ע"י עו"ד ר. מורנו ואח'

התביעה שבפניי נפתחה כתביעה בסדר דין מהיר והועברה למסלול של תביעה אזרחית.

התובע מבקש במסגרתה לחייב הנתבעת בכל העלויות בהן נאלץ לשאת, עד לקבלת מלוא תגמולי הביטוח, המגיעים לו מכוח פוליסת ביטוח חיים שרכש.

הטענות בתביעה:

1. בכתב התביעה נטען כי התובע היה מבוטח בביטוח חיים אצל הנתבעת בפוליסה "מגדל ההשקעות שלי לעצמאים". ההתקשרות בין הצדדים החלה בחודש יוני 2002 והפוליסה קיבלה את המספר 014643804 (שעודכן ובמקור היה 014639699). נטען כי הפוליסה כללה את התוכנית "מזור 24". המסמכים הנוגעים לפוליסה ולביטוח שנרכש סומנו 4-1.

בשלהי שנת 2007 אובחן אצל התובע גידול סרטני מסוג קרצינואיד הפוגע בריאות. בחודש פברואר 2008 עבר התובע ניתוח לכריתת שתי אונות מהריאה הימנית שהייתה נגועה בגידול הסרטני. ר' סיכום המחלה שסומן 5.

נטען כי על פי תנאי הפוליסה, הכוללת מחלות בגין גידולים סרטניים, התקיים מקרה ביטוח (ר' הפירוט בסעיף 3 לתביעה) ולכן פנה התובע אל חברת הביטוח לקבלת תגמולי הביטוח. חברת הביטוח הפנתה את הדרישה אל סוכן ביטוח, אליו אכן שלח התובע את כל המסמכים הרפואיים הנדרשים. ביום 3.6.08 נדחתה דרישתו של התובע במכתב בו נאמר כי סוג הגידול האמור אינו נכלל בכיסוי "מזור 24", לפי תנאי הפוליסה. לתכתובות בין הצדדים ר' המסמכים שסומנו 7-6.

התובע טרח והעביר לנתבעת את מכתבה של ד"ר אורה רוזנגרטן, מנהלת היחידה לאונוקולוגיה גניקולוגית במכון לאונקולוגיה במרכז הרפואי שערי צדק מיום 1.7.08. במכתב הבהירה המומחית כי קרצינואיד הינו גידול סרטני לכל דבר. על בסיס זה טען התובע כי יש לפצותו, שכן הפוליסה כוללת התייחסות לגידולים סרטניים. ר' המכתב שסומן 8 ונוסח פוליסה אחרת אליה התייחסה במכתבה בנספח 9.

במהלך חודש יולי 2008 מסר התובע הבהרות נוספות באמצעות דוא"ל לשאלות שהועברו אליו בשם הנתבעת, אך גם בהן לא היה די כדי לשכנע את הנתבעת שחלה בסרטן. התכתובת בין הצדדים סומנה 10.

1. משנואש התובע, הוא פנה לעזרת המרכז למימוש זכויות רפואיות בע"מ (להלן:"המרכז") ואף חתם עימם על חוזה. בגין פתיחת התיק שלם התובע 1,800 ₪ (הוצג ההסכם וכן קבלה, ע"ס 1,800 ₪, מיום 28.1.09, ר' נספחים 12-11). המרכז הפנה את התובע לקבלת חוות דעת רפואית מאת ד"ר נווה טוב, סגן מנהל מחלקה פנימית ג' במרכז הרפואי בני ציון בחיפה, מומחה ברפואה פנימית ומחלות ריאה. חוות הדעת שהתקבלה תמכה בעמדת התובע כי הוא זכאי לתגמולים מכוח הפוליסה. נטען כי מעבר לעניין זה לא עשה המרכז דבר נוסף עבור התובע. ר' חוות הדעת שסומנה 13.

על אף שבחוות הדעת האמורה לא היה לטענת התובע, כל חידוש והיא היוותה חזרה על הידוע, היה בה כדי להביא לתשלום תגמולי ביטוח ע"ס 226,178 ₪ ששולמו לתובע בהמחאה מיום 25.6.09. בהתאם להתחייבותו שילם התובע למרכז 18% + מע"מ, מהסכום, דהיינו 47,429 ₪. תצלום השיק שהתקבל מהמבטחת צורף כנספח 14 ואישור על תשלום למרכז סומן כנספח 15.

