1. בפנינו תביעה לתשלום פיצויי פיטורים, ולתשלומים נוספים בגין תקופת עבודתה של התובעת בנתבעת. עיקר המחלוקת שבין הצדדים נוגעת לשאלת נסיבות סיום העסקתה של התובעת האם פוטרה או התפטרה מעבודתה.
2. הנתבעת מפעילה גן ילדים, תינוקיה וצהרון הממוקמים במבנה אחד.
3. אין חולק כי ביום 8/8/10 התובעת החלה לעבוד כסייעת בכיתת גן הילדים, וכי עבודתה הסתיימה ביום 19/8/11 או בסמוך לכך, לאחר כ- 13 חודשי עבודה.

נסיבות סיום עבודתה של התובעת

1. ימים אחדים בטרם סיימה התובעת את עבודתה, התובעת התלוננה בפני הגננת של כיתת הגן, נטלי, על כך שסייעת חדשה, בשם ריקי (להלן "ריקי") התנהגה באלימות קשה כלפי אחת מילדות הגן עת הטיחה את ראשה בקיר (התובעת העידה כי בדקה את הילדה לאחר האירוע והתרשמה כי היא לא נזקקת לבדיקה רפואית).
2. אין חולק כי לאור תלונתה של התובעת, בו ביום הגננת נטלי קיימה בירור בעניין, במסגרתו הכחישה הסייעת ריקי את הטענות הקשות שהעלתה נגדה התובעת, וטענה כי אין להן כל יסוד. מהראיות שהובאו בפנינו עולה כי בסיום הבירור, לאחר ששמעה את גרסתה של הסייעת ריקי, הגננת נטלי לא מצאה לנקוט בצעד כלשהו בעניינה.
3. יאמר מיד, כי הילדה נשוא הפגיעה הנטענת, ליאן, היא בת 4, והיא נכדתה של הגב' שרה בן דוד העובדת אף היא בנתבעת, כסייעת בכיתת התינוקייה. הגב בן דוד העידה בפנינו מטעם הנתבעת, ואנו נידרש לעדותה בהמשך הדברים.
4. מכל מקום, התובעת טוענת, כי לא השלימה עם כך שטענותיה לא טופלו כפי שציפתה, ולפיכך פנתה בעניין למנהל הגן, מר מוטי שמואל. התובעת העידה בעניין זה כדלקמן (ראה עמ' 2 ):

"אני דיברתי איתו לגבי מקרה האלימות שקרה בגן. רציתי להגיד לו בוא ניקח איזו הצעה על מנת למגר את התופעה של האלימות בגן. אמרתי לו שיסתכל יותר במצלמות. בגלל שאני אמרתי לו שאם עוד פעם יקרה מקרה אלימות בגן, אני לא אעביר את זה לסדר היום ומחובתי לדווח אם לא אני שותפה למעשים ואז הוא אמר לי שלא מתאים לו שאני אמשיך ושאני מפוטרת."

ובהמשך העדות (ראה עמ' 3 לפרוטוקול):

"לא אמרתי לו שאם הוא לא עושה כלום אני אלך למשטרה. אבל אמרתי לו שאני לא אעבור לסדר היום. אני לא יודעת מה ציפיתי שמוטי יעשה הוא בעל הבית, הוא צריך לדעת מה לעשות. כמה ימים אחרי המקרה ביום שישי נסענו באוטו והאו העלה את העניין ואמר שלא מתאים לו להעסיק אותי ושלא אבוא יותר לעבודה. במהלך הנסיעה הנושא של הבירור בכלל לא עלה, וכשהוא שם אותי בבית הוא אמר שלא אגיע יותר."

1. טענתו של מנהל הנתבעת שונה. לדבריו נטלי הגננת שקיימה את הבירור עדכנה אותו כי לא מצאה כל ממש בטענות התובעת. ביחס לשיחה שהתקיימה בינו לבין התובעת בעת שהסיע אותה לביתה הוא מעיד כדלקמן:

"בנסעה התובעת אמרה לי שריקי הרביצה לליאן ואז היא אמרה או שאתה מפטר אותה או שאני לא באה יותר לעבודה. אז אמרתי לה שאעשה בירור ואני לא יכול לבוא לעובדת ולומר לה ללכת הביתה כי את אמרת. אז היא אמרה אם אתה לא מפטר אותה אני לא מגיעה יותר לעבודה. אז אמרתי לה "תעשי מה שאת רוצה". עשיתי בירור באותו ערב. לא היה ולא נברא. אם היה באותו רגע העובדת הייתה הולכת הביתה."

