הנתבעת עותרת להתיר לה להביא ראיות לסתור את קביעת הוועדה הרפואית לעררים של המוסד לביטוח לאומי בתחום האורתופדיה ובתחום א.א.ג - אך באשר לסעיף ליקוי אשר נקבע לעניין סחרחורות ( לעניין ירידה בשמיעה וטנטון לא נקבעה נכות צמיתה ) .

ב"כ המשיבה בתגובתו, נתן הסכמתו למינוי מומחה בתחום א.א.ג ולפיכך עיקר הדיון נסוב בשאלת מינוי מומחה בתחום האורטופדיה.

הבקשה הוגשה בהתאם לקבוע בסעיף 6 ב' לחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה-1975.

העובדות

התובעת הגישה תביעה לפי חוק הפלת"ד בשל נזקי גוף שנגרמו לה בתאונה ביום 1/12/09, לאחר שרכבה הדרדר והיא התנגשה בשדרת עצים. התאונה הוכרה על ידי המל"ל כתאונת עבודה.

התובעת, על פי זכותה, פנתה למל"ל לשם קביעת דרגת נכותה.

ועדה רפואית ראשונה שהתכנסה ביום 13/6/10 קבעה כי לתובעת נכות זמנית בשיעור של 20% מיום 1/1/10 ועד ליום 30/11/10 וכן ביקשה כי יוגשו לעיונה חוות דעת בתחומי א.א. ג ופסיכיאטר.

בוועדה שהתקיימה ביום 4/7/10 , לאחר קבלת חוות דעת המומחים נקבע כדלקמן:

נכות זמנית בתחום אורתפדיה ובתחום נוירולוגיה, בשיעור 20% מיום 1/1/10 ועד ליום 30/11/10.

הוועדה קיבלה את חוו"ד הפסיכיאטרית וקבעה נכות זמנית בשיעור 10% מיום 1/1/10 ועד 31/1/11.

הוועדה קיבלה את חוו"ד מומחה א.א.ג. וקבעה נכות זמנית בשיעור 10% בגין טנטון ו- 10% בגין סחרחורות מיום 1/1/10 ועד 30/11/10.

התובעת הגישה ערר על קביעות הועדה, וביום 16/9/10 עמדה בפני ועדת עררים במסגרתה טענה כי יש לקבוע לה נכות צמיתה של 20% בתחום האורתופדיה, בהתבסס על חוות דעת ד"ר אברהם ששון, מומחה מטעמה. הוועדה דחתה את טענת התובעת ונמנעה מקביעת נכות צמיתה והותירה את הנכות הזמנית בסעיפי הליקוי אשר צוינו לעיל, על כנם.

בהמשך הופנתה התובעת לקבלת חוות דעת רפואית נוספת בתחום א.א.ג. ובתחום הפסיכיאטריה וביום 17/2/11 עמדה בפני ועדה מסכמת מדרג ראשון, שם נקבעו לה הנכויות כדלקמן:

נכות בשיעור 10% בגין הגבלה בתנועות עמ"ש צווארי לפי סעיף 37(5) א'.

נכות בשיעור 10% בגין הגבלה בתנועות עמ"ש מותני לפי סעיף 37(7)א'.

נכות בשיעור 10% בתחום הנפשי לפי סעיף 34.

נכות בשיעור 10% בתחום א.א.ג. לפי סעיף 72 (4)(ב) II.

בהמשך, על פי החלטת ועדת רשות, הופעלה תקנה 15 לתקנות , על פי החלטת וועדה רפואית מיום 12.05.11 .

התובעת הגישה ערר על החלטת הוועדה בתחום א.א.ג. ובוועדה שהתקיימה ביום 7/7/11 נדחה ערר התובעת שכן שמיעתה נמצאה תקינה לחלוטין ולעניין תלונותיה לגבי טנטון נמצא כי אינן אופייניות לטנטון וכי לא נגרם כל נזק לאוזניים הפנימיות ( סעיף 23 "סיכום ומסקנות" ) ונקבע כדלקמן:

"...מכאן שהועדה דוחה את הערר בנוגע לשמיעה ולטנטון וקובעת שאין קשר סיבתי בין תלונות התובעת בתחום א.א.ג לפגיעה הנדונה, כי האירוע לא גרם לכל נזק לאוזניים הפנימיות, מכאן היות ולא נגרם כל נזק לחלק הויסטבולרי של האוזן הפנימי הוועדה קובעת כי יש לבטל גם את הסעיף בגין הסחרחורות שניתן בשיעור 10% לפי סעיף 72(4)(ב)I ולאור זאת מאפשרת הוועדה לתובעת את זכות התגובה...."

