תביעת ליקויי בניה כנגד חברה לתכנון וביצוע פרויקטים קבלניים, ומנהלי החברה.

1. התובעים הם בעלי דירה במושב ניר עציון. הם התקשרו עם הנתבעת 1 (להלן: "החברה") לשם הרחבת דירתם וביצוע שיפוץ בדירה. הנתבעים 2 ו- 3, היו שותפים, שניהלו עסקם המשותף באמצעות החברה. הם שהיו מנהלי החברה. הם נתבעו אישית לאור העובדה שהאחרונה, למרות שלא נמחקה, אינה פעילה כבר מזה שנים (לפי מה שנשמע מהנתבע 2 שנתן תצהיר – זה המצב כבר משנת 2010).

2. הנתבע 2, הודה כי הנתבעים 2 ו-3 היו הן בעלי החברה והן מנהליה. עם זאת, כתב התביעה אינו טוען להרמת מסך כלפי נתבעים 2 ו-3. כתב התביעה פוסח על שני הסעיפים בחלופות האחרות לחיוב אישי של נתבעים אלה: הפרת חובה או התרשלות נזיקית של אורגן בתאגיד, ולחלופין התקשרות אישית עם הנתבעים 2 ו-3. עם זאת נראה שכתב התביעה נוסח באופן רחב דיו, כדי להתייחס לשתי החלופות. אקדים ואציין התוצאה לפיה אין להרים המסך (אין כאמור חלופה כזו בכתב התביעה), ולא נמצאה עילה לחיוב חוזי , אך ראיתי לחייב הנתבעים 2-3 אישית בחלופה של התרשלות אורגן בתאגיד, בסכום נמוך מזה שנתבע.

3. מטעם התובעים הגיש תצהיר התובע 1, מר רפי כהן. התצהיר פירט כי התובעים חפצו להרחיב את דירתם והם שפנו לנתבעים כדי לקבל הצעת מחיר. מדובר בבית פרטי צמוד קרקע, בעל שני מפלסים. לדבריו, הוסכם עם הנתבעים בכתב שהעבודות יכללו הגדלת הדירה, תוספת חדר, שינויים פנימיים, עבודות הריסה, בניה, טיח, ריצוף, אלומיניום, חשמל, צבע, אינסטלציה, איטום, חיפוי ועוד כמפורט בהסכם שבין הצדדים.

ההסכם צורף כנספח ב' לכתב התביעה המתוקן ונושא תאריך 07/04/10. הצדדים להסכם, הן בכותרתו והן בחתימה בתחתיתו, הינם התובעים והחברה ולא הנתבעים אישית.

בהסכם צוינה תמורה כוללת של 70,000 ₪ ומע"מ, והצדדים מסכימים כי לא שיקפה את המחיר האמיתי. הם גם מסכימים כי המחיר האמיתי עמד על 150,000 ₪ (בהיעדר נתון לסתור, הרי שברור שתמורה זו הייתה אף היא לפני מע"מ, אם כי נראה כי לא הייתה כוונה לשלם כל המע"מ וזו הייתה כנראה אחת מן הסיבות שהוליכה שני הצדדים להצהרה על מחיר שאינו משקף התמורה האמיתית. במהלך ישיבת ההוכחות מיום 15/07/15 הובהר כי בתביעה שכנגד שהגישה החברה לתשלום יתרת תמורת העבודות, אין היא תובעת רכיב מע"מ שלא שולם. ראה דברי ב"כ הנתבעים בעמ' 21, שורה 29 לפרוטוקול).

4. מעבר לאותו הסכם ראשוני, אין חולק כי הצדדים סיכמו בעל פה על עבודה נוספת שלא הייתה כלולה בהסכם הראשוני, וככזו הצדיקה תמורה נפרדת ונוספת לחברה. התובעים טוענים שמדובר בהרחבת סלון בסך נוסף של 25,000 ₪ (מדובר על סך שעל פי דין היה אמור להתווסף עליו מע"מ, אולם ברור למדי כי הצדדים הסכימו בפועל שהתמורה תשולם במזומן ללא מע"מ). הנתבעים טוענים מצדם כי אותה הרחבת סלון עליה סוכם בעל פה, הייתה אמורה להיות בתמורה של 61,300 ₪ בתוספת מע"מ. כנספח ג' לתצהירו של הנתבע, מר יורם מן, הוצגה הצעת מחיר שכביכול אושרה על ידי התובע. מדובר בהצעת מחיר על לוגו של החברה, שנשלחה לפקס כלשהו ב-18/12/11. היא לא נושאת תאריך ומעבר לטענה שהתובע אישר אותה, אין היא גם נושאת חתימת אישור של מי מן התובעים. לא הוצגה כל אסמכתא שתלמד שלאשורה אכן הוצגה לתובעים או שאישרו אותה ומתי. מכל מקום, אותה הצעת מחיר שנטען שהיא מתייחסת לסלון (גם זאת לא נרשם בה במפורש) כוללת תמחור של בניה, כולל קונסטרוקציה וטיח, ריצוף, חשמל, אלומיניום, שיש, גג סטיל רולינג, תקרת גבס וכן מעקה (עלות המעקה בסך הכל 1,800 ₪ מתוך 61,300 ₪).

5. אם כן, לשיטת התובעים תמחור העבודה עליה סוכם לפני הרחבת הסלון עמד על 150,000₪, ובעל פה סוכם על סכום נוסף של 25,000 ₪ בגין העבודה הנוספת של הרחבת הסלון. סך הכל אפוא טוענים התובעים, כי היו אמורים לשלם 175,000 ₪. לדברי מר כהן, שילם הוא במזומן לחברה סך של 159,000 ₪. החברה מצדה ניפקה קבלות וחשבוניות על סכום מצטבר של 60,000 ₪ בלבד (נספח ו' לתצהיר מר כהן). מר כהן מודה שנותר לתשלום סך של 16,000 ₪, המשלים מ- 159,000 ₪ ל- 179,000 ₪.