1. ביום 4.8.09 פנה התובע לנתבעת בבקשה שזו תשיב לו את העלויות המיותרות שנגרמו עקב התנהלותה. הנתבעת השיבה ביום 8.9.09 בטענה כי בפניה באמצעות המרכז, הוצג חומר חדש וכי התביעה אושרה למרות שהמומחים מצידה לא שינו עמדתם. נטען עוד כי המרכז אינו רשאי לייצג בתביעות ולגבות שכ"ט כאמור. על אף זאת הציעה הנתבעת, לפנים משורת הדין, להשיב לתובע 5,000 ₪ בלבד. גם פניה נוספת מיום 4.10.09 לא סייעה, עת שזו נדחתה בתשובה ביום 28.10.09. התכתובת הרלוונטית צורפה כנספחים 19-16.
2. התובע טען כי נגרם לו נזק נוסף הקשור בכיסוי פרנצ'יזה. מדובר בתשלום עבור אובדן כושר עבודה בגין עד חודשיים, מבין שלושת חודשי אי הכושר הראשונים. התשלום בגין הנ"ל ניתן רק אם מתארכת תקופת אי הכושר מעבר לחודשים הרביעי ו/או החמישי. נטען כי הגם שהיו בידי הנתבעת מלוא הנתונים הנוגעים לתובע, היא הסתירה ממנו את העובדה כי הוא זכאי לתגמול בגין אובדן כושר עבודה. התובע גילה את הדבר רק לאחר ששכר עו"ד. בסופו של יום שילמה לו הנתבעת 11,037.39 ₪, שהופקדו בחשבון הנאמנות של בא-כוחו ומהם נוכו 2,761 ₪ עבור שכר-טרחה והוצאות. במכתבה מיום 23.1.11 הודתה הנתבעת כי אי התשלום בגין כיסוי פרנצ'יזה - נבע מטעות ולא מאשם או השמטה כלשהי של התובע. בהקשר זה הוצג הסכם שכ"ט עם באי כוח התובע בפניה הרלוונטית, מיום 14.6 (כנראה 2010) כנספח 20 והעתק תכתובת וקבלות על התגמולים ושכר הטרחה ששולם כנספחים 25-21. יוער כי בפנייה מיום 29.11.10 של עו"ד מיכאלי, אשר ייצג אז את התובע, נאמר כי כמקובל לא הוגשה תביעה בניסיון לסיים ההליכים מחוץ לבית משפט וכי מבוקשת תשובה בהקדם, שכן המועד האחרון לפנות לבית משפט, עקב התיישנות, הוא 20.2.11. במסגרת אותו מכתב התבקש גם החזר התשלום ששולם למרכז למימוש זכויות. בתשובה מיום 23.1.11 הובהר כי התשובה היא בכפוף לטענת ההתיישנות.
3. נטען כי התנהלותה של הנתבעת בשני העניינים, מלמדת כי היא נוהגת בחוסר תום לב מול מבוטחיה ורק כאשר אלו נוקטים בצעדים משמעותיים יותר ומגלים נחישות ואסרטיביות היא נענית לפניותיהם ומשלמת להם את תגמולי הביטוח להם הם זכאים מכוח הפוליסה.

התביעה הועמדה על סך משוערך של 57,767 ₪ (שני התשלומים ששולמו למרכז למימוש זכויות רפואיות, 1,800 ₪ מיום 28.1.09 +47,429 ₪ ביום 2.7.09, בתוספת שיערוך וכן התשלום לעו"ד מיכאלי בגין פועלו לקבלת הפרנצ'יזה 2,761 ₪ מיום 7.6.11, שוב בתוספת שיערוך).

הטענות בהגנה:

1. הנתבעת טענה כי התביעה התיישנה שכן חלפו, אף לפי טענות התובע, למעלה משלוש שנים ממועד המחלה, ועד להגשת התביעה, ביום 22.9.11. ר' סעיף 31 לחוק חוזה ביטוח, התשמ"א-1981 (להלן:"חוק חוזה ביטוח"). יש אפוא להורות על דחיית התביעה מחמת התיישנות. לעניין זה נטען עוד כי בא-כוחו הקודם של התובע, עו"ד אייל מיכאלי, היה מודע לסוגיה וביקש ארכה להגשת התביעה עד ליום 20.8.11. בקשה זו נענתה, אך משהוגשה התביעה לאחר מועד ההתיישנות החוקי ואף לאחר מועד ההתיישנות המוסכמת - שוב לא ניתן להידרש לתביעה. הנתבעת הוסיפה בהקשר זה כי לאור הדין ודברים עם בא-כוחו הקודם, מנוע ומושתק התובע מלטעון שלא קמה התיישנות. עוד נטען להעדר עילה שכן ההוצאות הנטענות ע"י התובע אינן מכוסות בפוליסה.
2. בהתייחס לגופה של התביעה בחרה הנתבעת להכחיש את סעיפי התביעה באופן גורף. הנתבעת הכחישה כל טענה שברפואה, מקום בו זו לא נתמכה בחוות דעת רפואית. הנתבעת חזרה על טענתה כי המחלה בה לקה התובע אינה מקיימת את תנאי נספח "מזור" בפוליסה. באשר למרכז נטען כי זה אינו רשאי לייצג בתביעות ואינו רשאי לגבות שכר-טרחה. הואיל ומדובר בעבודה שיוחדה לעורכי דין, הפר המרכז את החוק בכך שהסיג את גבול המקצוע. מכאן כי כל חוזה שנכרת בין התובע לבין המרכז, הינו בלתי חוקי, בטל מעיקרו או בר-ביטול וכל סכום ששולם - נגבה שלא כדין ואין להשיתו על הנתבעת. הנתבעת התייחסה לסכום שנגבה בפועל וטענה כי זה מופרז ועולה לאין שיעור על הסכום שהיה מתבקש התובע לשלם, לו פנה דרך עורך דין. נטען כי ככל שייפסק לתובע פיצוי בראש זה, על ביהמ"ש לבחון מהו השכר הראוי שהיה נפסק לעורך דין ולפסוק לתובע בהתאם. הנתבעת תמכה טענותיה בתצהיר מיטל מבשוב מוסאי, ראש צוות תביעות באגף ביטוח חיים בשמגד, חברה לניהול תביעות, הפועלת, בין היתר, בשם הנתבעת.

