1. התובעת הועסקה אצל הנתבעת כסוכנת מכירות שטח, מ-2001 ועד 2004, עת נאלצה להפסיק עבודתה, בשל תאונת דרכים בה נפגעה ב-12.7.04.

חלק משכרה קיבלה בעמלות מכירה, כך שעל כל עסקה שקשרה עם לקוח, היתה זכאית ל-0.7% מכל סכום שהתקבל מהלקוח (לאחר גבייה מהלקוח).

מהמסמכים החלקיים שבידי התובעת, בזמן הרלוונטי לתביעה ביצעה עסקאות בסך כולל של 7,213,828 ₪ ומשכך, עתרה לסך 50,496 ₪.

[יובהר כי התובעת מפרטת הליכים שונים שנתקיימו בין הצדדים ומשאין נצרכים אנו להם, ביכרנו שלא לפרטם; עוד ראוי להבהיר בהיבט זה, כי משום מה פורטו נתונים כאמור, גם בעדויות וכך אף הושחת זמן בשאלות בנושאים שונים, שאיננו נדרשים להכריע בהם בהליך].

2. הנתבעת בהגנתה טענה כי התביעה התיישנה, משעותרת היא לעילות המוקדמות להפסקת עבודתה, כטענתה ביולי 2004.

כך גם, משתביעותיה מוצו בפסה"ד שבגינו הגישה בקשה לביזיון, שנדחתה ע"י ביה"ד (ולא כטענתה, משהיה זה הליך שגוי).

משהחלה התובעת לעבוד ב-21.11.01 והפסיקה כדבריה ב-12.7.04 – ברי כי תביעתה התיישנה ולא בכדי לא ציינה המועדים במדויק בתביעתה.

התובעת תוגמלה בעמלות רק מיוני 2003 והיתה זכאית לעמלות רק עבור גבייה בפועל של תקבולים, בעסקאות שיזמה ולא עבור קשירת העִסקה.

שולם לתובעת כל המגיע לה ואף יותר.

תקבולים שהגיעו לאחר הפסקת עבודתה – אין לה זכאות באלה.

משכך עתרה לדחיית התביעה.

3. ביום 19.2.12 התקיים דיון מוקדם בפני כבוד הרשמת (כתוארה דאז) ש. אלקיים ומשהוברר כי התובעת בהליכי פש"ר נדרשה להציג אישור הכונס לניהול ההליך.

הדיון נקבע להוכחות למותב זה ליום 2.12.13; משלא התייצבה התובעת, ומשהוברר בבוקר הדיון (בבקשתה לדחיית הדיון) כי החליפה את הייצוג המשפטי, נדרשה עמדת בימ"ש של פש"ר ולאחר החלטות שונות ב-2 ההליכים נשמע ההליך בפני המותב. בסופו של דבר נשמעו בפנינו הצדדים ב-19.2.15.

התובעת העידה לעצמה.

מר יעקב חרש, מנהל הנתבעת ("חרש") ורו"ח ערן בירנבוים (מנהל הכספים של הנתבעת; "רו"ח") העידו לנתבעת.

סיכומי הצדדים הוגשו בכתב (9.4.15; 11.5.15).

משהובא לעיון האב"ד עם שובה משבתון במחצית אוגוסט – ניתן פסה"ד.

4. ראוי להבהיר כי משהובהר כי התובעת מצויה בהליכי פש"ר בדיון הקד"מ, ומשהוברר כי בפועל פתחה בהליך דנא בלא לקבל אישורו של בימ"ש של פש"ר(!) ומשנדרשה עמדת בימ"ש של פש"ר לבקשות שונות שהוגשו – התארך משך ההליך; כך גם, התביעה נמחקה פעם אחת בשל מחדלי התובעת לקיים החלטות הקד"מ ומשלמועד שנקבע להוכחות – לא התייצבה.

עוד ראוי להבהיר כי התובעת לא התייצבה לדיון הוכחות שנקבע ע"י כבוד הרשמת אלקיים – אלא שחרף החלטה שניתנה בדיון (אליו התייצבו הנתבעת, עדיה וב"כ) במעמד מי שהפכה להיות באת כוחה – לא המציאה אסמכתא כלשהי להעדרה מהדיון!!

