1. התביעה היא בגין חוב שמקורו בתשלומי ארנונה, מים וביוב.

התביעה הוגשה במקור בגין מספר נכסים ואולם לאחר שנשמעו הראיות, וטרם שהוגשו סיכומי הנתבעים, הגיעו התובעת והנתבע 1 להסכמה ולפיה ניתן כנגד הנתבע 1 פסק דין ביחס לאחד הנכסים (החנות ברחוב דוד שמעוני 27 בחדרה – להלן "החנות") ונותר להכריע רק בשאלת יתרת החוב.

2. המחלוקת שיש להכריע בה היא לכן ביחס לחובות נשוא התביעה, למעט החוב נשוא החנות, ובעיקר החוב הנוגע לסככה שנבנתה לצד החנות, שלגביו עיקר המחלוקת שבין הצדדים.

3. בעניינה של אותה סככה טוענת התובעת כי יש לחייב את הנתבעים ביחד ולחוד בחוב וזאת מהנימוקים שפורטו על ידה בסיכומים שהגישה.

אני דוחה טענה זו של התובעת.

4. בהתאם להוראות סעיפים 325 ו- 326 לפקודת העיריות (נוסח חדש) חב בארנונה מי שהוא "בעל הזיקה הקרובה ביותר לנכס". יש לברר אפוא מי משני הנתבעים הוא בעל הזיקה הקרובה ביותר לנכס.

אין מקום לחייב את שני הנתבעים ולהתחמק בכך מהכרעה. התובעת אינה טוענת כי הנתבעים החזיקו בנכס במשותף וטענתה היא כי מאחר שאין היא יודעת מי מהם החזיק הרי שיש לחייבם בחוב ביחד ולחוד. טענה זו, כאמור, אין לקבל.

והשווה: רע"א 9813/03 מ"י נ' עיריית ראשון לציון (פורסם בנבו) פסק דין מיום 4/2/07, וכן ת"א (י-ם) 14562/04 עיריית ירושלים נ' נחמיאס יוסף (פורסם בנבו) פסק דין מיום 5/10/06.

5. לאחר ששמעתי את הראיות ועיינתי במסמכים ובחומר שאליו הפנו הצדדים, הגעתי לכלל מסקנה כי ביחס לחוב שנותר במחלוקת, דין התביעה כנגד הנתבע 1 להידחות, ויש לחייב את הנתבע 2 בתשלום החוב נשוא התביעה, למעט החוב שנטל על עצמו הנתבע 1 בהסכם שאליו הגיע עם התובעת, ואשר קיבל תוקף של פסק דין חלקי.

6. כאמור, עיקר המחלוקת בין הצדדים נוגעת לחוב בגין סככה שנבנתה לצד החנות שברח' שמעוני 27 בחדרה. (להלן – "הסככה/הנכס").

אין מחלוקת על כך שביום 1/1/08 נחתם הסכם שכירות, לפיו השכיר הנתבע 1 את הסככה לנתבע 2.

על פי הסכם השכירות הושכרה הסככה לנתבע 2, לתקופה של שנה, כשניתנה לנתבע 2 אופציה לשכירות של שנתיים נוספות.

הודעה על הסכם השכירות נמסרה לתובעת ובהתאם שונו רישומי התובעת והחוב נרשם על שמו של הנתבע 2.

7. הנתבע 2 טען כי לא החזיק בנכס וכי מיד לאחר שנחתם הסכם השכירות נחתם מסמך נוסף, שבו הועברה השכירות לצד שלישי, אדם בשם גרגורי סירוטין. לראיה, צרף מסמך שכביכול נחתם בין הנתבע 1 לאותו סירוטין (נספח ב' לכתב ההגנה של הנתבע 2).

הנתבע 1 הכחיש את חתימתו על אותו מסמך. חרף הכחשה זו לא הציג הנתבע 2 את המסמך המקורי וגם לא הביא לעדות מטעמו את אותו גרגורי סירוטין, שכביכול חתם על המסמך מול הנתבע 1.

בנסיבות האלה לא ניתן לבסס ממצא כלשהו על אותו מסמך.

8. מעבר לכך, טענת הנתבע 2, כאילו מעולם לא החזיק בפועל בנכס, מאחר שמיד לאחר חתימת הסכם השכירות הנזכר בתביעה הועברה החזקה למר סירוטין בהתאם לאותו נספח ב', עומדת בסתירה לכך שהנאשם הודה בכך שהוא שהחזיק בנכס מאז ינואר 08' ועד ליום 29/12/09, אז הוגש נגדו כתב אישום ונטען בו כי הוא מנהל במקום עסק ללא רישיון.

9. לאחר שהנתבע 2 הודה בכתב האישום שהוגש נגדו (תיק 20169-09-10 עיריית חדרה נ' דוד ברק תק-של 2011 (3) 29285), כפי שהוא עצמו הודה בעדותו בפני (עמ' 22 שו' 32 ועמ' 23 שו' 1-2), ממילא נשמט הבסיס מתחת לטענתו, כאילו מעולם לא החזיק או ניהל במקום עסק (עמ' 23 שו' 15).

