05 ינואר 2015

1. התובע, מר ולדימיר משקובסקי, עבד כשומר אצל הנתבעת, חברת אלקיים תעשיות מתכת, במפעלה באזור התעשייה בבית שמש, מיום 30.9.1999 עד לפיטוריו ללא פיצויי פיטורים וללא הודעה מוקדמת ביום 9.6.2011, בעקבות אירוע של גניבת פסולת ברזל ממפעלה של הנתבעת.
2. בתיק סע"ש 57295-09-11 תבע התובע לשלם לו פיצויי פיטורים ופיצויי הלנת פיצויי פיטורים, דמי הודעה מוקדמת, פיצוי בגין פיטורים ללא שימוע, דמי הבראה, פדיון חופשה, דמי חגים, פיצוי בעד הפרשות לפנסיה בחסר, שכר עבודה שנוכה בגין הפסקות שלטענת התובע לא היו, גמול עבודה בשעות נוספות, פיצויי הלנת שכר ותוספת וותק על פי ההסכם הקיבוצי בענף השמירה.
3. בתיק סעש 22877-07-12 התובע מבקש לפסוק לו תשלום תוספת משמרות לפי ההסכם הקיבוצי בענף המתכת והאלקטרוניקה, הפרשי שכר בגין עבודה בשבת (בשיעור 200% לפי ההסכם הקיבוצי וצו ההרחבה בענף המתכת) והפרשי שכר עבור עבודה בערבי חג וימי שישי.
4. הנתבעת מכחישה זכאות התובע לסעדים הנתבעים ממנה בשתי התביעות. באשר לתביעת התובע לפיצויי פיטורים, טוענת הנתבעת כי התובע היה מעורב באירוע של גניבת פסולת ברזל ממפעלה של הנתבעת ביום 30.3.11, ולחילופין – כי התרשל התרשלות רבתי בתפקידו, באופן שמצדיק פיטוריו ללא פיצויי פיטורים וללא הודעה מוקדמת.

התביעה לפיצויי פיטורים

1. אין חולק על העובדה כי התובע פוטר וכי לא שולמו לו פיצויי פיטורים.
2. כמו כן אין מחלוקת כי שכר התובע לפיצויי פיטורים הוא שכר המינימום בעת פיטורי התובע, קרי: 3,850 ₪ (מוסכמה מס. 6 בדיון המוקדם מיום 22.4.12).
3. המחלוקת לגבי זכאותו של התובע לפיצויי פיטורים נובעת מטענת הנתבעת כי התובע היה מעורב בגניבה שאירעה במפעל הנתבעת ביום 30.3.11 בשעות הערב.
4. הנטל להוכיח עילה לשלילת פיצויי פיטורים או הפחתתם על פי סעיפים 16-17 לחוק פיצויי פיטורים, התשכ"ג-1963, מוטל על המעסיק. כאשר עילת השלילה נעוצה במעשה פלילי, נטל השכנוע הינו מוגבר, והוא עומד ב"רף ביניים" בין הנטל האזרחי הרגיל של "מאזן ההסתברויות" לבין הנטל הפלילי של "הוכחה מעבר לספק סביר".
5. לטענת הנתבעת, ביום 30.3.11 בשעות הערב, בעת שהתובע עבד כשומר, נכנסה מלגזה נהוגה בידי עובד של מפעל "סטודיו 4" הסמוך למפעלה של הנתבעת. המלגזה נכנסה למפעל דרך שער שהיה פתוח ויצאה מהמפעל דרך השער הפתוח כעבור כרבע שעה וחזרה למפעל השכן כשעליה ארגז עם פסולת ברזל במשקל של כ-1.5 טון שנגנב מחצר מפעל הנתבעת, ואשר היה מיועד למכירה. הנתבעת טוענת כי העובד של המפעל השכן נכנס וביצע את הגניבה עם שיתוף פעולה של התובע.
6. לתמיכה בגרסתה הביאה הנתבעת מספר עדים. להלן נסקור את עדותם הראשית ונציג אגב כך את העדויות שהביאה הנתבעת להוכחת גרסתה. אגב כך נציין מספר עובדות שאינן במחלוקת. לאחר מכן נדון בשאלה אם הנתבעת הרימה את הנטל להוכחת גרסתה.

עדויות הנתבעת

1. העד עקיר אבו עמאר העיד שהוא עובד בנתבעת וכי ביום 30.3.12 בשעות הערב, סמוך לסיום משמרתו, הוא עבר ליד שער הכניסה למפעל והבחין באדם, שאינו מוכר לו ואינו מעובדי הנתבעת הנוהג במלגזה ועליה ארגז המוצב בכלוב מתכת, מסתובב בתוך שטח המפעל של הנתבעת ומחטט בפסולת ברזל. מר אבו עמאר התקשר לדווח על כך למנהל הרכש בנתבעת, מר יאיר אברהם, אך מר אברהם לו ענה לו ולכן הוא דיווח על כך למר אברהם למחרת, ביום 31.3.31. מר אבו עמאר לא נחקר על תצהירו.
2. מר אברהם העיד על הדיווח שקיבל ממר אבו עמאר ועל כך שבעקבות הדיווח הוא בדק, יחד עם מנהל המפעל מר גבי אלקיים, את מצלמות האבטחה המוצבות במפעל. על פי תצהירו של מר אברהם, בסרט האבטחה אכן נראתה המלגזה עליה דיווח מר אבו עמאר כשהיא נכנסת למפעל ויוצאת ממנו לאחר כרבע שעה בדרכה למפעל סטודיו 4. לטענת מר אברהם, מספר דקות לאחר צאת המלגזה משטח המפעל צולם התובע מגיע ונכנס דרך השער הפתוח וסוגר אותו.
3. מר גבי אלקיים אף הוא העיד בתצהירו על הדיווח שקיבל ממר אברהם ועל תוכן סרט ההקלטה, בדומה לעדותו של מר אברהם.
4. מר גבי אלקיים ומר אברהם הוסיפו וסיפרו כי בהמשך לצפייתם בסרט האבטחה, הם פנו אל מנהל הייצור בסטודיו 4, מר גדליה גרוסמן, וקיבלו ממנו רשות לערוך חיפוש בחצרה של סטודיו 4. הרשות ניתנה ולחיפוש הצטרף מנהל הייצור בנתבעת, מר בוריס גילמן. הם איתרו את המלגזה שנקלטה בסרט האבטחה בחצר מפעלה של סטודיו 4 כשהיא עמוסה בכ-1.5 טון פסולת ברזל.
5. הנתבעת הגישה תצהיר של מר גרוסמן שאישר את פניית מר אלקיים ומר אברהם אליו, את החיפוש שנעשה ברשותו בחצר מפעל סטודיו 4 ואת איתור המלגזה הטעונה בפסולת ברזל בחצר.
6. מר אברהם, מר גבי אלקיים ומר גרוסמן מעידים בתצהיריהם כי בעקבות איתור המלגזה הטעונה בפסולת ברזל ממפעלה של הנתבעת, התקיימה פגישה בה הם השתתפו, יחד עם מר זיקי וייס, מבעלי סטודיו 4 ויצחק אלקיים, מנהל נוסף בנתבעת. בפגישה הציגו נציגי הנתבעת לנציגי סטודיו 4 את סרט האבטחה בו נראתה המלגזה נכנסת למפעלה של הנתבעת עמוסה בכלוב ויוצאת ממנו לאחר כרבע שעה בדרכה למפעל סטודיו 4.
7. על פי תצהירי העדים שהשתתפו בישיבה, זומן לישיבה עובד סטודיו 4 בשם איוון גרילוק (להלן: "איוון"), והלה הודה שנכנס למפעל הנתבעת ולקח את המתכות. מר אברהם ציין בתצהירו כי איוון אמר כי קיבל סיוע מצד התובע בתמורה לסכום כסף. כך העיד גם מר גבי אלקיים בתצהירו. כך העיד גם מר זיקי וייס. גם גדליה גרוסמן העיד בתצהירו כי איוון הודה כי נטל את המתכות ממפעל הנתבעת וכי זכה לשיתוף פעולה מצד התובע. אין מחלוקת כי איוון דיבר ברוסית וכי גדליה גרוסמן שהינו דובר הרוסית היחיד מבין משתתפי הישיבה אשר העיד בבית הדין.
8. הנתבעת לא הגישה לבית הדין את סרט האבטחה. בעניין זה העידה הנתבעת את מר קובי בנטל, האחראי על המחשוב ומצלמות האבטחה בנתבעת. מר בנטל העיד בתצהירו כי ביום 31.3.11 פנו אליו גבי אלקיים ויאיר אברהם וביקשו לצפות בסרט האבטחה הואיל ובוצעה גניבה במפעל. מר בנטל העיד אף הוא על תוכן הסרט – כניסת המלגזה למפעל כאשר שער המפעל פתוח ויציאתה ממנו וסגירת השער לאחר מכן. מר בנטל מסר בתצהירו כי המידע והנתונים במערכת מצלמות האבטחה נשמרים לתקופה מוגבלת בלבד ולאחר מכן הם נמחקים באופן אוטומטי ללא אפשרות שחזור. עם זאת, בחקירתו הנגדית אישר מר בנטל שניתן היה להעתיק קבצים מסרט האבטחה בטרם חלוף התקופה עד למחיקה האוטומטית של הקבצים. הדבר לא נעשה.
9. מר גבי אלקיים העיד כי בהמשך יום 31.3.11 זומן התובע לשיחת שימוע בה השתתפה גם גב' סיגלית צליק, שתפקידה הוא "אחראית כוח אדם" בנתבעת. בתצהירה העידה גב' צליק אף היא על ישיבת השימוע האמורה.
10. אין מחלוקת על כך שבישיבה לה זומן התובע הוצג לו סרט האבטחה מליל אמש. מר גבי אלקיים העיד כי אמר לתובע כי איוון גרילוק הודה בביצוע הגניבה ואמר כי זכה לשיתוף פעולה מהתובע. על פי עדויותיהם של מר גבי אלקיים וגב' צליק, נאמר לתובע כי הנתבעת שוקלת לפטרו.
11. אין מחלוקת על כך שביום 3.4.11 ביקש התובע לקיים פגישה נוספת וכי זו התקיימה באותו יום בנוכחות אשת התובע, וכי בפגישה זו הראו נציגי הנתבעת לתובע ולאשתו את סרט האבטחה.
12. אין מחלוקת על כך שבשתי הישיבות שהתקיימו – מיום 31.3.11 ומיום 3.4.11 – הכחיש התובע מעורבות בגניבה.
13. לאחר פגישה זו הגישה הנתבעת תלונה למשטרה נגד התובע על גניבה ממעביד ומסרה לתובע מכתב השעיה בחתימתה של גב' צליק, בו נאמר:

