בפני | כב' השופטת ד"ר איריס סורוקר |
התובעת | ויקטוריה קופרמן ע"י ב"כ עו"ד רפאל קסטרו |
נגד |
הנתבעים | 1.מרכז לחנוך ולספורט ימי בקיסריה ע"ש פרסט בע"מ ע"י ב"כ עו"ד שי מזרחי 2.יובל איטח ע"י ב"כ עו"ד אופיר אסיף 3.הראל חברה לביטוח בע"מ ע"י ב"כ עו"ד שי מזרחי |
פסק דין |
כללי
- התובעת, ילידת 27.4.1972, עתרה לחייב את הנתבעים לפצותה בגין נזקים שנגרמו לה בעקבות תאונה מיום 17.4.2010, עת השתתפה בכנס שערך הנתבע 2 במקרקעין של הנתבעת 1. התובעת הצהירה על נסיבות התאונה (ס' 1.3-1.1 לתצהירה):
"ביום 17.4.2010 השתתפתי בפעילות סדנת ריקודים בפסטיבל אושו שנערך בבית הארחה מרכז הימי קיסריה. במהלך הפעילות בסדנת הריקודים נתבקשתי על ידי המנחה יחד עם משתתפי הסדנה לרקוד כשעל רצפת האולם היו מזרנים בתפזורת כשבמהלך הסדנה חלק מהמזרנים נרטבו והפכו מחליקים. על אף האמור נתבקשנו על ידי המנחה לרקוד ללא שפונו ו/או יובשו המזרנים הרטובים, ללא שיובשו האזורים הרטובים ברצפה המחליקה, ללא שסופקו למשתתפים מגבות ואף לא נתבקשו להגיע לסדנה עם מגבות. במהלך השתתפותי בסדנה – פעלתי במסגרת קבוצתית בהתאם להוראות המנחה כחלק מהקבוצה כשהמנחה והצוות הורו לנו לרקוד ובמהלכה החלקתי על קצה מזרן רטוב שהיה ממוקם באולם, כתוצאה מכך עיקמתי את רגלי ונפלתי על הרצפה. בעקבות הנפילה שברתי את עצם המסרק ה-5 בכף רגל שמאל, שבר אשר דרש התערבות ניתוחית ושחזור באמצעות ברגים".
- התבקשו פיצויים בגין הפסדי השתכרות ותנאים סוציאליים, עזרת הזולת, הוצאות רפואיות ונסיעות, וכאב וסבל.
- הצדדים חלוקים בשאלת האחריות וכן בשאלת הנזק. מטעם התובעת הצהירו היא עצמה, חברתה גב' יוליה קצובסקי ומר לב רויטמן. כן הוגשה חוות דעתו של האורטופד ד"ר מורנו מתתיהו, שהעריך כי התובעת סובלת מנכות צמיתה משוקללת בשיעור 19% בגין פגיעה בכף רגל שמאל. מטעם נתבעות 1 ו-3 הצהיר מר שלום פילו, מנהל נתבעת 1 (ר' ס' 3 לתצהירו). מטעם הנתבע 2 הצהיר הוא עצמו, וגב' טלי מרקוס, מפיקת הארוע (ר' ס' 3 לתצהירה). כן הוגשה חוות דעתו של האורטופד ד"ר ולנטין ז'טלני, שהעריך כי לתובעת לא נותרה נכות צמיתה בעקבות התאונה. המצהירים נחקרו בפני (למעט מר רויטמן; ר' הודעת ב"כ הנתבעים כי הם מוותרים על חקירתו, בפ' ע' 27 ש' 11-8). המומחים לא זומנו להחקר. ב"כ הצדדים סיכמו בכתב.
דיון
- אין צורך לאמר, כי מארגן הארוע (הנתבע 2) חב חובת זהירות כלפיי משתתפיו, ועליו להבטיח את בטיחותם. טענתה העיקרית של התובעת היא, כי התאונה התרחשה משום שהמשתתפים הונחו לרקוד על מזרנים רטובים, מבלי שפונו או יובשו (ס' 1.1 לסיכומיה). המזרונים, לדבריה, הונחו בתפזורת ולא בריצוף צמוד, באופן שהותיר מרווחים המגבירים את סיכון הנפילה (למשל, בס' ב'3 לסיכומיה). ואולם, הניתוח הראייתי מלמד, כי המזרונים לא סבלו מרטיבות משמעותית ואף לא הונחו בצורה מסוכנת, וזאת בשים לב לסוג הפעילות בסדנה.