1. יאמר מיד כי הסייעת ריקי, אשר סיימה אף היא את עבודתה בנתבעת לפני שהעידה בפנינו, זומנה להעיד מטעם הנתבעת. בעדותה הכחישה מכל וכל את טענות התובעת וכן העידה כי סיימה את עבודתה בגן כחמישה חודשים לאחר סיום עבודתה של התובעת לאור מצבה הבריאותי (עמ' 7 לפרוטוקול).
2. מטעם הנתבעת העידה גם הגב' שרה בן דוד [להלן: שרה] שהיא כזכור סבתא של הילדה ליאן אשר עובדת אצל הנתבעת מזה 35 שנים כמטפלת בתינוקייה. לפי עדותה היא שמעה על כך שלתובעת יש טענות שלפיהן הסייעת ריקי פגעה בנכדתה רק בחלוף יומיים מקרות האירוע הנטען. שרה העידה כי היא סבורה כי אין כל ממש בטענה בהקשר זה העידה כדלקמן (עמ' 7 לפרוטוקול):

"אני לא מאמינה לסיפור. אני מכירה את הנכדה שלי שהיא בת 4 שנים ואם היה קורה כזה דבר, היא הייתה באה ומספרת וראיתי אותה מחבקת ומנשקת את ריקי כל הזמן לכן לא האמנתי כי כל הילדים אהבו אותה."

1. בתצהירה של שרה מופיע פירוט של הבירור שביצעה בקשר לטענות התובעת לפגיעה בנכדתה כדלקמן (ראה סעיף 8-15 לתצהיר):

"התקשרתי ליהודית (התובעת א.ד.) ושאלתי אותה למה חיכתה יומיים ולא סיפרה לי מיד ולא סיפרה למוטי. היא טענה שסייעת אחרת (שגם שמה יהודית), ראתה גם כן את המקרה. יהודית הכחישה שראתה ואמרה ששמעה על זה מיהודית בן נעים (התובעת א.ד.). שאלתי אותה איפה זה היה והיא אמרה בהתחלה שזה היה בחדר. הגן גם מצולם וכל ההורים יכולים לראות את המתרחש בגן בזמן אמת דרך האינטרנט. כששאלתי את ריקי איך ייתכן שזה לא מצולם ואז היא שינתה גרסה ואמרה שזה קרה במעבר.

בהתחשב בקשר שלי עם ריקי לא הגיוני שלא סיפרה לי בזמן אמת אם הסיפור נכון. ישבתי עם ליאן (בת 4 בערך) ודיברתי איתה על אירועים מהסוג הזה אבל ליאן לא סיפרה שום דבר. גם לא הגיוני שיתר הילדים לא ראו ואם היו רואים כזה דבר היו מספרים.

לדעתי יהודית בנעים פשוט לא אהבה את ריקי ואת ההשתלבות המוצלחת שלה בעבודה. בשיחת הטלפון שלנו היא דרשה שנעיף את ריקי ושאני ונטלי נעזור לה בזה. אני סירבתי לזה. היא אמרה שלא תחזור לעבודה אם ריקי לא תפוטר. שוחחנו בטלפון שעה וחצי. ניסיתי לשכנע אותה לרדת מהדרישה לפטר את ריקי."

1. לאחר ששמענו את העדויות ועיינו במסמכים שצורפו לתצהירי העדים הגענו לכלל דעה כי יש להעדיף את התאור העובדתי שמסרו עדי הנתבעת, על פני תאורה של התובעת ביחס לנסיבות סיום עבודתה, וזאת לא רק לפי שאחרי רבים להטות.
2. אנו מתקשים לקבל את גרסתה של התובעת בעיקר לאחר שעיינו בדברים שמסרה בעדותה במשטרה ביום 27/10/11, כחודשיים לאחר סיום עבודתה וכחודש לאחר הגשת התביעה דנן.
3. נבהיר כי התובעת פנתה למשטרה בתלונה על כך שהיא מאויימת על ידי מנהל הנתבעת על רקע הגשת התביעה דנן. בעדותה בפני חוקר המשטרה תארה התובעת את הרקע לסיום עבודתה ולא הזכירה, אף לא ברמז את הטענות בעניין הסייעת ריקי. בחקירתה במשטרה נרשם מפיה של התובעת כדלקמן:

"אני עבדתי אצלו בתור סייעת כשנה וחודש ובתאריך 18/8/11 הוא פיטר אותי על רקע זה שאני רציתי להתלונן על אלימות של מוטי כלפי ילדים בגן ובכלל על אלימות שקיימת בגן, עקב כך מוטי פיטר אותי באותו היום." (ההדגשה אינה במקור)

