זוהי החלטה בעניין בקשת רשות להתגונן שהגישו הנתבעים כנגד התובעת.

כנגד הנתבעים, הוגש כתב תביעה בסדר דין מקוצר על סך 150,469 ₪. על פי כתב התביעה, נטלו הנתבעים הלוואה בסך של 120,000 ₪ ביום 28/4/09 והלוואה על סך 20,000 ₪ ביום 19/9/10 שבגינם נותרה יתרת חוב בסך של 116,410 ₪ נכון ליום 28/8/11 וכן נותרת יתרת חוב בחשבון עו"ש בסך של 34,058.77 ₪ נכון ליום 28/8/11.

הנתבעים הגישו בקשת רשות להתגונן כנגד התביעה במסגרתה טענו את הטענות הבאות:

• הנתבעים מנהלים אצל התובע חשבון משנת 1994. עיקר הפעילות בחשבון משמשת את הנתבע לצורכי עסקו הידוע בשם "עץ החיים" בביצוע עבודות עץ ושיפוץ. הנתבעים מאשרים שביום 28/4/09 נתן להם התובע הלוואה בסך של 120,000 ₪, בנוסף, לטענתם, העמיד להם התובע מסגרת אשראי גמישה ומשתנה מחודש לחודש.
• בין הצדדים התנהלו הליכים משפטיים בעש"א 28955-05-11 בבית משפט השלום בטבריה בשל הגבלת חשבון הנתבעים, שיש בהם חשיבות רבה להליך דנן ודי בהם כדי להעניק לנתבעים רשות להתגונן כנגד התביעה.
• נטען ע"י הנתבעים, שהתובע פעל בעניינם בחוסר תום לב ושלא בדרך מקובלת, בהעמדת ההלוואות לפירעון מידי, זאת ללא כל התראה ולאחר שהנתבעים הגישו בקשת ערעור לפי סעיף 10 לחוק שיקים ללא כיסוי, התשמ"א-1981 (להלן: "החוק"). לטענת הנתבעים, הפיגורים בהלוואות נגרמו בשל מחדלי ומעשי התובע שסרב לכבד שיקים של הנתבעים וללא כל יסוד הטיל הגבלה על חשבון הנתבעים.
• עוד נטען ע"י הנתבעים כי התובע לא פרט כראוי את סכום התביעה, לא המציא אישור מספק וראוי לסכום התביעה, לא הציג תחשיב מפורט של חוב ההלוואות ולא צירף מסמכים להוכחת התביעה. התובע הפר את חובתו לגלות להם פרטים מהותיים לשם חתימה מושכלת על ההסכמים ולא גילה להם את המשמעות האמיתית של הסעיפים המגבילים והמקפחים בהתחייבות עליה חתמו הנתבעים ובשל היותם סעיפים מקפחים בחוזה אחיד, הם בטלים וחסרי תוקף.

הנתבע נחקר על תצהירו ולבקשת ב"כ הנתבעים הוגשו סיכומים בכתב.

דיון והכרעה

ההלכה הנוהגת היא, כי בבוא בית המשפט להחליט בבקשה למתן רשות להתגונן, הוא אינו בודק את אמיתותן של העובדות הנטענות בתצהיר, אלא יוצא מההנחה, שהאמור בתצהיר אמת. כך יטה להיעתר לבקשה בכל מקרה בו מגלה התצהיר הגנה אפשרית בפני התביעה, גם אם מדובר בהגנה דחוקה. ברם, אם במהלך חקירתו הנגדית של הנתבע מופרכת הגנתו לכאורה או מתברר מפיו הוא, שהאמור בתצהיר אינו נכון, אזי מתבקשת המסקנה, כי ההגנה היא "הגנת בדים", ובית המשפט לא ייעתר לבקשה.

ראשית, אבחן את טענת הנתבעים בנוגע לטענה כי התובע לא פרט כראוי את סכום התביעה ותחשיב החוב. טענה זו נטענה בסתמיות וכלליות ללא פירוט כנדרש מההלכה הפסוקה ואין מקום ליתן רשות להתגונן בגינה. אי לכך, אני קובעת כי אין לנתבעים טענה כלשהי באשר לגובה חוב התביעה.