- דובר בסדנה ל"התפתחות מודעות אישית ומדיטציה" (ס' 2 לתצהירה של גב' מרקוס). התאונה ארעה בסוף הכנס, במהלך "ריקוד חופשי" על מזרונים. התובעת העידה: "המזרנים היו זרוקים בתפזורת. נתבקשנו בהתחלה לשבת על המזרן ואז התבקשנו לשוחח אחד עם השני ואז המנחים אמרו שאנחנו צריכים לקום ושמו מוזיקה ועודדו אותנו לרקוד בלי שהמזרונים פונו מהמקום. בעצם המשכנו לרקוד על אותו מקום שפה ושם היו מזרונים. הם לא היו מסודרים" (עדותה פ' ע' 12 ש' 21-18) ובהמשך: "נחתתי על המזרן והחלקתי על רגל שמאל מהמזרן אל הרצפה" (עדותה בפ' ע' 13 ש' 19). גם בדיון המקדמי העידה: "באחת הסדנאות בהתחלה ישבנו ודיברנו ואז נתבקשנו לרקוד אז רקדנו בעצם על אותו שטח שהיו שם מזרנים בתפזורת. בעת הריקוד נפלתי, עיקמתי את הרגל. החלקתי מהמזרן לרצפה ועיקמתי את הרגל ונפלתי והרגשתי כאב עז... מדובר במזרן בעובי של 5 ס"מ לערך עם ציפוי דמוי עור שהוא מחליק. לא מחוספס. היינו יחפים. היתה מוזיקה. היה אור. זה היה באור יום. זה היה בפנים, בתוך האולם" (עדותה בדיון מיום 14.5.2012 בע' 2 ש' 14-5).
- חברתה של התובעת, גב' קצובסקי, שהשתתפה אף היא בכנס, סיפרה כי התאונה התרחשה תוך כדי "ריקוד חופשי":
"באיזשהו שלב עודדו אותנו לרקוד והיה מן תרגיל שאמרו להסתכל בעיניים של בן הזוג ולהתרכז ולרקוד וזה מה שויקטוריה עשתה. ש. מהחקירה של ויקטוריה ומהמסמכים שצרפה עולה שהתאונה קרתה שהיא קפצה ונחתה על רגל שמאל. היו קפיצות וריקודים? ת. היו ריקודים. זה ריקוד חופשי" (עדותה בפ' ע' 24 ש' 21-17).
- גב' מרקוס, מפיקת הכנס, אישרה כי המשתתפים רקדו בסיום הסדנה, אך טענה שהריקוד התפתח בצורה ספונטנית. לדבריה: "איזו הרקדה? היתה בסוף מוזיקה, אנשים התחילו לרקוד באופן ספונטני. זה מה שהיה. לא אמרנו להם לרקוד או המנחה שהיתה שם לא אמרה להם לרקוד. אני לא שמעתי אותה אומרת להם לרקוד. זה היה ספונטני. זה היה סוף הכנס, שמו מוזיקה, רקדו ולא עצרנו את זה. אני ראיתי שאנשים שרקדו. אנשים התנועעו. זה לא היה בטירוף" (עדותה בע' 39 ש' 13-10). ובהמשך: "אמרתי שזה ריקוד ספונטני. זה היה משהו של כמה דקות שאנשים הפסיקו אחרי זה. זה פשוט נגמר מאוד מהר" (עדותה בפ' ע' 41 ש' 4-3; ר' גם ס' 9 לתצהירה). הנתבע 2 תמך בגרסה זו: "לא נעשתה הרקדה. הסדנה היתה ברובה ורבלית, כשאנשים יושבים על הרצפה וצריכים לשוחח באווירה מוגנת ונעימה אחד עם השני. אכן שמנו מוזיקה ואנשים יכלו לרקוד. לא נאמר להם להרים רגל או יד באוויר. הם לא אותגרו פיזית. הם אחראים לעצמם" (עדותו בפ' ע' 35 ש' 22-19).
- ממקבץ העדויות הנ"ל עולה, כי התאונה התרחשה במהלך "ריקוד חופשי" על מזרונים בסוף כנס מדיטציה. אף אם לא התקיימה הרקדה מונחית, הרי שהריקוד התאפשר (ולא נאסר). המארגנים אף עודדו את המשתתפים לרקוד, מן הסתם משום שראו בו ביטוי ל"חוויה טובה וחיובית" (בלשון הנתבע 2, בפ' ע' 36 ש' 5-4). יחד עם זאת, אין בסיס ראייתי לקבוע כי המזרנים היו "רטובים" או שהונחו בצורה שהיא מסוכנת לפעילות כגון דא.
