1. נגד הנאשם הוגש כתב אישום אשר ייחס לו ביצוע עבירות של תקיפה בנסיבות מחמירות (עבירה לפי סעיפים 380 ו-382(ג) לחוק העונשין תשל"ז – 1977 (להלן – חוק העונשין), היזק בזדון (עבירה לפי סעיף 452 לחוק העונשין) ותקיפה סתם – בן זוג (עבירה לפי סעיפים 379 ו- 382(ב)(1) לחוק העונשין. על פי המפורט בעובדות כתב האישום, ביום 26.8.11 בשעה 15:30 לערך הכה הנאשם את אשתו, המתלוננת, עם מקל על ידה הימנית ונגרמה לה חבלה של ממש שהותירה שני סימנים אדומים בידה. במועד אחר בשנת 2011 קרע הנאשם את שמלתה של המתלוננת והכה אותה באמצעות ידיו.

2. לאור הראיות והטיעונים שהובאו בפני, החלטתי לזכות את הנאשם מביצוע כל העבירות שיוחסו לו בכתב האישום מחמת הספק הסביר.

א. ראיות התביעה

3. מדו"ח פעולה של השוטר חסן חיר אלדין מיום 26.8.11 בשעה 15:09 (ת/4), עולה כי ביום 26.8.11 בשעה 15:06 הודיעה המתלוננת למוקד 100 כי בעלה, הנאשם, הרביץ לה עם מקל, היו צעקות והיא זרקה אותו אל מחוץ לבית. בשעה 15:14 הגיעו לדירת המתלוננת השוטרים חסן חיר אלדין ואלי עאסי, שם מצאו אותה ביחד עם שני תינוקות. היא טענה כי הנאשם תקף אותה זמן קצר לפני כן בעזרת מקל, הצביעה על סימנים שטחיים בצבע אדום לרוחב אמת ידה הימנית, והוסיפה כי הוא עזב את הדירה עם המקל. הנאשם, אשר אותר מחוץ לדירה, הוביל את השוטרים אל המקום בו השליך את המקל, שנמצא ונתפס כמוצג.

בדו"ח המסוכנות (נ/2) שנרשם על ידי השוטר אלי עאסי, כאשר הגיע לזירת האירוע ביחד עם השוטר חסן חיר אלדין, צוין כי למתלוננת "יש סימנים על יד שמאלית" שהם "סימנים אדומים ממקל". בדו"ח סומנו תשובות חיוביות, בין השאר, ליד השאלות "האם העבירה נעשתה על רקע רצון המתלוננת להיפרד, בניגוד לרצון החשוד, תוך גילוי קנאה ורכושנות גדולים" ו"האם המתלוננת חשה סכנה ואיום על חייה".

4. בעדותו בבית המשפט ציין השוטר חסן חיר אלדין כי כאשר פגש את המתלוננת היא "הייתה נסערת והצביעה לי על המקום בו בעלה הכה אותה. היא אומרת כי הסימנים היו טריים ואפשר היה להתרשם מהם". לשאלת הסנגור כיצד עדותו על טריותם של סימני הפציעה מתיישבת עם דבריו כי אינו זוכר את האירוע לפרטיו, וכי הינו מסתמך על דו"ח הפעולה, עמד השוטר על דעתו כי הוא "זוכר שהיה סימן" וזוכר שהמתלוננת הייתה נסערת ושידרה מצוקה. סימני הפציעה היו אף נושא מזכרו (נטול התאריך) של השוטר אלי עאסי (ת/8). במזכר זה, שמוען לחקירות צפת, הוא כי "אכן יש שני סימנים על אמה ימין צד עליון" של המתלוננת. בבית המשפט הוא הסביר כי זכ"ד זה נרשם כהשלמה לרישום של דברי המתלוננת בהודעתה בדירתה (ת/1).

5. בשעה 15:20 ביום האירוע גבה השוטר אלי עאסי מהמתלוננת, בדירתה, את ההודעה הראשונה (ת/1). בבית המשפט העיד השוטר כי בהגיעו לדירת המתלוננת הוא מצא פירות וירקות "על הרצפה". בהודעתה הראשונה ציינה המתלוננת כי במהלך ויכוח בינה לבין הנאשם על כך שטרם נקנו חלות ויין לקידוש, החל הנאשם לצעוק, להשתולל ולקלל, תפס מקל של מטאטא ובאמצעותו חבט בידה הימנית. בתשובה לשאלת השוטר ענתה כי אין זו הפעם הראשונה שהנאשם תוקף אותה. (בהודעה נרשם, כחלק מהתשובה, המשפט "לפני כמה חודשים תקף אותי עם מקל", אך הועבר עליו קו, כסימן למחיקתו).

