בפני טענות מקדמיות של המבקש-הנאשם שהוגשו בכתב ביום 28.2.13, לפי החלטה מפרוטוקול דיון ביום 20.1.13 .

התביעה שאמורה היתה להגיש את תשובתה הכתובה שבועיים לאחר מכן, לא עשתה זאת גם לאחר קבלת ארכה, עד עצם היום הזה. לא אמתין עוד.

רקע:

נגד המבקש והנאשמת 2 שעניינה הסתיים הוגש ביום 30.8.11 כתב אישום ובו שלושה אישומים שבכל אחד מהם מיוחסות לנאשם עבירות של החזקה והניהול מקום לשם זנות ובאחד מהם גם של סרסרות.

כל אישום מתייחס לתקופה נפרדת, כאשר האישום הראשון מתייחס לכתובת אחת ברחוב וולפסון בתל-אביב ושני האישומים הנוספים מתייחסים לכתובת שנייה, ברחוב סלמה בתל-אביב.

טענות המבקש וההכרעה בהן:

א. טענת "הגנה מן הצדק" – אכיפה בררנית:

בתיק הנוגע לאישום הראשון (פ"א 255223/08) נמצאים לטענת המבקש מסמכים, שאחד מהם צורף לבקשה, המעידים כי אנשים אחרים המעורבים בפרשה לא עמדו לדין בגינה, על-אף שלפחות אחד מהם הודה בפני חוקר משטרתי בהבאת אשה למקום כדי שתועסק כזונה.

בבקשה אף מפורטות טענות עובדתיות נוספות, הנוגעות לחלקם של אחרים בפרשה.

טענת אפליה הנה טענה הראויה להישמע במסגרת שיקולי הגנה מן הצדק, ויכולה היא אף להוביל לביטולו של כתב האישום, מכוח סעיפים 149(10) ו-150 לחוק סדר הדין הפלילי [נ"מ], תשמ"ב-1982, ולפי הפסיקה הענפה שקדמה להוספת סעיף 149(10) ונוספה לאחריה.

אלא, שטענה זו מצריכה תשתית ראייתית הולמת ובשלב זה אינני מוצא כי הונחה. במקרה דנן, נראה כי העת הנכונה להכרעה בטענה זו תהא לאחר הבאת ראיות התביעה ובכללן שמיעת העדים האחראים לחקירה.

ההכרעה בטענה תידחה אפוא לאחר תום ראיות התביעה, כאשר יעלה אותה ב"כ המלומד של הנאשם בשנית אם יבחר לעשות כן.

ב. שיהוי בהגשת כתב האישום:

העבירות הנטענות באישום השני בוצעו בשנת 2006, אלו שבאישום הראשון – בשנת 2008, ואלו שבאישום השלישי – בשנת 2009.

טוען אפוא המבקש, כי השיהוי בהגשת האישומים נגד הנאשם הינו בלתי נסבל ובמיוחד נכונים הדברים לעניין האישום השני.

המבקש אמנם טען כי נפגעה יכולתו להתגונן, אולם פרט לטענה כללית זו לא נמסר כל הסבר הנוגע לעניין דנן.

לפיכך, לא מצאתי כי נכון יהיה לבטל את האישומים החמורים נגד הנאשם בשל השיהוי, אולם ודאי שלעובדת השיהוי (אם לא יינתן לה הסבר מספק) תהיה השלכה של-ממש לעניין עונש אפשרי, אם יורשע הנאשם בדין.

ג. פסול בכתב האישום – צירוף אישומים שלא כדין:

המבקש מלין על כך שהאישום הראשון צורף לשני האחרים שלא כדין, שכן לא מדובר בפרשה אחת או במערכת עובדתית אחת.

יש לדחות טענה זו לפי הוראותיו של סעיף 86 לחוק הנ"ל, המתיר צירופם של אישומים גם כאשר מדובר על "עובדות דומות" ולאו דווקא על מערכת עובדתית אחת [וראו בג"ץ 5283/98 חדר נ' הרכב כב' השופטים (1998), פ"ד נה(3) 721 ודוגמת יישום בתפ"ח (תא) 46038-03-12 מ.י. נ' ניאמצ'יק (2013)].

ד. פסול בכתב אישום – פיצול אישומים:

המבקש מלין על-כך שהתביעה בחרה להתייחס באישומים השני והשלישי לפעילות אסורה נטענת באותה כתובת ובתקופת זמן חופפת.

אכן, לא לחלוטין ברורה סיבת ההפרדה בין האישומים ואפשר שהתביעה תשקול צירופם לאחד, אך מנגד – ודאי שלא מדובר בפסול או בפגם בכתב האישום המצדיק ביטולו.

סיכומו של דבר:

הטענות בדבר שיהוי העומדת בסתירה מהותית לעקרונות הצדק וההגינות, בדבר צירוף אישומים שלא כדין ובדבר פיצול אישומים העולה כדי פגם או פסול בכתב האישום – נדחות.

הטענה בדבר אפליה או אכיפה בררנית העומדת בסתירה מהותית לעקרונות הצדק וההגינות, אינה נדחית אך ההכרעה בה תושהה עד שתועלה שוב בתום הבאת ראיות התביעה.

ניתנה היום, י"ח סיון תשע"ג, 27 מאי 2013, במעמד הצדדים.