6. טוען מר כהן כי על כל הסכום בגינו לא התקבלו חשבוניות, היינו 99,000 ₪, מגיע גם החזר מע"מ לפי ערכו במועדים הרלוונטיים (16%), היינו סכום של 15,724 ₪.

היות ומדובר בתביעה בגין עבודות בניה שאין חולק שלא התבקש ולא ניתן עליהן היתר בניה (לפחות כל עבודת הרחבה הייתה טעונת היתר), ודומה שברור שהצדדים הסכימו גם על מנגנון של תשלום במזומן שלא על כולו הוצאו קבלות וחשבוניות וגם זאת היה מוסכם מראש, הרי נראה שאין לאפשר כיום לתובעים לקבל החזר מע"מ. דרישה כזו סוטה מן המוסכם על ידי הצדדים ושני הצדדים, מטעמיהם, היו שותפים לרצון לאותן הסכמות. התובעים ידעו היטב שלא על כל הסכום יקבלו חשבוניות או קבלות. הם שתפו פעולה מראש ולא תחת אילוץ, עם משטר זה שנועד כנראה להוזיל העלויות המוסכמות והדבר מצא ביטויו עוד מראש בנקיבת סכום לא ריאלי בהסכם הראשוני, כאשר שני הצדדים מסכימים כי עלות העבודות שסוכמו (לפני התוספת של הרחבת הסלון) עמדה על 150,000 ₪. מר מן מציין כי בפועל מר כהן הוא שביקש לחסוך את המע"מ ולרשום בהסכם 70,000 ₪ בתוספת מע"מ במקום 150,000 ₪, ולשלם במזומן את יתרת התמורה בסכום של 69,000 ₪. תצהירו של מר כהן חף מכל התייחסות לשאלה מי מבין הצדדים הוא שביקש להתקשר במשטר של תשלום במזומן והצהרה על סכומים לא ריאליים, שלא שיקפו המוסכם.

7. בעוד שהצדדים אינם חלוקים על תמורת העבודות הראשונית שהוסכמה בסך 150,000 ₪ ועל כך שהגיעו בהמשך להסכמה להרחבת הסלון בתמורה נוספת, הרי חלוקים הם כאמור על אותה תמורה נוספת בגין הרחבת הסלון: התובעים טוענים שהוסכם על 25,000 ₪, ונראה על פני הדברים כי מדובר בסכום לא ריאלי שספק אם שיקף התמורה האמיתית שהוסכמה; ואילו הנתבעים טוענים לסכום של 61,300 ₪ בתוספת מע"מ. אני מסופק כאמור אם אותה תמורה נוספת הייתה אמורה לכלול המע"מ על פי משטר ההסכמות שבין הצדדים, שהתבסס על עבודה בלא היתר בניה ובלא הצהרה על סכומים אמיתיים לתועלת הדדית של שני הצדדים – התובעים ככל הנראה זכו בהוזלת העלות ובחיסכון רכיב המע"מ. הנתבעים ככל הנראה לא התכוונו לדווח לרשויות המס על התמורה האמיתית.

8. מחלוקת נוספת שבין הצדדים הינה על כמה שולם לחברה בפועל. התובעים טוענים לתשלום במזומן של 159,000 ₪ ומר מן טוען כי שולם במזומן בסך הכל סכום של 149,000 ₪. בעניין זה, אני מבכר גרסתו של מר מן. האחרון יכול היה לטעון לסכום פחות בהרבה (בבחינת טענת מיגו); הרי רק על סכום של 60,000 ₪ הוצאו חשבוניות וקבלות (ולא בכדי כאמור). בנוסף התובעים הם הנושאים בנטל ההוכחה בטענת "פרעתי". הם לא עמדו בנטל. לעת חקירתו טען מר כהן כי ההסבר לפער בן 10,000 ₪ בתמורה הינו בתשלום במזומן לנתבע 3, מר קובי לוי, שאמר כביכול שהוא הולך לרכב ואז הוא נכנס לאוטו ונסע. היה ניתן לצפות למכתב כלשהו בעקבות התנהלות תמוהה מעין זו, ככל שסטתה אכן מן המוסכם בין הצדדים ביחס לסכומים שעליהם תונפק חשבונית.

לא צורף שום מכתב כזה בו מתרעמים התובעים על כך שלא זכו לקבלה, חשבונית, או אף אישור "פנימי" בכתב על כך ששילמו 10,000 ₪ במזומן, בלא שום אסמכתא שהייתה אמורה להינתן להם באותו מעמד. אני קובע אפוא כי בעניין זה יד הנתבעים על העליונה ושולם לחברה סך של 149,000 ₪, שרק על חלקו הוציאה האחרונה קבלות או חשבוניות (איש לא מנע מן הנתבעת לצרף קבלות וחשבוניות, כפי שנשמע בחקירת מר מן היה לחברה רואה חשבון). הקבלות והחשבוניות היחידות שצורפו הן אלו שצירפו התובעים והן מסתכמות כאמור בסכום של 60,000₪.

9. מר כהן בתצהירו מפנה למסמכים שנשלחו או התקבלו בידיו מאת הנתבעים 2- 3, אישית כביכול, ולא מטעם החברה. אולם, אין לכחד כי הטיעון בעניין זה של התקשרות אישית כביכול, הינו חלש ביותר. הרי התובעים לא התקשרו אישית גם עם החברה וגם עם הנתבעים. יש שתי חלופות ורק אחת מהן נכונה. או שהתובעים התקשרו עם החברה והנתבעים הם אורגנים שפעלו בשמם מולם, או שהתובעים התקשרו במישרין עם הנתבעים 2 ו-3 ולא עם החברה.