טענות התובע בתשובתו:

1. בתשובתו ענה התובע כי אין מחלוקת בעניינים שברפואה, שכן בסופו של יום שולמו לו תגמולי הביטוח במלואם. המחלוקת נסבה באשר לסירוב הבלתי-מוצדק של הנתבעת לשלם לתובע את תגמולי הביטוח, כבר עם פנייתו הראשונה. הודגש כי לא היו למעשה כל פרטים חדשים בפנייה באמצעות המרכז והתשלום יסודו רק בכך שהנתבעת הפנימה כי התובע יעמוד על מימוש זכויותיו. נטען עוד כי אין לטעון כנגד חוקיות המרכז וזאת מקום בו הנתבעת שלחה את תגמולי הביטוח באמצעותו וכן העבירה למרכז את הפוליסה העדכנית, לאחר התשלום (ר' מסמכים שצורפו לתשובה כנספחים 28-27).

ההליכים בפני כב' השופט שמיע:

1. התיק הועבר בתחילה לטיפול כב' השופט שמיע. במהלך הדיון שהתקיים ביום 2.2.12 בפני המותב האמור, התייחס ב"כ התובע לטענת ההתיישנות וטען כי זו חלה רק על תגמולי ביטוח, ואילו התביעה שלפנינו אינה בגין תגמולי ביטוח, שכן אלו שולמו במלואם, כי אם על נזקים כספיים שגרמה הנתבעת לתובע בהתנהלותה. עוד טען כי לא ידוע לו על כך שעו"ד מיכאלי, אשר ייצג התובע לפניו, ביקש ארכה ביחס לטענת ההתיישנות. ב"כ הנתבעת טען מנגד כי אין ליצור שני מועדי התיישנות שונים, בגין אותה תביעה. הצדדים הסכימו בתום הדיון כי הנתבע יגיש בקשה למחיקת התביעה מחמת התיישנות עד ליום 1.3.12 והתובע יגיב עד ליום 20.3.12. להסכמה ניתן תוקף של החלטה. לאחר אותו דיון הודיע לבסוף ב"כ התובע כי הצדדים לא הגיעו להסכמה וכי יפעלו בהתאם להסכמה האמורה. לאחר שלא הוגשה בקשה בעניין ההתיישנות, עד ליום 13.3.12, ביקש ב"כ התובע כי יקבע שהנתבעת זנחה טענת ההתיישנות. כב' השופט שמיע אכן הורה כמבוקש וזאת בהחלטה מיום 15.3.12. הנתבעת מצידה, רק לאחר שניתנה אותה החלטה, מסרה "הודעה" כי לא זנחה טענת ההתיישנות, אלא בחרה לשמור אותה לסיכומיה, כדי לעמת התובע עם הטענה. הודגש כי החלטת כב' השופט שמיע מיום 15.3.12, ניתנה ללא שהוענקה לנתבעת זכות תגובה ביחס לבקשת התובע.
2. ביום 4.4.12 התקיים קדם משפט נוסף במסגרתו הועלו טענות באשר לאופן הגשת התצהירים (תצהירי אימות לאמור בתביעה ובתשובה). כב' השופט שמיע מצא לאפשר לתובע בתום הדיון, להגיש תצהירי עדות מטעמו, אגב קביעה כי אם יעשה כן, תוכל הנתבעת להגיש תצהירי עדות ראשית מטעמה. כן הורה כי התיק יועבר לשמיעת הראיות בפני שופט אחר. ( אעיר כי ככל הנראה עקב שגגה, ניתנה על ידו לאחר מכן החלטה נוספת על הבקשה שהוגשה בעניין התצהירים שהוגשה עוד ביום 2.4.12 ואשר כאמור נדונה ביום 4.4.12).

