת הערר נתנה את החלטתה לאחר שבדקה, עיינה במלוא תיקון הרפואי, דנה במצבו הרפואי הקודם וערכה בדיקה קלינית של המשיב וכן לאחר שבחנה את החלטת הוועדה הרפואית הראשונה ועל כן אין כל סיבה להיעתר לבקשה.

המשיב טוען כי עצם העובדה כי בפרוטוקול הוועדה אוזכרו אך ורק 3 מסמכים, אין הדבר מעיד כי הוועדה לא עיינה במלוא תיקו הרפואי. המשיב טוען כי גם אם הוועדה לא עיינה ביתר המסמכים כפי טענת המבקשת, עדיין היה עליה להוכיח שעיון במסמכים אלו היה משנה את תוצאת החלטת הוועדה והיא לא עשתה זאת. ודווקא עיון במסמכים מלמד כי אין בהם כדי לשנות את החלטת הוועדה, הכל כמפורט בסעיף 4.3 לתשובה.

המסגרת הנורמטיבית:

הפסיקה בנושא הבאת ראיות לסתור אינה ליברלית ( מגמה הפוכה לגישה במינוי מומחים רפואיים) ונקבע לא פעם, כי הבאת ראיות לסתור בהתאם לסעיף 6ב' לחוק הפלת"ד, מיועדת למקרים מיוחדים וחריגים בלבד. בר"ע 634/85 עודה נ' רותם חברה לביטוח בע"מ פ"ד לט(4) 505 (1985); רע"א 1193/90 מדינת ישראל נ' הפול חברות הביטוח הישראליות בע"מ פ"ד מה(4) 230 (1991).

תמצית ההלכה סוכמה ברע"א 1192/90 מדינת ישראל נ' הפול חבות הביטוח הישראליות בע"מ פ"ד מה(4) 230 (1991), ולפיה תתאפשר הבאת ראיות לסתור משני סוגי טעמים עיקריים: האחד – טעמים משפטיים כמו פגיעה בעקרונות הצדק הטבעי, והשני – טעמים עובדתיים כבדי משקל כמו שינוי מהותי במצבו של התובע. ראה א. ריבלין "תאונות דרכים – סדרי הדין וחישוב הפיצויים" (מהדורה שלישית, תש"ס) עמ' 494. 

א. בין קביעות שונות של וועדת המל"ל כנימוק מצדיק, הבאת ראיות לסתור:

הלכה פסוקה היא כי קיומו של פער בין חוות דעת רפואית מטעם התובע לבין וועדה של המל"ל,אין בו כדי להצדיק הבאת ראיות לסתור.בראה ע"א 5779/90 הפניקס נ' טיארה פד"י מה(4) 77, 82:

"כדי שיותר להביא ראייה לסתור, לא די בעובדה שיש מומחה רפואי או מומחים רפואיים הסוברים אחרת משסבורה היתה הוועדה הרפואית, אפילו אם הפער בין מה שסבורה הוועדה הרפואית לבין מה שסוברים המומחים הרפואיים הינו גדול".

שונה המצב שעה שקיים פער ו/או סתירה בין החלטות של שתי הוועדות של המל"ל עצמו. בכך, ברע"א 8684/02 לעיל, הביע כב' השופט ריבלין דעתו כי שוני בלתי מוסבר בין הקביעות של שתי הוועדות, עשוי להצדיק הבאת ראיות לסתור את דרגת הנכות שנקבעה בשל הפגיעה בעבודה. וכן ראה רע"א 4195/02 סהר נ' ליפשיץ (פד"י נו(5), עמ' 777) שם נקבע מפי כב' השופט אור כדלקמן::

"ההלכה לפיה קביעת נכות כללית על ידי המל"ל עשויה להצדיק הבאת ראיות לסתור דרגת נכות שנקבעה על ידי ועדת נפגעי עבודה במל"ל, נשענת בעיקרה, על העובדה ששתי הוועדות הנ"ל הנן חלק מאותו המוסד - המל"ל - ולא על עצם קיומו של פער בין חוות דעתם של רופאים שונים. כאמור, קיומו של פער בין חוות דעת של מומחים שונים אינו יוצא דופן, וחוק הפיצויים מתכוון לתת לו מענה באמצעות ההסדר לפיו אין בעלי הדין רשאים לצרף חוות דעת רפואיות מטעמם והמומחים הרפואיים מתמנים על ידי בית המשפט".