בעקבות מסקנות הוועדה, חזרה בה התובעת מהערר והנכות שנקבעה בדרג ראשון נותרה על כנה.

הנתבעת טוענת כי יש להתיר לה הבאת ראיות בתחום הא.א.ג ובתחום האורתופדיה ממספר טעמים. האחד, הועדה לא התייחסה לעבר רפואי ולתיעוד רפואי קודם של התובעת, לפני התאונה. השני, העובדה כי ברור שנכותה הרפואית של התובעת בתחום א.א.ג אינה משקפת את מצבה הרפואי האמיתי, שהרי הועדה האחרונה מצאה כי יש מקום לבטל את סעיף הליקוי בגין סחרחורות בשיעור 10% , אלא שלאור משיכת הערר לא נעשה כן מטעמים פרוצדורליים בלבד. השלישי, העובדה כי הוועדה אימצה באופן מוחלט את חוות דעתו של ד"ר ששון, מטעם התובעת, בתחום האורתופדיה.

כאמור לעיל ב"כ התובעת ציין בתגובתו כי הינו מסכים למינוי מומחה בתחום א.א.ג לבחינת נכותה כתוצאה מהתאונה .

ב"כ התובעת מתנגד לבקשה להבאת ראיות לסתור בתחום האורתופדיה. לטענתו, הנתבעת אינה מציגה חומר רפואי עדכני שלא עמד בפני הוועדה הרפואית, אלא חומר רפואי שעמד בפני הוועדה בעת קבלת החלטתה, שאין בו כדי לשנות מקביעות הוועדה בנוגע לנכות האורתופדית. כמו כן מפנה לדוח הוועדה הרפואית מיום 13.06.10 בו ציינה הוועדה כי עמד בפניה, בין היתר, "כרטיס רפואי" של התובעת וכן לחוו"ד מומחה בתחום א.א.ג מיום 30.06.10 בה צוין כי עמד לנגד עיני המומחה "כרטיס מקופ"ח" ( מסמך מס' 4) .

דיון

סעיף 6 ב' לחוק הפלת"ד מורה כדלקמן:

"נקבעה על פי כל דין דרגת נכות לנפגע בשל פגיעה שנגרמה לו באותה תאונת דרכים, לפני שמיעת הראיות בתביעה לפי חוק זה, תחייב קביעה זאת גם לצורך התביעה על פי חוק זה; ואולם בית המשפט יהיה רשאי להתיר לבעל דין בתביעה לפי חוק זה, להביא ראיות לסתור את הקביעה האמורה, אם שוכנע שמן הצדק להתיר זאת מטעמים מיוחדים שירשמו"

לנוכח תכלית חקיקתו של סעיף 6 ב' הנ"ל, שנועד ליעל, לפשט ולקצר את הדיון בתביעות בגין פגיעות גוף שנגרמו בתאונת דרכים, בתי המשפט קפצו ידם ממתן היתר להבאת ראיות לסתור.

בע"א 5779/90 הפניקס הישראלי חברה לביטוח בע"מ נ' טיארה עבדול אחמד, פ"ד מח (4) 77, 82 , קובע כך השופט ת. אור:

"על פי נוסח הסיפא לסעיף 6 ב לחוק, יש להתיר להביא ראיות לסתור רק אם ראוי הדבר למען עשיית צדק ומטעמים מיוחדים שיירשמו. נוסח זה מצביע על כך, שהתרת הבאת ראיות לסתור מיועדת למקרים מיוחדים וחריגים בלבד. כדוגמא למקרים כאלה יכול לשמש מקרה, בו חל שינוי משמעותי במצבו של הנפגע מאז נקבעה נכותו על-ידי הוועדה הרפואית של המוסד ועד לדיון בבית המשפט. מקרה אחר הוא, כשלפני הוועדה הרפואית לא היו עובדות רלוונטיות חשובות, הנוגעות למצבו הרפואי של הנפגע קודם התאונה, ואשר לו היו לפניה, בוודאי היו מביאות לתוצאה שונה. אין זו כמובן, רשימה ממצה של המקרים בהם יתיר בית המשפט להביא ראיות לסתור, אלא בגדר הדגמה בלבד. אך מה שחשוב להדגיש הוא, שרק במקרים חריגים ובנסיבות יוצאות דופן יותר הדבר. כדי שיותר להביא ראיות לסתור, לא די בעובדה שיש מומחה רפואי או מומחים רפואיים הסוברים אחרת משסבורה הייתה הוועדה הרפואית, אפילו אם הפער בין מה שסבורה הוועדה הרפואית לבין מה שסוברים המומחים הרפואיים הינו גדול. אם בכל מקרה של קביעה שונה על-ידי מומחה רפואי מזו שקבעה הוועדה הרפואית ניתן היה להביא ראיות לסתור – כל מטרת חקיקתו של סעיף 6 ב לחסוך את הצורך בהבאת ראיות רפואיות לעניין נכותו של הנפגע הייתה נמצאת מסוכלת."