6. לאחר שהתברר כי הנאשם טוען כי המתלוננת היא זו אשר הכתה אותו, אזי בשעה 17:40 באותו יום היא שבה ונחקרה בביתה תחת אזהרה על ידי החוקר מרואן סועאד. חוקר זה קבל הוראה לבצע את החקירה בביתה של המתלוננת מאחר, וכפי שנרשם במזכר נ/4 על ידי החוקר גל הראל - "לגברת שרעבי אין מי שיישאר עם ילדיה הקטנים בביתה ולכן שלחתי את מרואן לחקור אותה בביתה". בפתח חקירת המתלוננת (ת/2) הודיע לה החוקר כי היא חשודה בתקיפת הנאשם, איפשר לה להתייעץ עם עורך דין והסביר לה את זכות השתיקה העומדת לה. כשהוצגה לה גרסתו של הנאשם, טענה המתלוננת כי זו גרסה שקרית, וכי "הוא לקח את המקל שהחזקתי ביד ונתן לי מכות". היא הסבירה כי החזיקה במטאטא על מנת לטאטא עמו, וכי הנאשם, בטרם הכה בה, דרך על המטאטא וחילץ את המקל מתוך המברשת.

לראשונה סיפרה המתלוננת בחקירה זו על אירוע אלימות נוסף, שהתרחש כחצי שנה לפני כן, בו הנאשם הכה אותה בפניה באמצעות ידיו וקרע את בגדיה. כמפורט במזכרו של החוקר מרואן סועאד מאותו יום (ת/10), באותו מעמד הוא קיבל מהמתלוננת שמלה שחורה אשר קו התפר בצווארונה הינו קרוע (ת/9). בבית המשפט הוא העיד כי בחקירתה זו היא דיברה בשפה עממית, ברצף ו"לא חשבה לפני שהיא דיברה".

7. להוכחת פגיעת הנאשם במתלוננת הציגה המאשימה את תמונות החבלות (ת/6), אשר צולמו על ידי החוקר ראוף דובה. חוקר זה רשם במזכרו (ת/5) משעה 20:40 באותו יום כי הגיע לביתה של המתלוננת על מנת לצלם את סימני החבלה, וכי בבואו לביתה היא הצביעה על "שני סימנים אדומים ביד ימין, בין כף היד למרפק". בעדותו בבית המשפט הוא ציין כי כשהגיע אל המתלוננת היא הייתה לחוצה, עצבנית וכועסת, וכי הוא ראה "בוודאות" את הסימנים. בתשובה לשאלת הסנגור, הוא שלל את האפשרות כי הסיבה למצבה זה הייתה העובדה כי הוא עצמו הגיע לבית של משפחה דתית ביום ששי בערב, לאחר כניסת השבת, וטען כי היא עצמה כלל לא העלתה סוגיה זו.

ב. חזרת המתלוננת מתלונתה ומסירת גרסה חדשה

8. בעקבות כתב האישום שהוגש ביום 29.8.11, מצא עצמו הנאשם במעצר בית אצל אחותו בפתח תקווה. ביום 14.9.11 כתבה המתלוננת מכתב שהופנה לבית המשפט (ת/3) ובו חזרה בה מתלונתה. היא טענה כי אמנם רבה עם הנאשם ביום האירוע אולם לא הייתה ביניהם כל אלימות. היא טענה כי היא זקוקה לו בבית, ביקשה לבטל את מעצר הבית ולשחררו.

9. המתלוננת מסרה עדותה בבית המשפט ביום 19.12.11, ועמדה על חזרתה מתלונתה. היא סיפקה הסברים שונים להגשת התלונה על ידה ולסיבת חזרתה בה ממנה, ולראשונה תארה גרסה חדשה באשר להתרחשויות ביום האירוע.

10. המתלוננת העידה כי ביום 26.8.11 היא נטלה כדורים נגד כאבים, וטענה כי הייתה בהשפעת "יצר רע של יום ששי". היא אמנם ציינה בחקירה הראשית כי "בעלי התעצבן עלי" (עמ' 7), אך לראשונה העלתה גרסה לפיה הנאשם סרב ללכת לקניות, למרות שהיא ביקשה ממנו פעמים אחדות לעשות כן. היא ציינה כי פעמיים ביקשה ממנו "יפה" כי יצא לקניות, ובשלישית – "לא יפה". לדבריה, הנאשם כלל לא הרים עליה יד, אלא היא זו אשר אחזה במטאטא. תחילה הסבירה כי הנאשם "לקח את המטאטא והלך לקנות" (עמ' 6 לפרוטוקול), ובהמשך טענה כי היא ניקתה את הרצפה והחלה להשתולל, דחפה אותו עם המקל לעבר הדלת, ואז "בעלי לקח לי את המקל וברח עם המקל" (עמ' 7 לפרוטוקול). היא טענה כי איננה יודעת אם הוא ברח עם המטאטא השלם או רק עם המקל. היא לא ידעה לתת הסבר כיצד המקל הופרד מהמברשת – "אני לא זוכרת שבעלי דרך על המקל, ושחרר ממנו את המברשת. יכול להיות, אני לא יודעת כבר, לא זוכרת אם דרך או לא דרך".