מדובר במועד שהוקדם ע"י האב"ד (שנקבע ע"י כבוד הרשמת אלקיים ל-4.2013 והוקדם לדצמבר 2012).

ויובהר – תעודת המחלה מ-1.12.12 שהוגשה – אין בידנו לקבלה, ודאי לאור החלטתנו בדיון, שלא בוצעה עד היום!

ניכר כי התובעת לא רק שמזלזלת היא בצד שכנגד, זמנו והעלויות (כטענתו) – אף לא חסה על זמנו היקר של ביה"ד, שלא לומר – שמתעלמת היא מביצועה של החלטה מפורשת!

אין חולק כי צְרופה להודעת ב"כ התובעת מ-19.1.14 איננה ביצוע החלטת ביה"ד מ-2.12.12 (ולא רק משהוגשה ונסרקה). למעלה מן הצורך יש לציין כי אין אינדיקציה גם לא בצרופה זו, לטענת התובעת, ברישא ח.נ. (עמ' 9 שורה 10) – כי היתה "בתקופה זו" בבתי חולים.

כך גם אין רלוונטיות להכרעתנו להליכים משפטיים שנקטה בהם התובעת ושנסתיימו.

ודאי וודאי אין מקום לטענות שלא נטענו בכתב התביעה, משלא הוכחו – גם לא לכאורה, בתצהיר עדות ראשית של התובעת (ראה לדוגמא, הטענות בסיכומיה לעניין התיישנות!).

5. להכרעה

א. התובעת עותרת לחיוב הנתבעת בעמלת מכירה בגין מכירות-עסקאות שקשרה.

ברי כי לעילה זו אין כל רלוונטיות לתאונת דרכים שעברה, לתוצאותיה, ולנסיבות שכפו עליה (כטענתה) לסיים עבודתה בנתבעת.

ב. אין הצדדים חולקים על העובדה כי התובעת קשרה עסקאות עם לקוחות. המחלוקת היא זכאות התובעת לעמלה בגין עסקאות שקשרה, שגביית התשלומים מהלקוח לא נעשתה על ידה ולא בתקופת עבודתה, אלא לאחר שנסתיימו יחסי העבודה (כאמור, מעת בה נפגעה בתאונת דרכים, 12.7.04).

גם בהקשר זה יש לציין כי התנהלות התובעת אינה ראויה, משנתנה אך גרסה עמומה, לא מפורטת ולא מדוייקת, גם בתצהירה – חרף טענות הנתבעת בעניין בהגנתה! (ס' 2, 7 – 8). כך, למדנו רק בתצהירו של רו"ח כי בפועל שילמה הנתבעת לתובעת שכר (עמלות) גם בחודשים יולי ואוגוסט, הגם שלא עבדה מקרות תאונת הדרכים.

אגב כך, "הנמקת" התובעת בטענה בתצהירה (ס' 14) – לאו הנמקה היא, שהרי איננו עוסקים ב"הכנסות" הנתבעת, אלא כאמור בהסכם, עפי"ו קמה לתובעת הזכאות לעמלות.

כך, טענה הנתבעת בהגנתה במפורש, כי התובעת היתה זכאית לעמלות רק עבור גבייה בפועל של תקבולים בעסקאות שיזמה התובעת וכי אינה זכאית לעמלות בגין תקבולים שהגיעו לאחר הפסקת עבודתה של התובעת [נוסיף ונציין כי להגנתה צרפה הנתבעת תגובתה לבקשה לפי פקודת בזיון בימ"ש (הליך שנתקיים בפני כבוד השופטת ח. בן-יוסף ב- 2.3.10) בה נטען במפורש כי אינה זכאית לעמלות, אלא לעמלת גבייה בפועל ולא על קשירת עסקאות, כנהוג בענף (ענין שהתובעת כלל לא התייחסה אליו בתצהירה)].

נזכיר עוד כי התובעת אף לא צרפה לתצהירה נספח כלשהו (גם לא על עסקאות שקשרה ותקבוליהן; הגם שכאלה צורפו,לכאורה, לתביעה).

עוד יש לציין: בתצהירו מפרט רו"ח במדוייק ובצרוף נספחים, כי לפי הוראה שקיבל מחרש, שילמה הנתבעת לתובעת שכר ועמלות, לתקבולים שהתקבלו עד 31.8.04 (נציין כי התובעת בסיכומיה "מסתייעת" באלה).

