לפני בקשת הנאשם לביטול האישומים נגדו.

האישומים וטענות הצדדים

1. לנאשם ניתנו עשרים וחמש הודעות קנס מסוג ברירת קנס. חמש מההודעות ניתנו בטענה כי הנאשם הפר את חוק העזר לקריית ים (שימור רחובות), התשכ"ו- 1966, בכך שבמועדים שונים הוא הציג מרכולת וחפצים נוספים על מדרכה וחסם מעבר הולכי רגל, ועשרים הודעות ניתנו בטענה כי הנאשם פתח את עסקו, במספר מועדים, ביום המנוחה, בניגוד לחוק עזר לקריית ים (פתיחת עסקים וסגירתם), התשכ"ז-1967

2. הנאשם טוען כי יש לבטל את הודעות הקנס משני נימוקים חלופיים; התיישנות והעדר תוקף של חוקי העזר של קריית ים. הצדדים הגישו את טיעוניהם בכתב. אדון בטענות שלא כפי סדר הבאתן.

תוקפם של חוקי העזר

3. הנאשם טוען כי לחוקי העזר שמכוחם נשלחו הודעות הקנס אין תוקף חוקי ומכאן שהודעות הקנס בטלות בהעדר סמכות. הילוכו של הנאשם הוא כלהלן: סעיף 2 (ב) לחוק העונשין, התשל"ז- 1977 (להלן: חוק העונשין) קובע כי תקנות הכוללות עבירות ועונשים טעונות אישור של ועדה מועדות הכנסת וחוקי עזר הם תקנות במשמע. ככל שהמאשימה לא תצביע על אישור שכזה, משמע כי חוקי העזר לא קיבלו את האישור ולכן הם בטלים, כך טוען הנאשם. ב"כ הנאשם מבהיר כי חוקי העזר דנן נחקקו אמנם לפני תיקון 39 לחוק העונשין שבו הוסף סעיף 2(ב) הנ"ל אולם קיים עיגון לפרשנות לפיה הדרישה האמורה חלה גם על תקנות שהותקנו לפני כניסת התיקון לתוקף, ומשעסקינן בפלילים, יש לבכר פרשנות זו המקלה עם הנאשם. ב"כ הנאשם מסתמך בטיעוניו על העמדה שהוצגה על ידי ד"ר נחמיה אבנרי, החטא ועונשו: תוקפן של עבירות על חוקי עזר, עלי משפט ט, 569. (להלן: אבנרי).

4. ב"כ המאשימה מפנה לכך כי חוקי העזר בהם עסקינן הותקנו בשנים 1966 ו- 1967 לפני כניסת תיקון 39 לתוקף וטוען כי לסעיף 2(ב) לחוק העונשין תחולה פרוספקטיבית. כן טוען ב"כ המאשימה כי ניתן למצוא תרופה לקושי שמציג הנאשם בסעיף 221(ד) לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח חדש], התשמ"ב- 1982 (להלן: החסד"פ), שמכוחו התקין שר הפנים את צו העיריות (עבירות קנס), התשל"א- 1971, אשר פורסם בשנת 1971, שבמסגרת תיקון שנערך בו בשנת 1981 הוספו חוקי העזר של קריית ים והוגדרו כעבירות קנס.

5. לאחר שעיינתי בטענות הצדדים איני מוצא לקבל את טענת הנאשם כי חוקי העזר נטולים תוקף, וזאת מהטעמים שיפורטו להלן.

6. סעיף 2(ב) לחוק העונשין, שזה נוסחו: "תקנות שבהן נקבעו עבירות ועונשים טעונות אישור ועדה של הכנסת", הוסף במסגרת תיקון מס' 39 לחוק העונשין (חוק העונשין (תיקון מס' 39) חלק מקדמי וחלק כללי) תשנ"ד- 1994, ס"ח 348), עשרות שנים לאחר התקנתם (או שמא עלינו לומר חקיקתם כהצעת אבנרי) של חוקי העזר (או שמא חוקי העיר- כהצעת המחבר הנ"ל). גם אם אניח כי לא התקבל אישור של ועדה מהועדת הכנסת לחוקי העזר, אין בכך כדי ליטול מתוקפם לנוכח תחולתו הפרוספקטיבית של סעיף 2(ב) לחוק העונשין. אבהיר: החזקה הפרשנית קובעת, כי חוק אינו פועל למפרע. ביסוד חזקה זו ניצבת התפיסה כי החלת חוק למפרע, על מעשים שנסתיימו ועל זכויות שנרכשו, פוגעת בתפיסות יסוד חוקתיות, בעקרון שלטון החוק, בעקרונות הצדק וההגינות וכן בוודאות וביציבות של המצב המשפטי. עע"א 1613/91 ארביב נ' מדינת ישראל ([פורסם בנבו], 29.4.1002)); בג"ץ 1618/97 סצ'י נ' עיריית תל-אביב-יפו פ"ד נב(2) 542 (1998) (להלן: עניין סצ'י).