11. לאור טענתה כי באירוע הנאשם כלל לא הרים עליה יד, נדרשה המתלוננת להסבר לסימני החבלות בידה. תחילה טענה כי הסימנים הינם כוויה מהתנור במהלך אפיית עוגה, בשלב הוצאתה מהתנור, אותה הגדירה כ"פס ורוד קטן מהתנור". אחר כך הסבירה כי בתמונות שצולמו לא רואים מאומה ("סתם נתבקשתי להצביע על הידיים שלי"), ולבסוף ציינה כי "התנפח פס אחד גדול ואחד קטן מתנור אפיה". היא טענה כי הנאשם כלל לא ראה את הכוויה, מאחר והיא נכוותה בבוקר יום האירוע, כאשר הוא היה בירושלים. כמו כן, העידה כי לא סיפרה לבנה על הכוויה.

12. באשר לשמלתה הקרועה אמרה המתלוננת: "לא היה שום אירוע לפני חצי שנה". היא הסבירה כי בהודעתה השנייה, במהלך החקירה בביתה (ת/2), היא ביקשה להחמיר את תלונתה והציגה לחוקר שמלה קרועה באזור התפר אשר הייתה מונחת בארון, אף כי לא הנאשם הוא שגרם לקריעתה.

13. המתלוננת נשאלה אודות הסיבה להגשת תלונת שווא כנגד הנאשם. היא אמרה: "הזמנתי שוטרים על סתם, רק כדי להרגיז את בעלי", "אני חשבתי שכמה שעות הוא יהיה במשטרה. אם ידעתי שככה יהיה, לא הייתי עושה את זה", "רציתי שילמד לא לעצבן את האישה אחרי שני ניתוחים".

14. אף שהמתלוננת טענה כי כבר למחרת יום האירוע היא התחרטה על תלונתה, היא לא סיפקה הסבר מתקבל על הדעת מדוע השתהתה כשבועיים וחצי עד שהגישה בקשה לביטול התלונה. לדבריה – "כל יום רציתי, אבל לא יצא לי". כך אף לא ידעה להסביר מדוע בבקשתה לביטול התלונה היא לא טענה כי הסימנים בידה הינם עקב כוויה. לדבריה, היא אף לא סיפרה לבנה כי נכוותה מתנור.

15. המתלוננת תלתה את רצונה בשחרור הנאשם לאו דווקא ברצון כי האמת תצא לאור אלא בקשיים הנגרמים לה עקב מעצרו. היא הדגישה את הקשיים הנגרמים לה בחיי יומיום מהיעדרותו של הנאשם מהבית, ואת רצונה שהנאשם ישוב הביתה: "כל כך קשה לי לנסוע לפתח תקווה בשבתות עם הילדים הקטנים, אז שיהיה בבית כבר". היא אף אמרה: "אם אפילו הוא נתן מכות, מספיק שלושה חודשים", ומייד נסוגה: "הוא לא נתן מכות, אבל כמה אפשר ? אנשים רצחו וכבר יצאו".

ג. גרסת הנאשם

* הודעות הנאשם ועדותו

16. הנאשם נעצר ביום 26.8.11 בשעה 16:20 לערך. בדו"ח מעצרו של הנאשם על ידי השוטרים אלי עאסי וחסן חיר אלדין (נ/1) נרשמה תגובתו, לפיה הוא פעל כהגנה עצמית כנגד המתלוננת אשר כבר תקפה אותו פעמים אחדות.