ב. אי הנחת עובדות רלבנטיות, הנוגעות למצבו הרפואי של הנפגע כטעם המצדיק הבאת ראיות לסתור:

התעלמות הועדה הרפואית ממצבו של נפגע, או נכות שהועדה לא נתנה דעתה עליה, מצדיקים הבאת ראיות לסתור. במקרה כזה "הצדק מחייב שעניין קיומה של נכות זו יתלבן והנפגע לא יקופח על ידי התעלמות מקיומה, רק משום שזו לא עלתה, או לא יכולה היתה לעלות על שולחן דיונה של הועדה הרפואית" – רע"א 863/93 התעשייה האוירית לישראל בע"מ נ' קמחי פ"ד מז(4) 815.בפסיקה הובאו מקרים בהם התיר בית המשפט הבאת ראיות לסתור בשל פער בין קביעת הועדה לנכות כללית לקביעת הועדה לנפגעי עבודה, ראה רע"א 455/92 עברי נ' צמח, דינים כז 754 (1992); בר"ע 129/89 הורביץ נ' ואסילה, תק-על 92 (2) 1933 (1992); בר"ע (מחוזי חיפה) 659/03 אחסאן נ' הראל חברה לביטוח בע"מ (פורסם בנבו, 2003).

באשר לנימוקים בדמות אי חשיפה לכל "העובדות הרלבנטיות" הכלל הוא: אחד המקרים שבהם עשוי בית המשפט להתיר הבאת ראיות לסתור הוא המקרה שבו מתברר כי בפני הועדה הרפואית לא היו עובדות בעלות-חשיבות, הנוגעות למצבו הרפואי של הנפגע עובר לתאונה, שלוּ היו בפניה היו מביאות לתוצאה שונה ראו ע"א 5779/90 הפניקס הישראלי חברה לביטוח בע"מ נ' טיארה עבודל אחמד פד"י מה(4) 77).

לאחרונה נזקק בית המשפט העליון לטענה זו במסגרת רע"א 7682/06 אליהו חברה לביטוח בע"מ נ' חיים אלוש (טרם פורסם- ניתן ביום 25.6.2007) בו קבע בית המשפט העליון, כי די באמור בפרוטוקול הדיון, לפיו "אין כל תיעוד למצב קודם", מקום שהובאו בפני בית המשפט מסמכים המוכיחים כי לתובע היה "מצב קודם", כדי להקים מצב של "אי בהירות" המצדיק הבאת ראיות לסתור (ראו פסקה 5 לפסק הדין).

הכרעה:

אין חולק כי התובע עבר תאונות לפני התאונה נשוא תביעה זו ואף אחריה (בתאריכים 26.3.06, 18.11.06, 29.4.08 ו- 7.12.10).

לאחר ששקלתי את כל הנימוקים של שני הצדדים ועיינתי במסמכים הרפואיים ועיינתי בדוחות הוועדות הרפואיות, הגעתי למסקנה שדין הבקשה להידחות.

 המחלוקת בבסיסה מסתמכת על הסתירות שלכאורה התגלו בין קביעת שתי הוועדות. אך הסתירות בין הקביעות נבעו מההכרעה בשאלת הקשר הסיבתי של הנכות עם התאונה נשוא התיק כאשר הוועדה הראשונה ייחסה לעברו של התובע את הנכות ואילו וועדת הערר לא ייחסה לעברו של התובע כל נכות.