1. יאמר מיד, כי בזמן אמת, התובעת לא פנתה למשטרה ואף לא לגורמי הרווחה על אף שלדבריה פוטרה על רקע היותה עדה לאלימות קשה מצד הסייעת ריקי שעליה לא יכלה לעבור לסדר היום. כאשר נשאלה מדוע לא התלוננה במשטרה השיבה: "שרה התקשרה אלי וביקשה באופן אישי שאני לא אספר על מה שקרה כדי שהבן שלה לא ישמע מזה." טענה זו אנו מתקשים לקבל, בפרט כאשר כלל לא הוצגה לעדה שרה בחקירתה על ידי ב"כ התובעת.
2. זאת ועוד, כאשר התובעת פנתה לגורמי המשטרה בשלב מאוחר, ובהקשר אחר, היא טענה כי היתה עדה לאלימות מצד מוטי ולא הזכירה כל טענה לאלימות מצד הסייעת ריקי, אשר באותה עת עדיין עבדה בגן (נציין כי התובעת לא חזרה בפנינו על הטענה כי מוטי הפעיל אלימות כלפי ילדי הגן). הגרסאות השונות של התובעת כמו גם אי הדיווח לרשויות על האירוע נשוא ענייננו מכרסמים באופן משמעותי במשקל שאותו ניתן ליחס לעדות התובעת.
3. לנוכח האמור אנו מעדיפים את העדויות של מוטי ושל שרה שלפיהם התובעת, מטעמיה, ביקשה כי תסתיים העסקתה של הסייעת החדשה ריקי, ואיימה שאם לא כן היא תתפטר, ומשלא נענתה דרישתה, הפסיקה להתייצב לעבודה ולפיכך התפטרה.
4. לנוכח מסקנתנו, התביעה לפיצויי פיטורים, דמי הודעה מוקדמת ופיצויים בגין העדר שימוע – נדחית.
5. עם זאת התרשמנו כי בנסיבות העניין, על רקע מערכת היחסים הרעועה שהתפתחה בין התובעת לבין יתר אנשי הצוות בגן כפי שפורט לעיל, יש להבין את תגובתו הפושרת של מנהל הנתבעת בעת שהתובעת אמרה לו כי אם ריקי לא תפוטר היא תתפטר ("תעשי מה שאת רוצה"), כהסכמה לכך התובעת תתפטר בלא הודעה מוקדמת. כך גם עולה מתלוש השכר האחרון של התובעת שממנו מתברר כי בזמן אמת הנתבעת לא מצאה לנכות דמי הודעה מוקדמת מהתובעת. אשר על כן טענת הקיזוז של הנתבעת נדחית.

דמי חגים

1. לטענת התובעת, היא זכאית לתשלום בגין 4 ימי חג שחלו בשנת 2011 יומיים בגין פסח ראשון ושני, ויומיים נוספים בגין חג שבועות ויום העצמאות.
2. הנתבעת טוענת כי שילמה לתובעת שכר עבור ימי החג הללו כאילו עבדה, הגם שהדבר לא נרשם בתלוש השכר באופן מפורש כ"דמי חגים".
3. לתמיכה בטענתה הגישה הנתבעת דו"ח נוכחות לחודשים אפריל ומאי 2011 (הדו"ח סומן נ/1) אשר אין חולק כי נכתבו בכתב ידה של התובעת (למעט טור החישוב שמופיע מימין, אשר לא ברור מי ערך אותו ומתי). הנתבעת ביקשה להשוות את שעות העבודה המפורטות בדו"ח שרשמה התובעת לשעות העבודה לפיהן שולם לתובעת שכר, על מנת להסיק ששולמו לתובעת שעות עבודה עבור ימי החג.
4. לגבי חודש אפריל 2011 מדוח הנוכחות שמילאה התובעת בכתב ידה עולה כי עבדה בפועל 125 שעות רגילות ו- 24 שעות נוספות. מתלוש השכר עולה כי בגין אותו חודש קיבלה שכר לפי 139 שעות רגילות, 24 שעות נוספות, וכן שולמו 30 שעות חופשה (בגין ימי העדרות בחופשת חול המועד). אשר על כן, עיון בתלוש מעלה כי התובעת קיבלה שכר בגין 16 שעות שאותן לא עבדה בפועל, כלומר קיבלה שכר עבור ימי החג בפסח ראשון ובחג שני.
5. לגבי חודש מאי 2011 ההשוואה בין דו"ח הנוכחות שרשמה התובעת לבין תלוש השכר איננה מובילה למסקנה חד משמעית, משום שהתובעת נעדרה באותו חודש יום אחד נוסף (ברישומיה רשמה כי ההעדרות היא בגין מחלה), בנסיבות העניין, בהעדר רישום קונקלוסיבי לגבי ימי החג בתלוש השכר, לא ניתן לקבוע האם 8 שעות עודפות ששולמו לתובעת מעבר לשעות העבודה בפועל, הן בגין יום המחלה או בגין יום העצמאות שחל בחודש מאי.
6. ביחס לחודש יוני, שבו חל חג שבועות לא הוגש דו"ח רישום נוכחות של התובעת ולפיכך, בהעדר רישום של ימי חג בתלוש השכר, לא ניתן לקבוע כי התובעת קיבלה שכר עבור חג השבועות.
7. לנוכח האמור, בהעדר תיעוד ברור בדבר תשלום ימי חג עבור יום העצמאות וחג שבועות תשלם הנתבעת לתובעת דמי חג עבור יומיים בסך 352 ₪.

