1. ביום 25/8/11 הוגש נגד הנאשמים כתב אישום בגין אי מסירת פירוט שכר וניכויים לארבעה עובדים זרים שהועסקו על ידם (עבירה לפי סעיף 2(ב)(7) לחוק עובדים זרים, תשנ"א – 1991.
2. עיון בכתב אישום מעלה כי העבירה המיוחסת לנאשמים בוצעה לכאורה ביום 28/6/10 בעת שהנאשמים העסיקו 4 עובדים זרים אזרחי אריתריאה בעבודות ניקיון במסעדה שבניהולם.
3. בהתאם למדיניות המאשימה (ר' בג"צ 6312/10 קו לעובד נ' מדינת ישראל – פורסם בנבו) לא יוחסה לנאשמים עבירה בגין עצם העסקתם של העובדים הזרים בלא היתר. יאמר מיד כי ביחס לעבירה שהמאשימה מצאה ליחס לנאשמים, קיימת אי בהירות מסויימת בכתב האישום שכן בפרק העובדות נטען (ר' ס. 5 לכתב האישום) כי הנאשמים לא הסדירו עבור העובדים ביטוח רפואי (עבירה לפי סעיף 2 (ב) (2) ואילו בפרק הוראות החיקוק מצויינת עבירה שעניינה באי מסירת פירוט שכר (עבירה לפי סעיף 2(ב)(7)).
4. מכל מקום, לטענת הנאשמים דין כתב האישום להתבטל מחמת הגנה מן הצדק, מחמת שהנאשמים לא זומנו לחקירה עובר להגשת כתב האישום נגדם. לטענתם הזמנה לחקירה נשלחה לנאשמת 1, אשר זומנה לחקירה בירושלים. הנאשם 3 שוחח עם המפקח (ככל הנראה בשם הנאשמת 1), על מנת לברר האם ניתן לקיים את החקירה במשרדי התמ"ת בתל אביב, ונמסר לו כי אין צורך להגיע לחקירה בירושלים, וכי יתואם עימו מקום ומועד חדשים. בהמשך הדברים שוב נשלחה הזמנה לחקירה בירושלים, שוב פנה הנאשם 3 בבקשה לקבוע חקירה בתל אביב, ושוב נאמר לו כי יצרו איתו קשר לתאום מועד עדכני. על אף האמור, כתב האישום הוגש בטרם זומנו הנאשמים (או מי מהם) לחקירה נוספת (אציין כי הבקשה לא נתמכה בתצהיר).
5. לטענת הנאשמים, הזכות להיות מזומן לחקירה בטרם הגשת כתב אישום, היא נגזרת של זכות השימוע, ולפיכך הגשת כתב אישום בלא שהנאשמים יזומנו לחקירה עולה כדי פגיעה בעקרונות הצדק הטבעי ומהווה עילה לביטול כתב אישום מחמת הגנה מן הצדק.
6. בתשובה טען ב"כ המדינה כי "הנאשמים זומנו פעמים רבות לחקירה ולא התייצבו". ב"כ המאשימה לא פירט האם נשלחו הזמנות לכל אחד מהנאשמים בנפרד או שמא הזמנת הנאשמת 1 היא לדידו הזמנה של כל אחד מהנאשמים. מכל מקום, לא צורפו לתגובה אישורי מסירה של הזמנה לחקירה ביחס לאף אחד מהנאשמים, לא ברור לאן נשלחו ההזמנות ומה נרשם באישור המסירה שהוחזר למאשימה. זאת ועוד, המאשימה כלל לא טרחה להתיחס לטענת הנאשמת 1 שלפיה סוכם עם הנאשם 3 כי יתואם עימו מועד לחקירה בתל אביב, באשר לטענת ב"כ המאשימה המועד לבירור טענת הנאשמים לפיה לא זומנו לחקירה היא בשלב ההוכחות, לאחר ביצוע ההקראה בתיק.
7. עמדת ב"כ המאשימה בדבר המועד לדיון בטענה המקדמית איננה מקובלת עלי. לטעמי, מקום שנאשם מעלה טענה מקדמית שלפיה יש לבטל את כתב האישום מן הטעם שהנאשם לא זומן לחקירה, יש לדון ולהכריע בטענה בשלב המקדמי, ואין כל מקום לדחות את הבירור בטענה המקדמית לשלב בירור האשמה (ראה לעניין זה ע"פ (חיפה) 37730/03 מדינת ישראל נ' אגבריה – פורסם בנבו). יש לזכור כי מקום שמתברר כי היה פגם בזימון לחקירה בטרם הקראה, אין כל קושי לבטל את כתב האישום באופן שיאפשר הגשתו מחדש לאחר תיקון הפגמים.
8. נדמה כי כיום אין חולק על כך שראוי לאפשר לנאשם להשמיע את גרסתו בחקירה בטרם תתקבל החלטה בדבר הגשת כתב אישום נגדו. אציין כי לעיתים קרובות התייצבותו של חשוד לחקירה היא בראש ובראשונה אינטרס של המאשימה, על מנת למנוע מצב שבו המאשימה נחשפת לטענות ההגנה לראשונה לאחר שההליך הפלילי מצוי בעיצומו.
9. ואולם, ניסיון החיים מלמד כי לעיתים לנאשם אין עניין להתייצב לחקירה וכמובן שאין לכפות עליו לעשות כן. המבחן הרלוונטי איננו אם כן – האם התקיימה חקירה, אלא – האם המאשימה נהגה באופן סביר והוגן בדרך בה הביאה לידיעת החשוד כי מתנהלת בעניינו חקירה, ואפשרה לו להביא בפניה את טענותיו.
10. מתי יוצאת המאשימה ידי חובת הזימון לחקירה? האם, ועד כמה, מוטלת על המאשימה חובה לוודא כי ההזמנה לחקירה נמסרה לחשוד גופו ? האם די בכך שההזמנה לחקירה תשלח לכתובת של חברה שהחשוד רשום כמנהלה? ומה אם מדובר בחברה שאיננה פעילה שמא יש להטיל על המאשימה את הנטל לאתר את כתובת המגורים העדכנית של החשוד ואליה לשלוח הזמנה לחקירה?
11. כל אלה שאלות הראויות לדיון, ואולם בהעדר תשתית עובדתית של ממש, כאשר כלל לא ברור באיזה אופן לטענת המאשימה נשלחו ההזמנות לחקירה לכל אחד מהחשודים יש קושי לקבוע מסקנות בעניין.
12. נדמה כי הדברים מקבלים משנה תוקף בנסיבות דנן, כאשר ביחס לנאשמים 2-4 נטען בעובדות כתב האישום כי היו "מנהלים רשומים" של הנאשמת 1 (ראה סעיף 2 לכתב האישום).
13. כידוע, סעיף 5 לחוק, שכותרתו "אחריות נושא משרה" קובע כי מנהל תאגיד יהיה אחראי לביצוע עבירה שיוחסה לתאגיד ככל שהוא מנהל פעיל:

5. (א) נושא משרה חייב לפקח ולעשות כל שאפשר למניעת עבירות כאמור בסעיפים 2 עד 4 בידי התאגיד או בידי עובד מעובדיו; המפר את חובתו כאמור, דינו – כפל הקנס האמור בסעיף 61(א)(2) לחוק העונשין, תשל"ז-1977; לענין סעיף זה, "נושא משרה" – מנהל פעיל בתאגיד, שותף, למעט שותף מוגבל, ופקיד שחובתו מטעם התאגיד היא לפעול לקיום חובות התאגיד לפי הסעיפים האמורים.

1. רישומו של אדם כמנהל בתאגיד איננו ממלא את היסוד העובדתי שנקבע לעבירה, ואף אם תאמר כי הרישום עשוי בנסיבות מסויימות להקים חזקה בדבר היותו של אדם מנהל פעיל, נדמה כי כאשר המאשימה מחליטה להגיש כתב אישום נגד מנהל תאגיד, עליה להשתכנע כי יש בידיה ראיות לכך שאותו אדם היה במועדים הרלוונטים לביצוע העבירה מנהל פעיל בתאגיד, ולא להסתפק בציון העובדה שהנאשם הוא מנהל רשום.
2. אזכיר בהקשר זה כי המדובר בעבירה שסווגה כעבירה מנהלית.
3. אין לכחד, כי בפיתוח המסלול המנהלי שקל המחוקק בין היתר את היתרון שבהפחתת העומסים על המערכת המשפטית, מקום שניתן להשיג את תכלית ההליך הפלילי באמצעים אחרים, ואולם יתרונו המהותי, הוא בכך שהוא מאפשר יצירת הרתעה כלכלית משמעותית ואפקטיבית, מבלי להכתים את מבצע העבירה בכתם של הרשעה פלילית, ותוך השקעת מאמצים נמוכים יחסית מצד רשויות האכיפה.
4. ואולם, המחוקק היה ער לכך, כי יתכנו מקרים בהם הקנס המנהלי לא יצור הרתעה מספקת או שלא יהיה אפקטיבי כאמצעי אכיפה מסיבה אחרת, ולפיכך, נקבע בסעיף 15 לחוק העבירות המנהליות כדלקמן:

15. קביעת עבירה כעבירה מינהלית אין בה כדי לגרוע מסמכותו של תובע להגיש בשלה כתב אישום, כאשר הוא סבור שהנסיבות מצדיקות זאת מטעמים שיירשמו, ובלבד שטרם נמסרה הודעה על הטלת הקנס...