הפער בין הקביעות ביחס לקשר הסיבתי קיבל הסבר מפורט בהחלטת הוועדה ונסמך על יסוד החומר שהובא בפני, פער זה אינו מצדיק הבאת ראיות לסתור ובפרט כאשר הוועדה מדרג ראשון היא סמכות ערעורית על החלטה בדרג הראשון ופעלה במתחם סמכויותיה, ובפרט כאשר החלטתה מנומקת.

עיון בהחלטות הוועדות מלמד כי בפני וועדת הערר הומצא תיקו הרפואי של התובע, הכולל נתונים בדבר עברו הרפואי תאונתי וכן בדיקות CT שבוצעו לו ובהם נתגלה לראשונה בלט דיסק אחורי בבדיקה מיום 11.5.09, דבר אשר לא נתגלה בעבר באף מסמך רפואי וגם לא בתאונה מיום 29.4.08.

הרישום המפורש של הוועדה כי עיינה במסמכים מיום 5.8.05, 14.6.07 ו- 21.11.06 אינו מעיד כי רק מסמכים אלו הם היחידים שהיוו בסיס למסקנותיה מאחר ויתר המסמכים לא הונחו בפניה. הוועדה היתה מודעת למצבים קודמים של התובע ואף רשמה זאת במפורש בפרוטוקול הדיון, ולכן לא ניתן לומר כי הוועדה התעלמה ממצבו הקודם של התובע. הוועדה עיינה ורשמה כי התיק הרפואי עמד לנגד עיניה, התייחס למסמכים וההתייחסות קיבלה ביטוי בגוף ההחלטה. ברור שאין צורך ואין מקום להתייחס לכל מסמך ומסמך בתיק הרפואי , ואין להסיק כי העדר התייחסות או אזכור בגוף ההחלטה דינה כדין התעלמות מהמסמך.

ההתייחסות של הוועדה בפרוטוקול לגבי מצבו הקודם של התובע, גם אם היא חלקית, אינה בבחינת התעלמות מעובדות ו/או ממסמכים; כל התיעוד שהונח בפני הוועדה הראשונה הונח גם בפני הוועדה לערר, יעיד על כך הרישום המפורש בפרוטוקול וועדת הערר כי הוועדה עיינה בתיקו הרפואי של התובע, בנוסף לרישום במסמכים שהוצגו לוועדה כי הוצגו: כרטיסים רפואיים, בדיקות סי.טי מיום 24.1.07 ו- 6.5.09 וכן בדיקה מיום 9.3.11 , וסיכום אשפוז נהריה; ללמדך כי החומר הרפואי שהוצג בפני הוועדה בנוגע לעברו של התובע לא היה חסר; במצב דברים זה אין לומר כי נוצר מצב של אי בהירות ו/או ספקות שהועלו באשר למהות המידע שהיה בפני הוועדה, ולכן אין לסווג מקרה זה עם המקרים החריגים שבהם מוצדק לאפשר הבאת ראיות לסתור.

ביהמ"ש זה אינו יושב כערכאת ערעור על החלטת וועדת הערר, ועל כן אינו מתערב בשיקולים רפואיים שהביאו את הוועדה למסקנה זו או אחרת ( קיומו של קשר סיבתי או העדרו), כל שביהמ"ש בודק הינו האם יושמו כללי הצדק והאם נפל פגם בהליך קבלת ההחלטה. הסתירה בין הוועדות במקרה זה אינה מחייבת את המסקנה כי וועדת הערר לא התחשבה במצב קודם של התובע.

לאור המורם, לא מצאתי מקום להיעתר לבקשה להבאת ראיות לסתור ודין הבקשה להידחות.

אין צו להוצאות.

ניתנה היום, כ"ט תשרי תשע"ד, 03 אוקטובר 2013, בהעדר הצדדים.