הנה כי כן, הנטל על התובעת להוכיח כי זכאית היא לעמלה בגין עסקה שקשרה, "בהתעלם" מעיתוי התקבול אצל הנתבעת, קרי ביחס לתקבולים שהתקבלו לאחר תום יחסי העבודה, שלאחר תאונת הדרכים 12.7.14 ובפועל לאור טענת הנתבעת, החל מ-1.9.04.

ג. התיישנות

הנתבעת טענה כי התביעה התיישנה, משנסתיימו יחסי העבודה בתאונת הדרכים (יולי 2004) ומשהוגשה התביעה רק בספטמבר 2011 ומשכך, דינה דחיה.

התובעת טענה כי משהושג הסכם פשרה בין הצדדים (28.12.06), במסגרתו הוחרגה תביעתה לעמלות (ס' 4, 5) – ממילא, לא התיישנה התביעה.

כאן המקום להזכיר את שהבהרנו לעיל – אין בידנו לקבל טענות חדשות, ודאי כאלה ש"כורכות" בחובן עובדות – משכאלה לא נטענו ולא הוכחו! כך לדוגמא הנטען בסע' 7, 8 לתובעת.

עם זאת, נתייחס לנטען בסעיף 7 א', הגם שבבחינת "עובדות" התביעה – עסקינן בעובדה שלא נטענה (התובעת כלל לא טענה עד מתי התקיימו יחסי העבודה), מחד ומאידך, משהנתבעת טענה כי, לפנים משורת הדין, שילמה לתובעת שכר עוד חודשיים לאחר תאונת הדרכים ועולה מנספחי רו"ח כי שולם "שכר" גם לחודש 9.04.

בהתאם – ועפ"י חוק ההתיישנות (הגם לא עפ"י ס' 5, כטענת התובעת בסיכומיה), ומשהגיעו הצדדים להסכם פשרה בפני כבוד הרשמת ע. ריכטמן ב – ,5.11.07בהליך שהוגש ב-2007 (3412/07), תוך התייחסות אף למסמכים שבהסכם הפשרה מ-12.06 – ממילא, אין מקום לטענת ההתיישנות והיא נדחית בזאת לגופא.

לא בלי ספק דחינו הטענה, שהרי עלה מטענת הנתבעת (ומעדות התובעת בפנינו) כי היתה זכאית רק לעמלות שגבתה. ממילא, ממועד התאונה לא עבדה ומשכך, ברור כי לא גבתה, ולו שקל אחד. משמע, תקבולים שהתקבלו לאחר תאונת הדרכים לא נגבו על ידה (וכאמור, לא הוכחו תשלומים בהמחאות מעותדות) – וגם משכך, הגם שלא נותקו יחסי עובד מעביד בין הצדדים – לטעמנו, יש טעם בטענת ההתיישנות, שהרי הגבייה (ודאי העסקאות) לא נעשו על ידה, לאחר תאונת דרכים!

יש טעם איפוא בטיעוני הנתבעת בסיכומיה בהקשר זה (כדוגמת ס' 21 שם).

נוסיף ונבהיר כי מששמענו ההליך במלואו – ממילא, מצאנו להכריע בו לגופא (אף לו היה מקום בנסיבות לקבל טענת ההתיישנות).

עוד נוסיף כי גם עיתוי הגשת התביעה דנא הוא נדבך נוסף בהתנהלות התמוהה של התובעת, כאמור ברישא הכרעתנו.

עוד ראוי לציין כי בהסכם הפשרה מ-12.06 (כשהצדדים מיוצגים) לא נקבע כי התובעת זכאית לעמלות, אלא "נשמרה" גם טענת הנתבעת שאינה זכאית לעמלות (שורה 2 לסעיף 4).

ועתה להכרעה גופא.

ד. התובעת אישרה בח.נ. כי שולמה לה עמלה רק בגין גבייה שהביאה לחברה וכי כל תקבול לתקופת העבודה שלה, זיכה אותה בעמלה, ששולמה כפרמיה.