- לעניין הרטיבות: מר איטח שלל קיומם של מים ורטיבות (עדותו בפ' ע' 33 ש' 16-15). ואולם התובעת העידה: "... ראיתי אנשים קופצים ורוקדים עם בקבוקי מים שפה ושם המים נשפכו. היה יום מאוד חם ואנשים שתו מים ולא היו מזגנים" (עדותה בפ' ע' 12 ש' 30-29). בהמשך: "ש. את טוענת שבעצם המזרנים היו רטובים? ת. חלק מהם. ש. את לא יכולה לומר אם ממים או מזיעה או משהו אחר? ת. הם היו רטובים. ש. את יכולה לומר אם ממים או מזיעה או משהו אחר? ת. כן, ממים ומזיעה, לא כולם" (עדותה בפ' ע' 6-1). ובהמשך: "בגלל שאני אמרתי שהמזרנים היו רטובים פה ושם מזיעה או ממים, לא היתה לי אפשרות באותו רגע לדעת אם המזרן רטוב מזיעה או ממים. ראיתי אנשים קופצים עם מים ומים נשפכים פה ושם. באותו רגע לא יכולה להגיד שהחלק שהחלקתי היו שם מים וזיעה. המזרן היה רטוב ומחליק" (עדותה בפ' ע' 15 ש' 20-18). גב' קצובסקי העידה: "מה שקרה ששמתי לב שהמזרן רטוב בקצה שויקטוריה החליקה עליו. לא היתה שם בריכה... היא החליקה אני לא יודעת להגיד אם זה ממים או מזיעה" (עדותה בפ' ע' 24 ש' 15-12). בתצהירה ציינה כי המזרן היה לח (ר' ס' 3 לתצהירה).
- לא הוכח כי המזרנים היו רטובים באופן משמעותי. אין לשלול אפשרות כי נשרו עליהם טיפות זיעה של משתתפים, ואף טיפות מים מבקבוקים. ואולם מצב דברים זה אינו מהווה "מפגע", אלא סיכון סביר של פעילות תנועתית כגון דא. ודוקו: המשתתפים לא הורשו להכניס כוסות משקה, אלא רק בקבוקים סגורים. גב' מרקוס אישרה כי ניתן היה להכניס לאולם בקבוקי מים, ואולם -- "הדבר היחיד שהתרנו להכניס זה בקבוקים סגורים. היה אסור להכניס כוסות מים, כוסות תה, מיצים. בקבוקים סגורים פלסטיק כן. ש. יכול להיות שבמהלך הפעילות פתחו בקבוק ולגמו ושתו מים? ת. כן" (עדותה בפ' ע' 40 ש' 25-22). עדות זו לא נסתרה. התובעת בעצמה הביאה בקבוק מים לפעילות (ר' עדותה בפ' ע' 13 ש' 6-5). הכנסת בקבוקי מים לארועים כגון דא היא מהלך מקובל, אשר אין בו כדי ליצור סיכון בטיחות בלתי סביר. התובעת היתה ערה לשתיית מים במהלך האירוע, שהרי גם היא שתתה (פ' ע' 13 ש' 8-7).
- אשר לאופן הנחת המזרנים: התובעת העידה: "היו הרבה מזרונים. הם לא היו מחוברים" (עדותה בפ' ע' 22 ש' 25). לדבריה: "[המזרנים] היו זרוקים ולא מסודרים כמו בלטות. אני מדברת על זוויות. בזמן הסדנה כשאנשים רקדו אז המזרנים היו בצורה מאוד מבולגנת. אף אחד לא דאג לפנות או לסדר אותם. אנשים תוך כדי הפעילות קפצו עליהם ורקדו עליהם והזיזו אותם עם הרגלים. ש. האם בין המזרנים היו רווחים שדרכם אפשר לראות את הרצפה? ת. כן" (עדותה בפ' ע' 23 ש' 13-9). התובעת נשאלה: "ש. כאשר רקדת חלק מהזמן רגלך דרכה על מזרן וחלק מהזמן על הרצפה? ת. משהו כזה, כן. בגלל שהיינו צריכים להחליף פרטנר אז היינו ניידים באולם, זה מה שהדריכו אותנו לעשות. חלק מהזמן רקדתי על המזרן ואחר כך על הרצפה. אף אחד לא שם לב כי זו היתה אקסטזה עם אווירה שמחה, כזה וואו. ש. היה שם מהלך של דילוגים בין מזרנים לסירוגין? ת. כן" (עדותה בפ' ע' 23 ש' 23-18).
