1. התובע (להלן: "התובע" או "הבנק") תבע את הנתבעים בתביעה בסדר דין מקוצר על סך 519,739 ₪. הנתבעת 1 (להלן: "החברה") ניהלה אצל התובע חשבון עו"ש בסניף התובע, אשר הצטברה בו יתרת חובה בסך של 56,821 ₪ נכון ליום הגשת התביעה. החברה אף לקחה מן הבנק הלוואות, אשר לאחר שפיגרה בהשבתם, העמיד הבנק את ההלוואות לפירעון מיידי ועד למועד הגשת התביעה הצטברה בגינן יתרת חוב בסך של 462,918 ₪. הנתבע 2 (להלן: "הנתבע") חתם על כתב ערבות מתמדת בלתי מוגבלת לכל חובות החברה כלפי התובע. בין היתר, חתמה החברה על הסכם הלוואה וערבות להחזרת ההלוואה מהתובע מיום 27.6.10 על סך 500,000 ₪ (להלן: "הסכם ההלוואה"), והנתבעת 3 (להלן: "הנתבעת") חתמה על הסכם ההלוואה כערבה לסילוק ההלוואה על פי תנאי ההסכם. הנתבעת הייתה בעת שחתמה כערבה להסכם ההלוואה, בת זוגו של הנתבע, שהוא בעל המניות היחיד בחברה.
2. הנתבע והחברה לא הגישו בקשת רשות להגן. לטענת הנתבעת בתצהירה, היא והנתבע התגרשו באפריל 2011, כאשר הנתבע ברח מן הארץ לאחר גירושיהם והותיר אותה עם כל החובות מול הבנק, למרות שבהסכם הגירושין ביניהם נקבע כי הנתבע יהיה החייב הבלעדי בגין חובות אלה.
3. הנתבעת הגישה בקשת רשות להגן בה טענה כי היא מבקשת לקבל בקשת רשות להגן על מנת להגיש תביעת צד ג' כנגד הנתבע, שהוא החייב כלפי הבנק מכוח הסכם הגירושין, וכן כנגד הוריו שסייעו לו לברוח מן הארץ. כנגד תביעת הבנק לגופה, טענה הנתבעת כי הבנק הפר את נוהלי הבנק ואף נהג כנגדה בחוסר תוך לב והפר את חובת הנאמנות שלו כלפיה, משום שלחברה אחרת בבעלות הנתבע היה חשבון מוגבל אצל התובע, הנתבע ביקש להמשיך ולנהל חשבון אצל התובע ולכן לטענת הנתבעת הציע התובע לנתבע לפתוח חשבון על שם חברה חדשה ולהעביר את החשבון המוגבל לחשבון החדש. לטענת הנתבעת, מדובר היה בחשבון שהתובע ידע שהוא בסיכון גבוה, שהרי החשבון הקודם הוגבל. עוד היא טוענת כי ערבותה הוספה לחשבון החדש מבלי שהוסבר לה כי המדובר בחשבון שמחליף את החשבון הקודם אשר הוגבל. כך לטענתה, קיבל התובע ערב נוסף לחשבון שכבר הוגבל בלא שהוסבר לה הסיכון.
4. עוד טענה הנתבעת כי היא מכחישה את החוב הנטען מחוסר ידיעה הואיל ומדובר היה בחברה ובחובות השייכים לנתבע.
5. התובע וויתר על חקירתה הנגדית של הנתבעת, והצדדים ביקשו לעבור מייד לשלב הסיכומים.

