1. התובע, נגר במקצועו, מבקש להכיר בחבלה בברך ימין, ארוע שהתרחש לטענתו במהלך יום העבודה ביום 19.10.10, כפגיעה בעבודה.

המחלוקת בין הצדדים היא בשאלה אם ארוע כנ"ל התקיים.

2. לטענת התובע, הוא נפגע במהלך העבודה. בעת שהרכיב דלפק, חלק אחד ממנו נפל והתובע קפץ על מנת לתפוס אותו. תוך כדי קפיצה, התובע החליק, סובב את ברך ימין וקיבל מכה בברך מהחלק שנפל. בתמיכה לגרסתו התובע העיד את חברו לעבודה, מר אולג גריפוב. עוד טען כי גם מעבידו של התובע, שהוזמן כעד מטעם הנתבע, תמך בגרסת התובע. התובע הסביר שהארוע אינו מתואר במסמכים הרפואיים הסמוכים לו מאחר שמיד לאחר התאונה התובע לא חש כאבים ובנוסף, חלק מהפניות לא היו לרופאים בתחום האורתופדי, אלא בשל בעיות רפואיות אחרות מהן התובע סובל. כן הפנה לפסיקה בנושא "אנמנזה שותקת".

3. לטענת הנתבע, התובע לא הוכיח שהיתה פגיעה בברך במהלך העבודה. אין תיעוד רפואי סמוך לפגיעה הנטענת, לעומת זאת ישנו רישום שלא היתה חבלה בברך ואף רישום בדבר כאבים מזה מספר חודשים, עובר לפגיעה. בנוסף, לא נמסרה גרסה אחידה או משכנעת לגבי מועד הפניה למעביד. מעבר לכך, ישנה סתירה בין העדויות בתיאור הארוע.

4. לאחר ששקלתי את הראיות שהוצגו, הגעתי למסקנה כי דין התביעה להדחות. להלן הנימוקים להחלטה זו -

א. תעודה רפואית ראשונה לנפגע בעבודה ניתנה לתובע ביום 7.3.11 ובה נרשם כי הטיפול הראשון ניתן על ידי ד"ר רודמן ביום 2.11.10. ביום 2.11.10 נרשמו תלונות התובע על ידי ד"ר רודמן: "כאבים בעקב שמאל התחזקו שוב לפני כשבוע. כאבים בברך מימין. כאבי גב תחתון." (נ/3).

ביום 21.11.00 התובע ביקר רופא מומחה בכירורגיה אורתופדית, ד"ר ברונק, ושם נרשמו תלונות התובע: "כאב ברך ימין מזה מספר חודשים החמיר בהדרגה, מתקשה בהליכה. ללא חבלה. מעט נפיחות. נבדק ע"י אורתופד – טופל בנרות וולטרן ללא הטבה." (נ/5; ההדגשות כאן ובהמשך הוספו – ד.ו.). רישום זהה מופיע גם בביקור מיום 28.11.10 (נ/6).

בסיכום ביקור אצל ד"ר ברונק, מיום 19.12.10, נרשם מפי התובע: "כאב ברך ימין מזה מספר חודשים החמיר בהדרגה, מתקשה בהליכה. לדבריו לאחר מאמץ בעבודה. ללא חבלה..." (נ/7).

רק בביקור מיום 23.12.10, למעלה מחודשיים לאחר הארוע הנטען, נרשם מפי התובע כי "הכאבים שהופיעו לפני מספר חודשים קרו כתוצאות מכה ישרה בברך בזמן עבודתו. הפניעה הראשונה אלי לגבי כאבים בברך בתאריך 2.11.10." (נ/8).

ב. על פי הדין, "בבוא בית הדין לקבוע עובדתית אם התרחשה תאונה במהלך העבודה אם לאו, עליו לייחס משקל מיוחד למסמכים הרפואיים הסמוכים למועד האירוע הנטען ולדברי הנפגע המצוטטים בהם. זאת, בהתבסס על ההנחה, שבסמוך לקרות התאונה ימסור הנפגע את העובדות הנכונות, על מנת לזכות בטיפול הנכון והמתאים למצבו (דב"ע מט/ 0-23 המוסד לביטוח לאומי – הירשהורן, פד"ע כ 349)." (עב"ל (ארצי) 11538-10-10 ארצי – המוסד לביטוח לאומי (6.11.11) ור' גם: עב"ל (ארצי) 5839-07-11 חיון – המוסד לביטוח לאומי, ניתן 2.7.12).