כשנתבקשה להציג-להראות, היכן מגיעה לה עמלת גבייה נוספת השיבה בשלילה, תוך שאמרה כי אינה מבינה בתלוש הזה (ג2).

עוד אישרה כי היא, ככל הסוכנים בנתבעת, תוגמלו רק על גבייה בפועל. כן אישרה שכל התקבולים שהתקבלו בפועל בתקופת עבודתה בנתבעת זיכו אותה בפרמיות (כרשום ב-2 המסמכים ג' לרו"ח) וכי סוכם שרק בשל תקבול בפועל לנתבעת, בתקופת עבודתה, היא זכאית לפרמיה.

לטעמנו, די בדבריה אלה לדחיית תביעתה דנא.

בפועל, מאשרת התובעת כי ההסכם בין הצדדים הוא כטענת הנתבעת, קרי: לא די בקשירת עִסקה על מנת לזכותהּ בעמלה. התובעת היתה זכאית לעמלה רק, ואך ורק אם, נכנס התקבול מהלקוח בתקופת עבודתה.

כאן מעלה התובעת טענה חדשה נוספת – כי לא פוטרה וכי היא זכאית לקבל עמלות על תקבולים שנכנסו "כל השנה קדימה מהיום של התאונה שלי" וטענה חדשה נוספת – כי מגיעה לה עמלה, "על שיקים שהבאתי לחברה", קרי: משביום חתימת ההסכם (התובעת בשם הנתבעת) קיבלה לידיה 12 המחאות מעותדות, שתאריך פרעון הראשון בהן היה 30.8.04. אלא, שהתובעת מאשרת, שלא כתוב בתצהירה דבר בהקשר זה (אין טענה עובדתית) ובפועל, כל מה שהתייחסה הוא לכך שקשרה הסכם עם "נתנאל" – אלא, שלא בכך עסקינן ... נזכיר כי אין הנתבעת חולקת על כי התובעת קשרה עסקה עם נתנאל (וראה גם להלן).

אין חולק כי אין זכר לטענות עובדה כאמור בתביעה (ואף לא בתצהיר התובעת) וכשהתייחסה בתצהירה לעסקה עם נתנאל (ס' 10 – 11) אינה אומרת כי קיבלה 12 המחאות עם חתימת ההסכם, המחאות שהביאה לנתבעת עם חתימת ההסכם (וטרם תאונת דרכים שלה) וכו'. (ואין רלוונטיות להכרעתנו, לטענתה, אם חברת נתנאל היתה עובדת עם הנתבעת, אם לאו, ללא שכנועיה של התובעת ...).

אף שלטעמנו, ראוי לדחות טענות העובדה החדשות של התובעת כמפורט לעיל, בחנו את נספחי תביעתה ונספחי רו"ח, שמא ניתן ללמוד מהם דבר מה לטענה זו ונפרט ממצאנו:

מצאנו כי התובעת זוכתה בעמלות בגין תקבולים מחברת נתנאל (בפרוייקטים שונים) בחודשים הקודמים לתשלום הראשון [שבגרסתה החדשה (30 באוגוסט ועוד (11) תשלומים קדימה); כטענתה בעמ' 12 שורות 3 – 1)]; (עמ' 6 – 7 לנספח "א" לרו"ח) – מה שמאיין לחלוטין טענות העובדה החדשות של התובעת ... – שהרי ברי שעסקינן בעסקה הקודמת לתאונת הדרכים והתשלומים אינם החל מ-30.8.04.

אגב כך יש להזכיר כי נמצא דווקא (עמ' 2) תקבול שנזקף לזכותה ב- 2.8.04, אך לא תקבול מנתנאל ב 30.8.04; עוד ראוי לציין כי מצאנו בנספחי הנתבעת (כרטסת הלקוחות שבטיפול התובעת ב-2004) גם תקבולים שצויין כי התקבלו לאחר תאונת הדרכים ואף לאחר ספטמבר 2004 (כדוגמת סיפא עמ' 1, רישא עמ' 4, אמצע עמ' 6 וכו') – אך אין, ולו תקבול אחד, מנתנאל מ-30.8.04 ואילך!

ודאי וודאי אין בפנינו ולו בדל ראייה, כי עם קשירת ההסכם עם נתנאל, הביאה עמה התובעת 12 המחאות מעותדות, שהראשונה בהן ב-30.8.04.