17. מאוחר יותר, בשעה 16:45 נחקר הנאשם בתחנת המשטרה בצפת על ידי החוקר רותם דיאי (ת/11). הנאשם סיפר כי בבוקר אותו יום, כשעשה דרכו מירושלים בחזרה לביתו שבצפת, התקשרה אליו המתלוננת וסיפרה כי חסרים מצרכים לשבת. אף שהבטיח כי ידאג לקניית הדברים עם שובו, הרי כאשר הגיע לביתו בשעה 15:00 באותו יום, התפרצה כלפיו המתלוננת בצעקות וקללות. בעודו אומר לה כי לאחר שיכנס לשירותים הוא יצא לקניות, נטלה המתלוננת מקל של מגב ובאמצעותו הכתה בכתפו. כצעד של הגנה עצמית, משך הנאשם את המקל מתוך ידיה של המתלוננת והחל לרוץ לעבר דלת הכניסה לבית. בעודו רץ, אחזה בו המתלוננת ומשכה אותו. הוא הסתובב לעברה, פתח את הדלת, הוציא מידה את המקל ורץ החוצה.

את הסימנים על ידה של המתלוננת הוא הסביר באפשרות כי בשלב בו פתח את הדלת, במהלך מנוסתו מהבית, היא נפגעה בידה, כתוצאה מפגיעת המקל או פגיעת הדלת.

18. החוקר רותם דיאי ציין כי הנאשם פשט את חולצתו על מנת להראות לו את סימני המכות שספג מהמתלוננת, אולם הוא לא הבחין בסימנים כלשהם בגבו ובכתפו של הנאשם. בבית המשפט העיר החוקר כי הנאשם לא יכול היה לראות את החבלות בגבו שלו.

19. בהמשך אותו יום, בשעה 18:12 נחקר הנאשם פעם נוספת על ידי החוקר רותם דיאי (ת/12). הוא הכחיש את דברי המתלוננת לפיהם הוא תקף אותה וקרע שמלתה לפני כחצי שנה.

יצוין כי החוקר עצמו ציין במזכר מאותו יום (ת/14) כי כאשר הציג לנאשם את השמלה הקרועה, הוא עצמו הבחין כי הקרע בשמלה נמצא במקום התפר בצווארון.

20. בעדותו בבית המשפט סיפר הנאשם כי כאשר יצא מחדר השירותים, נטלה המתלוננת מקל והחלה לחבוט בכתפו. כאשר הוא ברח לכיוון הדלת, רדפה אחריו המתלוננת והמשיכה להכותו. בחקירתו אמר: "הרגשתי מכה עם המקל, אני הייתי עם הגב אליה. הסתובבתי וראיתי שזה בלי הזה (כוונתו למברשת של מקל המטאטא שלא הייתה מחוברת למקל – א.ג.). אולי כתוצאה מהמכה זה יצא מהמקום. היא נתנה לי כמה חבטות בגב פה ופה". עוד הוסיף: "פשוט לא היה סימן, אבל היו לי כאבים יומיים – שלושה אחר כך".

בחקירתו הנגדית (עמ' 51 לפרוטוקול) הוא הרחיב:

"היא התחילה לתת לי מכות כשאני בסלון, התחלתי לברוח מהסלון ותוך כדי מרוצה מהסלון לדלת היא המשיכה לתת לי מכות. אז כשהגעתי לדלת הוצאתי לה את המקל וברחתי מהבית".

הוא העיד כי משך בשתי ידיו את המקל והצליח להוציאו מידיה של המתלוננת עוד בטרם עזב את הבית. במענה לטענת בא כוח המאשימה כי בפעולת משיכה של המקל לא יכולה הייתה להיגרם למתלוננת חבלה בידיה, עמד הנאשם על דעתו כי לא בעטיו נגרמו למתלוננת חבלות. לדבריו, "אני לא נתתי לה מכה".

עקבות לגרסתו של הנאשם מצויות אף בדברי המתלוננת, בעדותה בבית המשפט. בעמ' 9 לפרוטוקול היא אמרה:

"מה אשה יכולה לעשות פיזי ? דחפתי אותו לדלת לקנות. תושיבו אותי במעצר והוא יצא. אני דחפתי אותו. לא הבנתי מה אני עושה. הוא היה צריך לצאת מהבית מהר והוא באמת ברח מהר. תפתחו עלי תיק. בסדר?".

21. כשיצא מהבית הוא שם את המקל בדשא ("פחדתי שהיא תיקח את זה עוד פעם" – עמ' 51 לפרוטוקול), הלך לבית חמותו ופגש שם את אברהם, בנה של המתלוננת מנישואים קודמים. הוא ביקש מאברהם כי ילך אל המתלוננת וינסה להרגיעה. לדבריו, הבן מילא את מבוקשו וכאשר הוא שב, הוא סיפר לו כי המתלוננת עצבנית וכי כבר התקשרה למשטרה. בשלב זה, כך העיד הנאשם, הוא התקשר לאחותו שבפתח תקווה וסיפר לה על שהתרחש.