"בתאריך 30.3.11, בלילה בו היית במשמרת בתפקידך כשומר בחברה, ארעה במפעלנו גניבת פסולת ברזל (המיועדת למכירה) וכן גניבה של חומרי גלם (עם מספר פרויקט) המיועדים לעבודה.

בעקבות בדיקת מצלמות האבטחה המותקנות במפעלנו, חקירה פנימית שהתבצעה על ידנו ועדויות וממצאים נוספים הקושרים אותך לאירוע הגניבה עלו נגדך חשדות חמורים לביצועה של עבירה פלילית חמורה.

בשימוע שנערך לך ביום 31.3.11 לא נתת הסבר מניח את הדעת ביחס לטענות אשר הועלו נגדך ולפיכך הוגשה נגדך תלונה במשטרת ישראל בעבירה של גניבה ממעביד.

לאור האמור לעיל, חומרת החשדות ובהתחשב בתפקידך כשומר במפעל הוחלט כי הנך מושעה לאלתר מעבודתך בחברה עד לתום הליכי החקירה".

1. ביום 7.4.11 כתב התובע לנתבעת מכתב בו נאמר:

"ברצוני לערער על המצב שאני נמצא בו כיום עקב האירוע שאירע לפני מספר ימים, שבו אני בכלל לא הייתי מעורב בשום לקיחת שוחד ושום ידיעה לפני המקרה של הגניבה.

אני עשיתי את עבודתי ולא מעבר לכך יכול להיות שפישלתי, אבל בגלל זה אני לא חושב שאתם יכולים להשאיר אותי באוויר, ללא כל ידיעה מה קורה עם פרנסתי, מצבי כיום קשה מבחינה כלכלית

אין לי במה לקנות מזון ומוצרים בסיסיים.

אודה לטיפולכם המהיר".

1. על פי עדותו של מר גבי אלקיים בתצהירו, בראשית חודש 6/11, כאשר הוא ראה כי בירור הפרשה על ידי המשטרה מתעכב, הוא הורה לגב' צליק למסור לתובע מכתב פיטורים. לתובע הוצאו שני מכתבים. במכתב מיום 9.6.11 נטען:

"מבדיקתנו האחרונה במשטרת ישראל בעקבות תלונה אשר הוגשה בקשר עם גניבות מחצר המפעל בזמן משמרתך כשומר, אנו מעריכים כי קיים יסוד סביר להגשת תביעה פלילית כנגדך.

עקב כך בכוונתנו להפסיק את עבודתך בחברתנו לאלתר, מכתב פיטורים יועבר לך בנפרד.

על פי יעוץ משפטי אשר קיבלנו הרי שמקרה של פיטורין בנסיבות חמורות אינן מזכות את העובד בתשלום דמי פיצויים, עם זאת במידה ויוכח אחרת ישולמו לך דמי פיצויים כחוק."

1. ביום 10.6.11 הוצא לתובע מכתב פיטורים בו הודע לו על הפסקת עבודתו בנתבעת.
2. עד כאן תיאור עדויותיהם הראשיות של עדי הנתבעת.

האם הנתבעת הוכיחה את גרסתה?

1. לאחר שבית הדין שמע את כלל העדויות, לרבות חקירתם הנגדית של עדי הנתבעת, בית הדין קובע כי הנתבעת לא הרימה את הנטל המוטל עליה להוכיח כי התובע היה מעורב בגניבת פסולת הברזל שאירעה ביום 30.3.11. להלן נימוקינו:
2. הראיות שהציגה הנתבעת נגד התובע הן בעיקרן עדויות שמיעה וראיות נסיבתיות. העדות היחידה שהייתה יכולה להוות עדות ישירה למעורבות התובע בגניבה, הייתה של העובד איוואן, אך הנתבעת לא הביאה את איוון לעדות. טענות העדים מטעם הנתבעת ומטעם סטודיו 4 כי איוון הודה בגניבה והצביע על התובע כשותפו לעבירה, לא נתמכו בכל ראיה, למרות שניתן היה לצפות שהודאת עובד בגניבה תתועד במסמך כלשהו.
3. מבין העדים שהעידו שהשתתפו בישיבה שהתקיימה ביום 31.3.11 העד היחיד שהבין את דבריו של איוון היה גדליה גרוסמן. לפיכך אין כל משקל לעדויות יתר העדים בדבר הדברים שאמר איוון (שבלאו הכי הם בגדר עדות שמיעה אף מפיו של מר גרוסמן).
4. כאמור, בתצהירו העיד גדליה גרוסמן כי איוון הודה בביצוע הגניבה ו"הפליל" את התובע, אך עדות זו לא עמדה במבחן החקירה הנגדית. כך העיד מר גרוסמן בחקירתו הנגדית:

ש. אתה זוכר בדיוק את השיחה עם איוון?

ת. בחדר? אני זוכר שהו אמר, איך נכנסתי, למה לקחתי. כי בווידאו היה, אז הוא נכנס למפעל עם מלגזה.

ש. שאלו אותו שאלות והוא ענה?

ת. כן.

ש. אתה זוכר בדיוק את השאלות ששאלו את איוון?

ת. לא.

ש. אתה זוכר בדיוק את מה שהוא ענה לך?

ת. לא.

ש. אתה זוכר את מה שתרגמת?

ת. בדיוק לא. בערך איך זה היה. למה זה היה. למה נכנסתי.

ש. מה איוון סיפר על התובע?

ת. אני לא זוכר כל כך טוב".

