ב"כ התובע עו"ד פלדמן

ב"כ הנתבעים עו"ד שמר

מונחת בפני תביעה כספית שעניינה בתאונת דרכים.

רקע:

ביום 11/1/11 נפער בור בכביש שברח' בן גוריון שבגבעת שמואל, והושם מחסום. רכב התובע שנסע בכביש זה נפגע מהמחסום (להלן: "המחסום או הגדר") שהציבה הנתבעת 1 (להלן: "התאונה").

העיד בפני התובע (להלן: "התובע") שהינו נהג הרכב, כמו כן העיד מנהל התחזוקה אצל נתבעת 1 מר גבי פרטוש (להלן: "פרטוש"). הנתבעת 2 הינה המבטחת של נתבעת 1.

עיקר טענות הצדדים:

לטענת ב"כ התובע, נתבעת 1 ביצעה עבודות תיקון בכביש, אזור זה לא גודר ולא סומן כחוק, על מנת להזהיר מפני המפגע מבעוד מועד. לפיכך, עת נסע התובע במקום נשוא התביעה, הופתע למצוא עצמו מול גדר באמצע נתיב נסיעה.

זאת ועוד, לגבי הנזק כתוצאה מהתאונה הוצג דוח שמאות שפרט את מלוא ה נזקים ברכב התובע.

לטענת ב"כ הנתבעים, התובע הוא האחראי לתאונה, הוא לא שם לב למחסום, לשיטתו המחסום בולט ונמצא במקום מואר.

יתרה מכך, באשר לנזק – דו"ח השמאי שהופק ב- 31/1 לחודש, אינו תואם לתאור הנזק בהודעה הראשונה של הנהג.

דיון והכרעה:

השאלה הצריכה לענייננו בתיק דנן – מי אחראי לקרות התאונה, האם הנתבעת 1 התרשלה בתפקידה כרשות, או שמא התובע. לאחר שתוכרע שאלה זו, תיבחן שאלת הנזק.

כבר עתה אומר, שלאחר ששמעתי את טענות הצדדים, את העדויות, עמדתי על נסיבות קרות התאונה, מיקום המחסום, מיקום הפגיעות ועיינתי בכל אשר הובא בפני, הנני לקבוע כי הנתבעת 1 אחראית לקרות התאונה, ולנזקים בגינה.

כבר נקבע לא אחת בפסיקה כי בתיקים מסוג דא יש להוכיח כי הרשות המקומית התרשלה כלפי האזרח, ופעלה לא כרשות סבירה ונבונה (ראה ע"א 343/74 גרובנר נ' עיריית חיפה, ע"א 145/80 ועקנין נ' המועצה המקומית בית שמש).

במסגרת בחינת סבירות פעולת הרשות, על בית המשפט להתחשב במספר פרמטרים, דהיינו בהסתברות שהנזק התרחש, בהוצאות הנדרשות למנוע אותו, בחומרת הנזק וכיו"ב. שיקולים אלה מגלמים בתוכם את הרציונל של "האשמה", והינם מבוססים על ההנחה שהאמצעים אשר המזיק צריך לנקוט, אינם חייבים להסיר את הסיכון, אלא, שסביר כי המזיק ינקוט בהם בנסיבות העניין (ראה ע"א 40251/91 צבי נ' ד"ר קריל, בת.א. (שלום – י-ם) 7808/03 רומן רוברטה נ' מלון קיסר פרמייר ים המלח בע"מ).

בענייננו העיד התובע כי הוא מכיר את המקום נשוא התאונה, שבנתיב אחד מחנים רכבים, ובפועל יש נתיב נסיעה אחד.

התובע גולל בפני בית המשפט כיצד התרחשה התאונה ואמר (עמ' 1): "זה היה לקראת הערב בנסיעה רגילה, במהירות הכי איטית ופשוט מאוד נפל עלי גדר על האוטו. ... לא היה שום סימון אזהרה על תיקון שנעשה בדרך או משהו אחר".

בחקירתו הנגדית התפלפל ב"כ הנתבעים עם התובע באשר לנסיבות קרות התאונה, אך התובע הבהיר בצורה הברורה והפשוטה ביותר (עמ' 2): "זה היה מונח באמצע הכביש, ולא ראיתו אותו כי לא היו אמצעי זהירות".

זאת ועוד, תיאר שוב כי הכביש היה חשוך.

מר פרטוש העיד, וסיפר כי קודם לתאונה קיבל קריאה כי יש בור במקום נשוא התאונה ואמר (עמ' 3): "עשינו תיקון במקום בשעה 12:00 בצהריים, והתיקון הסתיים בשעה 13:30. שמנו מחסום וצילמנו את המקום אחרי העבודה".

