צדדי ג' 1. י. שומרון חברה להשקעות ובניה בע"מ

2. איילון חברה לביטוח בע"מ

ע"י עו"ד אמיר רחמני

1. תביעה נזיקית.

התובע הוא מר אושיר איגייב (להלן: "התובע"), בעלה ויורשה על פי דין של המנוחה הגב' איגייב תמרה (להלן: "המנוחה").

התביעה הוגשה נגד חברת עמיגור (להלן:"עמיגור") וזו מצידה הפנתה הודעת צד שלישי כלפי חברת י. שומרון, חברה להשקעות ובניה בע"מ. (להלן:"הצד השלישי" או "חברת שומרון").

2. ואלה עיקרי העובדות הצריכות לענין:

אחת – במסגרת מדיניות הממשלה למגן את בתיהם של תושבי שדרות, חברת עמיגור התקשרה עם מספר קבלנים, וביניהם חברת שומרון, על מנת שאלו יבנו ממ"דים לתושבים.

שתיים – אחד הממד"ים שחברת שומרון קיבלה על עצמה לבנות, היה ברחוב רמב"ם 53 בשדרות. שם מתגורר שכן של התובע ושל המנוחה. על פי הראיות נמצא, שדרך הגישה היחידה של חברת שומרון לצורך בניית הממ"ד, היתה דרך החצר של התובע והמנוחה, ברח' רמב"ם 51/2. גם אין מחלוקת לגבי העובדה, שלצורך כך, היה צורך להרוס גרם מדרגות שהוביל בין שני מפלסים של החצר של המנוחה והתובע. באחד המפלסים האלה היתה מעין פינת ישיבה. "פארק שלנו" בלשונו של התובע, ששם הוא והמנוחה היו יושבים. כדי להגיע לשם, הם היו משתמשים באותו גרם מדרגות.

על פי הסכמת הצדדים כולם, בתום בניית הממ"ד של השכנים, חברת שומרון היתה אמורה לפעול על פי העקרון של החזרת המצב לקדמותו. בכלל זה, הקמת גרם מדרגות שהרסה.

שלוש – אין מחלוקת לגבי העובדה, שחברת שומרון אכן בנתה את גרם המדרגות מחדש, וגם אין מחלוקת לגבי העובדה, שהיא לא התקינה בו, מצד ימין, מעקה, או מסעד יד.

ארבע – בתאריך 09.09.10, עת שהמנוחה בקשה לעלות בגרם המדרגות "החדש" בדרכה אל פינת הישיבה, היא מעדה, נפלה ונחבלה. לארוע הזה יקרא להלן: "התאונה".

חמש – המנוחה, שהיתה ילידת אוקטובר 1942, נפטרה לבית עולמה ביום 14.03.12 מסיבות שאינן קשורות לתאונה.

שש – על פי חוות דעתו של האורתופד, פרופ' דן עטר מיום 08.05.11, נפילתה של המנוחה גרמה לה להגבלה בתנועות כתף שמאל שלה, מצב שעל פי דעתו, משקף נכות של 25% לפי הגדרת תקנה 41 (4)ג לתקנות הנכות של המל"ל.

חברת עמיגור וחברת שומרון לא בדקו את המנוחה בחייה, והסתפקו בחוות דעת תיאורטית מטעם האורתופד, ד"ר מיכאל טנצמן, שהעריך שנכות בשיעור של 10% בלבד, "תשקף את המצב הקליני, כפי שעולה מהתיעוד הרפואי שעמד לנגד עיני, בהתחשב בבעיות רפואיות קודמות, כולל כאבי פרקים לאורך שנים (כולל הכתפיים) עקב מחלה ראומטית".

הצדדים הסכימו, שאין תועלת בשמיעת עדויות הרופאים, והסכימו גם לכך, שבית המשפט הוא שיקבע את הנכות (עמ' 26).

3. ניתנת האמת להאמר, שעל פי התרשמותי, הצדדים קיבלו את הצעתי לסילוק התביעה, שניתנה גם אחרי שמיעת הראיות, אבל, עמיגור וחברת שומרון נחלקו ביחס לחלוקת האחריות ביניהם. כך יצא שהתיק נדחף לכתיבת סיכומים וצורך במתן פסק דין.