1. נמצא איפוא, שהעד היחיד שיכל למסור על תוכן דבריו של איוון, לא עמד בחקירתו הנגדית מאחורי טענתו בתצהירו כי איוון מסר כי קיבל שיתוף פעולה מן התובע.
2. כלל התיאורים של עדי הנתבעת לגבי תוכן סרט ההקלטה, הן עדויות בעלות משקל נמוך, בהיותן עדויות משניות. על פי כללי הקבילות בדיני הראיות, עדויות אלה אינן קבילות בהיותן נוגדות את כלל הראיה הטובה ביותר. כידוע, בית הדין מחוייב לעיקריהם של דיני הראיות ועל כן, גם אם עדויות אלה אינן בלתי קבילות, משקלן הוא נמוך ביותר, וודאי אין מקום לבסס מסקנות לחובת התובע על סמך תיאור של סרט שלא הוצג.
3. נמצא שהעובדות שנותרו לחובת התובע הן עצם קיומו של שער פתוח במפעל שאיפשר לאיוון להיכנס ולבצע את נטילת פסולת הברזל והחומרים.
4. התובע אינו חולק על כך שתפקידו כלל הבטחת סגירתם של שערי המפעל למניעת כניסות בלתי מורשות כאלה. ואולם התובע מסר בעדותו מספר עובדות, שכולן התבררו כמדויקות ואושרו לא רק על ידי שני עדים נוספים שהביא התובע, אלא גם על ידי עדי הנתבעת: ואלו הן:
   1. המפעל ממוקם בשטח רחב ויש לו כ-9 כניסות. למעט שני "שערי פשפש" לכניסת הולכי רגל, ישנן לפחות שש כניסות בהן מותקנים שערים חשמליים אשר נפתחים באמצעות שלט רחוק. מר יאיר אברהם אישר בעדותו כי אם השומר הולך לבצע כיבוי אורות במפעל, כפי שתפקידו מחייב, אין הוא יכול לראות אם מישהו פותח שער כי "המרחקים הם גדולים. יהיה קשה לו לראות".
   2. היו עובדים נוספים שהיו להם שלטי רחוק – עובדים בהנהלת המפעל, מנהלי מחלקות, מלגזנים ועובדים אחרים.
   3. בעבר הייתה "בודקה" שבה הותקנו מסכים שקלטו צילומי אבטחה שחלשו על כניסות שונות. מסכים אלו איפשרו לשומרים לראות בו זמנית את המתרחש בכל הכניסות. אלא שכפי שאישר יאיר אברהם, הבודקה נשרפה לפני האירוע ומאז לא ניתן היה לחלוש ממקום אחד על כל כניסות המפעל.
5. סיכומו של דבר הוא שלא הוצגו לבית הדין ראיות בעלות משקל הקושרות את התובע לגניבה, ויש לקבוע שהנתבעת לא עמדה בנטל להוכיח כי התובע היה מעורב בדרך כלשהי בגניבה שאירעה במפעל ביום 30.3.31.
6. אשר לטענת הנתבעת בדבר התרשלות התובע כבסיס לשלילת פיצויי פיטורים או הפחתתם – אנו סבורים כי אין בה כדי לבסס הפחתת פיצויי פיטורים, ודאי לא שלילתם, מנימוקים אלה:
   1. לגופה – טענת ההתרשלות לא הוכחה, בשים לב לכך כי מדובר במפעל המתפרס על שטח גדול, בעל שש כניסות, ריבוי העובדים של המפעל שהחזיקו שלטים והיעדר יכולת פיקוח ושליטה על כל הכניסות בו זמנית, החל ממועד שריפת הבודקה בה נהרסה מערכת המסכים המרכזית שאיפשרה תצפית אלקטרונית על כל הכניסות בו זמנית.
   2. יש מידה של חוסר תום לב בהעלאת טענת ההתרשלות כהצדקה לשלילת פיצויי פיטורים, לאחר שנימוקי שלילת פיצויי הפיטורים כפי שפורטו על ידי הנתבעת במכתבה לתובע מיום 3.4.11 היו כי לנתבעת ראיות ועדויות הקושרות את התובע לגניבה. כאמור, בבירור שהתקיים בבית הדין הסתבר כי הנתבעת לא הציגה ראיות כאלה. מכל מקום, גם אם נכונה הטענה כי התובע התרשל בביצוע תפקידו והתרשלות זו אפשרה את הגניבה, לא היה בטענה זו כדי להצדיק שלילת פיצויי פיטורים בגין תקופת עבודה של כמעט שתים עשרה שנים. הנתבעת לא הביאה כל ראיה בדבר ערכה של פסולת הברזל שנגנבה ושלבסוף הושבה. התובע טען כי ערך פסולת הברזל שנגנב היה כאלף ₪, ואין לפני בית הדין ראיה הסותרת טענה זו. מכל מקום, הגניבה הושבה לנתבעת ובנסיבות אלה גם לו היינו סבורים שהוכחה התרשלות של התובע, עצם פיטוריו היווה עונש משמעתי חמור דיו ואין בנסיבות העניין הצדקה להפחתת פיצויי פיטורים.
7. אשר על כל החלטנו לקבל את תביעת התובע לפיצויי פיטורים.
8. חישוב פיצויי הפיטורים המגיע לתובע לפי תקופת עבודתו (140.33 חודשים) ושכרו הקובע (3,850 ₪) מביא לסכום של 45,024 ₪.

התביעה לפיצויי הלנת פיצויי פיטורים

1. החלטנו להפחית את פיצויי הלנת פיצויי הפיטורים ולהעמידם על הפרשי הצמדה וריבית הואיל ואנו סבורים כי הייתה מחלוקת של ממש באשר לזכאות התובע לפיצויי הפיטורים. מכלול העדויות ששמענו מצביע על כך שהנתבעת האמינה בתום לב במעורבותו של התובע באירוע הגניבה. העובדה שהנתבעת לא השכילה להציג ראיות בהליך זה להוכחת גרסתה אין פירושה שלא האמינה בתום לב במעורבותו של התובע בגניבה בזמן אמת.

התביעה לדמי הודעה מוקדמת

1. אין מחלוקת על כך שהתובע פוטר ללא הודעה מוקדמת. גב' צליק אישרה זאת בחקירתה הנגדית.
2. אשר על כן נפסוק לתובע דמי הודעה מוקדמת בסך 3,850 ₪.

התביעה לפיצוי בגין פיטורים ללא שימוע

1. התובע טוען כי פוטר ללא שימוע. הנתבעת טוענת כי שתי הישיבות שנערכו עם התובע ביום 31.3.11 וביום 3.4.11, היוו שימוע. לטענת הנתבעת, בישיבות אלה הוצגו לתובע סרטי האבטחה והתבקשו הסבריו לפריצת המלגזה הזרה למפעל. כמו כן הוצגה לו הטענה כי איוון הפליל אותו.
2. לכך משיב התובע שבשתי ישיבות אלה לא התקבלה החלטה על פיטוריו וכאשר זו התקבלה – ביום 9.6.11 – היא התקבלה ללא כל שימוע.
3. אנו סבורים כי יש לפסוק פיצוי לתובע בגין פיטורים שלא כדין. אכן כטענת הנתבעת, לא ניתן לומר כי ההחלטה על פיטוריו של התובע התקבלה ללא שמיעתו כלל, שכן התובע הועמד על כך שהנתבעת שוקלת את פיטוריו בישיבה מיום 31.3.11 וטענות התובע בעניין זה נשמעו באותה ישיבה ובישיבה מיום 3.4.11.
4. עם זאת, אנו סבורים כי הנתבעת לא הוכיחה כי הליך השימוע היה תקין, באופן שהובטחו זכויות התובע לשימוע הוגן וראוי. במה דברים אמורים?
5. ראשית, היעדרו של פרוטוקול המתעד את הפגישות שהתקיימו עם התובע מהווה פגם בהליך. התובע טוען כי בפגישות אלה הוטחו בו האשמות מבלי שהייתה לו יכולת אמיתית להציג את עמדתו ומבלי שהייתה נכונות אמיתית לשמוע אותן, ובהיעדר פרוטוקול, הנתבעת לא סתרה טענות אלה.
6. שנית, הלכה היא שמהותו והיקפו של השימוע הנדרש נקבעים על פי נסיבות העניין, ובעיקר על ידי כובד המשקל של ההחלטה אשר לשם קבלתה השימוע נערך. החלטה על פיטורי עובד היא עניין רציני, ודאי כאשר מדובר בעובד ותיק כמו התובע ובנימוק שיש בו כדי להטיל דופי פלילי בו. בנסיבות אלה, על המעסיק להוכיח כי חובת השימוע קוימה במלואה. על המעסיק להוכיח כי הוא נתן לעובד הזדמנות כנה ואמיתית להתגונן נגד הטענות המיוחסות לו וכי הוא שמע את העובד בלב שלם ונפש חפצה ולא מן הפה ולחוץ.
7. אנו סבורים כי במקרים בהם המעסיק שוקל לפטר עובד בשל חשד לביצוע עבירה פלילית, חובת השימוע היא מוגברת ורחבה יותר באופן שבחינת מילוי החובות הפרוצדורליות של חובת השימוע היא דווקנית יותר (ניהול פרוטוקול, יידוע העובד בזכות לקבל ייצוג משפטי ולהגיע עם נציג, פירוט הטענות המיוחסות לעובד בכתב, שהות מספקת להתכונן לשימוע כנדרש ובמקרים המתאימים העברת חומר הראיות המשמש בסיס להחלטת הפיטורים לעובד). זאת הן לאור ההשלכות הכלכליות העשויות להיות להחלטה שכזו על העובד (מעבר לפיטורים ה"עונשיים" קיימת אפשרות לשלילה מוחלטת או חלקית של פיצויי פיטורים ודמי הודעה מוקדמת), והן לאור ההשלכות החברתיות העשויות לכך, כגון: ה"כתם" העשוי להידבק בעובד.
8. מן הראיות והעדויות שהובאו בפנינו עולה כי שתי פגישות "השימוע" עם התובע מיום 31.3.11 ו-3.4.11 נועדו בעיקרן על מנת לעמת את התובע עם האשמות, לעמת אותו עם הצילומים ממצלמות האבטחה ועם הראיות הנסיבתיות הקושרות אותו, לדידה של הנתבעת, לאירוע הגניבה, ופחות "לשמוע" את טענותיו כנגד כוונת הפיטורים.
9. מר אלקיים העיד לעניין זה:

"ש. אותה שיחה, ראשונה, מבחינתך זאת שיחת השימוע שאתה חייב לקיים.