לעניין תכליתו של סעיף 6 ב' לחוק פלת"ד יפים דבריה של כב' הש' שרה דותן בבר"ע (ת"א) 1995/05 ראובן יהודה נ' הדר חברה לביטוח בע"מ (פורסם בנבו 03.06):

"לא אחת נתקלים בתי המשפט בחוות דעת סותרות באופן קוטבי. אולם, העובדה שמול גישת הועדה עומדת חוות דעת שונה אין בה כדי להצדיק התרת הגשתן של ראיות לסתור. יתרה מכך, לנוכח ההבדלים בין הדיונים בפני הועדות הרפואיות של המוסד לביטוח לאומי לדיון בפני בית המשפט, לא אחת נתקלים בתי המשפט בהחלטות קצרות ולעיתים לא מפורטות דיין, בניגוד לחוות הדעת המוגשות לבית המשפט. אילו סברנו כי כל אימת שמידת ההנמקה של החלטת הועדה או שיקוליה אינם נקיים מספקות מהווה הדבר נימוק להתיר הבאת ראיות לסתור, היה זה תחילתו של תהליך שסיומו ריקון הסעיף מתוכנו".

נוכח האמור בפסיקה נראה כי ניתן לאפיין ולייחד המקרים בהם יינתן ההיתר המבוקש:

האחד – טעם משפטי – כך למשל פגם מהותי כגון תרמית בהליך קביעת הנכות;

האחר - עניינים עובדתיים משמעותיים. כך למשל, מקום בו הבירור הרפואי שנעשה ע"י הוועדה לא היה מלא, או אינו משקף את מצבו הרפואי של התובע לאשורו או, כי עברו הרפואי של הנפגע אף שהיה משמעותי ובעל משקל, לא נפרס בפני הועדה, או שהוועדה התעלמה ממנו, ועוד.

אכן הנטל להוכיח קיומם של נימוקים המצדיקים מתן היתר כאמור, רובץ לפתחו של מגיש הבקשה. יודגש כי אין המדובר ברשימה סגורה של עניינים.

מן הכלל אל הפרט

בתחום א.א.ג.

משניתנה הסכמת התובעת למינוי מומחה בתחום א.א.ג, הרי שהבקשה מתקבלת בנוגע לתחום זה וימונה מומחה מטעם בית המשפט בהחלטה נפרדת אשר תומצא לצדדים.

בתחום האורתופדיה

לעניין טענת המבקשת כי עברו הרפואי של התובע לא היה בפני הוועדה – הנתבעת צרפה לבקשה מסמכים רפואיים שונים, אשר לטענתה לא היו בפני הוועדה הרפואית, בהם יש כדי להצביע כי לתובעת היה עבר רפואי, קודם לתאונה.

מפרוטוקול ועדת העררים מיום 4/7/10 עולה כי נקבעה לתובע נכות זמנית בתחום האורתופדי בשיעור של 20% מיום 1/1/10 ועד 30/11/10. ועדה זו הסתמכה על פרוטוקול ועדה מיום 13/6/10, על חוות דעת בתחום א.א.ג ובתחום הנפשי.

מדו"ח הועדה הרפואית מיום 17/2/11, עולה כי בפני הוועדה היו המסמכים הבאים: חוו"ד א.א.ג של ד"ר זורניצקי מיום 2/2/11, חוו"ד פסיכיאטר של ד"ר אנדרי מיום 19/1/11 ופרוטוקול ועדה לעררים מיום 16/9/10.

בניגוד לנטען על ידי הנתבעת, לא מצאתי כי קביעת הוועדה לוקה בהיעדר התייחסות לשאלת הקשר הסיבתי, שכן התרשמתי כי הוועדה בדקה את התובעת מחדש ואף פירטה כראוי את ממצאיה הרפואיים תוך שציינה בפרק האבחנות כי מצב התובעת הינו "מצב לאחר חבלת ראש, צוואר וגב תחתון".