4. השאלות הטעונות הכרעה הן:

אחת – האם התאונה נגרמה באשמו של מי מן הצדדים, ובכלל זה - המנוחה עצמה. ככל שהתשובה לשאלה זו בחיוב, יהא מקום לשקלל את האשם היחסי של כל אחד מהצדדים.

שתיים – מהו הנזק שנגרם למנוחה?

5. ארוע התאונה:

אדם לעולם מועָד. עליה או ירידה במדרגות, נושאות עימן באופן אינהרנטי, את הסיכון של מעידה בשל סיבות שונות. על פי עדותו של התובע, שהיה עד הראיה היחיד לתאונה, "נפילתה של המנוחה אכן נגרמה כנראה כתוצאה מכך שנתקלה במדרגה ולא הצליחה להרים את הרגל בשל משקלה הגבוה" (ראו עדותו המוקדמת של התובע בעמוד 4-5).

השאלה אם נפילתה של המנוחה היתה נמנעת אילו היה במקום מעקה, היא במידה לא מבוטלת שאלה ספקולטיבית מבחינה עובדתית.

ברור לגמרי, שתחילת נפילתה של המנוחה אינה קשורה להתרשלות כלשהי, אלא היא נבעה ממעידה פשוטה.

באותה מידה ברור, שהצבת מעקה בצידן של מדרגות, נועדה להקנות למשתמש במדרגות תחושת בטחון, ובשעת הצורך, גם לאפשר למשתמש להמנע מנפילה על ידי האחזות במעקה.

גם ההיפך הוא נכון: העדרו של מעקה, עלול לטעת בלב המשתמש תחושה של חוסר בטחון. אפשר גם, שתחושת חוסר הבטחון תקרין על ההתנהלות הפיזית .בשעת סכנה, ההעדר, עלול למנוע מהמשתמש את ההצלה מפני הנפילה.

החשיבות של מעקה בין שהיא ריאלית ובין שהיא "פסיכולוגית", עולה באופן משמעותי ככל שהמשתמש הוא מוגבל יותר, בין ילד ובין קשיש, ובין "סתם" מי שסובל ממוגבלות כלשהי.

מהראיות עולה בבירור, שהמנוחה היתה כבדת משקל - כ- 92 ק"ג.ראו עדות התובע בעמ' 10 שורה 2). היא היתה אחרי ארוע מוחי, וכל אימת שהשתמשה במדרגות, היא היתה נעזרת בתובע.

ספק בעיני, אם מעקה – אילו היה – היה מונע את נפילתה של המנוחה. אבל זו שאלה לחלוטין לא רלבנטית. הדין מחייב קיומו של מעקה. העדרו של מעקה יצר מצב של חריגה מנורמה מחייבת, ועובדה זו – היא כשלעצמה – מטה את הכף לעבר קיומה של אחריות.

6. האם יש לייחס למנוחה רשלנות תורמת?

כידוע, ביתו של אדם הוא מבצרו. כך גם, אמנם במידה פחותה, לגבי חצרו של אדם. מה יהא הדין, כאשר מסיבות שאינן תלויות ב"בעל הבית", נמנע ממנו להשתמש באופן סביר ורגיל בביתו או בחצרו? האם השימוש בבית או בחצר, חרף המניעה או הסכנה הכרוכים בכך, יחשפו אותו לסיכון משפטי שתוטל עליו חבות ככל שתארע תקלה?

לטעמי, התשובה לשאלה היא בחיוב. קיומה של סכנה שאחר גרם לה – הוא ענין אחד. הפתרון אינו במימוש הסיכון על פי "ההגיון" ש"זכותי להשתמש בחצר שלי – נפגעה". הפתרון הוא בהסרת הסיכון, ובחשיפת מי שגרם לו - לאפשרות שיהא עליו לשאת בפיצוי בשל מניעת היכולת להשתמש. ההתעקשות להשתמש בחצר – חרף קיומו של סיכון וחרף המודעות לקיומו של הסיכון – היא ענין אחר.

מן הכלל נבוא אל הפרט:

התובע העיד, שגם הוא וגם המנוחה ידעו שהעדרו של מעקה, יצר מצב מסוכן. (עמ' 16). הוא גם העיד ש "אמרתי לה שזה מסוכן ושתחכה לי ואעזור לה. אני משיב שאמרתי לה, אבל היא לא הקשיבה לי". (שם, שורות 5-6). מה לך דברים מפורשים מאלה?