הדיון ביום 18.11.12:

1. התיק נקבע לשמיעת הראיות ביום 18.11.12. מטעם הנתבעת לא התייצבה המצהירה ובא כוח הנתבעת, ויתר בנסיבות אלה על עדותה. התובע מנגד נחקר בקצרה על תצהירו. החקירה ניסתה לבסס טענה כי לא גולו עם התביעה כל המסמכים הרלוונטיים, אך לא כך הייתה התרשמותי. מכלל החקירה אני מוצאת רק לציין כי עלה שהתובע לא הציג את מכתב סיום יחסיו עם עו"ד מיכאלי, אף שלא חלק על כך שהייתה שם פסקה באשר להתיישנות. התובע לא ידע להשיב מדוע לא צורף אותו מסמך והסתפק בתשובה שהעביר את כל החומר לבא כוחו, אשר חזקה עליו שקיבל ההחלטה (ר' כלל החקירה בעמ' 7-4 לפרוטוקול).

הכרעה:

1. הצדדים סיכמו טענותיהם בתום הדיון ובעניין זה ר' עמ' 17-9 לפרוטוקול. להלן יובהרו המחלוקות אגב הכרעה בהן ובהתאם לנמצא דרוש.

אין מקום לטענה כי דין התביעה להדחות מחמת התיישנות;

1. לטעמי אין מקום להידרש לטענת ההתיישנות ולו בשים לב לכך שהנתבעת אחרה המועד לעלות טענה זו. כאמור לעיל, הגיעו הצדדים להסכמה דיונית, לה ניתן תוקף של החלטה כי טענת ההתיישנות תועלה במסגרת בקשה עד ליום 1.3.12. מקום בו בחרה הנתבעת שלא להגיש אותה בקשה ובמועד שנקצב וכן לא טרחה לבקש מבעוד מועד לפעול אחרת, ממילא היא מנועה מלעלות הטענה. לטעמי האמור יפה אף אם אתעלם מהחלטת כב' השופט שמיע מיום 15.3.12.
2. מכל מקום, אעיר כי אין אני רואה הדברים עין בעין עם ב"כ הנתבעת, באשר לטענתו כי לא היה מקום להחלטת כב' השופט שמיע, מקום בו לא ניתנה לו אפשרות להגיב לבקשת התובע. כב' השופט שמיע רק הבהיר את הנובע מההחלטה הקודמת ובהעדר בקשה מצד הנתבעת במועד שנקצב. כב' השופט שמיע היה יכול ליתן אותה החלטה, אף לולא הוגשה בקשה מצד התובע, ממילא אין פסול בכך שלא העביר את בקשת התובע, מיום 13.3.12 - לתגובה.

התובע אינו יכול למסור הודעות חד צדדיות, אשר אינן עולות עם החלטות שבתיק ובמיוחד כאשר לא טרח אף לעשות האמור במועד. זאת ועוד; ספק בעיני אם יש ממש באותה הודעה גם לגופה שכן לא מצאתי שבחקירה שהתקיימה לבסוף, היה אותו עימות נטען של התובע עם הטענות.

1. מעבר לדרוש ובבחינת הערת אגב אציין כי נוטה אני גם לקבל את עמדת התובע לגוף המחלוקת. לא דומה תביעה לתגמולים מכוח הפוליסה, אשר היא זו שמוגבלת בתקופת התיישנות של שלוש שנים (ר' סעיף 31 לחוק חוזה הביטוח), לתביעה שבפני (אף אם קיים קשר בין זו ובין אותו חוזה ביטוח). התביעה שבפני אינה לתשלום תגמולי הביטוח, אלא תביעה הנוגעת לאופן מימוש החוזה, בין אם על יסוד טענת חוסר תו"ל בעת מימושו ובין אם על יסוד טענת רשלנות בעת מימושו. כבכל תביעה דומה (חוזית או נזיקית), מתחילה ההתיישנות להימנות מהמועד הרלוונטי לטענה (כגון מועד ההתרשלות או המועד בו נודע עליה) ועומדות לתובע שבע שנים למיצוי התביעה. אכן, כבר בסעיף 19 לכתב התביעה, הובהר כי: "אין מדובר בתביעה לתגמולי ביטוח אלא בתביעה על פי דיני החוזים והדינים הכלליים".
2. איני מוצאת שניתן לקבוע מניעות כלפי התובע על יסוד פניות עו"ד מיכאלי שייצגו בעבר וביקש ארכה, ביחס לטענת ההתיישנות. אומנם במכתב עו"ד מיכאלי הועלתה גם סוגיית החזר ההוצאות, אך הפניה הייתה בגין נושאים נוספים אשר חלקם אכן מוגבלים בתקופת התיישנות קצרה. ממילא ניתן להבין בקשתו למתן ארכה ביחס לטענת ההתיישנות. מכל מקום, התובע בחר להעביר הייצוג, עת נדרשה פניה לבית משפט ואיני סבורה כי הוא כפוף לעמדות שהחזיק אולי (ועובדה זו לא התבררה עד תום) בא כוחו הקודם.