ת. כן.

מ. מה היה בשיחה הזאת.

ת. מה שכתוב בפרוטוקול. זה דבר שקרה לפני הרבה שנים. אני יכול להגיד מה היה בגדול. הוא נקרא, הוסבר לו מה קרה, איך קרה, הראינו לו כל מה שהיה צריך להראות לו. הסברנו לו שהבחור השני ששיתף איתו פעולה אמר לנו שהוא שיתף איתו פעולה. זו משרת אמון. הסברנו לו שהוא מעל באמון. זה בגדול.

ש. מה הוא אמר.

ת. הוא אמר, זה לא אני."

1. הטענה כי ישיבת השימוע מיום 31.3.11 תועדה בפרוטוקול נטענה לראשונה בעדותו של מר אלקיים והיא לא הוכחה, משלא הומצא כל פרוטוקול. טענה זו נסתרה בעדותה של גב' צליק שהעידה כי ישיבת השימוע לא תועדה בפרוטוקול.
2. מר אלקיים העיד כי החלטת הפיטורים התקבלה ביוני וכי השיחה מיום 31.3.11 מטרתה הייתה השעיית התובע לצורך מתן שהות למיצוי הליכי החקירה במשטרה. כנשאל מר אלקיים, אם הנתבעת ערכה לתובע שימוע לפני שהתקבלה החלטת הפיטורים ביוני הוא השיב:

"אני לא מטפל בו באופן אישי. יש לנו מחלקת כ"א ויועץ משפטי, התיק הועבר אליה. אחרי הפגישה שלי עם אשתו, לא נפגשתי עם התובע יותר.

ש. מי קיים אתך השימוע לאחר הפגישה ההיא.

ת. יש כ"א. ככל הידוע לי, כ"א. אתה חקרת אותם.

ש. מתי התקיים שימוע לקראת פיטוריו.

ת. יש מחלקת כ"א תשאל אותם.

ש. לא היית מעורב בשיחת השימוע.

ת. אני אישית לא. אחרי הפעמיים לא."

1. גב' צליק העידה כי אחרי הישיבה מיום 3.4.11, הנתבעת "רשמה" כי היו שני שימועים, כי רעייתו של התובע ראתה את הקלטת עם הצילומים וכי הנתבעת שוקלת לפטר את התובע וכי בינתיים הוא מושעה מעבודתו. מעדותה של גב' צליק עולה כי הנתבעת ערכה סיכום של הדברים בעניינו של התובע, אך סיכום זה לא הוגש לבית הדין.
2. במשך התקופה שמיום 31.3.11 ועד ליום 9.6.11, מועד החלטת הפיטורים, התובע הושעה מעבודתו. גב' צליק העידה כי היא קיבלה מההנהלה הוראה להוציא לתובע מכתב פיטורים. לא נעשה לתובע שימוע חוזר לפני קבלת החלטת הפיטורים. בכלל זה לא ניתנה לו הזדמנות לטעון כנגד הראיות שעליהן ביססה הנתבעת את טענתה כי לתובע היה חלק בגניבה מחצר הנתבעת.
3. בנסיבות העניין, בשים לב לתקופת עבודתו הארוכה של התובע, לגילו (התובע יליד 1948), ולאי קיום חובת השימוע כהלכתה (בשים לב לנימוק שעמד בבסיס החלטת הפיטורים המטיל דופי פלילי בתובע ולהשלכות הכלכליות הנובעות מהחלטה זו), אנו פוסקים לתובע פיצוי בגובה 6 משכורות, בסך של 23,100 ₪.

דמי הבראה

1. לטענת התובע הוא היה זכאי לקבל מהנתבעת סך של 29,039 ₪ בגין דמי הבראה, אך הנתבעת שילמה לו 19,626 ₪ בלבד. מסכום זה ביקש התובע לקזז סך של 2,106 ₪ ששילמה לו הנתבעת ביום 9.6.11 (בצ'ק בסך 10,494 ₪ בגין הבראה וחופשה), כך שהנתבעת נותרה חייבת לו סך של 7,307 ₪ בגין דמי הבראה.
2. מקובלת עלינו טענת הנתבעת לפיה התובע אינו רשאי לתבוע דמי הבראה מעבר לשתי שנות עבודתו האחרונות, בשל התיישנות התביעה לדמי הבראה.
3. מעיון בתלושי המשכורת של התובע עולה כי הנתבעת שילמה לתובע דמי הבראה מידי שנה בשתי "פעימות", בחודשים יולי ואוגוסט. התובע צירף תלושי משכורת משנת 2004 ואילך ועל כן אין לנו אינדיקציה לגבי הסכומים ששילמה לו הנתבעת בשנים שקדמו לתקופה זו, אך אנחנו יכולים ללמוד על התנהלות הנתבעת בכל הנוגע לתשלום דמי ההבראה בגין התקופה שקדמה לכך מטענת התובע בדבר הסכומים ששולמו לו בעד הבראה משך כל תקופת העבודה, שלא נסתרה.
4. התובע טען בתצהירו כי בגין כל תקופת עבודתו שילמה לו הנתבעת סך של 19,626 ₪ בגין דמי הבראה. הנתבעת לא הכחישה טענה זו של התובע וממילא לא סתרה אותה ועל כן אנו מבססים עליה ממצאים עובדתיים לצורך הכרעה בתביעתו לדמי הבראה.
5. מחישוב שערכנו המבוסס על הנתונים שהוצגו לפנינו ופורטו בתלושי המשכורת של התובע משנת 2004 ואילך (לרבות הסכום בסך של 2,106 ₪ ששולם לתובע ביום 9.6.11 כאמור) עולה כי הנתבעת שילמה לתובע סך של 17,558 ₪ בגין דמי הבראה. סכום זה קטן ב-2,068 ₪ מהסכום שהתובע אישר שקיבל בתצהירו (נתון שלא נסתר), וככל הנראה ההפרש נובע מתשלום של דמי הבראה בעד שנה נוספת.
6. הסכומים ששולמו לתובע בגין הבראה בחודשים יולי ואוגוסט 2004 בסך 1,071 ₪, כל אחד מתייחסים לשנת עבודתו של התובע הרביעית (מחודש אוקטובר 2002 עד ספטמבר 2003) ועל כן סביר להניח כי הסכום בסך 2,068 ₪ מתייחס לשנת עבודתו השלישית (מחודש אוקטובר 2001 עד ספטמבר 2002). הסכומים ששולמו לתובע בחודשים יולי ואוגוסט 2005 מתייחסים לשנת עבודתו החמישית (אוקטובר 2003 עד ספטמבר 2004). הסכומים ששולמו לתובע בחודשים יולי ואוגוסט 2006 מתייחסים לשנת עבודתו השישית (אוקטובר 2004 עד ספטמבר 2005). הסכומים ששולמו לתובע בחודשים יולי ואוגוסט 2007 מתייחסים לשנת עבודתו השביעית (אוקטובר 2005 עד ספטמבר 2006). הסכומים ששולמו לו בחודשים יולי ואוגוסט 2008 מתייחסים לשנת עבודתו השמינית (אוקטובר 2006 עד ספטמבר 2007). הסכומים ששולמו בחודשים יולי ואוגוסט 2009 מתייחסים לשנת עבודתו התשיעית (אוקטובר 2007 עד ספטמבר 2008). הסכומים ששולמו בחודשים יולי ואוגוסט 2010 מתייחסים לשנת עבודתו העשירית (אוקטובר 2008 עד ספטמבר 2009). הסכום ששולם לתובע ביום 9.6.11 מתייחס לשנת עבודתו האחת עשרה (אוקטובר 2009 עד ספטמבר 2010).
7. מנתונים אלה עולה כי לתובע לא שולם דמי הבראה בעד החלק היחסי של שנת עבודתו האחרונה (חודשים אוקטובר 2010 עד יוני 2011). בעד החלק היחסי של שנת עבודתו השתים עשרה היה התובע זכאי לתשלום בעד 4 ימי הבראה (8 ימים חלקי 12 כפול 6 חודשי עבודתה בפועל, שכן בחודשיים האחרונים לעבודתו התובע הושעה ולא עבד בפועל) לפי תעריף דמי הבראה שהיה מעודכן במועד סיום עבודתו (בסך 365 ₪) ובסך הכל 1,460 ₪. בנוסף זכאי התובע להפרשים בסך של 798 ₪ עבור דמי הבראה בעד שנת עבודתו האחת עשרה (היה זכאי לסך של 2,808 בעוד שהנתבעת שילמה לו 2010 ₪ בלבד).
8. על כן הנתבעת נותרה חייבת לתובע סך של 2,258 ₪ בגין דמי הבראה וזה הסכום שאנו פוסקים לו בעד רכיב זה.