ג. מעיון בתיעוד הרפואי שתואר לעיל, עולה כי התובע לא מסר דבר ביחס לפגיעה בברך. גם אם נעיין רק בפניות לאורתופדים, נרשם בהן במפורש כי אין חבלה בברך וכי הכאבים בברך החלו לפני מספר חודשים (כשהביקור הוא רק חודש אחד לאחר הארוע הנטען). במקום אחר התובע מסר כי הכאבים החלו לאחר מאמץ בעבודה. מדובר למעשה בשתי גרסאות: כאבים ללא חבלה ומאמץ בעבודה. אף גרסה אינה מתיישבת עם גרסתו האחרונה של התובע לגבי חבלה ישירה וסיבוב של הברך.

ד. בנסיבות אלה, אין רלוונטיות לפסיקה אליה התובע הפנה, לפיה "ההלכה בעניין משקלה של האנמנזה אינה מאיינת ראיות אחרות המוכחות בפני בית הדין, אלא משמשת כאחת העדויות והראיות, מתוך המכלול הכולל של הראיות שבפני בית הדין" וכי "הנובע מכך שאין, בכל תנאי, ליתן לאנמנזה משקל מכריע ומוחלט לדחיית תביעה כל אימת שלא מזכיר מבוטח – תובע במפורט ובמדוייק, בהיותו בבית החולים, את אירועי העבודה." (עב"ל (ארצי) 37/03 פרומברג – המוסד לביטוח לאומי, 20.7.04; עב"ל (ארצי) 176/99 גרץ – המוסד לביטוח לאומי, 16.7.02). בעניינו של התובע, נרשם במפורש שלא היתה חבלה ישירה, כי הכאבים החלו מספר חודשים לפני הפניה לאורתופד (ולא מספר שבועות קודם לכן) וכי התובע ייחס את הכאבים בברך למאמץ בעבודה ולא לחבלה או ארוע אחר הקשור לעבודה.

ה. כאשר התובע נשאל מדוע לא מסר על החבלה לאורתופד, הסביר זאת בכך ש"לא עשה מזה סיפור" (עמוד 5 לפרוטוקול, שורות 12-21 וכן בהמשך, משורה 26 ואילך). הסבר זה אינו הגיוני, שהרי סביר שאם התובע הופנה לאורתופד, התובע יספר לו את כל הפרטים הרלוונטיים. תשובה זו תמוהה עוד יותר בהתחשב בכך שנרשם במפורש "ללא חבלה".

ו. מעבר לאמור לעיל, לא ניתן לומר שגרסת התובע מתיישבת עם העדים שנשמעו. העד מטעם התובע, מר אולג גריפוב, עבד בעת הארוע בעמדה מרוחקת מעמדת העבודה של התובע (עמוד 4 לפרוטוקול, שורות 13-14, עמוד 7, שורה 27, נ/10 וכן נ/9). התובע העיד שבזמן הארוע, היה שקוע בעבודה ולא זכר מי עבד בעמדות הסמוכות לו (עמוד 4 לפרוטוקול, שורות 21-25). תמוה, אם כן, כיצד מר גריפוב ראה את הארוע, למרות שעבד בעמדה מרוחקת וגם על פי עדות התובע, אינו מצוי תמיד בקו ראיה ישיר עם התובע (עמוד 4, שורות 15-16). ואכן, מר גריפוב (ככל הנראה בנסיון ליישב בין הדברים) העיד כי בזמן הארוע עבד במכונה ליד מקום העבודה של התובע (עמוד 7, שורות 27-29) וזאת בשונה מעדות התובע.

בנוסף, לא ברור כיצד בעוד שהתובע לא ידע לומר מי עבד לידו בעת הארוע, מר גריפוב זכר ש"בעל הבית וישראל" עבדו בעמדות משני צידי התובע (עמוד 8 לפרוטוקול, שורות 1-6). זאת כאשר מר בועז ארם, בעלי הנגריה, העיד שלא היה באולם העבודה בזמן הארוע (עמוד 11 לפרוטוקול, שורה 31).

ז. התובע העיד שסיפר למעביד על הפגיעה רק אחרי שקיבל את תוצאות בדיקת ה – MRI, ככל הנראה במהלך חודש דצמבר (עמוד 6 לפרוטוקול, שורה 32 עד עמוד 7, שורה 9). לעומת זאת, מר בועז ארם, בעלי הנגריה, העיד כי התובע סיפר לו על הפגיעה מספר ימים לאחר הפגיעה, אך לא נתן הסבר משכנע מדוע לא ניתן לתובע טופס בל 250 באותו מועד (עמוד 11 לפרוטוקול, שורות 14-20, 23-26, עמוד 12, שורות 2-9). סתירה זו, הגם שלא בנושא מרכזי, מצטרפת לסתירות הנוספות בגרסת התובע ובהערכת מכלול הראיות היא מהווה נימוק נוסף לדחיית התביעה.

5. סוף דבר - התביעה נדחית.

כמקובל בהליכים מתחום הבטחון הסוציאלי, אין צו להוצאות.

ניתן היום, כ"ז ניסן תשע"ג, (07 אפריל 2013), בהעדר הצדדים.