לנוכח האמור עד כה, אני מוצאת עצמי פטורה מלהתייחס לטענה נוספת שהועלתה בדבר עמדה סותרת של משרד בא כוח הנתבעת, עת נמצא שבמדריך "דע את זכויותיך", שהוציא עו"ד קליר, קיימת למעשה הודעה בכך שתקופת ההתיישנות המקוצרת חלה רק על תביעה לקבלת תגמולי ביטוח, אך אינה חלה על: "תביעות שיש למבוטח כלפי מבטחו, מכוח הדין הכללי" (ר' החומר שהוגש בסמוך לאחר סיום טיעוני הצדדים וכהשלמה לאמור בהם).

1. עוד איני מוצאת שיש צורך להידרש לע"א 1806/05 הראל חב' לביטוח בע"מ נ. עזבון המנוח דוד אמיתי ז"ל, פ"ד סב(4) 231 (ניתן ביום 21.5.08), אליו הפנה ב"כ הנתבעת. ההלכה שנקבעה שם היא כי עת נתבעת גמלת הביטוח לגופה בגין הפגיעה, אין לאבחן באשר למועד תחילת תקופת ההתיישנות - בין יום תאונה, בה כבר נודעה עצם הפגיעה לבין המועד בו התגבשה הנכות הסופית. כאמור, במקרה דנן לא מדובר בתביעה לקבלת הגמלה אלא בתביעה "מכוח הדין הכללי", כאמור לעיל.

אין מקום לטענה כי דין התביעה להדחות בהיותה מחוסרת עילה;

1. מהאמור לעיל, ממילא עולה כי אין גם מקום לטענת הנתבעת שדין התביעה להדחות, בהיותה מחוסרת עילה. צודק ב"כ התובע בטענתו כי די בכך שכתב התביעה יכיל את העובדות המהוות את עילת התביעה ואיני מוצאת שהיה שינוי חזית, בעמדת התובע. כאמור לעיל, כבר בכתב התביעה המקורי הוטעם כי לא מדובר על תביעה לגמולי ביטוח אלא בתביעה מכוח דיני החוזים והדינים הכללים. טענות ב"כ התובע בסיכומיו כי באשר לתשלום הפרנצ'יזה, מדובר ברשלנות (מקום בו הנתבעת הודתה במכתב מיום 23.1.11 כי הנ"ל לא שולמו "מחמת טעות", ר' נספח 22) ובאשר לתגמולי העיקריים, מדובר בהפרת חוזה או לחלופין מימושו בחוסר תו"ל או ברשלנות - מספקים לטעמי, ותואמים את שטען התובע במהלך כל ההליך ועוד עובר למועד בו הועברה התביעה לטיפולי.

אין מקום לטענות הנתבעת כי התשלום היה לפנים משורת הדין;