פדיון חופשה

1. לטענת התובע הנתבעת לא אפשרה לו לצאת לחופשה שנתית בתשלום. לטענתו, בגין תקופת עבודתו הוא זכאי לתשלום בעד 199 ימי חופשה. התובע מאשר בתצהירו כי לאחר מועד סיום עבודתו שילמה לו הנתבעת סך של 8,388 ₪ בגין פדיון חופשה (מתוך הסכום ששולם לו ביום 9.6.11 בסך 10,494 ₪). לטענת התובע הנתבעת נותרה חייבת לו סך של 24,447 ₪ בגין פדיון חופשה.
2. הנתבעת טענה כי התובע יצא במהלך תקופת עבודתו לימי חופשה בתשלום, וכי היא ניהלה רישום של מאזן חופשותיו בתלושי המשכורת שנמסרו לו מידי חודש. לטענתה, במועד סיום עבודתו נותרו לתובע 48.87 ימי חופשה שהוא לא ניצל, בגינם שולם לו פדיון חופשה בסך 8,388 ₪ ביום 9.6.11 (מתוך הסכום בסך 10,494 ₪ ששולם לו בצ'ק).
3. לתקופה בעדה ניתן לתבוע פדיון חופשה, נקבע בע"ע 574/06 כהן נ' אנויה, ניתן ביום 8.10.2008) כי בעת שמסתיימים יחסי עובד מעביד בין הצדדים ובהתאם להוראת סעיף 7 לחוק חופשה שנתית, התשי"א-1951 (להלן- "חוק חופשה שנתית"), נצברים לזכות העובד לכל היותר ימי החופשה שהיה זכאי לקבל בשלוש השנים המלאות האחרונות להעסקתו בצירוף הימים שנצברו לזכותו בשנת העבודה השוטפת.
4. על פי הקבוע בסעיף 26 לחוק חופשה שנתית, מחויב המעסיק לנהל פנקס חופשה בו יירשמו ביחס לכל עובד פרטים שנקבעו בתקנות, כגון: מועדי החופשה, דמי החופשה ששולמו ומועד התשלום ועל כן הנטל להוכיח תשלום דמי חופשה לעובד ויתרת החופשה שנותרה לזכותו מוטל על המעסיק (דב"ע לא/22-3 ציק ליפוט – חיים קסטנר, פד"ע ג' 215). עם זאת, נקבע כי הרמת הנטל אינה מותנית, דווקא, בהצגת פנקס חופשה שנתית, וניתן להגיע למסקנה כי המעסיק שילם את מלוא ימי החופשה המגיעים לעובד גם על יסוד ראיות אחרות (ע"ע 1415/04 אברהם גולדה - גולדה שטיחים, מיום 10.1.05). כך, ובהיעדר ראיות סותרות הצגת תלוש שכר מהווה ראשית ראייה בכתב להוכחת מאזן ימי החופשה המגיעים לעובד (דב"ע נה/193-3 חנן זומרפלד - מלון זוהר, מיום 1.5.96).
5. תביעתו של התובע לפדיון חופשה מבוססת על זכאות לימי חופשה לפי הקבוע בצו ההרחבה בענף השמירה, שאינו חל בעניינו של התובע שכן, אין מחלוקת כי הנתבעת אינה עוסקת בשמירה (התובע אינו תובע פדיון חופשה לפי הקבוע בצו ההרחבה בענף המתכת, החשמל והאלקטרוניקה) ולעניין זה כבר נקבע כי המבחן המכריע לצורך תחולת צו הרחבה הוא מהו עיקר עיסוקו של המעסיק- המפעל ולא של העובד (ע"ע 18/99 יפה אפירימי נ' לילה עבד (טרם פורסם)).
6. מעיון בתלושי המשכורת של התובע עולה כי הנתבעת ניהלה רישום של מאזן חופשותיו של התובע, וכי היא עדכנה מידי חודש את צבירת ימי החופשה שלו. כן עולה כי התובע קיבל ימי חופשה בתשלום (כך למשל, בחודש אוקטובר 2008 ניצל התובע 9 ימי חופשה ושכרו לא נפגע; בחודש יולי 2010 ניצל התובע 9 ימי חופשה ושכרו לא נפגע).
7. התובע טען בתצהירו כי "לפי התלושים ניתן לראות כי הצבירה שמבוצעת בתלוש אינה נכונה". התובע לא פירט מדוע הצבירה אינה נכונה ולא הציג כל פירוט כמה ימי חופשה הוא אמור היה לקבל בכל שנה לפי וותקו, מה מספר ימי החופשה שזיכתה אותו הנתבעת בפועל וכמה ימי חופשה מגיעים לו. די באי פירוט תביעתו של התובע על מנת לדחות את תביעתו ברכיב זה.
8. עם זאת, על מנת שלא לקפח את זכותו של התובע ולפנים משורת הדין, ערכנו חישוב המבוסס על הנתונים המופיעים בתלושי המשכורת של התובע לפיהם עולה כי הנתבעת נותרה חייבת לתובע פדיון בעד 5 ימי חופשה, שכן היא לא זיכתה את מאזן חופשותיו בימי החופשה המגיעים לו בפועל בהתאם לוותקו בעבודה.
9. בשים לב להתיישנות התביעה לפדיון חופשה, התובע רשאי לתבוע פדיון חופשה בעד התקופה שמחודש אוקטובר 2007 עד חודש יוני 2011.
10. מעיון בתלושי המשכורת של התובע לתקופה זו עולים הנתונים הבאים:

• התקופה שמחודש אוקטובר 2007 עד ספטמבר 2008, היא שנת עבודתו התשיעית של התובע ועל כן הוא היה זכאי ל-21 ימי חופשה, אך הנתבעת זיכתה את מאזן חופשותיו של התובע ב-24 ימי חופשה (התובע קיבל 3 ימי חופשה ביתר).
• התקופה שמחודש אוקטובר 2008 עד ספטמבר 2009, היא שנת עבודתו העשירית של התובע ועל כן הוא היה זכאי ל-22 ימי חופשה, אך הנתבעת זיכתה את מאזן ימי חופשותיו של התובע ב-18.32 ימי חופשה (התובע זכאי ל- 3.68 ימי חופשה בעד שנה זו).
• התקופה שמחודש אוקטובר 2009 עד ספטמבר 2010, היא שנת עבודתו האחת עשרה של התובע ועל כן הוא היה זכאי ל-23 ימי חופשה, אך הנתבעת זיכתה את מאזן ימי חופשותיו ב-20.76 ימי חופשה (התובע זכאי ל-2.24 ימי חופשה בעד שנה זו).
• התקופה שמחודש אוקטובר 2010 ועד יוני 2011, היא החלק היחסי של שנת עבודתו השתים עשרה של התובע ועל כן הוא זכאי ל-12 ימי חופשה (לפי חישוב 24/12= 2 כפול 6 חודשי עבודה בפועל), אך הנתבעת זיכתה את מאזן ימי חופשותיו ב-9.87 ימי חופשה (התובע זכאי ל-2.13 ימי חופשה בעד תקופה זו).
• הנתבעת זיכתה את מאזן חופשותיו של התובע ב-72.95 ימי חופשה בעוד שהוא היה זכאי לקבל 78 ימי חופשה, ועל כן התובע זכאי ל-5 ימי חופשה נוספים. בחודש אוקטובר 2007 עמדו לזכות התובע 5.67 ימי חופשה (מבדיקה של תלושים קודמים מחודש אוקטובר 2004 עולה כי הנתבעת זיכתה את מאזן חופשותיו של התובע והתובע ניצל ימי חופשה בתשלום), התובע ניצל 18 ימי חופשה (9 ימים בחודש אוקטובר 2008 ו-9 ימים נוספים בחודש יולי 2010. יצוין כי ניצול ימי החופשה עולה גם מדפי הנוכחות שצורפו לתלושי המשכורת של התובע שם הופיעה המילה "חופשה שנתית" תשע פעמים וברובריקה של "סה"כ לשכר" נרשמו 8.36 שעות לתשלום). בתום תקופת העבודה הנתבעת פדתה לתובע 48.87 ימי חופשה (יתרת ימי החופשה שנצברו לו כמפורט בתלוש משכורת חודש מרץ 2011).

