1) בפניי בקשה מטעם הנתבע מיום 15.4.2012 לסילוק התובענה על הסף , או לחילופין , להעברת התיק לבית-המשפט המחוזי בנצרת .

2) בתאריך 21.9.2011 הגיש התובע כנגד הנתבע תביעה כספית וכן תביעה למתן צו מניעה קבוע לפיו ייאסר על הנתבע ו/או מי מטעמו לעשות שימוש בחלקת מקרקעין ששטחה 1929 מ"ר – חלקה הנמצאת בין קווי אורך 222720 – 222675 לבין קווי רוחב שמספרם 297875 – 297950 במסגרת תוכנית המתאר ג/9852 (להלן : "המקרקעין" ו/או "החלקה") , וכן להורות לנתבע לסלק את ידו מהמקרקעין ולהוציא את המטלטלין וחומרי הבנייה אותם הכניס אל תוך החלקה .

3) לטענת התובע , בתחילת חודש יוני 2011 פלש הנתבע , אשר מתגורר גם הוא בישוב מג'דל-שמס ומשמש גם הוא כבעלים של חלקת מקרקעין הנמצאת בסמיכות מקום לחלקה נשואת מחלוקת זו , בלא כל רשות אל תוך חלקת המקרקעין . לגרסת התובע , בעקבות התנהלותו החד-צדדית והאגרסיבית של הנתבע נעקרו ממקומם עצי פרי אשר גדלו בחלקה ואף שונו גם סימני גבול בשל השימוש שעשה הנתבע על דעת עצמו באמצעות כלי רכב כבד .

4) בתאריך 20.6.2011 , נחתם בין הצדדים הסכם בכתב לפיו לנתבע ו/או למי מטעמו לא תהא זכות קניינית בחלקה , וכי יימנע ממנו מלעבור ו/או לעשות שימוש בחלקה . עוד הוסכם במסגרת הסכם זה , כי הנתבע יסיים את עבודות הבנייה בנחלתו , יחדש את סימונם של קווי הגבול המפרידים באמצעות הנחת סלעים ואף יניח על חשבונו בולדרים (סלעים ענקיים) בין דרך העפר בסמוך לדרך העפר אותה פרץ הנתבע . בתאריך 24.7.2011 שיגר הנתבע באמצעות ב"כ מכתב התראה טרם נקיטת הליכים משפטיים נוכח הפרת ההסכם מצד התובע , אולם מכתבו לא נענה . אי לכך , הגיש התובע את התובענה דנן בצירוף בקשה למתן צו מניעה זמני לה נעתר ביהמ"ש בהחלטתו מיום 20.9.2011 ואשר הוארכה על פי הסכמת הצדדים עד למתן החלטה אחרת (ראה : פרוטוקול הדיון מיום 11.10.2011) .

5) לטענת הנתבע , יש לסלק את התובענה על הסף שכן בניגוד לנטען בכתב התביעה התובע איננו הבעלים בפועל של המקרקעין כי אם יורש אחד מני רבים בעל החלקה המנוח , ולפיכך אין מקום להסתמך על תרשים הסביבה המצורף לכתב התביעה . מכאן , לגבי דידו כל עוד האחרון לא טרח להציג בפני ביהמ"ש צו ירושה ו/או צו קיום צוואה המלמדים על זכותו הקניינית במקרקעין אזי אין הוא יכול לטעון לבעלות בהם . הנתבע אף צירף לבקשתו הסכם בכתב מיום 2.6.2011 , אשר נכרת בינו לבין קרובי משפחתו של התובע המאפשר בידיו להכניס כלי רכב כבדים אל תוך המקרקעין לצורך ביצוע עבודות בנייה .