במקרה שלפנינו לא הובאו נימוקים המצדיקים סטיה מהחזקה הפרשנית האמורה במיוחד כשעסקינן בהוראה המתייחסת לבסיס, ליסוד ולתוקף חקיקת משנה (ובכלל זה חקיקה עירונית) שנחקקה-הותקנה מאז קום המדינה ועד לכניסת סעיף 2(ב) לתוקף. קשה להלום מצב לפיו סעיף 2(ב) בא לבטל במחי יד תקנות וחוקי עזר שהותקנו מאז קום המדינה שעל פיהם מוסדרים היבטים נורמטיביים חשובים ונקבעו חובות שהשתרשו. בהקשר החקיקה העירונית; קשה להלום מצב שבו יבוטלו, באבחה, חוקי עזר המסדירים מקדמת דנא נושאים חשובים של איכות חיים, בטיחות, בטחון, נקיון וסדר במתחמים האורבניים . גם האינטרס הציבורי מחייב במקרה זה את המסקנה שאין לקבוע כי תחולת סעיף 2(ב) לחוק העונשין הנה רטרואקטיבית או רטרוספקטיבית. כידוע, יש לפרש דברי חקיקה באופן העולה בקנה אחד עם האינטרס הציבורי. האנטרס הציבורי מחייב יציבות וודאות בחקיקת המשנה ואינו תומך ביצירת חלל של נורמות מחייבות ואכיפה ברשויות המקומיות. ראו: סעיף 3 בחוות דעת כב' השופט אור בעניין סצ'י; דנג"ץ 3201/96 שר החקלאות ואח' נ' המועצה האזורית עמק לוד ואח', פ"ד נא(3), 661 (1997), עמ' 677-678; א' ברק, פרשנות במשפט, כרך ב, פרשנות החקיקה (תשנ"ג), בעמ' 620). גם אבנרי מטיל ספק בתחולה רטרואקטיבית של סעיף 2(ב) לחוק והדברים המובאים על ידו נוגעים למצב (ובכלל זה המצב האמפירי) לאחר תיקון 39 לחוק העונשין.

7. אין לקבל אפוא, את הטענה כי לחוקי העזר מכוחן הוצאו הודעות הקנס, בטלים. לנוכח תוצאה זו לא ראיתי צורך לדון ביתר הנימוקים שהועלו על ידי ב"כ המאשימה.

טענת ההתיישנות

8. הנאשם טוען כי תשעה מכלל עשרים וחמש ההודעות דינם להתבטל, מאחר ועליהן חל הדין הקבוע בסעיף 225א' לחסד"פ. ב"כ הנאשם הפנה לקביעות בת.פ. (שלום הרצליה) 65/03 מדינת ישראל נ' רביע משה – אולם לאור עמדת המאשימה דומה כי אין צורך להרחיב בעניין.

9. בטיעוניה בכתב, הסכימה המאשימה לביטול שמונה הודעות. בשל כך, אני מורה על ביטול האישומים בתיקים הבאים: 43865-08-11, 38223-03-12, 38214-03-12, 28196-03-12, 38177-03-12, 38150-03-12, 12672-11-10 ו- 11646-11-10.

10. המחלוקת נותרה סביב הודעת קנס אחת (שמספרה 13174-11-10) המתייחסת לעבירה מיום 7.8.2010 שלגביה טוען ב"כ הנאשם כי התיק בבית המשפט בגינה נפתח ביום 8.11.210, ואין לגביה אישור המעיד על זימון הנאשם למשפט תוך שנה. ב"כ המאשימה טוען כי זימון לנאשם נשלח ביום 29.12.2010. עיון בתיק בית המשפט מראה כי אכן כך הוא מצב הדברים. אמנם אין אישור המעיד כי הנאשם קיבל את הזימון, אולם הדבר אינו נדרש בשים לב לסוג העבירות בהן עסקינן. סעיף 237(א)(2) לחסד"פ קובע כי המצאה של מסמכים לפי אותו חוק תהיה כדין אם תבוצע, בין היתר, "במשלוח מכתב רשום לפי מענו של האדם, התאגיד או חבר בני האדם, עם אישור מסירה [...]". תקנה 44א לתקנות סדר הדין הפלילי מוסיפה לכלל זה וקובעת כי בעבירות קנס "רואים את [...] ההודעה לתשלום קנס [...] כאילו הומצאה כדין גם בלא חתימה על אישור המסירה, אם חלפו חמישה עשר ימים מיום שנשלחה בדואר רשום, זולת אם הוכיח הנמען שלא קיבל את ההודעה או את ההזמנה מסיבות שאינן תלויות בו ולא עקב הימנעותו מלקבלן". ראו: רע"א 5255/11 עיריית הרצליה נ' אברהם חנוך כרם ([פורסם בנבו], 11.6.2013).

סיכום

11. מן האמור לעיל, אני מורה על ביטול האישומים בתיקים הבאים: 43865-08-11, 38223-03-12, 38214-03-12, 28196-03-12, 38177-03-12, 38150-03-12, 12672-11-10 ו- 11646-11-10. המזכירות תסגור תיקים אלה ברישומיה.

12. יתר חלקי הבקשה נדחים.

המזכירות תשלח את ההחלטה לב"כ הצדדים ותסרוק את ההחלטה בתיק 43865-08-11.

ניתנה היום, י"ח תשרי תשע"ד, 22 ספטמבר 2013, בהעדר הצדדים.