1. במסגרת סיכומיו טען ב"כ הנתבעת כי עד היום גורסת הנתבעת שלא היה מקום לתשלום תגמולי הביטוח, מחמת העובדה שהסרטן בו חלה התובע, אינו עומד בהגדרת הפוליסה. ההגדרה בפוליסה דורשת כי ידובר ב -"נוכחות גידול של תאים ממאירים הגדלים באופן בלתי מבוקר וחודרים לרקמות הסביבה או לרקמות אחרות" ולא כל סרטן בא בכלל זה. נטען כי התשלום היה לפנים משורת הדין, בהיות התביעה, במקרה דנן, בערכים אשר אינם מצדיקים התדיינות משפטית והכרעה. נטען עוד כי בנסיבות אלה, היה על התובע לתמוך תביעתו בחוות דעת רפואית, באשר להיות מחלתו כלולה בהגדרת הפוליסה.
2. לטעמי די לדחיית הטענה בכך שהנתבעת בחרה שלא להביא מי מטעמה לעדות. ממילא הטענות הועלו, ללא שנשטחה התשתית העובדתית, המאפשרת להעלותן. זאת ועוד; מקום בו עולה כי הנתבעת ביצעה התשלום ללא הסתייגות, לאחר קבלת פניית המרכז (ר' מכתב מיום 24.6.09, בגדר נספח 14) - אין מקום לטעון, לאחר מכן, כי התשלום היה לפנים משורת הדין. ואכן טענה זו, הועלתה לראשונה, רק לאחר פניית התובע לקבלת החזר הוצאותיו, במכתב מיום 8.9.09 (אם כי גם אז נאמר שהתשלום היה לנוכח תיעוד חדש שצורף, אף שהמומחים לא שינו עמדתם גם לאחר עיון בו). כדי לטעון שלא היה מקום לתשלום לגופו - היה על הנתבעת להביא לעדות מי מטעמה שיבהיר פשר התשלום חרף זאת ויתמוך בטענה בדבר תשלום כביכול "לפנים משורת הדין". כאמור, הנתבעת, מטעמיה, לא עשתה כן.
3. בהקשר זה אציין כי מקובלת עלי עמדת ב"כ התובע שאין הבדל של ממש בין פניית התובע, טרם פניה לייצוג, ועת הסתמך על מכתב ד"ר רוזנגרטן (ר' נספח 8) לבין הפניה באמצעות המרכז עם חוות דעת ד"ר נוה טוב (ר' נספח 13). שני המסמכים מעלים למעשה אותה טענה ולא ברי פשר השינוי בעמדת הנתבעת. מקום בו בחרה הנתבעת שלא לחשוף לחקירה נגדית מי מטעמה, אין מקום לאפשר העלאת טענות במסגרת הסיכומים, באשר לאמור. בנסיבות הקיימות - הנחתי היא כי הנתבעת התרשלה בעת מימוש החוזה (מקום בו סירבה לפניה הראשונה לקבלת התגמולים), או לחלופין - מימשה החוזה בחוסר תו"ל כאשר לטענת התובע, באופן פועלה ניסתה להתישו. מכל מקום, בין אם מחמת רשלנות ובין אם מחמת חוסר תו"ל - רק לאחר שראתה הנתבעת כי התובע מתמיד בטענותיו, שילמה לו את המתחייב.

יש לדחות הטענות בעניין חוקיות פעילות המרכז;

1. בעניין הטענה כי דין התביעה להדחות מאחר והוכרה כבר העדר חוקיות פעילות המרכז, ר' ת"א (מחוזי י-ם) 9270/07 לשכת עורכי הדין בישראל ואח' נ. המרכז למימוש זכויות רפואיות בע"מ ואח' (ניתן ביום 3.4.12, כב' השופט י. שפירא). אף בטענה זו לא מצאתי ממש. גם אם אתעלם מכך שעל הכרעה זו הוגשה ערעור שטרם נדון (ע"א 4223/12), מכל מקום, יש ממש בטענה כי הנתבעת מנועה מלעלות הטענה, מקום בו עקב פניית אותו גוף, מצאה לשנות עמדתה.
2. אכן, את השיק בגין תגמולי הביטוח בחרה הנתבעת לשלוח רק עקב פניית המרכז וזה נשלח אל המרכז ולא אל התובע בעצמו. כמו כן- שלחה את הפוליסה המתוקנת לאחר התשלום שוב למרכז. בפעילותה זו, כאשר היא אף לא מעלה כל טענה באותו מועד כנגד חוקיות המרכז - פעלה הנתבעת באופן המונע ממנה לעלות טענותיה הנוכחיות. טענות אשר הועלו לראשונה לאחר שנדרשה הנתבעת לשאת בעלות שנגרמה עקב הפניה למרכז. ויוער; יש מקום לסברה שלו היה מודע התובע לבעיה בחוקיות פעילות המרכז (באותו מועד טרם ניתן פסק הדין עליו נסמכת הנתבעת), היה פונה לייצוג חלופי. לא הובאה ראיה כי קיימת סבירות שבנסיבות שכאלה היו הוצאותיו נמוכות יותר. יש ליתן את הדעת לכך שהתובע שילם בסך הכול למרכז סך כולל של 49,229 ₪ וכנגד האמור קיבל סך של 226,178 ₪. מאחר והעבודה כללה קבלת ומשלוח חוות דעת רפואית, אשר ניתן להניח כי לא ניתנה בחינם ולאחר הפחתת שווי משוער של הנ"ל, עסקינן אפוא בתשלום סך של כ- 17% בתוספת מע"מ. אחוז זה סביר כי היה נדרש גם לו פנה התובע לייצוג אחר. בנסיבות אלה, סוגיית חוקיות פעילות המרכז אינה רלוונטית לטעמי.
3. באשר לפסיקת כב' השופט קליין, אליה הפנה ב"כ הנתבעת; ת"א (שלום ת"א) 47247/05 המרכז למימוש זכויות רפואיות בע"מ נ. אופיר דובי (ניתן ביום 2.3.06 ) ות"א (שלום ת"א) 59345/05 המרכז למימוש זכויות רפואיות בע"מ נ. שמעון ישראל (ניתן ביום 6.7.08) - אף לאחר שעיינתי בזו, לא מצאתי לשנות מסקנתי. לא דומה מקום בו מתבקש בית המשפט לאכוף חוזה אשר לעמדתו עומד ביסודו אי חוקיות (תביעת המרכז, לקבלת שכר טרחתו), למקרה בו עומד בפני בית המשפט צד תמים, אשר לא היה מודע לאי חוקיות אפשרית, ומכוח התחייבותו החוזית, נקלע להוצאות לגוף זה או אחר. יש ליתן את הדעת לכך שחרף עמדת כב' השופט קליין, באשר לאי חוקיות החוזים שנכרתו עם המרכז שם, הוא מצא במקרה האחרון, לפסוק שכר טרחה למרכז על בסיס דיני עשיית עושר ולא במשפט. כאמור לעיל, לו היה התובע פונה מלכתחילה לייצוג באמצעות עורך דין, לא בהכרח היה מדובר בעלויות נמוכות יותר.
4. מכל מקום, כאמור לעיל, מקבלת אני טענת התובע כי הנתבעת מושתקת/מנועה - מלעלות טענותיה, מקום בו פעלה מול המרכז ואף בחרה לשלם לתובע בעקבות פנייתו. במועד הרלוונטי לא העלתה הנתבעת טענות באשר לחוקיות המרכז ואלה עלו רק במועד מאוחר יותר. אין ממש בטענה כי הנתבעת הייתה מחויבת להשיב לפניית המרכז, לנוכח חובותיה כמבטחת. הנתבעת יכולה הייתה למסור תשובותיה ישירות לתובע, כפי שאכן נעשה, עובר לפנייתו לייצוג.
5. הנתבעת לא הביאה מי מטעמה שיסביר מדוע השיק שנשלח בהמשך לפניית עו"ד מיכאלי נרשם על שמו, בעוד השיק האחר, נרשם ע"ש התובע, אף שהועבר למרכז. בנסיבות אלה -אין מקום לטענות שמעלה ב"כ הנתבעת באשר לכך בסיכומיו.