החשבוניות והקבלות שכן הוצאו – הוצאו ע"י החברה. נספח א'3 שהינו מכתב מ- 15/08/10, נשלח מאת הנתבע 3 בשם החברה על דף הנושא לוגו החברה. כך גם מכתב נוסף (בלא תאריך) שנשלח בשמם של הנתבעים 2 ו-3, אך על דף לוגו של החברה (נספח א'5 לתצהיר התובע). כך גם נספח א'7 שהינו הצעת מחיר בלא תאריך שכללה אומנם הריסת קיר מפריד בסלון, אולם ברור שהתייחסה להסכמות הראשוניות בין הצדדים בטרם הסכימו על תוספת נוספת של הרחבת הסלון. גם מכתב זה שאינו חתום נשלח אומנם על ידי נתבעים 2 ו-3, כאמור בתחתיתו, אך על דף לוגו של החברה. ברור שציון שמם של הנתבעים 2 ו-3 נועד רק לציין פרטיהם עם הפלאפונים שלהם, שצוינו בסמוך לשמם כדי להקל על יצירת קשר בהמשך. מעניין לציין כי הצעת המחיר הראשונית האמורה, עמדה על 238,000 ₪ לפני מע"מ. ברור שהדבר היה בשלב בטרם הגיעו הצדדים לסיכום של 150,000 ₪ מהם "יוצהרו" 70,000 ₪ ומע"מ. כך גם נספח א'10, שצולם גם כנספח ד', שהינו הצעת מחיר נוספת בה כבר ירדה התמורה המבוקשת ל- 189,000 ₪ במסגרת המו"מ (יש לציין כי נספח א'11 אינו אלא צילום של נספח א'7, כפי שנספח א'9 הינו צילום של נספח א'4). גם ההסכם החתום שבין הצדדים נערך כאמור בין התובעים מחד לבין החברה ולא עם הנתבעים 2 ו-3 אישית.

חברה פועלת באמצעות האורגנים שלה. גם העובדה שיש מסמכים בודדים, עליהם יכולים התובעים להצביע, בחתימה של מי מהנתבעים בלי פרטי החברה (כגון אישור קבלת תשלום מזומן מיום 21/07/10 בסך 10,000 ₪ בחתימת הנתבע 3, או נספח א'6 שהינו אישור על תיקון נדרשים בחתימת מי מהנתבעים על לוגו של החברה), אין בה כדי לגרוע מן התמונה לפיה ההתקשרות הייתה מול החברה ; והנתבעים 2 ו-3 אינם אלא מנהליה ובעלי המניות שלה.

10. אני דוחה אפוא הטענה להתקשרות ישירה מול הנתבעים 2 ו-3 אישית, טענה שאין בה ממש. ככלל חלק מטענות התובעים אינן אלא היתממות. כך הטענה בדבר הזכאות להחזר תשלום מע"מ מצד מי שהיו שותפים מלאים מרצון למשטר של דיווח שאינו משקף התמורה האמיתית, כך גם הטענה הנזכרת בתצהיר מר כהן, לפיה לא היה לו שום ספק כי הנתבעים דואגים לכל נושא התכנון והרישוי של הבניין. תכנון – מילא, היינו על פי תכניות, שברור שלא תוגשנה לרשויות, אולם רישוי? התובע הודה כאמור בחקירה בתגובה לשאלת ביהמ"ש כי כל ההרחבה בדירה, בוצעה בלא בקשה להיתר וכי "אצלנו לא נהוג לפנות בבקשה להיתר" (עמ' 22 למעלה).

גם משנדחתה הטענה להתקשרות אישית מול נתבעים 2 ו-3, ניתן לטעון לחיוב אישי שלהם כמנהלים בתאגיד מכוח הפרת חובה בחוזים או בנזיקין. אדון בכך בהמשך.

11. עם זאת נכונה טענת התובע כי הנתבעת הייתה אמורה לספק שירותי ליווי אדריכלי צמוד, היינו שירותי תכנון לכל אורך הפרויקט וכן שירותי ביצוע קבלני. הנתבעת היא חברה קבלנית רשומה, כעולה מן הלוגו שלה. הנתבע 3 הינו אדריכל, והנתבע 2 הנדסאי בנין בעל ניסיון בעבודות פיקוח. ההסכם כלל במפורש גם ביצוע וגם ליווי אדריכלי צמוד לכל אורך הפרויקט. צוין בו גם כי הנתבעת תספק ביטוח לאתר ותציג תעודת קבלן רשום והצהרה כי המהנדס הינו מהנדס רשום (הנתבע 2 הודה בחקירה כי לאשורה אין לו תעודת מהנדס, אולם אין חולק כי החברה השתמשה בשירותיו של המהנדס בז'רנו לעבודת הרחבת הסלון [ראה נספח ה' לתצהיר מר כהן, שמהווה תכנית הרחבה ולמעשה סקיצת הרחבה של הסלון]. האחרון הינו מהנדס מוסמך ורשום, ולפי דברי הנתבע 2, פיקח על עבודות הקונסטרוקציה בבית מתחילה ועד סוף).

12. לעניין הנזק, צרפו התובעים חוו"ד של המהנדס בן עזרא שאמד את עלות תיקון הליקויים בסך של 159,050 ₪ בתוספת 10% פיקוח הנדסי, בתוספת 16% מע"מ ועלויות לא צפויות נוספות ובסך הכל 219,183 ₪. חווה"ד של אינג' בן עזרא (כולל עדכון) הינה מיום 26/12/11. הנתבעים מצדם צירפו חוו"ד מיום 24/07/11 של המהנדס יעקב שקד, אשר צורפו לו כנספח הערותיו על גבי חווה"ד הראשונית של מומחה התובעים, לאחר ביקורו בנכס. חווה"ד כולה ערוכה כהערות ביחס לסעיפי חווה"ד של מומחה התובעים, והיא נעדרת תמחור של עלות הליקויים גם באותם סעיפים בהם מודה המומחה בליקוי ובחובת תיקונו.