דיון והכרעה

1. הלכה פסוקה היא, כי בבוא בית המשפט להחליט בבקשה למתן רשות להתגונן, הוא אינו בודק את אמיתותן של העובדות הנטענות בתצהיר, אלא יוצא מההנחה, שהאמור בתצהיר אמת. כך ייטה להיעתר לבקשה בכל מקרה בו מגלה התצהיר הגנה אפשרית בפני התביעה, גם אם מדובר בהגנה דחוקה. הלכה ידועה זו ביסס בית המשפט העליון בפסיקות רבות כבע"א 3374/05 אליהו אוזן נ' בנק איגוד לישראל בע"מ (טרם פורסם) ובע"א 9654/02 חברת האחים אלפי בע"מ נ' בנק לאומי לישראל פ"ד נט(3), 41. אולם כלל הוא, כי נתבע בסדר דין מקוצר המבקש רשות להתגונן חייב להידרש לפרטי טענות ההגנה שלו (ע"א 18/66 חפץ נ' אוצר הקבלנים בע"מ, פ"ד כ(3) 265). אין די בקיומה של מחלוקת עובדתית בין הצדדים, כדי להצדיק מתן רשות להתגונן. מטרתו של הליך סדר הדין המקוצר היא למנוע דיון בתובענה אם נהיר, כי אין לנתבע סיכוי להצליח בהגנתו והיא בבחינת "הגנת בדים" (ע"א 3374/05 אליהו אוזן נ' בנק איגוד לישראל בע"מ (טרם פורסם).
2. טענתה העיקרית של הנתבעת כנגד התובע היא, כי לא יידע אותה כי מדובר בחשבון חדש אשר נפתח לאחר שהחשבון הקודם הוגבל. אולם טענה זו אינה יכולה לעמוד ממספר סיבות. ראשית, הנתבעת לא חתמה ערבות לחשבון אלא ערבות להסכם הלוואה שלקחה החברה מהבנק. שנית, בהסכם ההלוואה עצמו נכתב כי מטרת ההלוואה "פריסת אשראי קיים", מכאן שלא הוסתר מהנתבעת כי החברה לקחה 500,000 ₪ על מנת לפרוס חוב קיים, ומכאן שידעה היטב כי לחברה חוב בשיעור חצי מיליון ₪ וכי ערבותה ניתנה לצורך לקיחת הלוואה שתסדיר את חוב החברה לבנק. טענת הנתבעת כי למרות שהייתה בת זוגתו של בעל המניות היחיד בחברה, ולמרות שכתוב בהסכם במפורש שההלוואה היא לצורך פריסת חוב קיים, לא ידעה על מה היא חותמת ולכן הבנק לא קיים את חבותו כלפיה, אינה יכולה להתקבל ואני דוחה אותה.
3. עוד צודק הבנק בטענתו כי בהיותה של הנתבעת בת זוגו של בעל המניות היחיד בחברה בעת החתימה על הערבות, הרי שהיא נחשבת "בעל עניין" על פי הגדרת סעיף 1 לחוק ניירות ערך, תשכ"ח-1968 (להלן: "חוק ניירות ערך") והיא אינה זכאית למעמד של ערב יחיד על פי חוק הערבות, תשכ"ז-1967 (ראו ע"א 645/04 דינה בן שושן נ' הבנק הבינלאומי הראשון ). הנתבעת הייתה בת זוגתו של בעל המניות היחיד בחברה, חייתה עימו ופרנסתה הייתה עליו וככזו היא מתאימה להגדרת "בעל עניין" על פי הגדרת חוק ניירות ערך, אשר אומצה לצורך הגדרת מי שאינו "ערב יחיד" בחוק הערבות.
4. מכל האמור לעיל עולה כי אין לנתבעת כל הגנה של ממש כנגד התביעה לגופה.
5. אשר לבקשת הנתבעת לתת לה רשות להתגונן על מנת להגיש הודעת צד ג' כנגד הוריו של הנתבע, הרי שההלכה היא שאין נותנים רשות להתגונן רק על מנת לאפשר להגיש הודעת צד ג'. רצונו של הנתבע לשלוח הודעת צד שלישי, איננו מהווה כשלעצמו טעם מספיק למתן רשות להתגונן אם אין לנתבע טענת הגנה טובה נגד התביעה שהוגשה נגדו בסדר דין מקוצר, בנסיבות כאלה דורש הצדק שהתובע יזכה מיד לפסק דין המגיע לו נגד הנתבע בעוד שעל הנתבע לבקש את תרופתו נגד צד שלישי על ידי הגשת תביעה נפרדת (ראו ספרו של דוד בר אופיר, סדר דין מקוצר בהלכה הפסוקה, מהדורה עשירית, עמ' 117).
6. אשר לטענותיה כנגד סכומי התביעה הרי שהללו לא פורטו כלל ואין בטענה בעלמא שאינה מבוססת, כדי לתת רשות להגן.

סוף דבר

1. בקשת הרשות להגן נדחית.
2. הנתבעת תשלם לתובע סך של 427,075 ₪ בצירוף ריבית על פי הקבוע בהסכם שבין הצדדים החל מיום 28.6.11 ועד למועד התשלום בפועל.
3. הנתבעת תשלם לתובע הוצאות בסך של 6,500 ₪ וכן שכר טרחת עורך דין בסך של 12,000 ₪.

ניתן היום, כ"ג תשרי תשע"ג, 09 אוקטובר 2012, בהעדר הצדדים.