- לעומתה, הנתבע 2 טען: "... המזרנים היו מרוצפים כמו מרצפות... הם היו כמו מרצפות בחלק הקדמי של החדר, בלי מרווחים ובחלק האחורי של החדר היה ספייס שבו לא היו מזרנים. החלק הקדמי היה מרוצף במזרני ג'ודו כבדים שלא זזים בגלל שהם כבדים, הם היו מרוצפים בכל הפרונט של חדר, רק בחדר האחורי היה אזור ללא מזרנים כי לא היו מזרנים" (עדותו בפ' ע' 34 ש' 11-6). ובהמשך: "היה אזור ללא מזרנים שהיה אפשר לרקוד גם בו. נוח ויציב לרקוד על מזרנים, בגלל שהריקודים לא היו סוערים כפי שתואר אלא ריקודים רגועים. האנשים היו באווירה מדיטטיבית" (עדותו בפ' ע' 37 ש' 7-6).
- בענין הנחת המזרנים, מהימנה עלי עדותה של גב' מרקוס (ס' 8-4 לתצהירה):
"באולם בו התרחש האירוע קיימת ריצפה רגילה אשר איננה נוחה לישיבה ולפיכך ובנוסף למחצלות אשר הובאו על ידי "אושו ישראל" כבכל הכנסים, נתקבל אישור מפורש מאת מנהל המרכז הימי להעביר את המזרנים השייכים למרכז הימי מאולם הספורט שבבעלותם אל האולם בו התרחש האירוע.
המדובר במזרנים עבים וכבדים ואשר על מנת לשנעם נדרשו שני אנשים לכל מזרן.
כמו כן אדגיש כי בשל משקלם הרב של המזרנים והעובדה כי הרצפה שבאולם אינה רצפת פרקט, המזרנים הינם יציבים ביותר לקיום כל פעילות פיזית אינטנסיבית, תוך מניעת נפילות וחבלות.
ביום 17.4.2010 (שבת) בסביבות השעה 15:00 התכנסו המשתתפים לפעילות המסכמת של הכנס באולם המדובר.
בהתאם לזאת האולם "רוצף" במזרנים וזאת על פי ההיתר אשר קיבלנו ממנהל המרכז הימי. המזרנים רוצפו כך שהיו צמודים זה לזה בשורות על מנת לאפשר ישיבה נוחה של המשתתפים לקראת הפעילות אשר הינה ברובה ורבלית ועניינה בשיתוף שיחתי בין המשתתפים".
- גב' מרקוס שימשה בתפקיד ביצועי (מפיקת הארוע). הנתונים, על כן, ידועים לה ממקור ראשון. היא סיפרה: "זה מזרוני ג'ודו גדולים, הפעלתי את בן הזוג שלי ועוד שני גברים שייקחו אותם. זה מזרנים ארוכים. ראיתי במרכז הימי שעושים ג'ודו עליהם" (עדותה בפ' ע' 39 ש' 19-21). היא ציינה כי דובר במזרונים כבדים שאינם מחליקים (עדותה בפ' ע' 41 ש' 8-7). היא זו שטיפלה בהנחתם (עדותה בפ' ע' 42 ש' 16-9):
"אני זוכרת כי אני הוריתי איך להניח אותם. אני הבאנו את המזרנים במיוחד לפעילות האחרונה. הם לא היו שם קודם לכן. המזרנים היו מונחים ממש צמודים אחד לשני משני הכיוונים שלהם, לאורך ולרוחב. כך זה היה". בהמשך נשאלה: "ש. היה כאן תיאור באחת העדויות שהיו מונחים המזרנים בתפזורת, שהם זזו, שהיו מרווחים של רצפה משמעותיים? ת. חבל שאין מזרן באולם. המזרן הזה הוא מזרן שאנשים מתאמנים עליו בג'ודו. המרכז הימי משתמש בזה בג'ודו. הם אמורים להיות, בלוגיקה שלי, אמורים להיות מזרנים מתוחים. הם ממש כבדים".