13. בישיבת 08/11/12 מונה מומחה מטעם ביהמ"ש. לבקשת התובעים מונה מומחה בעל התמחות בביסוס, המהנדס יוסף שולץ. למומחה נשלחו גם שאלות הבהרה (ת/2) והוא השיב עליהן. המומחה לא נחקר וחוות דעתו מקובלת עליי. יפים לכאן דברי השופטת שטרסברג כהן, בפסקה 4 של פסה"ד בע"א 2934/94 סולל בונה בע"מ נ' ארז איתן –

"..למרבית הצער, מעוררים פרויקטים של בניה, מחלוקות והתדיינויות בהקשר לליקויי בניה ולאי מילוי ההתחייבויות ההדדיות של כל הגורמים המעורבים. הגיעה העת, שכל הצדדים המעורבים יבינו, שיש סוף פסוק לכל אלה, בחוות דעתו של מומחה המתמנה על ידי בית המשפט בהסכמת באי-כוח הצדדים. סביר להניח שאף אחד מהצדדים אינו יוצא - במקרים כאלה - כשכל תאוותו בידו. אולם, על כל צד להבין כי משנתקבלה חוות דעת ניטרלית של מומחה, שיש בה משום ניסיון רציני להתמודד עם הבעיות המקצועיות הרבות המובאות בפניו, יש לקבל אותה, גם אם לא כל מה שנקבע בה הוא לטעמם ולרוחם של כל הצדדים וגם אם ניתן להצביע על טעויות או על אפשרויות של קביעות אחרות בנושאים אלה או אחרים. התערבות ערכאת הערעור, תבוא, אם נפלה טעות היורדת לשורש העניין או הפוגעת באופן בוטה בזכותו של מאן דהוא וכזו אין כאן."

לא נעלם ממני כי בענייננו לא מדובר במומחה מטעם ביהמ"ש, שהייתה הסכמה למינויו (הנתבעים אמנם הסכימו למינוי, אולם התובעים לא. משכך יכולים הצדדים להוסיף ולאחוז בחווה"ד מטעמם, כראיה עצמאית). אולם כוחו של הציטוט יפה אף למצב דברים זה. העובדה שלא היתה הסכמה למינוי, אינה גורעת כמלוא הנימה ממעמד חווה"ד של מומחה מטעם ביהמ"ש, כידו הארוכה של ביהמ"ש. אף הצדדים על פי רוב מפנימים הדבר, ואינם מבקשים להעמיד לחקירה את המומחים מטעמם – גם כאשר נשמר מעמדן של חווה"ד שמטעם הצדדים כראיה עצמאית (אף כאן לא התבקש הדבר, ואף מומחה ביהמ"ש לא נחקר).

אין זאת אומרת כי חוו"ד של מומחה ביהמ"ש אין עליה עוררין; והיא אכן ראיה בין כלל הראיות. אולם כך הרי פני הדברים גם כאשר יש הסכמה למינוי. כמו בכל מקרה בו ממונה מומחה מטעם ביהמ"ש, סמכות להתערב במסקנותיו – יש. אולם נדרשת סיבה טובה לעשות כן, והדבר לא ייעשה על נקלה ומכל טעם. לעניין מעמד חווה"ד של מומחה מטעם ביהמ"ש עיין למשל: למשל ע"א 293/88 חברת יצחק ניימן נ' רבי; ע"א 3056/99 שטרן נ' המרכז ברפואי ע"ש שיבא פס' 11, וניתן להוסיף אזכורים נוספים.

אף בענייננו, וגם אם חולקים התובעים על קביעה זו או אחרת של המומחה, הרי שלאחר עיון בסיכומים, לא הומחש שיש סיבה טובה לסטות מחוות דעתו.

14. להלן עיקרי חווה"ד ותשובות ההבהרה של מומחה ביהמ"ש:

א. המומחה מאשר כי ההסכם בין הצדדים הינו פאושלי וחסרים בו אלמנטים בסיסיים כגון מנגנון לעבודות נוספות וחריגות ותמחור של מחירי העבודות השונות. המומחה ביקש שהנתבעים יעבירו לו תכניות עבודה לאדריכלות וקונסטרוקציה כולל פרטים וחישובים סטטיים, וזאת מאחר ועל פי ההסכם התכנון האדריכלי וההנדסי הינו באחריותם.

מבוקשו לא נענה כאשר בסך הכל הועברה תכנית קונסטרוקציה לרצפת הסלון. המומחה התייחס לליקויים הנזכרים בחווה"ד של מומחה התובעים ותמחר עלות תיקונם. ראוי לציין כי מצא שמידות בית השימוש קטנות מן הנדרש בתקנות, אך קבע כי אין הצדקה לפירוק בית השימוש ובנייתו מחדש וראה לחייב את הנתבעת ב- 2,000 ₪ בגין המידות הלא תקניות.

ב. בהתייחס לחווה"ד של מומחה הנתבעים ציין המומחה כי התייחסותו של המהנדס שקד מאשרת חלק גדול מקיום הליקויים. לפיכך התייחס רק לסעיפים עליהם חלק המומחה על פי מספורו. ביחס לפרופילים – המומחה אישר כי אכן לא מצא בהסכם תימוכין לכך שהוסכם על פרופילים של קליל דווקא, מה גם שסוג הפרופילים אינו ליקוי מרכזי בסעיף של ליקויי החלונות.

גם הנתבע 2 נחקר בשאלה אם מכיר הוא פרופיל 7,000 שאינו של חברת קליל, והשיב שכן תוך נקיבת שמות של חברות נוספות שמייצרות פרופילים מאותו סוג גם אם נקראים הם בשם אחר. הוא התבקש להציג אסמכתאות, אולם בקשות מעין אלה עניינם אינם לשלב החקירה ויכולים היו התובעים לפנות בעניין זה למומחה ביהמ"ש בשאלות ההבהרה.