הפחתת שכר במשכורת האחרונה וחשבון החופשה

1. אין חולק כי משכרה האחרון של התובעת הופחת סכום בסך 2,156 ₪. התובעת דורשת השבה של הסכום אשר לטענתה נוכה משכרה שלא כדין. יאמר מיד כי לטענת הנתבעת, בעת סיום עבודתה חשבון החופשה של התובעת עמד על יתרה שלילית של 12.22 ימים, לאחר שבחודש יולי 2011 התובעת ניצלה 10 ימי חופשה בתשלום ולפיכך חוב ימי החופשה נוכה משכרה.
2. לטענת התובעת, בגין תקופת עבודתה היא הייתה זכאית ל- 13 ימי חופשה בשכר ואולם בפועל ניצלה בתקופת עבודתה רק 80 שעות חופשה בתשלום, כפי שעולה מתלושי השכר. אשר על כן, לטענתה, על הנתבעת לשלם לה בגין פדיון 3 ימי חופשה סכום בסך 528 ₪. וכן להשיב את הסכום בסך 2,156 ₪ שנוכה שלא כדין.
3. לאחר שעיינו בטענות הצדדים לעניין חשבון החופשה של התובעת מצאנו להעדיף את החשבון שהוגש על ידי התובעת.
4. הטענה כי התובעת ניצלה 10 ימי חופשה בחודש יולי 2011 לא נתמכה בדו"ח נוכחות דומה לזה שהוגש לבית הדין על ידי הנתבעת (נ/1) ביחס לחודשים אפריל ומאי 2011. אמנם בתלוש השכר לחודש יולי 2011 בתחתית התלוש, ברובריקת חשבון החופשה נכתב כי התובעת ניצלה 10 ימי חופשה, ואולם בחודשים אחרים, שבהם אין חולק כי התובעת ניצלה ימי חופשה, נרשמו דמי החופשה באופן מפורש בפירוט השכר, ולא רק בחשבון החופשה (ראה תלוש מרץ ואפריל 2011).
5. מנהל הנתבעת אשר נשאל בעניין הרישומים של ימי החופשה בתלושים, לא סיפק הסבר ברור וטען כי כל נושא חשבון החופשה והתשלומים מנוהל על ידי מנהל החשבונות של הנתבעת. מנהל החשבונות לא העיד בפנינו.
6. אנו סבורים כי בנסיבות העניין אי הבהירות ביחס לחשבון החופשה צריכה לפעול לטובת התובעת. מאחר שבתלושי השכר שולמו דמי חופשה בגין 80 שעות בלבד (10 ימי עבודה) התובעת זכאית לפדיון שלושה ימים נוספים בסך 528 ש"ח וכן זכאית להשבה של הסכום בסך 2,156 ₪ שנוכה משכרה.

כללו של דבר

1. הנתבעת תשלם לתובעת בתוך 30 יום את הסכומים הבאים:

בגין דמי חגים 352 ₪

בגין דמי חופשה 528 ₪

בגין הפרשי שכר 2,156 ₪

1. מאחר שמרבית תביעתה נדחתה, בתוך 30 יום התובעת תשלם לנתבעת הוצאות משפט בסך 1,000 ש"ח.

ניתן היום, כ"א חשון תשע"ג, (06 נובמבר 2012), בהעדר הצדדים ויישלח אליהם.