לאור האמור התבקש העד להציג את התמונות שיתעדו את הגידור במקום, והעד למרבה הפלא הפנה לתמנות ב- נ/2. אשר ב- נ/2 - 1 רואים צל של גדר, וב- נ/2 – נ רואים בקושי גדר מונחת על הכביש.

וישאל השואל – היכן הסימון המזהיר את עוברי הדרך מפני הגדר המוצבת בכביש?

סבטרתני, שהתמונות דווקא מאששות את אי הסימון של הגדר בדרך בצורה הראויה והסבירה, כפי שהיינו מצפים מרשות סבירה לנהוג.

מר פרטוש הגדיל ואמר (עמ' 3): "אני חושב שבן אדם לא צריך לנסוע באמצע הכביש...".

וישאל שוב השואל בפליאה – למה בעצם מיועד הכביש, אם לא לנסיעה עליו, בין אם בימינו, ובין אם במרכזו?

גם שנשאל בחקירתו הנגדית האם מלבד המחסום היה סימן אזהרה נוסף, השיב שלא, כי לשיטתו הרחוב מואר, ודי בכיתוב שעל הגדר.

לאחר ששמעתי את העדויות ועיינתי בתמונות ובראיות שהובאו בפני, סבורתני כי הרשות פעלה לא כרשות סבירה, ובכך התרשלה.

התנהגות הרשות הייתה בלתי סבירה, שהרי שיעור הנזק בהתחשב בנסיבות התרחשותו עולה על ההוצאות הדרושות למניעתו. אם הרשות הייתה טורחת לשים סימני אזהרה, ולו הפשוטים ביותר כגון סרט זוהר, משולש אזהרה, וכיו"ב הייתה נמנעת התאונה.

צודק ב"כ התובע כי היה על הרשות לשים סימני אזהרה, על מנת להזהיר את הנהגים מפני המחסום, ובעניינו לא היה די להסתמך בתאורת הרחוב שבמקום.

לא זו אף זו, אעיר כי לא מצאתי לנכון לייחס לתובע רשלנות תורמת בשיעור כלשהו, שהרי לא ניתן לצפות מנהג סביר שיראה מחסום בכביש, כאשר אין סימני אזהרה נאותים, ובמיוחד שמדובר בשעת ערב מאוחרת.

לאור האמור, הנני לקבוע כי הרשות אחראית לקרות התאונה.

באשר לנזקים הנטענים, הפנה התובע למוקדי הנזק ברכבו כתוצאה מהתאונה, והראה כי רכבו נפגע לאורך צד שמאל. שב והבהיר כי "הגדר החליקה על כל אורך המכונית". הגם שהסביר שפנה פעם נוספת למוסך, מאחר ונאמר לו כי רכבו לא יעבור "טסט", ללא החלפת הפנס.

כמו כן, ב- 23.1 יצא דו"ח שמאות שפרט את הנזקים – הן הקידמי והן האחורי שמאלי.

לדידי, יש לקבל את טענת ב"כ התובעת שאם השמאי היה סבור כי היו שני ארועים שונים היה מפרט זאת בדו"ח.

לטעמי, אם סברו הנתבעות כי המדובר בשני ארועים שונים, טוב היה עושה בא-כוחן אם היה טורח ומבקש לזמן את השמאי על פי תקנה 130 לתקנות סדר הדין האזרחי.

יתרה מכך, העיד מר פרטוש כי הגיע למקום התאונה, אך לא זכר לומר מה היו מוקדי הפגיעה ברכב התובע.

לאחר ששמעתי את עדות התובע באשר לאופי הנזקים, עיינתי בתמונות הנזק ובחוו"ד השמאי, כל אלה עולים בקנה אחד עם תיאור נסיבות קרות התאונה על-ידי התובע – הן עדותו והן חוו"ד לא נסתרו.

סוף דבר

לאור האמור והמפורט לעיל, הגעתי לכלל מסקנה כי העירייה פעלה כרשות לא סבירה, והתרשלה.

הנתבעות ביחד ולחוד ישלמו לתובע סך של 9,207 ₪ בתוספת הפרשי הצמדה מיום 23.1.2011, אגרת בית משפט ששולמה, הוצאות ושכ"ט עו"ד בסכום של 3,000 ₪.

הסכום הכולל ישולם בתוך 30 ימים.

המזכירות תמציא את פסק הדין לבאי כח הצדדים.

ניתן היום, ו' חשון תשע"ג, 22 אוקטובר 2012, בהעדר הצדדים.