1. על כן התובע זכאי לפדיון חופשה עבור 5 ימים, לפי שכר המינימום היומי שהיה מעודכן במועד סיום עבודתו של התובע (155.61 ₪ למועסקים 6 ימים בשבוע), בסך 778.05 ₪.

דמי חגים

1. התובע עתר לתשלום בסך 17,165 ₪ בגין דמי חגים. לטענתו, במהלך כל תקופת עבודתו חלו 110 ימי חג בגינם הוא היה זכאי לקבל דמי חגים בסך של 18,165 ₪, אך בפועל הנתבעת שילמה לו סך של 1,000 ₪ בלבד, ועל כן היא נותרה חייבת לו סך של 17,165 ₪.
2. הנתבעת טענה בכתב ההגנה כי התובע עבד במשמרות משתנות וכי הוא קבע יחד עם עובדי השמירה הנוספים את משמרות העבודה והודעה על חלוקת המשמרות נמסרה לנתבעת. הנתבעת מוסיפה כי כאשר משמרת של התובע "נפלה" על יום חג, הוא קיבל את השכר המגיע לו, לרבות התוספות על פי החוק. במידה והתובע לא שובץ לעבודה ביום חג, הדבר היה כאמור על פי החלוקה של עובדי השמירה בינם לבין עצמם. לעיתים קיבל התובע תשלום בעד ימי חג בהם לא עבד וממילא לא היה אמור לעבוד על פי החלוקה הפנימית של עובדי השמירה. הנתבעת טוענת כי "בשורה התחתונה, שכרו של התובע לא נפגע בחודשים בהם חלו ימי חג, שכן כאמור עבד במשמרות משתנות שנקבעו על ידו וממילא לא הפסיק ימי עבודה עקב ימי חג."
3. בתגובה לכך טען התובע בתצהירו כי "גם בחגים בהם עבדתי, עבדתי מתוך כורח, היות והנתבעת אילצה אותי לעבוד. למען הסר הספק עבדתי על פי סידור עבודה שהוכן ע"י הנתבעת."
4. גב' צליק מטעם הנתבעת חזרה בתצהירה על האמור בכתב ההגנה לעניין תביעת התובע לדמי חגים.
5. לא ניתן לתבוע דמי חגים עבור תקופה העולה על תקופת ההתיישנות בת שבע שנים.
6. בכל הנוגע לתשלום דמי חגים בגין עבודה בימי חג, נפסק כי במידה והעובד עבד ביום חג, על פי דרישת המעביד מתוך כורח (ולא מתוך בחירה חופשית), זכאי הוא לתשלום עבור אותו יום כיום עבודה, בצרוף הגמול עבור עבודה בחגים, כנקוב בחוק או בהסכם הקיבוצי, וזאת מבלי לפגוע בזכותו לתשלום עבור יום החג עצמו (ע"ע 300360/98 נחום צמח נ' ש.א.ש בע"מ, עבודה ארצי לג (23) 32 ולהלן- "עניין צמח"; דב"ע מג/3-97 מולה נוהד נ' חברת אל-וו בע"מ, פד"ע טו 163; בע"ע 249/09 מיכאל פיסנקו נ' סער אבטחה שמירה ושירותים ירושלים בע"מ, ניתן ביום 14.11.11).
7. לעניין זה נפסק בעניין צמח כי הרציונל העומד בבסיס תשלום דמי החגים הוא כי עובד יומי (או שעתי) יזכה למנוחה בימי החג מבלי ששכרו ייפגע עקב אי עבודתו. כן נקבע כי תכלית זו תסוכל אם העובד יעדיף לעבוד בימי החג על מנת להגדיל את שכרו, ובמקרה שכזה הוא לא יהא זכאי לתשלום דמי חגים, בנוסף לשכר ששולם לו בעד עבודתו בימי החג:

"בפסיקה זו אנו יוצאים מתוך הנחה, בהעדר ראיה לסתור, שהעבודה בחגים הייתה לא מתוך בחירה של המערער, אלא מתוך כורח.

נקודת המוצא שלנו היא, שדמי החגים נועדו לפצות עובד יומי, שאינו עובד בחגים, ואינו מקבל תמורה עבורם, שכן עובד יומי אינו זכאי לקבל שכר עבור ימים שלא עבד בהם.

צו ההרחבה בא להשוות את העובדים היומיים לעובדים החודשיים המקבלים תמורה עבור ימי חג בהם לא עבדו.

הרציונל העומד מאחורי תשלום דמי חגים אלו הוא, שהעובדים יזכו במנוחה בימי החגים מבלי ששכרם יגרע כתוצאה מכך. תכלית זו תסוכל אם עובד יעדיף על פי בחירתו לעבוד בחגים ולקבל תמורה הן עבור העבודה שעבד בפועל בחגים והן דמי חגים. אילו אלו היו פני הדברים, לא היינו מזכים את העובד היומי, שבחר לעבוד בימי חגים, גם בדמי חגים כדי להגדיל את שכרו."

1. בענייננו, התובע לא הוכיח כי הוא עבד בימי החג בעל כורחו. אדרבא, מעדותה של גב' צליק מטעם הנתבעת, שהיתה מהימנה עלינו עולה כי התובע עבד בימי חג מתוך בחירה חופשית משיקולים כלכליים (על מנת להגדיל את שכרו) ולא מתוך כורח ולפיכך הוא אינו זכאי לדמי חגים עבור ימי חג בהם הוא עבד בפועל. הדבר עולה מעדותה של גב' צליק שהיתה מהימנה עלינו ולא נסתרה, כי השומרים, בכללם התובע, "היו עושים ביניהם תורנויות של החגים, כדי שלא ייפגעו. כדי שלא רק אחד ירוויח 200% כל הזמן. הכוונה ייפגעו מבחינתם, לא מבחינת התשלום של המפעל" (עמוד 18, שורות 30-32).
2. מעבר לכך שתביעתו של התובע אינה לוקחת בחשבון את תקופת ההתיישנות, היא אף אינה מפורטת או מבוססת. כך התובע לא הציג כל פירוט או תחשיב ממנו ניתן ללמוד מתי חלו ימי החג בתקופת עבודתו, באילו ימי חג הוא עבד ומה השכר ששולם לו עבור עבודתו בחגים וכן באילו מועדים שולמו לו דמי חגים וכיצד הוא הגיע לסכום תביעתו. מתביעתו של התובע עולה כי הוא תובע דמי חגים בעד כל ימי החג שחלו בתקופת עבודתו (גם ימי חג שחלו בשבת).
3. מעיון בתלושי המשכורת של התובע וכן בדפי הנוכחות שצורפו לתצהירו עולה כי לתובע שולם "מנוחה בתשלום" בימי חג בהם לא עבד ובימים בהם עבד שולם לו גמול 200%, החל מהשעה הראשונה (עד לחודש מרץ 2008). כך למשל, בחודש אוקטובר 2006 התובע לא עבד ביום 2.10.06 שהיה חג כיפור. בדף הנוכחות לאותו החודש הופיע בתאריך זה "מנוחה בתשלום".
4. כך גם בחודש ספטמבר 2006, התובע לא עבד ביום 24.9.06 שהיה יום חג ראש השנה ב' (חג ראש השנה א' היה ביום שבת). בדף הנוכחות לאותו החודש הופיע בתאריך זה "מנוחה בתשלום".
5. בחודש אפריל 2007, התובע עבד ביום 3.4.07 שהיה חג הפסח ושולם לו שכר 200% בעד עבודה זו (כפי שעולה מדף הנוכחות לאותו החודש).
6. בנוסף, מעיון בתלושי המשכורת של התובע לחודשים בהם חלו חגים, עולה כי שכרו לא נפגע עקב ימי חג.
7. נתונים אלה מתיישבים עם עדותה של גב' צליק בתצהירה וכן בעדותה בבית הדין שהיתה מהימנה עלינו (עמוד 18 לפרוטוקול הדיון מיום 15.1.14, שורות 21-32, עמוד 19, שורות 1-2):

"ש. התובע לא קיבל דמי חגים.

