1. התובע הגיש תביעה שבה ביקש להכיר באירוע אשר אירע לו ביום 26.3.11, בשעה 19:20 או בסמוך לכך, עת חזר מהעבודה, ובו נגרם לו שבר ברגל ימין, כפגיעה בעבודה ולשלם לו דמי פגיעה.

2. הנתבע טען בכתב ההגנה שהוגש מטעמו כי האירוע הנטען אירע לתובע בתחום שטח ביתו הפרטי, לאחר שסיים דרכו מהעבודה למעונו, ועל כן לא ניתן לראות בתאונה זו כתאונת עבודה בהתאם לסעיף 80(1) לחוק הביטוח הלאומי (נוסח משולב), התשנ"ה-1995 (להלן: "חוק הביטוח הלאומי").

3. תיאור האירוע:

אין מחלוקת באשר לדרך התרחשות התאונה. התובע עבד באותה תקופה כמאבטח במשטרת עפולה. ביום 26.3.2011 הוא סיים לעבוד בשעה 19:00 וחזר לביתו ברכב של אחיו מוחמד זועבי (להלן:"מוחמד"), שנהג ברכב. בסביבות השעה 19:20 הם הגיעו לכפר טמרה, מקום מגוריהם, חנו את הרכב בחנייה הצמודה לביתו של התובע. התובע פתח את דלת הרכב והוציא רגל כדי לצאת. באותה עת הגיעה אשת התובע עם בתו התינוקת לקבל את פניו, היא סגרה את דלת הרכב על מנת לעבור מבלי לשים לב שרגלו של התובע מונחת בחוץ. כתוצאה מכך נפגע התובע ברגלו ונגרם לו שבר.

ב"כ הנתבע הודיעה בדיון המוקדם כי אין מחלוקת שהתאונה אירעה כאשר התובע היה בתוך הרכב לאחר שכבר החנה את הרכב, בשלב הירידה (ראו ע' 3, ש' 12-13 לפרוטוקול הדיון). כמו-כן, אין מחלוקת באשר למקום התרחשות התאונה, שצולם.

השאלה הנתונה להכרעה היא האם התאונה אירעה בדרך מהעבודה של התובע ועל כן, האם יש להכיר בפגיעה בעבודה בהתאם לסעיף 80 (1) לחוק הביטוח הלאומי, או שמא, האם התאונה אירעה בתחום "מעונו" של התובע, בשטח השייך לו, לאחר שהסתיימה "הדרך".

4. ראיות שנשמעו בדיון:

הוגש תצהיר עדות ראשית של התובע, שגם העיד בדיון.

הוגשו הודעות אשר נגבו על ידי חוקר המוסד של התובע, של אשת התובע גב' דועא זועבי (להלן:"דועא") ושל מוחמד. מוחמד אף העיד בדיון.

כמו-כן, הוגשו תמונות שצולמו, הן מטעם הנתבע והן מטעם התובע (ת/1,ת/2 ו-ת/3) של שטח החנייה שבו התרחשה התאונה.

5. המסגרת הנורמטיבית:

הסעיף הרלוונטי לענייננו הינו סעיף 80 לחוק הביטוח הלאומי, הקובע:

"חזקת תאונת עבודה

רואים תאונה כתאונת עבודה אף אם –

(1) אירעה תוך כדי נסיעתו או הליכתו של המבוטח לעבודה ממעונו או ממקום בו הוא לן אף אם אינו מעונו, מן העבודה למעונו או ממקום עבודה אחד למשנהו ועקב נסיעתו או הליכתו זו".

המחוקק הישראלי הכיר בתאונת עבודה, הנגרמת בעטיים של סיכוני הדרך הדו-סיטרית, הישירה בין מעונו של העובד לעבודתו כ"תאונות עבודה", ואולם אין מקום להכיר בתאונה שאירעה בחלקתו הפרטית של העובד, כתאונת עבודה, זאת משום שבחלקתו הפרטית, בין אם שביל, חצר גינה או מדרגות, חולש העובד על מצב הדברים. שם הוא אדון לעצמו וגורמי הסיכון אינם נכפים עליו מכוח תנאי עבודתו, שם הוא בן-חורין להתמודד עם הסיכונים כראות עיניו ולנקוט באמצעים לסילוקם (ראו את פסק דינה של כבוד השופטת פורת בדב"ע נג/0-66 גלולה אסתר– המוסד לביטוח לאומי, פד"ע כ"ו 134).