6) לחילופין , עותר הנתבע להעברת התיק לבית-המשפט המחוזי בנצרת בנימוק כי המחלוקת המרכזית בענייננו הינה בחינת מהות בעלותו של התובע במקרקעין , ולפיכך הסעדים להם עותר התובע , דהיינו , הפלישה למקרקעין וסילוק היד מהם , הינה שאלה טפלה למחלוקת העיקרית שהינה סוגיית הבעלות במקרקעין . בנוסף לכך , מבקש הנתבע להקיש מפסיקותיהם של בתי המשפט המחוזיים בבאר-שבע ובחיפה בעניין בש"א 8363/02 (מחוזי באר-שבע) החברה הכלכלית לפיתוח רהט בע"מ ואח' מוסא אבו-ג'עפר מיום 1.5.2005 ובעניין ת"א 276/05 (מחוזי חיפה) עיריית טמרה נ' מוחמד זידאן אבו-רומי ואח' מיום 4.5.2006 , במסגרתם נקבע , כי תביעות לסעד הצהרתי במקרקעין צריכות להתברר לאור שווי המקרקעין מאחר ורישום הבעלות הנוגע למקרקעין לא מוסדרים משקף זכויות חוזיות בלבד ולא זכויות קנייניות גרידא . אי לכך , מדגיש הנתבע , כי כל עוד לא הוצגה על ידי התובע חוות-דעת של שמאי מקרקעין הקובעת את ערך המקרקעין אזי יש להניח כי שוויים עולה על גובה הסכום המקסימאלי בו מוסמך בית-משפט זה לדון (2.5 מליון ₪) .

7) לטענת התובע , הבקשה דנן הוגשה בשיהוי רב כארבע שנים לאחר הגשת כתב התביעה לביהמ"ש ומכאן יש מקום לדחותה לאלתר . עוד טוען התובע , כי מעבר לכך שהתובענה הכספית מצויה בתחום סמכותו העניינית של בית-משפט השלום , אזי גם הסעד העיקרי המפורט בכתב התביעה הינו מתן צו מניעה קבוע האוסר עליו לבצע עבודות בנייה בשטח המקרקעין – סעד המצוי בתחום סמכותו של בית-משפט השלום . אשר לפסיקותיהם של בתי המשפט המחוזיים אליהם הפנה הנתבע בבקשתו מדגיש התובע , כי אין הוא חולק על הטענה לפיה עסקינן במקרקעין לא מוסדרים , ברם , על פי לשון הפסיקה פורשו הזכויות הקנייניות במקרקעין לא רשומים כזכויות חוזיות בלבד ולא כזכויות קנייניות ומכאן שמקומן להתברר בערכאה המתאימה לפי שוויין המוערך .

דיון והכרעה :

8) כידוע , המדיניות השיפוטית הנוהגת נוקטת משנה זהירות בסילוק תביעה על הסף על מנת שלא לפגוע בזכות הגישה לערכאות (ראה : ע"א 335/78 שאלתיאל נ' שני, פ"ד לו(2) 151, 155-156; ע"א 35/83 חסין נ' פלדמן, פ"ד לז(4) 721, 724-725; ע"א 693/83 שמש נ' רשם המקרקעין תל-אביב-יפו, פ"ד מ(2) 668, 671-672) . על כן , במקרים בהם עשוי התובע לזכות בסעד אם יוכיח את העובדות להן הוא טוען , ואפילו יהא עליו לתקן לשם כך את כתב תביעתו , הרי שאין למהר לסלק את התביעה על הסף (ראה : יואל זוסמן , סדר הדין האזרחי (מהדורה שביעית) , 1995 , עמודים 392 – 393) .

9) יש לציין , כי הבקשה איננה נתמכת בתצהיר ואף איננה כוללת בחובה שום פירוט ביחס לשמו של הבעלים ה"מקורי" ו/או ביחס לזהותם של היורשים הלכאוריים האחרים . יתירה מכך , לא זו אף זו שלא הובאה ולו בדל ראייה לכך שאין לתובע זכות קניינית במקרקעין , כי הבעלים ה"מקורי" התיר לנתבע להיכנס אל תוך המקרקעין וכי קיים במשרדי המועצה המקומית תיעוד לכך שדודו הינו הבעלים בפועל של החלקה , אלא שטענה זו נוגדת לחלוטין את לשון ההסכם עליו חתם הנתבע עם התובע ביום 20.6.2011 ממנו עולה , כי הצדדים הסכימו באופן מפורש על כך שהתובע הינו הבעלים של החלקה . אמנם , הנתבע טוען בבקשתו כי מדובר בהסכם אשר נכרת תחת כפייה ולחץ , אולם לא הציג בפני ביהמ"ש שום ראיות התומכות בכך דוגמת פנייה אל המשטרה , כתב אישום בגין איומים כלפי התובע , שמות של עדים ותצהירים מטעמם וכו' , ומכאן מדובר בטענות בעל פה כנגד מסמך בכתב עליו חתמו הצדדים טרם תחילת ההליכים בתיק זה . אי לכך , ברי כי אין מקום להורות על סילוקה של התובענה דנן על הסף .