גם בנספחי תביעתה לא מצאנו ראייה אחת לטענתה החדשה שבחקירתה הנגדית, שהרי, מה טבעי יותר בהסכם כאמור לציין כי נמסרו 12 המחאות שונות חודשיות ורצופות?! – ורישום כאמור, אינו בנמצא!

כך גם, יש להניח כי בגין עיסקה כאמור שממחצית אפריל, לא נתקבלו תקבולים לפני תאריך העיסקה, מחד ומאידך, לא הציגה בפנינו קבלה להמחאות שלטענתה קיבלה, ולא מצאנו רישום ע"ג ההסכם עצמו כי קיבלה המחאות.

לא נהיר הכיצד סבורה התובעת כי "הוכיחה" טענתה זו, הגם חדשה. לא הוכח, גם לא בבדל ראיה, כי נתקבל בנתבעת תקבול מנתנאל ב-30.8.04.

למעלה מן הצורך ראינו להעיר כי התובעת, ודאי ב"כ, יודעים האבחנה בין מסירת המחאה – לתשלום ולתקבול ... והמחאה מעותדת – איננה גבייה ואיננה תקבול! (כשגם לשיטתה כאמור לעיל, רק בגין תקבול בנתבעת, זכאית היא לעמלה).

עוד יוער למעלה מן הצורך, כי אף לו הוכיחה כנטען, הרי מששוכנענו כי לא עבדה (כטענתה) לאחר תאונת דרכים ואף אם נקבל הטענה (שוב, החדשה) כי לפחות עד כולל ספטמבר היתה "עובדת" הנתבעת (הגם שאין חולק כי קיבלה מהנתבעת תלוש שכר גם לחודש זה) – לכל היותר יכול שהיתה זכאית לעמלה בגין 2 התשלומים לאוגוסט ולספטמבר (כמופיע בהסכם עם נתנאל) וסה"כ לסך 469 ₪.

ובהקשר זה – לא נהיר לפי מה ערך מנה"ח שאול עבודי, חישוביו שהם הבסיס לתביעה – שהרי לא העיד בפנינו, לא נדע מהם הנתונים שהונחו בפניו וממילא, לא הגיש חוות דעת!

ה. כאן המקום לציין: רק משאלות בהקשר זה, שהוצגו בח.נ. לרו"ח – "הבנו" כי למעשה, זהו הבסיס לתביעה (דף 27 לתביעה) – מסמך שהכין אותו מנהל החשבונות, שהקליד נתונים (לא ברור אלו, ממה הקליד ועל בסיס מה), רשם את כולם בתוכנת מחשב, כביכול, מדובר במסמך של הנתבעת! (שוב, ניסוח "עמום" המכסה טפחיים ולא מגלה טפח ...) העובדה שחתימת מנה"ח מצויה ע"ג מסמך זה – אינה "מייצרת" עובדה רלוונטית כלשהי!

לא נוכל שלא להזכיר כי חישובינו לעיל, למעלה מן הצורך, דווקא התבססו על מסמך זה – שאיננו (!!) מסמך של הנתבעת ואין בפנינו, ולא נדע, על בסיס מה נרשמו בו כל המספרים והפרטים שנרשמו. ודאי אין בו ראיה לעניננו, והוא בעינינו כ"קליפת השום".

ודאי וודאי כך, כשעולה מאופן הצגת השאלות, כי מנה"ח הכינוֹ על בסיס מסמכים שהיו בידי התובעת (בין שנתקבלו מהנתבעת, בין ש"ליקטה",כטענתה, מהלקוחות) – ואלה לא הוצגו בפנינו, אינם ראיה וממילא, הנטען בתביעה כלל לא הוכח, גם לא מספרית (מכירה של 7,213,828 ₪ של התובעת) ודאי לא הוכח תקבול לנתבעת, באיזשהי נקודת זמן (גם לא עד 2015 ...).

הנה כי כן – ולו בהתעלם מכל המחלוקות העובדתיות-משפטיות שבין הצדדים ומהכרעתנו לעיל – גם בשל כך, די בכך שלא הוכח כלל כי התובעת קשרה עסקאות ב-2004 טרם תאונת הדרכים עם לקוחות הנתבע, ובסך הנטען, כדי דחיית תביעתה.