ג. ביחס לליקויים נוספים, חלק המומחה על מסקנות המהנדס שקד וציין שיש לתקנם, תוך ציון התמחור בסעיף 3 של חוות דעתו. ביחס לליקויים בריצוף, ציין שהוא מסכים שאין צורך להחליף את הריצוף אלא לבצע תיקונים מקומיים. הוא חזר על כך גם בתשובות לשאלות ההבהרה. בתשובותיו לשאלות הבהרה אישר המומחה כי החלון במקלחת הינו קטן אומנם מהנדרש בתקנות, אולם פירוק החלון אינו מידתי ביחס לטיב הליקוי ולפיכך מומלץ להימנע מן הפירוק והגדלת החלון שעלותו תגיע לערך ל- 4,000 ₪, אם יוחלט עליו. מדובר על ליקוי ממן הליקויים שאין בהם הפרעה ואין הם גורמים לירידת ערך ולפיכך אני מקבל עמדת המומחה שלא הכיר כאן בהצדקה לפירוק והרכבה מחדש, אלא חייב בפיצוי באומדנה של 1,500 ₪.

ד. בשאלה 3 נשאל המומחה ביחס לסעיף 6 ו-7 של חוות דעתו המתייחסים לגגות קלים ולרצפת הסלון. המומחה אישר כי הקונסטרוקציה של רצפת הסלון בוצעה בצורה מאולתרת ועם ליקויים רבים ברצפה ובחיבור למבנה הקיים, כמפורט בחוות דעתו של מומחה התובעים. הוא המליץ לחייב את הקבלן ב- 15,000 ₪ לתיקון הליקויים, מאחר ואין זה סביר לפרק את רצפת הסלון. למסקנה דומה הגיע אף לגבי הגגות שבוצעו בצורה לקויה, הן מבחינת הביצוע והן בנושא ניקוזים ואיטומים.

15. מר כהן הודה בחקירתו שהתובעים כבר ביצעו התיקונים בדירתם באמצעות קבלן אחר, שתיקן הליקויים והחורף עבר בשלום בלי נזילות ובעיות. מר כהן לא טרח לפרט האם תיקן את כל הליקויים או רק חלקם, ואין חולק כי לא עדכן תצהירו ולא צירף שום אסמכתא שמעידה על עלויות התיקון של הקבלן שביצע התיקונים.

הוא ציין רק כי התיקונים בוצעו לאחר שהנתבעים ניסו לבצע התיקונים באמצעות קבלני משנה, בלא הצלחה. אני מאמין לתובע שכך אכן אירע ובעיקרון תואם הדבר גם את ממצאי מומחה ביהמ"ש בביקורו במקום מיום 12/02/13, שחשף ליקויים משמעותיים שלא תוקנו. כלומר, הנתבעים לא השכילו לתקן את הליקויים למרות שחלק ניכר שלהם אף הוכר על ידי המומחה מטעמם. ניתן להתרשם כי העבודה שבוצעה הייתה אכן לא מקצועית, לא נערכה באופן מסודר על פי תכניות ביצוע מפורטות (שאם לא כן, היו אלה מועברות למומחה ביהמ"ש כפי דרישתו) וחלק מהליקויים, בעיקר בגגות וברצפה, הינם ליקויים משמעותיים (ולא "קוסמטיים").

16. המשמעות היא כפולה. ראשית לעניין זכות התיקון, חרף טענת הנתבעים שמבקשים שתינתן להם זכות התיקון שלא ניתנה להם, אני קובע שהנתבעים מיצו את זכות התיקון והתובעים היו רשאים לדאוג בעצמם לתיקון הליקויים, ולא חטאו בהפרת זכות התיקון של הנתבעים. כך גם משעה שביום 20/05/11 נשלח אליהם מכתבה של ב"כ התובעים יחד עם חווה"ד של המומחה מטעמה, ובה נדרשה התייחסותם לליקויים. אותה התייחסות באה בדמות הערות של המהנדס שקד, מומחה התובעים, על גבי חווה"ד של המהנדס בן עזרא. אולם מעבר לטענות כלליות על רצון לתקן שלא ניתן על ידי התובעים, הרי אין חולק כי הנתבעים ניסו לתקן ולטענת הנתבע 2, אף ביצעו חלק מהתיקונים, כאמור בסעיף 29 לתצהירו, שם טען שהחברה ביצעה תיקונים לאיטום. התיקונים שבוצעו היו רחוקים מלענות על הנדרש, כאשר התוצאה היא שבעבודה שתמחורה היה 150,000 ₪, בעוד עבודת הרחבה (לגביה נע התמחור בין 25,000 ₪ לשיטת התובעים, לבין 61,000 ₪ לשיטת הנתבעים), נותרו ליקויים בעלות של כ- 72,000 ₪ לפני מע"מ, לעת ביקורו של מומחה ביהמ"ש בדירה ב- 12/02/13. גם אם אזקק לטענת הנתבעים כי הרחבת הסלון תומחרה בסכום מוסכם של 61,000 ₪, הרי שעלות תיקון הליקויים לפי חוו"ד המומחה מתוך תמורת סך העבודות הינה 34%. זה אחוז גבוה על פניו ביחס לרוב תיקי ליקויי הבניה, והוא עולה בקנה אחד עם עבודה לא מקצועית, כפי שניתן היה להתרשם הן מסוג הליקויים והן מאי העברת תכניות עבודה וביצוע שביקש המומחה. כאשר זה המצב, הרי שכדי לשכנע כי עדיין עומדת לנתבעים זכות התיקון היה עליהם לעשות יותר מאשר לטעון באופן כללי בסעיף 24 לתצהיר של הנתבע 2, כי פנה מספר פעמים לתובע והציע לתקן את הליקויים והאחרון סירב.