אכן, התובע והמנוחה נקלעו שלא בטובתם למצב קשה ובלתי אפשרי. מצד אחד, יכולתם הכלכלית הדלה לא אפשרה להם לפתור את הבעיה שנוצרה תוך כדי בניית הממ"ד של השכנים, הריסת המדרגות ובנייתן מחדש ללא מעקה. מצד שני, עמיגור לא שעתה לפניותיו הרבות של התובע ולא התקינה את המעקה תוך זמן סביר.

אבל פתרונו של מצב מסוכן ולא הוגן זה – בודאי לא הצדיק נטילת סיכון מודע על ידי המנוחה.

בנסיבות הענין, נראה לי, שקביעת רשלנות תורמת בשיעור של 20% אינה מקפחת את המנוחה ואת התובע.

7. מי גרם למצב המסוכן?

מהראיות מתקבלת התמונה הבאה:

א. תפקידה של עמיגור ככל הנראה, לא היה מעמד של "קבלן", אלא של מי שניהלה

את פרויקט בניית ממד"ים ברחבי העיר שדרות. (ראו: עדותו של מר יהושוע מצליח בעמ' 17). ההתקשרות בין עמיגור לבין חברת שומרון היתה על בסיס של חוזה פאושלי. (ראו עדות מצליח בעמ' 18 ועדותו של מר יוסף שומרוני, המנהל והבעלים של חברת שומרון בעמ' 21).

ב. בשלב מסוים, התגלע ויכוח כספי בין חברת השומרון לבין עמיגור. (הכוונה לויכוח ברמת "המקרו" ולא ויכוח נקודתי הנוגע רק לענין הנדון).

כשאלה היו פני הדברים, מר שומרוני העיד, שמה שהנחה את חברת השומרון היה העקרון של החזרת המצב לקדמותו. (ראו בפירוט בעמ' 25). על פי עדותו,, כיוון שבמדרגות ה"ישנות", אלה שהרס, לא היה מעקה, ממילא החזרת המצב לקדמותו אינה מחייבת התקנת מעקה.

מר שומרוני העיד ש:

"לא התקנתי מסעד יד מצד ימין, כיוון שעמיגור אמרו לי שאין להם לצורך כך תקציב... אז סיכמנו לעצור ולא להוסיף יותר שום דבר, לתקן מה שעשיתי לא בסדר, וגם זה סוכם שיורידו לי מכל חוזה באופן גורף 150 אלף עבור תיקונים. גם פה הורידו לי 150 אלף" (בעמ' 22-23).

כלומר, אף שהתקנת מעקה היתה כרוכה בהוצאה כספית זניחה, אחת מהשלכות של הסכסוך הכספי שבין עמיגור לחברת שומרון היתה, שאף לא אחד מהצדדים היה מוכן לשאת בהוצאה הזו, חרף המודעות המלאה של שני הצדדים האלה לסיכון הקיים בהעדר מעקה.

כפי שאמרתי לעיל, העקרון שהדריך את התנהלותה של חברת שומרון היה העקרון של החזרת המצב לקדמותו, תוך הקפדה יתרה ודווקנית על כך, שהתובע והמנוחה לא יזכו אפילו ל"מיליגרם של הטבה" מעבר למה שמר שומרוני סבר שמגיע להם. (ראו עדותו במיוחד בעמ' 25).

ג. מר יהושע מצליח הודה בעדותו, שהעדר מעקה יצר מצב מסוכן. לדבריו: "ברגע שראינו שיש סכנה, המפקח שלח לשם קבלן". (עמ' 18 ש' 3). ובהמשך העיד: "אני מסכים שברגע שנוצר מצב מסוכן, צריך לפתור אותו כמה שאפשר". (שם ש' 24).

הנה כי כן, חרף דברים מפורשים שמצליח אמר לפיהם: "זה חובתו של כל קבלן להתקין שני מעקות משני הצדדים. מדרגות תקניות חייבות לכלול גם מעקה" (עמ' 20 ש' 16-17) – עובדה היא, כאמור, שעמיגור לא שעתה לפניותיו של התובע ועובדה היא, שחברת שומרון ראתה עצמה פטורה מהתקנת מעקה. הפטור הזה נשען, מצד אחד על הסברה, שגם קודם לא היה מעקה, ומצד שני, על ההנחה שממילא היא קופחה כספית על ידי עמיגור.

