בפני בקשה לפסיקת הוצאות ההגנה בעקבות זיכוי הנאשם ע"י בית המשפט ביום 22.5.12 (הכרעת הדין מפי כב' השופט ברסלר-גונן), וכן להחזר הפקדה שהפקיד לכיסוי הוצאות העד שהוזמן.

נגד הנאשם הוגש כתב אישום אשר ייחס לו ביצוע עבירה של העמדת רכב במקום חניה מוסדר בלא לשלם את אגרת הסדר החניה.

לנאשם נרשמה הודעת תשלום קנס בסך 100 ₪ והנאשם ביקש להישפט לפי הוראות סעיף 229 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב 1982.

בתיק נשמעה פרשת הראיות ולאחריה במסגרת הכרעת הדין הורה בית המשפט על זיכויו של הנאשם.

בבקשתו ביקש הנאשם כי ביהמ"ש יורה על החזר ההפקדה שהפקיד לכיסוי הוצאות העדה שביקש להזמין בסך 500 ₪ (ואשר נדרש להפקיד עפ"י החלטת ביהמ"ש מיום 12.1.12).

עפ"י החלטת ביהמ"ש מיום 17.6.12 נקבע כי הפיקדון יוחזר לנאשם וכי המשיבה תגיב לעניין הבקשה שהוגשה לפי ס' 80.

בבקשתו פירט הנאשם כי עובר להגשת כתב האישום הגיש בקשה לביטול הדו"ח עם הסבר מפורט אשר לבסוף נתקבל ע"י ביהמ"ש, וכי המאשימה בחרה שלא להיעתר לבקשתו לביטול הדו"ח.

נטען בבקשת הנאשם כי כתוצאה מכך נאלץ לבקש סעד מביהמ"ש, דבר שגרם לו הוצאות מיותרות, בזבוז זמן יקר ועוגמת נפש.

המשיבה בתגובתה טענה כי היה יסוד סביר להגשת כתב האישום נוכח התשתית הראייתית שעמדה בפני התובע עובר להגשת כתב האישום וכי לנאשם לא נגרם כל נזק מעצם ניהול ההליך תוך שציינה כי הנאשם אף לא טרח להתייצב לדיון הקראת הכרעת הדין.

סעיף 80 לחוק העונשין התשל"ז 1977 קובע שתי עילות לפיצוי הנאשם: הראשונה, אם ראה בית המשפט שלא היה יסוד להאשמה, והשניה, אם ראה בית המשפט נסיבות אחרות המצדיקות זאת.

א. החלופה הראשונה עניינה בכך שמלכתחילה לא נמצאו ראיות בתיק, וכי תובע סביר לא היה מגיש את האישום על יסוד אותן ראיות.

ב. החלופה השניה עניינה בנסיבות מיוחדות המצדיקות פיצוי. זהו מושג שסתום המבוסס על אדני הצדק, התלוי במספר שיקולים ובהם: מוחלטות הזיכוי, מידת הנזק, מידת העוול שנגרם לנאשם (ככל שנגרם), עינוי הדין, התנהגות הנאשם, עלילה זדונית מטעם עד תביעה מרכזי, וכיו"ב שיקולי צדק.

בפסק הדין בעניין ראמי דבש (ע"פ 4466/98 דבש נ. מד"י, פ"ד נו (3) 73. כב' השופט חשין, בדעת הרוב, בהתייחסותו לסוגיית הפיצויים ציין כי:

א. "החוק גודר אותנו בשתי עילות – משפט פלילי 'שלא היה יסוד להאשמה' שבו, ו'נסיבות אחרות המצדיקות זאת'. לא הותרנו לרחף מעל עילות אלו, ולזכות פלוני בשיפוי ובפיצוי אך באשר זוכה במשפטו" (דבש, פיסקה 44).

ב. ביחס לעילה השניה של נסיבות אחרות, קבע כב' השופט חשין: "לשון אחר, חייב שיימצא דבר-מה נוסף לזיכוי, ולא אך דבר-מה על דרך הסתם, אלא דבר המורה אותנו כי מוצדק לפסוק לנאשם שזוכה שיפוי או פיצוי" (דבש, פיסקה 48) והוסיף לעניין עילה זו: " אין לה לא גוף ולא דמות הגוף, ושואבת היא כח ואון במישרין ממעיין הצדק...".

אודות פסיקת הוצאות לפי סעיף זה נקבע לא אחת כי אין המדובר בזכות אוטומטית הנולדת בכל עת בו מזוכה נאשם:

"הזכות שנקבעה בסעיף 80 לחוק העונשין, אינה זכות מוחלטת. שלא כמו במשפט האזרחי, הזכאות לתשלום הוצאות משפט ופיצויו של נאשם שיצא זכאי בדינו אינה אוטומטית... ...שיקולים שונים עשויים להוביל לכך כי זכותו של נאשם לפיצוי מכח סעיף 80 תצטמצם. לעיתים כה רב יהיה משקלם של שיקולים "נוגדי פיצוי" אלה, עד כי הזכות לפיצוי ותשלום הוצאות תיסוג ותדחה מפניהם. אף המחוקק היה ער לקיומם של שיקולים ואינטרסים מסוג זה, ועל כן העניק לבית המשפט שיקול דעת רחב בשאלת זכאותו של נאשם לפיצוי, וטבע את הביטוי "רשאי" לצוות. ביטוי נוסף לכך, ניתן למצוא בסעיף 80 (ב) הקובע כי שר המשפטים רשאי לקבוע בתקנות סכומי מקסימום לפיצוי שינתן מכוחו של הסעיף. נציין, כי בסמכות זו אכן נעשה שימוש (ראו תקנות סדר הדין (פיצויים בשל מעצר או מאסר), התשמ"ב 1982, ללמדנו כי אף שיקולים תקציביים עשויים להשפיע על היקפה של הזכות הקבועה בסעיף 80. שיקול נוסף אשר עשוי להגביל את הזכאות לפיצוי ותשלום הוצאות מכח סעיף 80, הוא הרצון שלא לרפות את ידיה של התביעה, בשל האינטרס הציבורי בהעמדה לדין ואכיפת שלטון החוק, אינטרס המהווה תנאי הכרחי לקיומה של חברה מתוקנת..." (ע"פ 2366/03 עסאף נ. מד"י, דינים עליון כרך ע' 30).

ומן הכלל אל הפרט:

באשר לשאלה האם בעת הגשת כתב האישום ע"י התובע לבית המשפט, עמדה בפני התובע תשתית ראייתית אשר תובע סביר היה מגיש בגינה כתב אישום וזאת נוכח העובדה שחומר החקירה שעמד בפניו אותה עת היה רק חומר החקירה שנאסף בשלב זה, דהיינו, הדו"ח שרשמה הפקחית , ראוי לציין כי במקרה דנן עמדה בפני המאשימה גרסת הנאשם במסגרת מכתב ששלח ואשר בה אף ציין את שמה של הפקחית הנוספת שהיתה במקום.

המאשימה בחרה להשיב לנאשם במכתב לקוני ונמנעה מלערוך בדיקה מקיפה יותר.

בהכרעת הדין צוין בין השאר: "גרסתו זו של הנאשם לא נסתרה ובקלות היתה יכולה להיסתר ע"י שתי הפקחיות אילו היו נוקטות פעולה פשוטה מיידית: שומה היה על הפקחית פלס ליצור קשר מיידי עם הפקחית האחרת, אשר שמה ניתן ע"י הנאשם, בעת האירוע, ולשאול האם הדברים נכונים, ושומה היה עליה לתעד פעולתה זו על גבי הדו"ח, יהיו ממצאיה אשר יהיו.

חובתה זו של הפקחית פלס הינה חובה בהיותה גם רשות חוקרת באותו רגע וכאשר מובאת בפניה גרסת חשוד בעבירה, עליה לבדקה מיידית שמא יש בגרסתו אמת... ...בחלוף הזמן, ושכחת הפקחיות, פועלים מחדלי חקירה אלו ... ...באופן המזיק לנאשם, עד כי יש לומר כי קיים היזק ראייתי מצד המאשימה לראיות הנאשם... ...אילו היתה נבדקת גרסתו דאז ונמצאת נכונה, ממילא יכול היה תובע מוסמך לשקול בקשת הנאשם לביטול הודעת הקנס... ...כך מצופה גם מפקח חניה. רק אם יבצע מלאכתו זו כראוי, יוכל תובע מוסמך לשקול את הדו"ח כדבעי, אם בשל בחינת בקשה לביטולו ואם לשם ההחלטה האם להגיש כתב אישום מקום בו הנהג מבקש להישפט."

אכן, יכול ויש ממש בטענת ב"כ המאשימה כי התשתית שעמדה בפני התובע בעת הגשת כתב האישום היא תשתית שהיתה מביאה כל תובע סביר להגיש את כתב האישום ודוק: במקרה דנן עמדה בפני התובע תשתית ראייתית חסרה בשל מחדלי חקירה מצידה של המאשימה, ובשל מחדל נוסף הנובע מהיעדר התייחסות עניינית למכתב ששלח הנאשם במסגרת הבקשה לביטול הדו"ח. גם אם נאמר כי תובע סביר היה מגיש נוכח החומר שעמד בפניו כתב אישום, עולה השאלה האם לא ראוי כי העילה השניה שנקבעה בחוק אמורה לבוא לידי ביטוי.

סבורני כי במקרה זה התשובה לכך חיובית, העובדה שהנאשם פעל הן אל מול הפקחיות מיד לאחר ביצוע העבירה הנטענת והן לאחר מכן אל מול המאשימה שעה ששלח מכתב, שטח את גרסתו, וביקש כי גרסתו זו תיבדק תוך שנקב בשמה של הפקחית האחרת שהיתה במקום והעובדה שעל אף פעולותיו אלו הנאשם מצא עצמו נאלץ לנהל הגנתו בבית המשפט מקימה, לכל הפחות, את אותה עילה שניה של קיומן של נסיבות אחרות המצדיקות פיצוי.

באשר לקביעת גובה הפיצוי, הנאשם אמנם לא התייצב לדיון שבו הוקראה הכרעת דינו ואולם התייצב לשלושה דיונים בביהמ"ש: 11.1.12, 25.3.12, 23.4.12.

סבורני כי שלושה ימי עבודה שהפסיד הנאשם על מנת להתייצב בביהמ"ש מהווים נזק המצדיק פיצוי מסוים, גם אם לא מלא.

בנסיבות אלו אני מורה כי המאשימה תפצה את הנאשם בסך של 1000 ₪, וזאת בתוך 45 ימים מהיום.

ניתנה היום, י"א תשרי תשע"ג, 27 ספטמבר 2012, בהעדר הצדדים.