לאור "החלפת" חוות הדעת בין הצדדים (כאשר חוו"ד הנתבעים ניתנה לראשונה בדמות הערות בכתב יד על חווה"ד של מומחה התובעים, ולאחר מכן בדמות חוו"ד מודפסת), ניתן היה אף לצפות למשלוח מכתבים לתובעים ובהם יפורט מה מכלל הליקויים הנטענים מוכנה הנתבעת לתקן ובקשה לתיאום מועד לתיקון ואם נעשה ניסיון שסורב לתאם מועד – שיועלו הדברים על הכתב בזמן אמת. בשונה מן התובעים שאינם אנשי מקצוע, הנתבעים הם אנשי מקצוע שחזקה שנהירה להם המשמעות והמחלוקת החוזרת תדיר בדבר זכות התיקון העומדת לקבלן, והאם מוצתה.

קביעת הפסיקה הינה שזכות התיקון אינה עומדת על כנה בלא הגבלה, ואם לא נעשה מאמץ סביר מצד הקבלן לתקן הליקויים או לחלופין אם נעשו תיקונים שלא צלחו, הרי משלב מסוים מוצתה הזכות, והתובעים זכאים לפיצוי כספי שמשקף עלות התיקון. קביעה זו באה בשים לב מחד לזכות הקבלן להקטין את הנזק, ומאידך לחובה ההדדית לפעול בתום לב למימוש המטרות המשותפות של ההתקשרות החוזית שבין הצדדים.

17. שנית, משעה שהתיקונים בוצעו בפועל והתובעים לא טרחו לעדכן תצהירם, כאשר המידע ברשותם ולא פירטו עלויות התיקון בפועל, הרי שיש להיזקק לתמחור הליקויים בחוו"ד מומחה ביהמ"ש שלא נסתרה כעלות סבירה, ואין להיזקק להשגות של התובעים על העלות. בוודאי שאין להיזקק לטענות על עלויות החלפה של ריצוף או תקרה, כאשר התובעים לא טרחו לציין עובר למועד ההוכחות כי הליקויים תוקנו, אילו מהם תוקנו ובאיזו עלות.

18. בעניין התמחור המוסכם של עבודת ההרחבה בסלון – איש מבין הצדדים לא המציא כל מסמך בכתב החתום על ידי הצד השני. הצעת המחיר נספח ג' לתצהירו של הנתבע 2, שכאמור מתיימרת להיות הצעה מוסכמת, אינה חתומה על ידי התובעים. יחד עם זאת, היות ומדובר על עבודת בניה שהינה גם עבודה קונסטרוקטיבית, נחזה על פני הדברים כי העלות הנטענת כעלות מוסכמת בת 25,000 ₪ הינה על הצד הנמוך ואינה סבירה על פניה. אומנם על החברה, כתובעת שכנגד, רובץ נטל ההוכחה ביחס לתמורה המוסכמת; הן בתורת המוציא מחברו בתביעה שכנגד, והן משום שאין לקבל שיטת עבודה שחברה קבלנית אינה טורחת לעגן בכתובים העבודות ותמורתן המוסכמת. אך מאידך איני סבור כי יש לאמץ גרסה לא סבירה על פניה רק משום שהצדדים פעלו במשטר של הסכמות בעל פה, בלא לטרוח לעגן ההסכמות בכתובים. זאת ועוד התמונה אינה חד ממדית, שכן לתובעים יש כאמור יד ורגל באותו משטר של שיטת עבודה בלא העלאת פרטים בסיסיים על הכתב. ראיתי אפוא להעריך התוספת כאן בסכום של 43,000 ₪ (סכום ביניים על דרך אומדן בין הסכום שנטען על ידי התובעים – 25,000 ₪; לבין הסכום שנטען על ידי הנתבעים – 61,000 ₪). בעניין זה חטאו שני הצדדים באי המצאת נתונים נדרשים, ולו שטח ההרחבה עליו סוכם.

19. השורה התחתונה אפוא הינה זו: לפי קביעתי התובעים שילמו 149,000 ₪, כאשר התמחור המוסכם של העבודה הראשונית בתוספת הרחבת הסלון נאמד יחד בסכום של 193,000 ₪. הפער עומד על 44,000 ₪ שהתובעים (הנתבעים שכנגד), חבים לחברה. מאידך, משקבעתי כי מוצתה הזכות לתיקונים חבה החברה על פי חוו"ד המומחה, בסכום של 72,300 ₪ שהנה עלות תיקון הליקויים. משעה שהתובעים לא טרחו לעדכן או להמציא אסמכתאות על עלות התיקון בפועל, הרי שככל הנראה שוב הגיעו להסכמות שחסכו להם רכיב המע"מ והוזילו עלות העבודות (ההימנעות הראייתית מהצגת נתוני התיקונים ועלותם, פועלת לחובתם אף בעניין זה). משכך אין להוסיף מע"מ על הסכום של 72,300 ₪. אם נקזז הסכומים, יוצא שהתובעים מצויים במאזן זכות של 28,300 ₪.

נותר לדון בשאלה כלום חבים הנתבעים 2 ו-3 אישית בסכום זה. כזכור אין טענה להרמת מסך, ודחיתי החלופה הנטענת של התקשרות אישית. נותר לדון בחיוב אישי מכוח דיני חוזים או נזיקין.

20. לטעמי, לא מתקיימת במקרה דנן עילה להטלת אחריות אישית מכוח הסכמה חוזית, שכן התובעים לא הציגו ראיה המעידה על הסכמת הנתבעים ליטול על עצמם אישית חיוב זה או אחר כפי שקבעה הפסיקה (ראה ע"א 2792/03 יצהרי נ' אימפורט (מאגר נבו), פס' 5, וכן (ע"א 313/08 נשאשיבי נ' רינראוי (מאגר נבו, פס' 44; ע"א 3807/12 מרכז העיר אשדוד ק.א. בע"מ נ' שמעון (מאגר נבו), פס' 61-62, 64-65). אמנם נכון הדבר, כי הנתבע 2 הציג עצמו כמהנדס רשום שעה שבפועל הינו הנדסאי בניין בלבד (עמ' 15 לפר'), ואולם איני סבור כי מצג זה די בו בכדי לענות על המבחנים המחמירים שנקבעו בפסיקה לצורך הטלת אחריות אישית.