22. הנאשם העיד כי חצי שנה לפני האירוע נשוא כתב האישום, בעת שהשגיח על ביתם הקטנה היא הקיאה, זעמה עליו המתלוננת, קיללה ונשכה את אצבעו.

* עדות בנה של המתלוננת, אברהם (אבי) דורון

23. אברהם, בנה של המתלוננת מנישואים קודמים, העיד הן אודות אירוע נשיכת האצבע והן אודות האירוע ביום 26.8.11. באשר לאירוע נשיכת האצבע, הוא העיד כי הנאשם הגיע לבית חמותו, בו מתגורר אף אברהם, וסיפר כי המתלוננת נשכה את אצבעו. הנאשם פנה אליו וביקש כי ירגיע את אמו, המתלוננת. כאשר התקשר אברהם אל המתלוננת היא סיפרה כי בתה הקיאה והיא התעצבנה.

24. באשר לאירוע ביום 26.8.11, העיד אברהם כי הנאשם הגיע לבית חמותו, סיפר לו כי הוא רב עם המתלוננת וביקש ממנו לפעול להרגעת המתלוננת. כאשר התקשר אברהם אל המתלוננת, וסיפר לה כי נתבקש להרגיעה אף על ידי אחות הנאשם שהתקשרה אליו, הכעיס הדבר את המתלוננת. היא הודיעה כי על אף שהתכוונה לבטל את התלונה, הרי – עקב מעורבותה של אחות הנאשם – היא לא תעשה כן.

ד. בחינת הגרסאות

25. בפני בית המשפט הוצגו שלוש גרסאות שונות – שתי גרסאות של המתלוננת וגרסה אחת של הנאשם. גרסתה הראשונה של המתלוננת, זו ששימשה תשתית עובדתית לכתב האישום, ייחסה לנאשם ביצוע המעשים שהצמיחו עבירות שונות בשני מועדים שונים – ביום 26.8.11 ובמועד אחר, כחצי שנה לפני כן. גרסתה השנייה של המתלוננת הציגה את תלונתה כלפי בעלה הנאשם כתלונת שווא שנועדה ללמד אותו לקח על שהעלה את חמתה של אשתו, כאשר לא דאג באופן מיידי למצרכים בבית, לקראת השבת. על פי גרסה זו, כלל לא היה מגע פיזי בין המתלוננת והנאשם ביום 26.8.11 ואף לא הנאשם הוא שקרע את שמלתה של המתלוננת והכה אותה במועד קודם. הגרסה השלישית הינה גרסתו של הנאשם, על פיה הוא לא ביצע את המעשים המפורטים בכתב האישום, וכל שהתרחש ביום 26.8.11 היה מפגן של אלימות, באמצעות מקל מטאטא, שהופנה כלפיו מצד המתלוננת, ואשר הביא לכך שהוא נס על נפשו מהבית.

על סמך חומר הראיות שהונח בפניו, מוטל על בית המשפט לבחון האם הגרסה הראשונה של המתלוננת, הגרסה המרשיעה, זו הנסמכת בעיקרה על הודעותיה במשטרה, הוכחה מעל לכל ספק סביר.

ה. גרסאות המתלוננת

26. בביתם של הנאשם והמתלוננת לא נכחו אנשים נוספים, מלבד שני התינוקות, ביום 26.8.11. העדפת הגרסה המרשיעה, מפי המתלוננת, על פני כל גרסה עובדתית אחרת, מחייבת, ראשית לכל, מתן אמון במתלוננת. לכאורה, לא קיימים בקיעים בגרסת המתלוננת, כפי שבאה לידי ביטוי בדו"ח הפעולה (ת/4), בהודעתה הראשונה (ת/1) ובחקירתה השנייה (ת/2). בשלוש הזדמנויות שונות, כולן ביום האירוע, עמדה המתלוננת על דעתה כי הנאשם הוא אשר תקף אותה באמצעות מקל וגרם לחבלות בידה הימנית.

אולם קיימים מספר סימני שאלה, הן באשר לתוכן הודעותיה במשטרה והן לנוכח גרסת הנאשם והתנהלות המתלוננת בהמשך הדרך.