סבירות שכה"ט/ההוצאות;

1. הנתבעת טענה עוד כי למעשה מדובר בתביעה לקבלת שכ"ט בגין הייצוג. לדידה, בשים לב לנכונותה לשלם, עוד עובר להגשת תביעה משפטית, אין מקום לקבל את התביעה במלואה. בהקשר זה הפנה ב"כ הנתבעת לפסיקה באשר לשיקולים המשמשים את בית המשפט בעת פסיקת שכ"ט. עוד הפנה לקביעת הפסיקה, כי אין הסכם בין לקוח לבא כוחו, מחייב את בית המשפט, אשר רשאי לפסוק שכ"ט בהתאם לשיקול דעתו ומכלול שיקולים שפורטו. בכלל זה, הפנה גם לבג"ץ 891/05 תנובה מרכז שיתופי תוצרת חקלאית בישראל בע"מ נ. הרשות המוסמכת למתן רשיונות יבוא - משרד התעשיה והמסחר ואח' (ניתן ביום 30.6.05, כב' הרשם מרזל, כתוארו אז).
2. אכן, שקלתי אם אין מקום לפסוק פיצוי מופחת, הן בשים לב לשיקולים המנחים בעת פסיקת הוצאות ושכ"ט עו"ד והן בשים לב לכך שעת עסקינן במימוש חוזה בחוסר תו"ל, בית המשפט הוא שמופקד על קביעת גובה הפיצוי. בסופו של יום, הגעתי למסקנה שלא לעשות כן וזאת בשים לב למספר שיקולים;

בראש אפנה לכך שלהערכתי, מכל מקום, לא מדובר בפער משמעותי בין הסכום ששולם בגין הייצוג בשלבים השונים, לבין שכה"ט הראוי. כאמור לעיל, הערכתי היא כי בהפחתת עלות חוות הדעת שהתקבלה על ידי המרכז, עסקינן בסופו של יום בשכר טרחה (בחלקו העיקרי) על בסיס 17%, בתוספת מע"מ. אף אם יש מקום לסברה כי היה ניתן לאתר עורך דין שיפעל באופן דומה כנגד שכ"ט על בסיס 15% בתוספת מע"מ, לא מדובר בהפרש חריג או בלתי סביר, המצדיק לסטות מהסכום אשר אין חולק כי שולם בפועל.