ממילא – דין עתירתה לעמלה בשיעור 0.7% מהסכום האמור – להדחות.

לא נוכל שלא להזכיר – שורות 142, 141 בדף 27 לתביעה – מדובר בנתבעת כ"לקוח". האמנם טוענת התובעת, כי היא מכרה לנתבעת, סחורה של הנתבעת, בסכום של קרוב ל-500,000 ₪ ב-2004 והיא זכאית בגין כך לעמלה??! האמנם טוענת התובעת כי מכרה סחורה של הנתבעת ל"לקוח" (עלום; שורה 144) בסך של 329,962 ₪ ויש לשלם לה עמלה בגין כך?!

ואם לא די בכך, הנה גם התובעת היתה "לקוח" (שורה 119) של התובעת כמוכרת – והיא זכאית לעמלה בגין מכירה זו?! (הגם בסכום נמוך ...).

יתר על כן, עולה כי אותו מנה"ח, הכניס לדו"ח נתונים על תקבולים לדוגמא מינואר 2004 – כשאין חולק כי קיבלה עמלות ב-2004 טרם תאונת הדרכים (כטענת רו"ח בתצהירו, שלא נסתרה), ומכל מקום, לא טענה התובעת אחרת ובוודאי, לא הוכיחה.

יש להניח כי השאלה שהוצגה לרו"ח איננה לחישוב המתמטי של 0.7% ל-7.2 מיליון (עמ' 20–21) – אלא, שרו"ח השיב כי עפ"י המסמכים שהיו בפניו, קיבלה התובעת עמלות לפי הכסף שגבתה, כאמור בדו"ח שהגיש – עדות המאששת את תצהירו, ואת גרסת הנתבעת ולפיה, תקבולים מעסקאותיה שנכנסו עד כולל אוגוסט – שולמו לתובעת.

נציין כי כעולה מנספחי ג' לרו"ח, לתובעת שולמה עמלה (פרמיה) עד כולל תלוש אוגוסט 2004 (בו אין חולק כי לא עבדה וממילא, לא גבתה; הגם שלא נסתיימו "יחסי העבודה").

ראוי לציין עוד ולהפנות למופרכות הטענות בתביעה, לכשעצמן (מעבר לכך שלא הוכחו והתביעה נדחית). בכל 2003 (בסה"כ ב-7 חודשים) זוכתה התובעת בעמלות בסך כ-5,000 ₪ (ואף נוכה ממנה סכום), עמלות, המגלמות מכירה בסך מכירות של מעל 600,000 ₪.

האמנם מכרה בפחות מ-7 חודשים פי 12?! – אין טענה כזו מפיה וכזו, לא הוכח.

לא נעלם מעינינו כי ב-2004 שולמו לתובעת עמלות במשך 8 חודשים בסכום של 16,000 ₪ – אך עדיין לא הגענו ליחסיות (מתמטית) של יותר מפי 12 !!

ו. לא נוכל שלא לציין כללית ­–

לא התרשמנו ממהימנות עדותה של התובעת ובנגוד לכך, התרשמנו מאמינותם וממהימנות עדותם של רו"ח וחרש והכל כפי שציינו לעצמנו במהלך העדויות.

כך גם לא התרשמנו מניסיון "לגרור" ההליך למחוזות שאינם נצרכים להכרעה (שלא להזכיר שאלות שהוצגו באופן "לא מדויק" בח.נ., כשמבכרים אנו שלא לכנותן כפי שכונו בהתנגדויות/הערות-טיעונים בהתייחס לכך – ראו עמ' 14, 16, 18).

כך תמוה, כי בח.נ. של חרש, כביכול, נטען כי התובעת התפטרה, שנה אחרי תאונת הדרכים – לא נטען ולא הוכח כי התפטרה, ודאי לא מועד להתפטרות שנטענה...

כך גם אין להבין שאלות אחרות שהוצגו בח.נ. לחרש – משאינן רלוונטיות כלל להכרעה דנא (דוגמת: על מה שילמה הנתבעת 100,000 ₪, האם הנתבעת "פילנטרופ") – כשאין חולק שהתובעת לא עבדה בחודשי אוגוסט – ספטמבר.