- עדותה של גב' מרקוס הותירה רושם אמין, בהיותה מפורטת ועקבית. דבריה נמסרו באופן שוטף וקולח. אין מדובר בעדות של בעל דין העלולה להימצא מוטית, ומצד שני - עדותה נהנית מידיעה ישירה של העובדות.
- נראה כי הסיבה הדומיננטית למעידת התובעת היתה נעוצה בהנחה לא זהירה של כף הרגל -- תקלה העלולה להתרחש תוך כדי ריקוד. התובעת הדגימה בחקירתה את נפילתה: "אני חולצת נעליים ומראה את רגל שמאל, נניח שפה המזרן ואני רקדתי ודרכתי על המזרן באמצע הרגל ואז הרגל מתעקמת ונפלתי על הצד החיצוני של הרגל. ש. לפי מה שאמרת כרגע הנפילה שלך קרתה כתוצאה מכך שהרגל שלך היתה מונחת רק בחלקה על המזרן ולא מאחר והיו שם מים? ת. זה הרגיש לי כהחלקה. ש. לא ראית מים? ת. אני לא יכולתי להסתכל על זה אך הרגשתי רטיבות" (עדותה בפ' ע' 16 ש' 13-7). לדבריה חשה רטיבות "מהמזרן כי דרכתי על המזרן והרגל שלי החליקה. זה מזרן עם ציפוי דמוי עור. ש. הרגל שלך החליקה על המזרן לכיוון הרצפה? ת. כן. ש. לפני רגע הדגמת שהחלקת עם הרגל בחלקה על המזרן וחלקה על הרצפה? ת. כן, החלקתי על המזרן והרגל התעקמה. ש. את רקדת באזור של קצה המזרן? ת. נתבקשנו להסתכל אחד לשני בעיניים. לא היתה לי אופציה לראות איפה אני דורכת. אני לא ראיתי איפה דרכתי כי הסתכלתי לבן אדם בעיניים. ש. ויתרת על העניין של להסתכל על איפה הרגליים שלך מונחות? ת. כן. פעלתי לפי הנחיות המנחים" (עדותה בפ' ע' 16 ש' 25-16).
- נראה כי התובעת הניחה את כף הרגל באופן בלתי זהיר ומבלי להתבונן. אין לשלול אפשרות כי חלק מהמזרן היה רטוב קמעא, מזיעת משתתפים או מטיפות מים. כך או אחרת, לא דובר ב"בריכה" (בלשונה של גב' קצובסקי), ואין לראות ברטיבות קלה משום "מפגע" החורג מסיכונים סבירים לפעילות כגון דא. הוא הדין לענין אופן הנחת המזרנים. דובר במזרוני ג'ודו מסיביים שהונחו בצמוד אחד לשני. יתכן כי תוך כדי פעילות, נפערו ביניהם רווחים. יש לזכור כי המשתתפים לא ביצעו ספורט אתגרי אלא מדיטציה שהסתיימה ב"ריקוד חופשי". סוג הפעילות איפשר לתובעת להתבונן ולהימנע מסיכון, וזאת אף אם נפער רווח בין המזרונים.
- כידוע, סוגים שונים של פעילות גופנית מכילים סיכונים שהם סבירים וצפויים. המשתתף מצופה להימנע מהם בזהירות סבירה, ואין הם מהווים בסיס להטלת אחריות משפטית (ראו: ת"א (שלום ת"א) 133632/01 עינב נ' מתנ"ס מרכז קהילתי זכרון יעקב מיום 23.7.2008; ת"א (שלום ת"א) 3333/08 בר סלע רפאל נ' חב' מלונות שלום פלאזה בע"מ מיום 12.7.2012). גם במקרה דנא, אין מדובר בסיכונים החורגים מהסביר ומהצפוי.
- למען הסדר הטוב אוסיף, כי איני מוצאת מקום לזקוף כנגד הנתבע 2 את העובדה שנמנע מלמסור גרסה בדיון המקדמי, בטרם נעזר בייצוג משפטי (ס' 3 לסיכומי התובעת). הטעם לכך נעוץ במסקנה לפיה לא נפל "מפגע" של בטיחות במקום האירוע -- מסקנה זו מבוססת על גרסת התובעת עצמה.
- אשר על כן, התביעה נדחית. בנסיבות העניין, כל צד יישא בהוצאותיו.
ניתן היום, ה' טבת תשע"ד, 08 דצמבר 2013, בהעדר הצדדים.