לאור הסתירות בין הגרסאות השונות שהציג הנתבע 2, כולן בעדותו בפני, לא ניתן להאמין לעדותו כלל, וודאי שלא ניתן לקבוע על פיה כי הנתבע 2 לא החזיק בנכס.

אני דוחה לכן את טענות הנתבע 2 , כאילו לא החזיק בנכס וכאילו הודיע זאת פעמים רבות לנציגי התובעת. (ר' ס' 29, 25 לסיכומים מטעמו).

10. מעבר לכך, הכרעת הדין, בהליך שבגינו הוגש כתב אישום כנגד הנתבע 2, יש בה משום ראיה גם בהליך האזרחי שמתקיים בפני (סעיף 42 א' לפקודת הראיות (נוסח חדש) התשל"א – 1971).

11. לפיכך, אני קובעת כי הנתבע 2 הוא שהחזיק בנכס שבמחלוקת מאז ינואר 2008 ועד ליום 29/8/09, התקופה הנקובה בכתב האישום.

12. אשר ליתרת התקופה נשוא התביעה - העובדה שהנתבע 2 החזיק בנכס לא רק במהלך שנת 2008 אלא גם בשנת 2009, כפי שעולה מכתב האישום שבו הודה הנתבע 2, מתיישבת היטב עם טענת הנתבע 1 , לפיה הנתבע 2 מימש את האופציה שניתנה לו בהסכם השכירות והחזיק בנכס עד לחודש יוני 2011 , אז הושכר הנכס לשוכר אחר.

13. בנוסף - מאחר שאיש לא הודיע לתובעת על שינוי מחזיק, הרי שגם מהטעם הזה יש לראות את הנתבע 2 כמי שהחזיק בנכס, בכל התקופה שבמחלוקת.

בת.א. 2464/08 עיריית נשר נ' לפידות נקבע: "העירייה לא היתה רשאית להחזיר את רישום המחזיק לשמם של הנתבעים עד אשר לא קיבלה הודעה מתאימה מהשוכר, ויש לראות בשוכר כמחזיק "קונסטרוקטיבי" עד אשר יודיע על הפסקת השכירות, ובוודאי שיש לראותו ככזה שעה שהוא אכן היה מחזיק בפועל".

הדברים יפים ממש כאילו נכתבו לצורך התובענה שבפני.

והשווה- בר"מ 867/06 מנהלת הארנונה בעיריית חיפה נ' דור אנרגיה (1988) בע"מ.

14. לפיכך, ומשלא מסר הנתבע 2 הודעה על הפסקת השכירות, והפסקת החזקה – ממילא רשאית התובעת לראותו כמי שהחזיק בנכס עד למתן הודעה כאמור.

הודעה בעניין שינוי המחזיק נמסרה לתובעת רק מאוחר יותר, לאחר הגשת התביעה, ולפיה שונה הרישום ברישומי התובעת החל מחודש יוני 2011 (עמ' 8 שו' 10).

15. התוצאה היא שביחס לתקופה נשוא התביעה, הנתבע 2 הוא שחב לתובעת את החוב נשוא התביעה, למעט ביחס לנכס שהחזיק הנתבע 1 (החנות) ואשר הנתבע 1 הודה בחבותו לגביו, כפי שעולה מפסק הדין החלקי שניתן בתיק בהסכמת התובעת והנתבע 1.

16. התוצאה היא לכן כדלקמן:

א. התביעה כנגד הנתבע 1 נדחית, למעט חיובו כמפורט בפסק הדין החלקי שניתן נגדו ביום 2.4.13.

ב. התביעה ביחס לחוב המפורט בסעיף 76, 78 לסיכומי התובעת מתקבלת כנגד הנתבע 2 .

ג. התביעה ביחס לחוב המפורט בסעיף 77 לסיכומי התובעת נדחית, משהתיישנה והתובעת מודה שהתיישנה.

17. בעניינו של הנתבע 1, לא מצאתי מקום לפסוק הוצאות מעבר לסכום שכבר נפסק במסגרת פסק הדין החלקי.

18. ביחס לקבלת התביעה בנוגע לנתבע 2 – בנוסף לסכומים שהנתבע 2 חייב לשלם לתובעת בגין הנכסים כמפורט לעיל, אני מחייבת אותו גם לשאת במחצית הוצאות התובעת בגין התביעה (אגרות ומסירות) וכן בשכ"ט עו"ד לתובעת בסכום של 5,000 ₪.

חלקו של הנתבע בהוצאות נקבע לנוכח העובדה שפסק הדין נגדו ניתן רק ביחס למחצית מסכום התביעה.

סכום שכ"ט עו"ד לתובעת נקבע בהתחשב בסכומים שכבר נפסקו לטובת התובעת בגין פסק הדין החלקי, שניתן בעניינו של הנתבע 1. הסכום שנקבע כאן הינו בנוסף לסכום שנקבע בפסק הדין החלקי ואשר הנתבע 1 חויב לשלם לתובעת.

המזכירות תעביר לצדדים עותק מפסק הדין.

ניתן היום, כ"א אייר תשע"ג, 01 מאי 2013, בהעדר הצדדים.