ב"כ התובעת עו"ד בן יוסף

ב"כ הנתבע עו"ד קורן

מונחת בפני תביעה שעניינה בתאונת דרכים.

רקע:

לטענת ב"כ התובעת ביום 13/2/2011 ארעה תאונת דרכים בין שני כלי הרכב נשוא התביעה (להלן: "התאונה").

הנתבע מכחיש מכל וכל את מעורבותו בתאונה.

מטעם התובעת העיד בפני עת/1 (להלן: "עת/1") שהינו נהג רכב שברשות התובעת (להלן: "רכב התובעת").

מטעם הנתבע העיד הוא עצמו (להלן: "הנתבע").

עיקר טענות הצדדים:

לטענת ב"כ התובעת, במקום נשוא התאונה רכב הנתבע סטה מהנתיב הימני אל הנתיב השמאלי, ותוך כדי כך פגע ברכב התובעת.

עת/1 צילם את הרכב הפוגע שנסע לפניו, ועל כן יש להעדיף את גרסתו שניתנה בסמוך למועד התאונה.

לטענת ב"כ הנתבע, חובת ההוכחה חלה על התובע, סביר להניח שאם הנתבע היה מעורב בתאונה, נהג התובעת היה עוצר אותו, מבקש את פרטיו. התמונה שצולמה אינה יכולה להוות ראיה לתאונה, ועל כן דין התביעה להדחות.

דיון והכרעה:

השאלה הצריכה לענייננו בתיק דנן – האם רכבו של הנתבע היה מעורב בתאונה שבענייננו, אם לאו?

העיד בפני עת/1 כי נסע ברח' קרניצי שבו שני נתיבים שמתמזגים לנתיב אחד, שהוא נסע בנתיב השמאלי, איפשר לרכב הנתבע להיכנס מלפניו, ובמהלך המעבר פגע בו רכב הנתבע. זאת ועוד ציין, כי התאונה ארעה כאשר היה בעצירה מוחלטת.

לטענתו רכבו נפגע בכנף הימנית קידמית, ולמיטב זכרונו רכב הנתבע פגע בו עם חלקו האחורי.

לטענת עת/1 הוא סבר כי הנתבע יעצור את רכבו, אך זה המשיך בנסיעתו ועל כן צפר לעברו, אולם זה עצר הסתכל מהחלון והמשיך בנסיעתו. לאור האמור נסע אחריו, צילם את הרכב, צפר לו אך ללא הועיל.

גם בחקירתו הנגדית חזר ואמר כי התאונה ארעה כאשר היה בעצירה, צפר לעברו, ולאחר מכן נסע אחריו וצילם את הרכב.

הנתבע בכתב הגנתו טען שככל הנראה המדובר בטעות בזיהוי, או ברישום מספר הרישוי של הרכב.

במעמד הדיון הכחיש הנתבע באופן כללי את התרחשות התאונה, ואמר (עמ' 2): "ראיתי את התמונות ששלחו לי שאכן זה הרכב שלי, אך אני לא זוכר שום מקרה, ואף אחד לא עצר אותי בכביש וטען כי פגעתי בו וביקש פרטים".

זאת ועוד ציין, כי אם נהג היה צופר לעברו, הוא היה עוצר, אך לא זכור לו שהוא פגע במישהו, יחד עם זאת אישר כי עסקינן ברחוב בו הוא נוהג לנסוע ושבמסגרת עבודתו הוא נוסע עם עובד נוסף, כפי שגם ציין עת/1.

בחקירתו הנגדית חזר והשיב כי אינו זוכר את מועד התאונה ואת מעורבותו בה, אבל כן אמר (עמ' 3): "... אבל אם הרכב שלי צולם אז יכול להיות שהייתי שם".

יוער, המדובר ברכב עבודה של נתבע, וסביר להניח כי קיים רישום כלשהו באמתחתו היכן היה רכבו ביום התאונה, אך משום מה לא הוצגה כל אסמכתא.

לאחר ששמעתי את טענות הצדדים, את העדויות, עמדתי על נסיבות קרות התאונה, מיקום הרכבים, מיקום הפגיעות ועיינתי בכל אשר הובא בפני – התמונה שצולמה על ידי עת/1, השתכנעתי לקבל את התביעה, הגם שגרסתו של עת/1 לא נסתרה.

ברי הוא שעל כתפי התובעת מוטל הנטל להוכיח את תביעתה, שהרי "על המוציא מחברו עליו הראיה". אך, יש לזכור שבאורח ציורי נוהגים לומר שדרושה רק הרמת נטל ההוכחה עד למעלה מ- 50%. כלומר, די לנושא בנטל השכנוע שגרסתו תשכנע את בית המשפט ב- 51% מתוך 100% המבטאים ודאות מוחלטת, על מנת לצאת ידי חובתו (ראה: ספרו של יעקב קדמי, על הראיות חלק שלישי).

בנסיבות העניין, העיד עת/1 בצורה ברורה ועיקבית את אשר ארע, ואף צילם את הרכב שהיה מעורב בתאונה, והסתבר כי הרכב הינו רכבו של הנתבע. הנתבע לא שלל את גרסתו של עת/1 כי היה עם רכבו במקום נשוא התאונה, וגם לא שלל את גרסתו כי פגע בו, כל שאמר הוא שאינו זוכר כי היה מעורב בתאונה, ושמישהו צפר לעברו.

בנסיבות אלה, לאור העדויות והראיות לדידי, התובעת עמדה בנטל על–פי מאזן ההסתברויות, ולפיכך אני מקבלת את התביעה.

סוף דבר

לאור המקובץ לעיל הנתבע ישלם לתובעת סך של 1,470 ש"ח ₪ בתוספת ריבית והפרשי הצמדה מיום 13.2.2011, ואגרת בית משפט ששולמה.

שכר בטלת עדים כפי שנפסק במהלך הדיון ושכ"ט עו"ד בסכום של 1,200 ₪.

הסכום הכולל ישולם בתוך 30 ימים.

המזכירות תמציא את פסק הדין לבאי כח הצדדים.

ניתן היום, י"ח טבת תשע"ג, 31 דצמבר 2012, בהעדר הצדדים.