ד. בדיעבד, מתברר, שהנסיון של שני הגופים האלה, עמיגור וחברת השומרון, להטיל זה על כתפי זה את ה"מעמסה" הכספית של התקנת מעקה – התעלם לחלוטין מהחובה שבדין, שחלה על שניהם כאחד לדאוג לבטיחותם של המשתמשים במדרגות.

לא מצאתי שיש מקום להטיל על מי מהם אחריות עודפת. בנסיבות הענין, אני קובע, כי עמיגור וחברת השומרון ישאו בנזקה של המנוחה בחלקים שווים.

ה. בשולי הדברים, אני מבקש להעיר, כי אחרי עמיגור ואחרי חברת השומרון, עומדות המבטחות שביטחו את חברתן.

לא ראיתי מקום להזקק למחלוקת שבין המבטחות בדבר פרשנותו הנכונה של המונח "ביטוח ראשוני". פלוגתא זו אינה בגדר הפלוגתאות שבכתבי הטענות, והיא נזכרה רק בסיכומי הצדדים.

8. נזקה של המנוחה:

נוכח העובדה שהמנוחה נפטרה לבית עולמה זמן יחסית מועט אחרי התאונה, ונוכח העובדה שממילא כבר היתה קרובה לגיל הפרישה מעבודה, הפיצוי הרלבנטי האפשרי הוא רק לגבי "ראשי הנזק" של כאב וסבל ועזרת הזולת בעבר.

כאב וסבל –

לית מאן דפליג, שהמנוחה לא היתה אשה בריאה. אבל, עובדה היא, שפרופ' עטר לא מצא ברשומותיה הרפואיות עדות פגיעה בכתפיה.

בבדיקתה על ידו נמצאה הגבלה של ממש בתנועות כתף שמאל. מאידך, לא ניתן להתעלם מהאמור בחוות דעתו של ד"ר טנצמן שבדיקתו של פרופ' עטר התקיימה זמן יחסית קצר אחרי הארוע, ושמקובל לבדוק מגבלה שנוצרה מתאונה לאחר שחלפה לפחות שנה מאז התאונה .

מצד שני, לא ניתן להתעלם מכך, שד"ר טנצמן לא בדק את המנוחה וחוות דעתו היא תאורטית גרידא, ואינה אלא בקורת על חוות דעתו של פרופ' עטר.

נראה לי, בנסיבות הענין, שהעמדת נכותה של המנוחה בשיעור של 20% - אינה מקפחת אף לא אחד מן הצדדים.

קביעת פיצוי בגין כאב וסבל בשיעור של 50,000 ₪, נראית בעיני הוגנת וסבירה.

עזרת הזולת –

התובע לא פירט את ההוצאות שהוא והמנוחה נאלצו להוציא (בין שהוציאו בפועל ובין שבשל חסרון כיס לא הוציאו). (ראו סעיפים 12-15 לתצהירו של התובע). הציפיה הסבירה היא – גם ממי שלא נשא בהוצאות ממש בשל יכולת כלכלית דלה – שיפרט אילו מטלות עודפות הוטלו עליו בשל מגבלתה של המנוחה. גם ענין זה לא פורט.

הדעת נותנת, שעל התובע הוטלו מטלות של סיעוד המנוחה, וכן מטלות שונות הקשורות באחזקת הבית, בישול וכו'.

נראה לי שפיצוי כולל על דרך האומדנא בסך של 10,000 ₪ הוא פיצוי הוגן.

9. עת לסיכום:

אני פוסק לתובע פיצוי כדלקמן:

עבור כאב וסבל שהמנוחה סבלה - 50,000 ₪

עבור עזרת הזולת - 10,000 ₪

======

ס ה " כ 60,000 ₪

מסכום זה יש לנכות 20% בגין רשלנותה התורמת של המנוחה – סה"כ לפיצוי 48,000 ₪.

עמיגור וחברת שומרון ביחד ולחוד, יפצו את התובע בסכום האמור, וכן ישפו אותו על הוצאות שהוציא, ובכלל זה, עבור מימון חוות דעת רפואית ואגרת משפט, וכן שכ"ט עו"ד בשיעור של 7,200 ₪ (15%) ועוד מע"מ.

ניתן היום, כ"ח ניסן תשע"ד, 28 אפריל 2014, בהעדר הצדדים.