בעב"ל 19/99 המוסד לביטוח לאומי - משה רונן, פד"ע לז, 721 (להלן:"פרשת רונן") קובעת כב' הנשיאה ארד כי החזקה המוקמת מכוח סעיף 80(1) לחוק נעצרת על סף ביתו של המבוטח:

"נקודת המוצא המקובלת על הכול, היא שהחזקה המוקמת מכוח הוראתו של סעיף 80(1) לחוק נעצרת על סף ביתו של המבוטח פנימה מחוץ לדלת הבית. לאמור, היה המבוטח בדרכו לעבודה ונפגע בתאונה לפני שיצא את פתח ביתו או לאחר שחזר לביתו פנימה – לא תוכר התאונה כ"תאונת עבודה."

ובהמשך פרשת רונן, דנה כב' הנשיאה ארד במבחן שיש להחיל בעניין סעיף 80(1) לחוק:

"בבואנו לדון בהוראתו של סעיף 80(1) לחוק הביטוח הלאומי, נכון הוא וראוי להחיל מבחן שוויוני וברור, במידת האפשר. לצורך העניין ה"מעון" יכול ויהיה דירת מגורים או בית פרטי בלא אבחנה ביניהם. ככלל, על פי "מבחן דלת המעון" נקבע את הגבול החוצץ בין רשות היחיד של המבוטח לבין רשות הרבים, כקצה הדרך שבין המעון לעבודה. במקרים היוצאים מן הכלל, בהיותנו מונחים ב"מבחן השליטה המלאה על סיכוני הדרך" יורחבו תחומי המעון, ובאופן מושגי, תוסט הדלת אל החצרים שמחוץ למעון, באופן שנראה אף בהם את רשות היחיד של המבוטח" (ההדגשה אינה במקור).

בין רשות היחיד הברורה, שהיא כאמור מדלת המעון פנימה, לבין רשות הרבים הפרוצה לסיכוני הדרך, ישנם מקרים בהם קיים התחום האפור. זהו תחום החצרים שמחוץ לדלת המעון והסמוכים אליו. במקרה הנופל בגדר ה"שטח האפור" יכריע תנאי "השליטה המלאה".

באשר לתנאי "השליטה המלאה" נאמר בפרשת רונן:

"המדובר הוא במקום בו יכולים אנו לקבוע כי למבוטח ישנה אותה יכולת של שליטה מלאה על המתרחש בגבולותיו, לרבות על הסיכונים הגלומים בה, כשם שיש לו בביתו פנימה. כזו עשויה להיות רחבה הסמוכה לבית הפרטי, מדרגות, שביל או חצר סגורים ומגודרים בשער, שבהם למבוטח בלבד היכולת לקבוע את מצב התחזוקה שלהם, או את פתיחת השער ונעילתו, כדרך שעושה הוא בדלת ביתו".

בהתאם להלכה הפסוקה, תחשב חצר מגודרת וסגורה השייכת לשטח מעונו של הנפגע והמשמשת אותו באופן בלעדי – כרשות הפרט ומנגד, חצר פרוצה לרבים אשר אינה שוללת אפשרות של שימוש מערכת זו על ידי כל העובר ושב, יש לראותה כחלק מהמדרכה הציבוריים עליה הוקמה ולא כחלק ממעון התובע (ראו פרשת רונן - פסקה 22 וכן, דב"ע תשן/0-82 דרדור – המוסד לביטוח לאומי, פד"ע כא 423).

6. דיון והכרעה:

מעיון בתמונות של מקום האירוע עולה כי מדובר בשטח שמעל המדרכה הנמצא בין ביתו של התובע לבין בית שבו מתגורר אחיו אחמד זועבי. שטח החניה אינו סגור ומגודר וניתן לגשת אליו מן הכביש (ישנה הנמכת מדרכה).

בהתאם לעדויות שנשמעו, לא קיים רישום מוסדר לגבי נכסי מקרקעין בכפר טמרה. בהתאם, גם השטח המדובר לא רשום.

התובע הצהיר בתצהירו:

"... לציין כי אמנם מדובר בחניית המשפחה, אולם זו חנייה ציבורית שטח ציבורי" (סעיף 5 לתצהיר התובע).

כשנשאל על כך בעדותו בבית הדין, הסביר התובע:

"ההגדרה שזה החנייה של המשפחה, אנחנו כפר קטן, אנחנו לא גרים במקום שהוא די גדול, בדרך כלל אנחנו חונים שם, כי זה מקום בטוח לכל אחד, יש בית קליעה שם, אנשים חונים שם.

בדרך כלל אנו חונים שם, בית המשפחה זה כל הכפר, מצד שמאלי זה הבית שלי, ו מצד ימין זה הבית של אח שלי" (ראו ע' 7, ש' 4-7 לפרוטוקול הדיון).