27. על אף שנאשם הוצג על יד המתלוננת כצד התוקף, הרי בהודעתה הראשונה למוקד 100 היא ציינה כי היא זו אשר "זרקה אותו אל מחוץ לבית". כאשר לפרט זה (לכאורה פרט שולי ונוגע להתנסחות מילולית שיתכן ואין מאחוריה דברים בגו) הצטרפה עמדת הנאשם, שהושמעה בהזדמנות הראשונה, מיד עם מעצרו, ולפיה המתלוננת היא אשר תקפה אותו והוא פעל להגנה עצמית, היה די בכך כדי לעורר ספק ראשוני בגרסתה. ככל הנראה, ספק זה לא נעלם מעיניהם של גורמי החקירה, אשר שיגרו חוקר לביתה של המתלוננת וגבו ממנה הודעה נוספת, והפעם תחת אזהרה. לאחר ששמעה המתלוננת מפי החוקר כי הנאשם טוען כי היא זו אשר תקפה אותו, היא אמרה: "הוא לקח את המקל שהחזקתי ביד ... ". לראשונה התברר מפיה של המתלוננת כי המקל, עמו לכאורה ביצע הנאשם את מעשה התקיפה, היה תחילה בידיה שלה.

לראשונה עלתה אף הטענה בדבר קריעת השמלה על ידי הנאשם, אשר תקף אותה "בפנים, בגוף, בראש עם הידיים", כחצי שנה לפני כן.

28. בשלב זה, עמדו לנגד עיני המאשימה שתי גרסאות מנוגדות אודות זהות הצד התוקף, סימני נפיחות בידיה של המתלוננת ושמלה קרועה אחת במקום התפר. לבקיעים במהימנות בעלי הגרסאות עשויה להיות השלכה על ההכרעה בין הגרסאות. שינויים בלתי מוסברים בגרסת אחד הצדדים עלולים, מטבע הדברים, לפגום באמינות מוסר הגרסה.

29. מצב בו מתלוננת חוזרת בה מגרסה אמיתית, אותנטית, ככל שנוקף הזמן, במהלכו מתברר לה כי הרס התא המשפחתי עלול להיות תוצאה מוחשית של תלונתה, הינו חזון נפרץ. עצם חזרת המתלוננת מגרסתה המרשיעה אין בה, לכשעצמה, כדי לפגום באמינות הגרסה המקורית. אולם אף אם דחה בית המשפט את הגרסה החדשה, המנוגדת לגרסה המרשיעה שנמסרה במשטרה, אין בכך בהכרח הכרעה בדבר נכונותה של הגרסה המקורית. לעיתים, הן הגרסה המקורית, המרשיעה, שנמסרה במשטרה, והן הגרסה המאוחרת מהוות כיסוי לגרסה שלישית, זו שמתלוננת מנסה להסתיר. לעיתים, דווקא הגרסה השנייה, שנמצאת שקרית, מעידה אף על שקריותה של הגרסה המקורית.

דומה כי לסבך זה של שקרים נקלעה המתלוננת, עת חזרה בה מתלונתה.

30. דחיית גרסתה השנייה של המתלוננת – המתלוננת לא סיפקה הסבר מתקבל על הדעת להשתהותה בהגשת הודעה על ביטול תלונתה, על אף שלדבריה היא התחרטה על הגשתה כבר למחרת האירוע. במכתב ביטול התלונה (ת/3) היא כתבה כי ביום 26.8.11 התחולל ריב בינה לבין הנאשם, אך ללא אלימות. גרסה זו, אודות מריבה מילולית בין בני הזוג ללא כל גילוי של אלימות מצד מי מהצדדים, אינה מתיישבת עם הימצאותם של פירות וירקות על רצפת הבית (כפי שהעיד השוטר אלי עאסי), הימצאותו של מקל המטאטא מחוץ לבית, וסימני המצוקה של המתלוננת (עליהם העיד השוטר חסן חיר אלדין). אין בה הסבר לסימני החבלות בידה של המתלוננת, אשר (כפי שהיה ידוע לה) צולמו על ידי המשטרה. המתלוננת נמנעה מלהסביר מדוע, לשיטתה, העלילה על הנאשם עלילת שווא, שהביאה למעצרו במשך למעלה משבועיים.

רק בעדותה בבית המשפט, עת נדרשה להתייחס לסוגיות אלו, מסרה הסברים שונים, הסותרים את האמור במכתבה ת/3. הפעם כבר לא טענה המתלוננת כי מדובר במריבה נטולת ביטויי אלימות. מעל דוכן העדים היא סיפרה על אחיזתה במטאטא, השתוללות שלה מכעס, דחיפתה את הנאשם עם מקל המטאטא לעבר הדלת, נטילת המקל על ידי הנאשם ובריחתו מהבית.

לסימני החבלות בידה היא סיפקה בנשימה אחת שני הסברים סותרים: מצד אחד, סיפרה המתלוננת כי מדובר בכוויות כתוצאה משימוש בתנור לאפיית עוגה, ומצד שני טענה כי בתמונות של החבלות לא רואים מאומה, ו"סתם נתבקשתי להצביע על הידיים שלי".