נכונים הדברים עוד יותר ביחס לשאלה שבעמ' 17 שורה 25 – שודאי איננה עניין להלך דנא! – ודאי לתובעת, שהגישה תביעה, חתומה על הסכם פשרה ,לסילוק סופי ומוחלט ...

כך גם, מדוע המציאה הנתבעת רק בתאריך מסוים מסמכים, או לא המציאה אחרים (ואף לו היו רלוונטיים להליך) – אין מקום לשאלה בעיתוייה ולא היה באלה לסייע להכרעה בתביעה ...

מעבר לקביעתנו לעיל, מצאנו לציין:

אין בפנינו בדל ראיה לנטען בסיכומי התובעת: לא לכך שהתובעת ביצעה עסקאות מסוימות, לא לכך שביצעה עסקאות בסך 7.2 מיליון ₪ , לא לכך שלא קיבלה בגינן כל עמלה (להפך, רו"ח העיד ההפך ולא נסתר) ואף לא לכך שהלקוחות שילמו אותן לנתבעות באופן מלא, או כי הלקוחות שילמו בתקופת עבודתה של התובעת (ולו אף בתקופת יחסי העבודה), ודאי לא כי התובעת היא שגבתה את התקבולים, בכלל או בשיעור הנטען.

מִשנה תוקף לקביעתנו לעיל, דווקא לאור טיעוני התובעת ולפיהם, קיבלה מסמכים מהנתבעת ומהלקוחות – ואנו נתהה: היכן אותם מסמכים המוכיחים כנטען?!

רו"ח ציין במפורש בעדותו, ולא "נצרכנו" לנתח "מסמכים אובייקטיבים", כי העמלה האחרונה שולמה בתלוש אוגוסט. כלומר, בחודש ספטמבר שולמה העמלה האחרונה, מה שברור אף מג2, שכן שכר שקיבלה בגין חודש ספטמבר, אינו כולל פרמיה ... אגב כך, רו"ח לא "אישר" השאלה שהציג ביה"ד, אלא הבהיר כי העמלה האחרונה שולמה בתלוש אוגוסט, קרי: התשלום נעשה בספטמבר.

אין נדרש עיון מעמיק בנספח ג'2 , בהתייחס לשכר ספטמבר – שהרי גלוי וברור לעין (וכך אף העיד כאמור רו"ח, במענה לביה"ד) כי בחודש ספטמבר לא שולמה לתובעת עמלה!

בכך לא הוכיחה התובעת שלא קיבלה עמלות עבור חודש אוגוסט – אלא הנתבעת, שטענה ההפך – הוכיחה כי שילמה עמלה באוגוסט!

כאן המקום להזכיר שאין חולק כי התובעת לא עבדה באוגוסט ובספטמבר וממילא, גם לא גבתה; לא נסתרה גם טענת הנתבעת כי שכר מחצית יולי, שכר אוגוסט ושכר ספטמבר – שולמו מרצונו הטוב של חרש ובלא שבוסס אחרת (ואף לא נטען, ודאי לא הוכח, מקור אחר לזכאותה לשכר לתקופה זו!).

כך גם אין בפנינו ולו בדל ראיה כי הלקוחות שילמו "באמצעי תשלום עתידי שמועד פרעונם 1.8.04 ואילך" – כנטען, כמפורט וכמחושב בס' 13 לסיכומי התובעת.

אין שחר לטענה ואין זכאות לתובעת כאמירתנו לעיל (הגם שעסקינן בתקופה בה נתקיימו יחסי העבודה, מששולם שכר) – שהרי אין בפנינו איזשהי ראייה לפעולת התובעת לגביית תקבול כלשהו מאלה שצויינו בנספחי רו"ח (כחישובים השונים/החלופיים שמבצעת התובעת בסיכומיה).

אין חולק כי התובעת צרפה הסכם עם נתנאל – דא עקא, אין בו ללמד ש"שולם לנתבעת כבר ביום 30.8.04". להפך, כבר הבהרנו שהגם שהנספח לרו"ח כלל תקבולים באוגוסט וגם אח"כ, כמו גם תקבול מנתנאל ב-8.04 – אין בו ולו רמז לתקבול ב 30.8.04( - בנגוד לטענת התובעת).