ת. בתקופה שאני הייתי, מה שידוע לי מ-datanet, גם מהתאחדות התעשיינים, אמרו שאם העובד היה אמור לעבוד באותו יום ולא עבד, אמורים לשלם לו. אם לא היה אמור לעבוד, לא צריך לשלם לו. השומרים היו קובעים לעצמם את העבודה. אם הוא לא עבד זאת אומרת שלא היה אמור לעבוד. ברגע שעבד, קיבל חגים לפי החוק.

ש. 150%

ת. 200%.

ש. נהגתם ככה גם כלפי השומר השני והשלישי.

ת. כן. אנחנו צריכים רק שומר אחד. אם יש לנו עובדים שאמורים לעבוד בראשון, שני ושלישי, ואחד נפל בשלישי, אז הם כן מקבלים. אבל אחד שעובד לפי בחירה, אז הם מחליטים. הם היו עושים ביניהם תורנויות של החגים, כדי שלא ייפגעו. כדי שלא רק אחד ירוויח 200% כל הזמן. הכוונה ייפגעו מבחינתם, לא מבחינת התשלום של המפעל.

ש. למעשה אף שומר לא קיבל דמי חגים אלא רק תשלום בשי 200 אחוז בגין עבודה בחג.

ת. נכון. שומר שלא עבד לא קיבל.

ש. לטענתכם התובע לא זכאי לדמי חגים.

ת. נכון."

1. סיכומו של דבר, התובע לא פירט את תביעתו לדמי חגים ולא הוכיח אותה. כמבואר לעיל, מהראיות שהובאו לפנינו עולה כי עבודת התובע בימי חג היתה מתוך בחירה חופשית משיקולים כלכליים ולא מתוך כורח. כן עולה כי בימים בהם התובע עבד בימי חג שולם לו שכר 200% החל מהשעה הראשונה (מעבר למגיע לו על פי חוק).
2. אשר על כן, תביעתו של התובע לדמי חגים נדחית.

פנסיה

1. התובע עתר לפיצוי בסך 20,973 ₪ בגין אי הפרשה לפנסיה (לפי חישוב שכר חודשי ממוצע בסך 5,805 ₪ כפול 6% כפול 141 חודשים), בניכוי הסכום הכולל שהפרישה הנתבעת לתובע בתקופת עבודתו בסך של 28,137 ₪.
2. בתצהיר התובע תוקן סכום התביעה ברכיב זה לסך של 4,434 ₪ (התובע כנראה תיקן את תחשיבו באופן שבסיס השכר לחישוב ההפרשות תוקן ל-3,850 ₪ כפול 6% כפול 141 חודשים).
3. הנתבעת טענה בכתב ההגנה כי היא "הפרישה לתובע הפרשות כדין לקרן פנסיה" וכי תביעתו של התובע מבוססת על חישוב שגוי על בסיס ממוצע שכר בסך של 5,805 ₪.
4. מעיון בתצהירי הנתבעת עולה כי הנתבעת לא התייחסה לתיקון תביעתו של התובע ברכיב זה.
5. מעיון בתלושי המשכורת של התובע עולה כי הנתבעת החלה להפריש עבור התובע ל"מקפת החדשה" החל מחודש יוני 2007 (שיעור של 5.5%)
6. התביעה הוגשה ביום 27.9.11 ולפיכך התביעה של התובע לפיצוי בגין אי הפרשה לפנסיה עבור התקופה שקדמה ליום 27.9.04 התיישנה.
7. אם נפחית מתחשיבו של התובע 60 חודשים (בגין התקופה שהתיישנה) יוצא שלפי תחשיבו של התובע, הנתבעת הפרישה עבורו סכומים ביתר. במה דברים אמורים?
8. לפי חישוב שביצענו המבוסס על תחשיבו המתוקן של התובע, שאינו לוקח בחשבון את תקופת העבודה שבגינה התביעה שהתיישנה (עד סוף חודש ספטמבר 2004), עולה כי היה על הנתבעת להפריש עבור התובע סכומים לפנסיה בסך של 18,711 ₪ בלבד (לפי חישוב 141 חודשים פחות 60 חודשים =81 חודשים בגינם התביעה טרם התיישנה כפול 3,850 ₪ כפול 6%), בעוד שלפי הודאתו של התובע בכתבי טענותיו, הנתבעת הפרישה עבורו סכומים לפנסיה בסך של 28,137 ₪ וכאמור, מעיון בתלושי המשכורת של התובע עולה כי הנתבעת החלה להפריש עבור התובע החל מחודש יוני 2007.
9. על יסוד האמור לעיל, תביעתו של התובע לפיצוי בגין אי הפרשה לפנסיה נדחית.

השלמת שכר בגין הפסקות

1. התובע עתר לתשלום בסך של 14,991 ₪ בגין רכיב זה. התובע טען בתצהירו כי

"בדו"חות העבודה שלי התבע (כך במקור) הנתבעת שילמה לי עבור פחות שעות ממה שעבדתי ובעצם ניכתה לי בכל חודש כספים ככל הנראה עקב "הפסקה" שלא הייתה.

מאחר ולא הייתה לי כלל הפסקה שכן, לפי דרך ביצוע העבודה ואופי העבודה לא הייתי רשאי לעזוב את העמדה או להפסיק באמצע סיור וממילא נאסר עליי לצאת מהמפעל, הרי שהנתבעת ניכתה סכומים אלה שלא כחוק."

1. הנתבעת טענה בכתב ההגנה כי התובע יצא להפסקות אוכל, הפסיק את עבודתו כדי לשוחח עם מאבטחים מהמפעלים הסמוכים ולעתים אף ישן במהלך המשמרת (בניגוד לנוהלי העבודה). על כן, טענה הנתבעת כי "נוכו הפסקות משכרו כמקובל במפעל. יתרה מכך, אין כל זכות לעובד לתבוע בגין "פדיון הפסקות בעבודה וככל שעובד סבור כי אינו מקבל הפסקות בעבודה, עליו לפנות למעביד בבקשה לאפשר לו לקבל הפסקה בעבודה." לטענת הנתבעת הסכומים שנתבעו על ידי התובע אינם מבוססים.
2. גב' צליק מטעם הנתבעת חזרה על דברים אלה בתצהירה.
3. אם כן, הנתבעת אינה מכחישה את טענת התובע לפיה נוכו משכרו זמני הפסקות.
4. סעיף 20 לחוק שעות עבודה ומנוחה קובע:

"20. הפסקות

(א) ביום עבודה של שש שעות ומעלה, תופסק העבודה למנוחה ולסעודה ל- 3/4 שעה לפחות, ובכלל זה תהיה הפסקה רצופה של חצי שעה לפחות; ביום שלפני המנוחה השבועית וביום שלפני חג ההפסקה היא של חצי שעה לפחות.

(ב) הפסקה לפי סעיף קטן (א) לא תעלה על שלוש שעות.

(ג) בעת הפסקה לפי סעיף קטן (א) הנמשכת חצי שעה או יותר רשאי העובד לצאת מהמקום שבו הוא עובד, אלא אם נוכחותו במקום העבודה היא הכרח לתהליך העבודה או להפעלת הציוד והשימוש בו, והעובד נשרד על ידי מעבידו להישאר במקום העבודה, ובמקרה זה ייחשב זמן ההפסקה כחלק משעות העבודה.

(ד) עובד רשאי להתפלל במהלך יום עבודתו בהתאם לדרישת דתו; זמן התפילה ייקבע במקום העבודה בהתאם לצרכי העבודה ואילוציה, ובהתחשב בדרישת דתו של העובד.

1. סעיף 23 לחוק שעות עבודה ומנוחה קובע כי "שר העבודה רשאי להתיר סטיה מהוראות הסעיפים 20 ו-22, אם נראה לו שסדרי העבודה או שתפקידו או טובתו של העובד מחייבים או מצדיקים זאת..."
2. סמכויות השר הועברו למנהלת מינהל ההסדרה והאכיפה במשרד התעשיה המסחר והתעסוקה (י"פ תשס"ח מס' 5815 מיום 5.6.2008 עמ' 3309).
3. מכוח סעיף 23 לחוק שעות עבודה ומנוחה ניתן ההיתר בדבר "הפסקות בעבודה שאינה עבודת כפיים" (י"פ 2338 התשל"ז, 1745; י"פ 3599 התשמ"ט, 450) הקובע:

"עובד שאינו מועבד עבודות כפיים מותר להעבידו תוך סטייה מהוראות סעיף 20 לחוק-

1. בכל יום מימי השבוע- שמונה שעות ללא הפסקה.

2. ביום שלפני המנוחה השבועית וביום שלפי חג כאמור בס' 2(ב) לחוק- שבע שעות ללא הפסקה.