הקשיים שפורטו לעיל, המתעוררים לנוכח גרסתה השנייה של המתלוננת, הבאים לביטוי הן במכתבה (ת/3) והן בעדותה בבית המשפט, סודקים את מהימנותה ואינם מאפשרים לתת אמון בגרסתה המאוחרת.

31. דחיית גרסתה הראשונה של המתלוננת – דחיית גרסתה המאוחרת של המתלוננת איננה מצביעה על נכונות גרסתה המקורית כפי שבאה לביטוי בהודעותיה בפני החוקרים ביום האירוע (ת/1 – ת/2). חקירתה הנגדית של המתלוננת על גרסתה המאוחרת העלתה ספקות לא רק באשר לנכונות הגרסה המאוחרת, אלא גם באשר לנכונות הגרסה המקורית. מעל דוכן העדים סיפרה המתלוננת על רמת הכעס שהיה אצורה בה כלפי הנאשם ביום 26.8.11, ואף על שחרור הכעס האצור בדרך של ביטוי אלים מצידה. לדבריה, היא הייתה בהשפעת "יצר רע של יום ששי", ולאחר שפעמיים ביקשה "בצורה יפה" מהנאשם לצאת לקניות, הרי בפעם השלישית היא "ביקשה" זאת בצורה "לא יפה". על טיבה של הדרישה היא העידה בעמ' 7 לפרוטוקול:

"ניקיתי את הרצפה והתחלתי להשתולל, ובעלי לקח לי את המקל וברח עם המקל .... אני דחפתי אותו לדלת שילך לקנות וזהו ... אני דחפתי אותו עם המקל. הוא לקח ממני את המקל ויצא ..." .

ובהמשך, בעמ' 10:

"הוא תפס ממני את המקל וברח. אם אתה רוצה לדעת את האמת, הוא כנראה פחד שאני גם אתן לו מכות. הוא לקח ממני את המקל וברח".

תיאור זה איננו עולה בקנה אחד עם הודעות המתלוננת במשטרה, המהוות בסיס לכתב האישום. הוא מהווה חיזוק דווקא לגרסת הנאשם, לפיה המתלוננת היא שהסתערה עליו עם מקל של מטאטא, אותו הוא ניסה, ואף הצליח, להוציא מידיה.

לאור זאת, אינני נותן אמון בתוכן הודעותיה של המתלוננת בפני חוקרי המשטרה, אשר לפיהן הנאשם היה הצד התוקף הן ביום 26.8.11 והן באירוע קריעת השמלה.

ו. גרסת הנאשם והספק סביר

32. ספק סביר באשמת הנאשם יכול להיווצר אם מול חומר ראיות לכאורה הנאשם הציג קו הגנה ממשי, ריאלי, המתקבל על הדעת, אשר אינו פרי הדמיון בלבד.

לדיון נרחב בשאלת הספק הסביר ראו, למשל, ע"פ 6251/94 בן ארי נ' מדינת ישראל פ"ד מט(4) 45, (1995). כמו כן, ראו פסקה 23 לפסק דינו של כבוד השופט זילברטל בע"פ 5484/11 פלוני נ' מדינת ישראל (ניתן ביום 19.4.12). דומה כי כיום קיימת בפסיקה תמימות דעים כי השאלה הנשאלת בקשר לספק הסביר הינה, אם מערכת העובדות שהוכחה לפני בית המשפט עשויה להתיישב עם מסקנה שהנאשם לא ביצע את העבירה שבה הואשם, אם יש ספק סביר באותה אשמה, או – לחלופין – אם מערכת העובדות שהוכחה אינה מתיישבת אלא עם מסקנה שהנאשם חייב בדינו וכי אין ספק סביר באותה אשמה (פסק דין בן ארי הנ"ל, בעמ' 122).

33. על הראיות שהונחו בבית המשפט בפרשה הנוכחית נמנית אף עדותו של הנאשם. על פי גרסתו, המתלוננת היא שתקפה אותו עם מקל מטאטא, ועל מנת לחלץ עצמו מפניה הוא משך את המקל מבין ידיה ונמלט מהבית. גרסה זו אינה דמיונית, תיאורטית או נטולת עיגון כלשהו בראיות האחרות. תימוכין כבדי משקל מצויים לה דווקא בדבריה של המתלוננת מעל דוכן העדים, אשר הובאו לעיל ואשר דומה שהנאשם היה "חותם" על נכונותם. המתלוננת, שעלתה לדוכן על מנת להגן על האמור במכתב חזרתה מתלונתה (ת/3) בדבר ריב נטול אלימות, השמיעה בעמ' 7 ו-10 לפרוטוקול את הדברים שצוטטו לעיל, מהם עשויה להשתמע הכרתה, ולו בעקיפין, בדבר היותה התוקפת האלימה.