הטענה הנוספת של הנתבעים, היא, שמתקיים קשר ישיר בין פעולות הבנק בחשבון הנתבעים על פי חוק שיקים ללא כיסוי, תשמ"א-1981 (להלן: "החוק") לבין העמדת ההלוואות ויתרת החוב בחשבון עו"ש של הנתבעים לפירעון מיידי. לגרסת הנתבעים, התובע שסרב לכבד שיקים של הנתבעים והגביל את חשבונם, גרם בכך לקריסת העסק והביא לאי יכולתם של הנתבעים לעמוד בפירעון ההלוואות. לטענתם, פנייתם לערכאה שיפוטית לבטל את ההגבלה שהוטלה על חשבונם מכוח החוק, הגבלה שהוסרה על פי החלטת בית משפט בתיק עש"א 28955-05-11 (להלן: "הערעור") הביאה את התובע להגיש את התביעה דנן.

הערעור הוגש בשל 11 שיקים שנמשכו מחשבון הנתבעים ולא כובדו על ידי התובע, בשל אי כיסוי מספיק בחשבון, בתקופה שבין 12/9/10 לבין 10/4/11. הנתבעים ביקשו מבית המשפט לגרוע את השיקים נשוא הערעור מרשימת השיקים שסורבו.

בית המשפט מצא, כי התובע נהג, כדבר שבשגרה, לכבד בחשבון הנתבעים שיקים חרף חריגה ממסגרת האשראי, כאשר היקפי החריגה היו בסדרי גודל דומים ונהג להעמיד לנתבעים מסגרות אשראי נוספות, חד צדדיות. בית המשפט קבע, כי מדובר בחשבון המשמש את הנתבע לניהול עסקו. בית המשפט קבע, כי לנתבע היתה ציפייה לגיטימית שהתובע יכבד את השיקים נשוא התביעה, שיקים שסורבו ביום בו סעד הנתבע את אביו, יום טרם פטירתו. נקבע כי התובע לא נתן הסבר מניח את הדעת לשינוי המדיניות ולא הניח תשתית ראייתית שממנה ניתן להסיק ששיקים אחרים שכובדו בחריגה באותה עת, כובדו רק במקרים מסוימים ולפנים משורת הדין. לסיום, נפסק ע"י בית המשפט, שהשיקים יגרעו ממניין השיקים שסורבו וההגבלה על החשבון תבוטל.

מנגד, טען התובע בסיכומיו, כי אין בקביעות פסק הדין בערעור, כדי להעמיד הגנה כנגד התביעה. לכל היותר מדובר בטענת קיזוז ככל שנגרם נזק, ומשזו לא פורטה כמתחייב מההלכה הפסוקה, אין בסיס משפטי ועובדתי לטענה. עוד טען התובע, כי בשל פיגורים בהלוואות, 5 פיגורים בהלוואה אחת ו- 6 פיגורים בהלוואה השנייה, הועמד האשראי לפירעון מידי. פעולות התובע נעשו בכפפות של משי ולא בחוסר תום לב ונקמנות.

לאחר שבחנתי את טענות בעלי הדין, מצאתי כי יש בפי הנתבעים הגנה המצדיקה להיעתר לבקשה. פעולות בחשבון הבנק, בנוגע לשיקים אשר סורבו על ידי התובע, היתרות בחשבון, פירעונות החודשיים בהלוואות, מסגרות האשראי הנוספות, כל אלה שזורים אחד בשני ומשפיעים באופן ישיר אחד על השני.

לא ניתן, בשלב זה של הדיון, להתעלם מהקביעות שנפסקו בפסק הדין בערעור, באשר לציפייה הלגיטימית של הנתבע שהבנק יכבד את השיקים שסורבו ושפעולת התובע לא הייתה ראויה גם משיקולים של צדק, עת סורבו שיקים בעוד הנתבע סועד את אביו, ויש לתת לנתבעים את יומם בבית המשפט להוכיח את הגנתם.

משכך, אני מקבלת את טענת הנתבעים בנוגע לתום הלב של התובע בפעולותיו כלפי הנתבעים וניתנת להם רשות להתגונן בטענה שהתובע פעל בחוסר תום לב ולא בדרך מקובלת בהעמדת ההלוואות לפירעון מידי וכתוצאה מכך הוגשה התביעה כאן, בלבד.

אי לכך, בקשת רשות להתגונן מתקבלת לעניין חובת תום הלב של התובע, בלבד.

תצהיר התמיכה בבקשה יהווה כתב הגנה בתיק וההליך יעבור לסדר דין רגיל.

הוצאות הבקשה בסך של 1,500 ₪ ישולמו בהתאם לתוצאות ההליך העיקרי.

המזכירות תשלח ההחלטה לב"כ הצדדים.

ניתנה היום, כ"ג ניסן תשע"ד, 23 אפריל 2014, בהעדר הצדדים.