להוסיף לאמור כי אכן, כטענת ב"כ המשיבה , עמד בפני הוועדה כרטיס מקופ"ח של התובעת וכן כרטיס רפואי בעניינה.

באשר להמצאת חוות דעת "פרטית" מטעמו של הנפגע בפני הוועדה ( לעניין חוו"ד ד"ר ששון) , ככלל, אין הדבר רצוי, כפי שעמד על כך השופט אליעזר ריבלין בספרו: "נפגע המתייצב בפני הוועדה הרפואית של המוסד לביטוח לאומי ומציג בפניה חוות דעת של מומחים רפואיים מטעמו זוכה ביתרון הנשלל ממנו במסגרת הוראת סעיף 6א לחוק (המונעת הצגת חוות דעת רפואית מטעמו). תכלית החוק והתקנות שהותקנו על פיו היא לייתר את הצורך ואת התועלת שבעצם הפניה אל המומחה שמטעם... הצגת חוות הדעת בפני הוועדה הרפואית אינה מתיישבת עם התכלית הזאת. פעולה שכזו אינה מתיישבת גם עם התכלית החקיקתית המוצאת לה ביטוי בסעיף 6ב לחוק הפיצויים, שעניינה הסתמכות על חוות דעת אובייקטיבית, להבדיל מחוות דעת מטעם אחד מן הצדדים." (א' ריבלין, תאונת הדרכים – סדרי דין וחישוב הפיצויים (מהדורה שלישית, 1999), בעמ' 504).

יחד עם זאת, ההלכה הפסוקה קובעת כי, בדיעבד, משהונחה חוות דעת פרטית בפני הוועדה, אין הדבר מחייב בכל מקרה מתן היתר להבאת ראיות לסתור, אלא עשוי לפגום בתקפות הקביעה ולשמש נימוק להבאת ראיות לסתור במקרים מסוימים בלבד.

כל מקרה ייבחן לגופו ועל בית המשפט להתחקות אחר תקינות ההליך שהתקיים ושיקול הדעת שהפעילה הוועדה. "מקום בו הוצגו חוות דעת שכאלה והוועדה הרפואית של המוסד לביטוח לאומי סמכה את החלטתה גם עליהן עשוי הדבר לשמש נימוק למתן היתר להבאת ראיות לסתור. אמנם, הוראות חוק הביטוח הלאומי והתקנות שהותקנו על פיו אינן שוללות, מפורשות, את האפשרות שהוועדה הרפואית תקבל לידיה גם חוות דעת של מומחים מטעם הנפגע, אך ברגיל נוהגת הוועדה לסמוך את ממצאיה, במידת הצורך, על חוות דעתו של רופא מומחה מטעמה. בחירתה של הוועדה לסמוך על חוות דעת מטעם הנפגע עשויה לפגום בתקפות קביעתה לעניין תביעת הפיצויים המתבררת בבית המשפט" (א' ריבלין, שם).

בנוסף, לא מצאתי כל תימוכין לטענת ב"כ המבקשת בסעיף 22 לבקשה כי כביכול אימצה הוועדה באופן עיוור את חוות דעתו של ד"ר ששון , מטעם המשיבה.

נהפוך הוא , מעיון בהחלטת ועדת הערר מיום 16.09.10 עולה כי הוועדה דחתה את ממצאי ד"ר ששון בחוות דעתו ולפיכך דחתה את ערר המשיבה בתחום האורתופדיה, עת קבעה כהי לישנא:

" הוועדה עיינה בחוו"ד ד"ר ששון מ- 5/9/10 ואינה מקבלת את מסקנותיו באשר לגב תחתון כי ממצאיו שונים ממצאי והוועדה סבורה כי מצבה עדיין זמני" ( שם, בעמ' 3 לדו"ח הוועדה , סעיף 23 "ממצאים ומסקנות").

מכאן כי לא מצאתי לקבל את הבקשה בתחום האורתופדיה.

אשר על כן ולאור הסכמת הצדדים, הנני מקבל את הבקשה בתחום א.א.ג. ודוחה את הבקשה בתחום האורתופדיה.

החלטה בדבר זהות המומחה בתחום א.א.ג תינתן בנפרד ותישלח לצדדים. בשכר המומחה שימונה תישא המבקשת( הנתבעת).

לעניין הוצאות הבקשה דנן, יטענו הצדדים בתום ההליך.

המזכירות תשלח העתק ההחלטה לב"כ הצדדים.

ניתנה היום, כ'ד שבט תשע"ג, 04 ינואר 2013, בהעדר הצדדים.