בנוסף, נתתי דעתי לכך שלא הובאו ראיות מצד הנתבעת באשר לשכה"ט אשר סביר להשית בנסיבות העניין. בפרשת תנובה הנ"ל, סבר כב' הרשם מרזל (כתוארו אז), כי מקום בו נטען לתשלום שכר טרחה על בסיס תשלום בפועל, עובר הנטל לצד השני להראות מדוע אין להיעתר למבוקש ומדוע המבוקש אינו סביר. לטעמי הנתבעת לא עמדה בנטל זה.

1. לא רק שלא הובאו ראיות באשר לשכר טרחה נמוך יותר שהיה נדרש באפיקים אחרים אלא גם לא הוצגו טעמים משכנעים מדוע לא להיעתר למבוקש, קרי החזר העלות בפועל. יש ליתן את הדעת לעובדה שכאשר פנה התובע גם לייצוג עו"ד מיכאלי, לאחר קבלת התשלום העיקרי בגין הגמלאות, הוסכם עימו על שכר טרחה אף גבוה יותר (20%). האמור מעיד, על פני הדברים, על סבירות הסכום העיקרי שנגבה, בתעריף מופחת. עוד יש ליתן את הדעת לכך שבאותה עת היה התובע טרוד במצב בריאותו וממילא אין מקום, ביחס להפרש הלא משמעותי האפשרי, להפניה לכללים המקובלים של חובה לפעול להקטנת הנזק. ניתן להבין חולה סרטן, אשר בהיותו טרוד בבריאותו, פונה לקבלת ייצוג כנגד 17% עד 20% מכל שיתקבל. ובמיוחד כאשר לא הוכחה חריגות תעריפים אלה.
2. לא מצאתי ששכר הטרחה במקרה דנן, אינו הולם גם בשים לב להנחיות כב' הנשיאה ביניש שפורסמו באתר בתי המשפט ואשר אליהם הפנה ב"כ הנתבעת. בהתאם להנחיה 13 ב'1 - הומלץ לפסוק - "שכר טרחה ריאלי (שהוצא בפועל) ובלבד שמדובר בשכר טרחה הכרחי, מידתי וסביר בנסיבות העניין". כאמור לטעמי הנתבעת לא הצליחה להוכיח או לכל הפחות לשכנע כי שכר הטרחה הרלוונטי אינו בכלל זה.
3. עת מצאתי לפסוק את שכר הטרחה שאכן שולם, הבאתי עוד בכלל שיקולי את העובדה שהתובע יכול היה לטעון לריבית מיוחדת בהתאם לסעיף 28 א' לחוק חוזה ביטוח ולא עשה כן. כן שקלתי את החשיבות שחברות הביטוח תפנמנה חובתן לבדוק בשקידה הראויה, פניות לקבלת תגמולי ביטוח, ללא הטלת נטל נוסף, או בלתי מוצדק, על המבוטחים. יש לזכור כי בעת הפניה טרודים המבוטחים בבריאותם ןהביטוח נועד להקל עליהם ולא להוסיף לקושי הקיים ממילא.

טענות נוספות שהועלו;

1. לא מצאתי עוד ממש, בטענות פרוצדוראליות נוספות שהועלו. המסמכים הנוספים שהוצגו עם התשובה, הועלו בתגובה לטענות שהועלו בכתב ההגנה וכדי להפריכן ואיני סבורה שנפגעו זכויות הנתבעת, בגין כך. טענות נוספות שהובלעו בשאלות שהועלו בחקירה הנגדית של התובע, לא הועלו במסגרת הסיכומים בצורה סדורה וראיתי בכך ויתור על אותן טענות.

בהמשך לכל האמור אני מוצאת לקבל את התביעה.

הנתבעת התרשלה בעת מימוש הסכם הביטוח או לחלופין מימשה אותו בחוסר תום לב והאמור מקנה לתבוע זכות לקבל פיצוי בגין נזקיו.

מאחר והנתבעת לא חלקה בסיכומיה על גובה הסכומים שנתבעו לגופם (להבדיל מההצדקה לפסוק את אלה) - אני פוסקת אפוא לתובע פיצוי בסך 57,767 ₪, כמבוקש בתביעתו.

בשים לב לכך שהסכום הנפסק מהווה כבר למעשה פסיקת שכ"ט ובשים לב לכך שהדיונים שהתקיימו (לרבות הדיון בו נחקר התובע ונשמעו הסיכומים) היו קצרים ותחומים - אני מוצאת שדי בפסיקת סך כולל נוסף של 10,000 ₪, בגין שכ"ט בא כוח התובע.

בנוסף תחזיר הנתבעת לתובע את אגרת התביעה בתוספת ריבית והצמדה מיום התשלום.

פסק הדין יומצא לצדדים.

ניתן היום, ה' כסלו תשע"ג, 19 נובמבר 2012, בהעדר הצדדים.