תימוכין להיתכנותה הריאלית של גרסתו מצויים אף בעדותו אברהם (אבי) דורון, בנה של המתלוננת. הוא אימת את דברי הנאשם, לפיהם הוא הגיע לבית חמותו מיד לאחר האירוע ביום 26.8.11, וסיפר על תקיפתו על ידי המתלוננת. הוא אף חיזק את עדות הנאשם בקשר עם אירוע נשיכת אצבעו על ידי המתלוננת, כאשר סיפר כי שמע על כך מהנאשם ב"זמן אמת", מיד לאחר קרות המקרה. עד זה אף מסר עדות ישירה על מזגה הסוער של המתלוננת, אשר סיפרה לו, מיד לאחר אירוע נשיכת האצבע, כי התעצבנה מהעובדה שביתה הקיאה, עת הייתה נתונה תחת השגחת הנאשם, ואשר ביום 26.8.11 אמרה לו כי עקב התערבות אחות הנאשם היא חזרה בה מכוונתה לחזור בה מתלונתה על הנאשם.

34. מערכת העובדות שהוכחה לפני בית המשפט, והמבוססת על עדויותיהם של הנאשם ובנה של המתלוננת, עשויה להתיישב עם המסקנה שהנאשם לא ביצע את המעשים שיוחסו לו בכתב האישום. כאמור, חלקים מדברי המתלוננת מעל דוכן העדים, כמו גם אי התאמות בין תוכן מכתבה (ת/3) לעדותה, מטים את הכף לעבר אימוץ גרסת הנאשם כגרסה הנכונה מבין שלוש הגרסאות שהוצגו בפני בית המשפט.

אולם אינני נדרש לקביעה פוזיטיבית בדבר אימוץ גרסת הנאשם או דחייתה. כל שנדרש נאשם בהליך הפלילי הינו להעלות ספק סביר באשר לאפשרות כי הוא ביצע את שמיוחס לו בכתב האישום. בענייננו, הנאשם הציג לאורך כל הדרך - ממועד מעצרו, בחקירותיו ומעל דוכן העדים - גרסה עקבית, הגיונית ונטולת סתירות. הנני נותן אמון בדבריו אלו. מערכת העובדות שהוא הציג, אשר, כאמור, נתמכת בראיות נוספות, עשויה להתיישב עם המסקנה כי הוא לא ביצע את המיוחס לו ביום 26.8.11 ואף לא הוא קרע את שמלת המתלוננת והכה אותה בידיו כחצי שנה לפני כן. בכך הוכח קיומו של הספק הסביר.

35. מקור שני הסימנים האדומים השטחיים על ידה הימנית של המתלוננת, כפי שנחזו ותוארו על ידי השוטרים חסן חיר אלדין ואלי עאסי, נותר כתעלומה. מחד, אינני נותן אמון בגרסת המתלוננת לפיה מקור הסימנים הינו מכוויה שנגרמה ליד הימנית (בלבד) מהתנור במהלך אפיית עוגה. מאידך, אינני נותן משקל לדברי השוטר חסן חיר אלדין, שהעיד כי היו אלה סימנים "טריים". משהודה כי אינו זוכר את האירוע לפרטיו, וכי הוא נסמך רק על הכתוב בדו"ח הפעולה (ת/4), שאין בו כל אזכור בדבר "טריותם" של הסימנים, לא ניתן לקבוע ממצא עובדתי לפיו מדובר בפצע טרי. לא למותר לציין כי בדו"ח המסוכנות (נ/2) נרשם, משום מה, כי הסימנים הינם על ידה השמאלית, ולא על ידה הימנית של המתלוננת.

ספק בעיני אם אכן סימנים אלו נגרמו על ידי פעולת הנאשם, עת חילץ בעזרת שתי ידיו את מקל המטאטא מידיה של המתלוננת ונאבק עמה בסמוך לדלת היציאה מן הבית. די בעצם קיומן של מספר אפשרויות להיווצרות הסימנים האדומים השטחיים על ידה הימנית של המתלוננת כדי לשלול קביעה מעבר לכל ספק סביר לפיה הנאשם הוא שגרם, בפעולה אלימה, לסימנים אלו.

36. לאור האמור לעיל, ומשהוכח קיומו של ספק סביר, הנני מזכה את הנאשם.

ניתנה היום, ד' תשרי תשע"ג , 20 ספטמבר 2012, במעמד הנאשם ובאי כוח הצדדים.