21. באשר להטלת אחריות אישית מכוח דיני הנזיקין, הדין שונה, וכאן אני סבור כי יש אכן לחייב את הנתבעים באחריות אישית מכוח עוולת הרשלנות. במקרה זה נקבע בפסיקה, כי בהתאם למודל האחריות האישית, אורגן בחברה אינו יכול להסתתר מאחורי עקרון האישיות המשפטית הנפרדת, מקום בו ביצע הוא עצמו מעשה נזיקין (יצהרי, פס' 7 וכן ע"א 407/89 צוק אור בע"מ נ' קאר סקיוריטי בע"מ מח(5) 661, 695). לשם כך יש לבחון בכל מקרה ומקרה, האם התקיימו כל יסודות העוולה בה נתבע המזיק לכאורה (יצהרי, פס' 9, וכן רע"א 7875/06 זלץ נ' הכשרת היישוב חברה לביטוח בע"מ (מאגר נבו), פס' 12; ענין נשאשיבי, לעיל, פס' 47-49). כמו כן נקבע בפסיקה, כי במקרים של חברת מעטים או חברה משפחתית, אין הבדל כלכלי של ממש בין החברה לאורגן, שכן לרוב במקרים אלו האורגנים הם בעלי המניות- בדיוק כבמקרה דנן (ענין צוק אור, לעיל, 699). עם זאת הובהר – ושיקול זה מובן ומנחה אף אותי - כי אין די בעצם העובדה שחברה הפרה חיוביה, וכי הנתבע כיהן כנושא משרה בחברה, כדי להטיל אחריות בעוולת הרשלנות מכוח הפרת חובת הפיקוח על החברה. קביעה גורפת שכזו היתה מרוקנת מתוכן בדרך עקיפין עקרון האישיות המשפטית הנפרדת של החברה. כדי שתתגבש חובת זהירות אישית ועצמאית של מנהל בחברה, נדרש לבסס מערכת נתונים החורגת מגדר פעילותו הרגילה והשיגרתית כנושא משרה בחברה : ראה ע"א 4612/95 איתמר מתיתיהו נ' שטיל יהודית פ"ד נא(4) 769 , בעמ' 791-792.

22. עוולת הרשלנות קבועה בסעיפים 35-36 לפקודת הנזיקין. עוולה זו מורכבת מחובת זהירות (מושגית וקונקרטית) , התרשלות, ונזק הקשור סיבתית להתרשלות (יצהרי, פס' 11ׂׂׂ). בעניין זה נקבע בע"א 4612/95 הנ"ל (פרשת שטיל) כי בשאלה כלום קמה חובה אישית של נושא משרה עשויה להיות משמעות לנתונים כמו מומחיות אישית של המנהל בעניין נשוא ההתקשרות עליה סמך הצד השני להתקשרות; חובות מקצועיות של המנהל המבוססות על מיומנות מקצועית שלו כגון רופא, עורך דין או מתכנן; או קיומם של יחסים מיוחדים בין המנהל לצד השלישי, אשר הביאו לכך שהצד השלישי נתן במנהל את אמונו ובטחונו כי המנהל באופן אישי יקח אחריות כלפי הצד השלישי (פס' 27).

לטעמי, הכוונה כאמור אינה לנטילת התחייבות אישית מפורשת, מכוח הסכמה חוזית בכתב או בעל פה, לשאת בחיובי התאגיד (שאז ממילא קם חיוב אישי בחוזים של נושא המשרה), אלא לנתונים היוצרים מצג אובייקטיבי - סובייקטיבי משולב, של הסתמכות אישית, המצדיק הטלת חבות אישית בנזיקין על נושא משרה בחברה.

כאמור, הנתבע 2 הציג עצמו בתור מהנדס רשום (כאשר הינו הנדסאי בניין) ובעל ידע קבלני, ופיקח באופן אישי על ביצוע העבודות. הנתבע 3 הינו אדריכל, כאשר על פי ההסכם, כולל הפרויקט ליווי אדריכלי צמוד. בנוסף להם, הובא גם מר בז'רנו לפקח על ביצוע העבודות, כאשר הוא אכן מהנדס בניין רשום.

במצב דברים זה נוצר, ובצדק, מצג בעיני התובעים, לפיו נתון ביתם בידיים מקצועיות של מתכננים ומבצעים, וכאמור לקביעתי, ליקויי הבנייה שנמצאו ע"י מומחה ביהמ"ש מעידים על התרשלות והפרת חובת הזהירות שחבים הנתבעים לתובעים- הפרת החובה לפקח ולבצע את הפרוייקט בהתאם לנהלים ולתקנים, תוך היכולת לצפות כי הפרת חובה זו תגרום נזק לתובעים. מדובר במיומנות מקצועית אישית, המצויה בידי הנתבעים, ובנתונים הפרתה עולה כדי הפרת חובת הזהירות המושגית והקונקרטית שקמה להם אכן אישית, ביחסיהם מול התובעים. מדובר בחיובים שמטבעם היו אמורים להתבצע באופן אישי על ידי הנתבעים, גם אם ההתקשרות המשפטית היתה מול החברה. אין מדובר בפיקוח גרידא של מנהל בחברה על התאגיד. אין חולק כי הנתבעים שהו באתר - כפי שהיו חייבים לעשות - פעמים רבות במהלך ימי העבודה. אין חולק כי פיקחו על עבודת הפועלים ונתנו להם הוראות ישירות (עמ' 16 לפר'). מדובר במערכת יחסים החורגת מגדר פעילותו השגרתית של נושא משרה בחברה- שכן במקרה דנן נושאי המשרה היו המפקחים ואנשי המקצוע בשטח, דבר אשר יצר יחסי אמון מיוחדים בינם לבין התובעים, אשר נתנו בהם את אמונם כי העבודה תתבצע על הצד הטוב ביותר, בהתאם לאחריותם המקצועית לעשות כן.