10) חלוקת הסמכויות בין בתי משפט השלום לבין בתי המשפט המחוזיים, במישור המהותי , מוסדרת בהוראת סעיף 51(א)(2) ו-(3) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984 , אשר קובעת , כי תביעות הנוגעות למקרקעין צריכות להידון בבית-המשפט המחוזי , למעט תובענות שעניינן חזקה , שימוש , חלוקת מקרקעין או חלוקת שימוש במקרקעין לרבות תביעות הכרוכות בהן שעניינן חזקה או שימוש במטלטלין .

11) בפסיקת בתי המשפט נקבע , כי "הסעד הנתבע" צריך להיבחן על פי לשון כתב התביעה אותו הגיש התובע ולא על פי מהות הסכסוך (ראה : ע"א 27/77 יהודה טובי ואח' נ' שמעון רפאלי ואח', פ"ד לא(3), 561 ,567-568 (1977); ע"א 4796/95 אלחוברה חסין אברהים נ' אלעוברה עלי איברהים, פ"ד נא(2) 669 (1997)). בענייננו, הסעד העיקרי לו עותר התובע בכתב התביעה הינו מתן צו מניעה קבוע כנגד הנתבע האוסר עליו מלבצע מלעשות שימוש במקרקעין , וכן סעד נוסף לסילוק ידו מהמקרקעין – סעדים המצויים בסמכותו העניינית של בית משפט השלום בהתאם להוראת סעיף 51(א)(2) לחוק בתי המשפט.

12) אשר לטענה לפיה המקרקעין נשוא התביעה הם מקרקעין בלתי מוסדרים, שאף אינם רשומים בפנקסי רישום המקרקעין אלא רק בספרי מס רכוש בלבד , הרי שבפסיקת בתי המשפט נקבע פעמים רבות , כי תביעות למתן סעד הצהרתי ואכיפתם של חוזי מכר במקרקעין בלתי רשומים צריכות להתברר בערכאה המתאימה , דהיינו בית-משפט השלום או ביהמ"ש המחוזי , לפי שווי המקרקעין בפועל (ראה : בש"א (מחוזי-באר-שבע) 8363/02 החברה הכלכלית לפיתוח רהט בע"מ ואח' נ' מוסא אבו ג'עפר ואח', מיום 01/10/05 ; ת"א 276/05 (מחוזי חיפה) עירית טמרה נ' מוחמד זידאן אבו רומי ואח', מיום 04/05/06 ; ת"א 17180/00 (שלום-ירושלים) כהן צבי ואח' נ' משנה לוי חברה לבנין בע"מ, מיום 31/08/03 ע"א 6529/96 טקסטיל ריינס בע"מ נ' ענת רייך ואח', פ"ד נג(2), 218, 231-232 (1999)).

13) עיון בבקשת הנתבע מעלה , כי הנתבע איננו שולל את האפשרות כי התובענה תתברר בבית-משפט השלום בהנחה והתובע היה מציג לביהמ"ש חוות-דעת של שמאי מקרקעין לפיה שווי המקרקעין השנויים במחלוקת הינו בסכום של פחות מ – 2.5 מליון ₪ . גם בהנחה ואכן התובע לא השכיל להציג חוות-דעת שכזו מטעמו , הרי שברי כי ככל שהנתבע סבר כי התובע שגה בעצם הגשת התובענה בבית-משפט השלום נוכח עלותם המשוערת של המקרקעין , הרי שהיה עליו לכל הפחות, לדרוש מביהמ"ש למנות מומחה מכריע מטעם ביהמ"ש ביחס לשווי השוק המשוערך של המקרקעין – טענה אותה לא העלה חרף חלוף הזמן מאז תחילת ההליכים בתיק .

14) אשר על כן , הבקשה נדחית . הנתבע יישא בהוצאות התובע בלא כל קשר לתוצאות ההליך בסך של 1500 ₪ בצירוף מע"מ כחוק .

15) נוכח השינויים בסדר עבודת ביהמ"ש וחלוף הזמן מאז פתיחת התיק הנני מורה למזכירות לקבוע מועד דיון לאחר פגרת הקיץ בהתאם ליומנה של כב' השופטת רבקה אייזנברג .

ניתנה היום, י"ב תמוז תשע"ג, 20 יוני 2013, בהעדר הצדדים.