גם האח מוחמד העיד על כך שמדובר בשטח ציבורי:

"ש. אתה יכול להגיד לי שהאזור הזה של המדרכה מאבן משתלבת, למי הוא שייך?

ת. כמובן שכל המדרכה הזאת, כולל השטח של הרכב, זה משהו ציבורי, כלומר כולם חונים בו, אפילו יש לנו חנות מול הבית שכולם חונים שם" (ראו ע' 8, ש' 30-32 לפרוטוקול הדיון).

התובע ומוחמד הסבירו כי למרות שרוב המשפחה חונה באותו שטח, בימי שישי מתפללים מגיעים למסגד הסמוך וחונים שם, וגם לקוחות של בית הקליעה שנמצא ממול (ראו ע' 7-8 לפרוטוקול הדיון).

ברם, בהודעתו לחוקר המוסד אמר התובע:

"ש. מי חונה באופן קבוע בחניה בה נפגעת באותו יום?

ת. אין חלוקה של חניה ביני לבין האחים שלי לפעמים אני חונה כאן ולפעמים אחים שלי

ובני המשפחה שלי.

ש. החניה שבה נפגעת היא משרתת את כל הדיירים שגרים בבניין בו אתה מתגורר?

ת. לאבא שלי יש חניה קבועה, אבל לרוב אני חונה באותו מקום והחניה עצמה משרתת אותי יותר ולפעמים אח שלי נביל חונה את הרכב שלו במקום בזמן שהוא פנוי".

קרי, לא הזכיר התובע בהודעתו לחוקר שום שימוש "ציבורי" של מקום החנייה.

דועא נשאלה איפה חונה הרכב שלהם באופן קבוע והשיבה:

"אין מקום קבוע, כול מי שרוצה להחנות יכול להחנות מהמשפחה יותר בעלי מחנה את הרכב שלנו בחנייה איפה שנפגע".

מוחמד, בחקירתו על ידי חוקר המוסד, כינה את מקום התאונה "חניון של הבית" (ראו ע' 1 ש' 14).

התובע, אשתו ומוחמד התייחסו בגרסתם הראשונה למקום החניה כחנייה של המשפחה, קרי, מקום ששייך להם ובו נוהגים לחנות את רכבי המשפחה, בעיקר את רכבו של התובע. רק בגרסתם המאוחרת בבית הדין, לאחר שנודעה להם סיבת הדחייה של התביעה לדמי פגיעה והמחלוקת הקיימת באשר להתרחשות התאונה "בדרך מן העבודה", אם לאו, ציינו התובע ומוחמד כי אנשים אחרים תושבי הכפר גם חונים באותו מקום.

אנו מעדיפים את הגרסה הראשונה, אשר לדעתינו משקפת את האמת: התובע ובני משפחתו הקרובה נוהגים באותה חנייה "מנהג בעלים" ורואים בה "חניית הבית" או "חניית המשפחה". גם אם לעיתים חונים באותו מקום אנשים אחרים, אין בכך כדי לשלול את העובדה כי עיקר השימוש הוא של התובע וקרובי משפחתו, אשר שולטים על "סיכוני הדרך" באותו מקום. על כן, בהתאם למבחנים שנקבעו בפסיקה ושהוזכרו לעיל, התאונה לא אירעה "בדרך" מן העבודה של התובע לביתו, אלא בתוך "מעונו". בשל כך, אין מדובר בתאונת עבודה.

לא מן המיותר לציין כי אף אם מאמצים את "מבחן התכלית", כדעתו של השופט צור בעב"ל 324/03 אליהו מרצ'י - המוסד ובעב"ל 1515/04 המוסד - אורה עטיה (6.6.2007), התוצאה הייתה זהה. כך, התאונה התרחשה בעת שניגשה אל התובע אישתו דועא, עם בתם התינוקת, על מנת לקבל את פניו כי הוא כבר חזר הביתה מן העבודה. התובע סיים את הדרך מן העבודה והיה ב"שטח מעונו" עת נפצע.

7. לאור האמור לעיל, אנו דוחים את תביעתו של התובע לדמי פגיעה.

בהתחשב כי מדובר בתביעה בתחום של ביטחון סוציאלי, אין צו להוצאות.

8. לצדדים זכות ערעור על פסק הדין לבית הדין הארצי לעבודה בירושלים תוך 30 יום מקבלתו.

ניתן היום ח' כסלו תשע"ג, 22/11/2012 בהעדר הצדדים.

מירית