אלא, שאין בכך כי "הנתבעת נמנעה" מהבאת ראיות, שהרי ראוי להזכיר לתובעת מושכלות ראשונים – על התובעת, ודאי בהליכים ובנסיבות שתוארו, חל הכלל ולפיו "המוציא מחברו" – תובע שנמנע מלטעון עובדות לתביעתו באופן מדויק וראוי, ראוי כי ימנע מהטחת האשם בצד שכנגד, על מה שאינו נדרש (הצד שכנגד!) להוכיח.

בל נשכח כי לא הורם ע"י התובעת, ולו הנטל הראשוני, להוכחת העובדות לתביעתה, שבבסיס תביעתה. כזכור, התובעת עצמה בעדותה – הוכיחה כי זכאית היא לעמלה בגין גבייה שביצעה ותקבול שהתקבל בנתבעת בעת עבודתה(אימתה טענת הנתבעת).

גם לא שמענו, עד לסיכומי התובעת, על 4 חוזים שנחתמו עם נתנאל (ע"י התובעת), או "עסקאות במיליונים" עם חברת י. ד. לוי – שכביכול, קיבלו בדוחות הנתבעת, ביטוי חלקי או בכלל לא ...

ואם לא פסל חרש את "ההִתכנות" שהוצגה לו (ס' 14 לסיכומי התובעת) – אין ללמוד כי "התשובה מצויה בגוף השאלה" – שהרי שאלות בחקירה נגדית ­– לאו ראיה המה!

תמוהה הטענה לכשעצמה, שהרי התובעת (גם בשאלה בח.נ.) טענה כי "ליקטה" מסמכים מהלקוחות – ונחזור ונקשה, הכיצד לא הציגה אותם כראיותיה?

לא נסתרה עדות רו"ח כי כשמסר לתובעת המסמכים שביקשה, עיינה בהם ולא הסתייגה מהם (סעיפים 3 – 9; מה גם שלא נחקר עליה).

התובעת עצמה לא טענה כי בתקופת עבודתה בפועל (עד תאונת הדרכים), היתה זכאית לעמלות, שלא שולמו לה במועדן (עמ' 11) – מה שעוד יותר מתמוה לאור חישובי מנה"ח בתביעתה (כהתייחסותנו לעיל).

לא נוכל להתייחס לטענה שבס' 30 לסיכומי הנתבעת, בסוגריים – משאין לנו כל מידע /"זכרון", מה החזיקה ב"כ התובעת בידיה בישיבת ההוכחות. עם זאת, ככל שהיה לתובעת הסכם/ מסמך המוכיח טענותיה – עומד כנגדה הכלל בדבר "המנעות מהבאת ראיה" (אותו אזכרה בסיכומיה...), שהרי כאמור הנטל בתביעה עליה הוא!

ובהקשר זה – התובעת אף לא ידעה אלא לומר (עמ' 2 שורה 22) שאינה יודעת, אם אכן לא זוכתה בעמלה עבור המחאות מעותדות – ואם היא אינה יודעת (מעבר לכך שכאלה לא הוצגו/הוכחו) – הכיצד נדע אנו?

ובאשר לטענות התובעת בעניין "הבאת ראיות" – יש בסיכומי הנתבעת מענה ראוי לכך , ודאי, בהנתן נטל הראיה בהליך דנא (ס' 37).

סיכום

התביעה נדחית – משלא הוכח ולא שוכנענו שקמה לתובעת זכאות לעמלה כלשהי ומשלא הוכח כי זכאית היא לתקבול או תקבולים שקיבלה הנתבעת במועדים המאוחרים לעבודת התובעת, ומשלא הוכח שהתובעת גבתה אותו/ם!

אין חולק כי לאור התנהלות התובעת, ודאי עם דחיית התביעה במלואה – זכאית הנתבעת להוצאותיה והם נקבעים בזאת לסך 5,000 ₪ סכום שישולם בתוך 30 יום, אחרת ישא ה"ה ריבית כחוק מהיום ועד לתשלום בפועל.

ניתן היום, כ' אלול תשע"ה, (04 ספטמבר 2015), בהעדר הצדדים ויישלח אליהם.

קלדנית: שני נעמן נחתם ע"י נ.צ. ב-4.9.15.