1. בית המשפט העליון עמד על כך שפרשנות ראויה של הוראות חוק העבירות המנהליות מחייבת, כי בכל הנוגע לעבירה שנקבעה כעבירה מנהלית, דרך המלך תהיה – נקיטת הליך מנהלי, ואילו החלטה של תובע להגיש כתב אישום תהיה החריג לכלל (ראה בג"צ 5537/91 אליהו אפרתי נ' כרמלה אוסטפלד, פ''ד מו(3) 501).
2. עוד קבע בית המשפט בבג"צ 5537/91 הנ"ל, כי החובה שקבע המחוקק, להעלות על הכתב את הנימוקים להגשתו של אישום פלילי ("מטעמים שיירשמו") מלמדת, מעצמה, על החשיבות שהמחוקק מבקש ליתן לאותם נימוקים שחובה לרושמם.
3. הזהירות שבה מחוייב תובע להפעיל את שיקול דעתו ערב הגשת כתב אישום יזום בעבירה שנקבעה כעבירה מנהלית, הולכת ומתעצמת כאשר להעמדה לדין של חברה מתלווה גם העמדה לדין של מנהל החברה, שהרי סוד גלוי הוא כי רישומו של אדם כמנהל במסמכי התאגיד איננו מעיד בהכרח על היותו מנהל פעיל. נדמה כי יש קושי בהעמדתו של אדם לדין אך מן הטעם שהוא "מנהל רשום", מקום שיש ספק באם עובר להגשת כתב האישום הובא לידיעתו דבר החקירה המתנהלת בעניין, ובאם התאפשר לו לטעון ביחס למעמדו בתאגיד.
4. לא אכחד כי לדידי די בכך שהמאשימה פעלה באופן סביר והוגן על מנת לשלוח לנאשמים הזמנה לחקירה לכתובתם העדכנית, ובמידת הצורך נענתה לבקשות סבירות בעניין תאום מועד החקירה וכיו"ב. במקרה כזה, אם יוברר בדיעבד כי מי מהנאשמים לא קיבל לידיו את ההזמנה לחקירה, או נמנע מלהתייצב לחקירה מסיבה אחרת, ככלל לא יהיה בכך כדי להצדיק את ביטול כתב האישום, שהרי ככל שהחקירה נועדה לאפשר לחשוד להשמיע את טענותיו, הרי שאין כל מניעה כי יעשה כן בהליך של שימוע מאוחר, במסגרת של השלמת החקירה לאחר הגשת כתב האישום.
5. על אף האמור לעיל, בנסיבות דנן, כאשר המאשימה לא הפריכה בדרך כלשהי את טענת הנאשמים 2 ו 4 כי לא זומנו לחקירה ואת טענת הנאשמים 1 ו- 3 כי נאמר להם שהחקירה אליה זומנו בוטלה וכי יזומנו לחקירה במועד אחר, ובשים לב לפגמים בניסוח כתב האישום כאשר לא ברור איזו עבירה בדיוק מיוחסת לנאשמים, והאם לטענת המאשימה שלושת הנאשמים 1-3 היו מנהלים פעילים בתאגיד בעת ביצוע העבירה אני סבורה כי מן הדין לבטל את כתב האישום.
6. למותר לציין כי משטרם התקיימה הקראה בתיק, אין כל מניעה כי המאשימה תזמן את הנאשמים לחקירה, ולאחר שתברר לאשורה את התשתית העובדתית, תגיש כתב אישום חדש, אשר יבהיר איזו עבירה מיוחסת לאיזה מן הנאשמים.
7. לנוכח כל האמור לעיל כתב האישום יבוטל. המזכירות מתבקשת לסגור את התיק ולהעבירו לגניזה.

ניתנה היום, ‏כ"ד תשרי תשע"ג, ‏10 אוקטובר 2012, בהעדר הצדדים.