23. לשלימות התמונה - הנתבעים לא הגישו תצהיר מטעם בז'רנו ואף הנתבע 3 לא הגיש תצהיר מטעמו, כדי להדוף הטענות על העבודה הרשלנית, טיב ואיכות הבניה. טענות אלה אוששו כאמור בהיקף הכספי של הליקויים שנותרו , כפי שנאמדו על ידי מומחה ביהמ"ש. אין מדובר ב"זעיר ליקויים", בהיקף זניח יחסית לזה שנתבע (כפי שיארע לא אחת בתביעות ליקויי בניה, שעה שמשווים עלות תיקון הליקויים שהוכרו עם זו שנתבעה). היקף הליקויים מלמד על במקרה זה על עבודה רשלנית, המקימה חבותם האישית, מכוח אחריותם המקצועית, של נתבעים 2-3, בטיב ההתקשרות הקונקרטי בו עסקינן.

24. לשם הוכחת יסוד ההתרשלות שבעוולת הרשלנות , לא נדרשת כמובן הוכחת כוונה מצד המעוול אלא די בכך שיוכח כי אדם סביר, העומד בנעליו של המזיק, ידע או היה עליו לדעת, כי יגרם נזק בשל פעולותיו (ראה למשל ענין יצהרי, פס' 13). לא יכול להיות חולק כי אדם סביר, לבטח איש מקצוע מיומן כדוגמת הנתבעים, ידע כי התרשלות בביצוע עבודות הבניה או פיקוח עליהן, יגרום לנזק לתובעים, דוגמת זה שנמצא בחוו"ד המומחה. מדובר בנזק ניתן לצפיה בסוגו, טכנית ונורמטיבית. גובה הנזק אותו מצא המומחה בחוו"ד אינו מינורי, כך שלבטח לא ניתן לטעון כי מדובר בנזק שולי או בלתי נראה לעין בלתי מקצועית. המדובר בנזקים רבים ומשמעותיים, הפוגמים במראה האסתטי של הבית ובערכו, אשר היה על הנתבעים להבחין בהם ולתקנם בזמן אמת, אף במחיר ביצוע העבודה מחדש. העובדה כי הנתבעים לא עשו כן, ולא הבחינו בליקויים, שמא בחרו להתעלם מהם, מעידה כי התרשלו בתפקידם, הן כמפקחים, הן כמתכננים, והן כאנשי מקצוע האמונים על ביצוע העבודה על הצד הטוב ביותר.

25. לאור האמור, אני מחייב הנתבעים 1 עד 3 ביחד ולחוד לשלם לתובעים את הסכומים המצטברים הבאים, בתוך 30 יום:

1. סכום של 28,300 ₪ כאמור בסעיף 19 לפסה"ד (הסכום כאמור לאחר קיזוז יתרת התמורה המגעת בגין העבודות שבוצעו, אותה יתרה שלא שולמה).
2. פיצוי בגין עוגמת נפש בסך 10,000 ₪.
3. הוצאות משפט כלליות בסך 6000 ₪ (החזר שכ"ט המומחה בן עזרא; והחזר חלקי של האגרה בה נשאו התובעים - לאור הפער בין הסכום שנתבע לזה שנפסק)
4. שכ"ט עו"ד בסך כולל של 7020 ₪ .

לאור הפער בין חווה"ד של מומחה התובעים לבין כימות הליקויים בחווה"ד של מומחה ביהמ"ש, ישא כל צד בחלקו בשכ"ט מומחה ביהמ"ש.

26. התביעה שכנגד נדחית, לאור הקיזוז שבוצע ובמסגרתו חויבו התובעים ביתרת חובם לחברה. יוער בשולי הדברים ביחס לאותו קיזוז (אשר הביא ליתרה של 28,300 ₪ לפני עוגמת נפש והוצאות משפט), כי אני ער לכך שבעוד שהחיוב של נתבעים 1-3 הנו חיוב ביחד ולחוד כלפי התובעים בסכום של 72,300 ש"ח, הרי חבים התובעים לשלם 44,000 ₪ רק לחברה, ולא לנתבעים 2-3. העובדה שהחברה אינה פעילה אינה מקנה לבעליה, בשלב זה, זכות ברת תביעה לכספים שחבים התובעים לחברה. לכאורה לא מתקיימת אפוא זהות הצדדים שהנה תנאי לקיזוז חובות שחבים הצדדים זה לזה, לפי סע' 53(א) של חוק החוזים (חלק כללי) החולש על דיני הקיזוז. עם זאת בנסיבות המקרה, הקיזוז הנו הדרך המעשית וראיתי לנקוט בו.

התובעים לא נפגעים מן הקיזוז שכן אלמלא בוצע היה מן הדין לחייבם בתשלום 44,000 ₪ לחברה (התובעת שכנגד) שלא נמחקה, ואלו את הנתבעים 1-3 – לחייב בסכום 72,300 ₪ ועוד 10,000 ₪ בגין עוגמת נפש; ולפסוק הוצאות משפט בנפרד בתביעה ובתביעה שכנגד. תוצאה זו היתה מביאה הצדדים רעיונית למצב בו היו אלמלא התרשלו הנתבעים 1-3 ולא היו נופלים הליקויים. הנתבעים מצדם לא התנגדו ואף ביקשו בסיכומיהם שייערך קיזוז במקרה של קבלת התביעה והתביעה שכנגד בסכום זה או אחר. ואלו הסכומים שנפסקו כהוצאות משפט לטובת התובעים, כבר שקללו העובדה שהחברה הייתה זכאית לפסיקת הוצאות יחסיות בתביעתה שכנגד, אלמלא נערך קיזוז.

ניתן היום, י"ח תמוז תשע"ו, 24 יולי 2016, בהעדר הצדדים.