3. על אף האמור בפסקאות (1) ו-(2), היה שבוע העבודה שעובד כאמור מועסק בו בהתאם לתנאי העבודה החלים עליו בן חמישה ימים- מותר להעסיקו תשע שעות ליום ללא הפסקה."

1. בע"ע (ארצי) 13/07 גלעד גולדברג נ' אורטל שירותי כוח אדם בע"מ (ניתן ביום 13.5.09), חזר בית הדין הארצי לעבודה על ההלכה לפיה המבחן הנפוץ לקביעה אם מדובר בשעת עבודה, הוא מבחן "העמידה לרשות העבודה", היינו אם העובד עמד לרשות העבודה או לא. באותו מקרה בית הדין הארצי עמד על המאפיינים של "זמן הפסקה" במשמעות סעיף 20(ג) לחוק שעות עבודה ומנוחה :

"אחד המאפיינים של "זמן הפסקה" קבוע בסעיף 20(ג) לחוק ומוגדר באמצעות המילים "רשאי העובד לצאת מהמקום שבו הוא עובד". בתקופה בה המאבטחים לא היו רשאים לצאת את שטח המפעל, יש בכך כדי להצביע על היותו של "זמן ההפסקה" כזמן הנחשב כשעות עבודה. אחד המאפיינים של זמן הפסקה הוא היות העובד חופשי לעשות כרצונו בזמן זה, בין אם מדובר באכילה, מנוחה ובין אם מדובר ביציאה לסידורים אישיים כאלו ואחרים. בזמן ההפסקה, על העובד להיות נתון לרשות עצמו, להיות משוחרר מחובתו כלפי מעסיקו, ובפרט על המעסיק להיות אדיש לנוכחותו או לאי נוכחותו של העובד במפעל.

נוסיף, כי יש להבחין בין מצב דברים בו יציאה מחוץ לשטח המפעל אינה אפשרית, מסיבות אובייקטיביות, כגון שטח המפעל ומיקומו, לבין מצב דברים בו המעסיק אוסר על עובד לצאתו בשעת ההפסקה. על כן, ככלל, יש לפרש את המונח "מקום העבודה" באופן מרחיב, כך שיכלול את שטח המפעל כולו, ואין נפקא מינה האם יכול העובד לצאת את שטח המפעל בפועל בשעת ההפסקה, אם לאו, מסיבות שאינן תלויות במעסיק.

מאפיין נוסף של "זמן הפסקה", הקבוע בסעיף 20(ג) לחוק מוגדר באמצעות המילים "אם נוכחותו במקום העבודה היא הכרח לתהליך העבודה או להפעלת הציוד והשימוש בו". במקרה כזה העובד אינו חופשי לעשות כפי רצונו בזמן ההפסקה, בו הוא ממשיך להיות קשור לעבודה.

סעיף 20(ג) לחוק קובע מבחן נוסף להכריע אם מדובר בשעות עבודה והוא דרישתו של המעסיק, כי העובד יישאר במקום העבודה בעת ההפסקה. המעביד, משיקוליו, מגביל את העובד בזמן ההפסקה, ומפיק מכך תועלת, כשלצידה עומדת לו החובה שבחוק לשלם בעבור זמן ההפסקה לעובד. תוצאת הדברים הינה, כי העובד עומד לרשות העבודה ואינו עומד לרשות עצמו."

1. גב' צליק מטעם הנתבעת העידה כי היה שומר אחד במהלך כל משמרת, וכי נאסר עליו לצאת מחוץ לשטח המפעל (עדותה בעמוד 17, שורות 28-32). היא העידה כי השומרים "היו עושים הפסקות בתוך המפעל" (עמוד 18, שורה 5) וכי הנתבעת אסרה על השומרים לישון במהלך המשמרת, אך הם "היו מנמנמים, זו הסיבה שהורדנו להם את הנוספות" (עמוד 18, שורות 10-11).
2. העובדה כי נאסר על התובע לצאת משטח המפעל בזמן ה"הפסקה" וכי נאסר עליו לישון מצביעה על כך שהתובע לא היה חופשי לעשות ככל העולה על רוחו בזמן ה"הפסקה" וכי הוא עמד לרשות העבודה ולפיכך קיזוז זמני ההפסקה משכרו נעשתה על ידי הנתבעת שלא כדין.
3. איננו מקבלים את טענת הנתבעת לפיה תביעת התובע היא "תביעה לפדיון הפסקות". תביעת התובע היא תביעה לתשלום שכר בעד "שעות עבודה" בהן הוא עמד לרשות העבודה.
4. מעיון בדו"חות הנוכחות של התובע עולה כי התובע עבד בדרך כלל במשמרות מעל 9 שעות עבודה (היו מקרים בהם התובע עבד במשמרות בנות 4 שעות כגון משעה 17:00- 23:00, אך במשמרות אלה לא נוכו משכרו של התובע זמני ההפסקה). עוד עולה כאמור כי היה פער בין מספר השעות שהופיעו בדו"חות הנוכחות ברובריקה של "סה"כ נוכח" לעומת מספר השעות שהופיעו באותו היום ברובריקה של "נוכח לשכר" (להלן- "השעות החסרות"). הפער היה כחצי שעה ליום עבודה (למעט במקרים בהם התובע עבד בימי שבת שאז המשמרת היתה משעה 7:00 בבוקר עד 6:30- 7:00 בבוקר למחרת ובגין יום עבודה כזה נוכו לתובע 1.7 שעות בגין הפסקות- כך למשל ביום 25.8.07 התובע עבד ביום שבת משעה 7:08 עד השעה 30.29. השעה 30 היא השעה 6:00 בבוקר. ביום זה התובע עבד 23.21 שעות אך שולמו לו 21.51 שעות בשיעור 200%).
5. מעיון בתחשיב התובע (צורף כנספח ב' לכתב התביעה) עולה כי התובע עתר לתשלום השעות החסרות בגין התקופה שמחודש יולי 2004 ואילך לפי תעריף שכר מינימום שהתעדכן מעת לעת. הנתבעת לא הציגה כל תחשיב נגדי מטעמה ולא סתרה את התחשיב של התובע שהתיישב עם הנתונים שהופיעו בדו"חות הנוכחות החודשיים שלו.
6. לפיכך, תביעת התובע לתשלום שכר בגין זמני ההפסקות שנוכו משכרו בסך 14,991 ₪ מתקבלת.

הפרשי שכר בגין עבודה בשעות נוספות

1. התובע עתר לתשלום בסך 55,658 ₪. לטענתו, מדו"חות הנוכחות שלו עולה כי הנתבעת לא שילמה לו את מלוא השכר המגיע לו בעד עבודה בשעות נוספות. לטענת התובע "כאשר מכפילים את מס' השעות הנוספות עם שכרו השעתי של התובע ניתן לראות כי שולם לתובע פחות מן המגיע לו".
2. לשם המחשה פירט בתצהירו שתי דוגמאות מהן ניתן ללמוד כי הנתבעת שילמה לו את שכרו בחסר:

"בחודש מרץ 2007 מופיע ברישומי השעות של הנתבעת שעבדתי 86 "רגילות", 50 שעות ב-125%, 37.16 שעות ב-150% ו-49.53 שעות ב-200%. בפועל אם נעיין בתלוש השכר נראה כי אין זכר לרכיבים אלה ויש תשלום בשיעור "שכר רגיל".

דוגמא נוספת: בחודש אוקטובר 2007: לפי רישומי שעות של הנתבעת שעבדתי 94.36 "רגילות", 72 שעות ב-125%, 31.24 שעות ב-150% ו-43.37 שעות ב-200%. בפועל אם נעיין בתלוש השכר נראה כי אין זכר לרכיבים אלה ויש תשלום בשיעור "שכר רגיל".

מה שנעשה בתחשיב זה חישוב של כמה מגיע בכל חודש לפי הפירוט של הנתבעת ברישומי השעות והסכום אליו הגעתי קוזז הסכום ששילמה לי הנתבעת בפועל".

1. יצוין כי תביעת התובע מתייחסת לתקופה שמחודש יולי 2004 עד חודש ינואר 2008 בלבד. לעניין זה הסביר ב"כ התובע בדיון המוקדם מיום 22.4.12 כי "החישוב הוא עד ינואר 08' כי אחרי זה כנראה התשלום היה נכון" (עמוד 3, שורות 8-9).
2. בהתייחס לתביעת התובע להפרשי שכר טענה הנתבעת בכתב ההגנה באופן לקוני: "אף החישובים ביחס להפרשי השכר הלכאוריים אינם ברורים ואינם נתמכים בכל אסמכתא (למעט הטבלה הערוכה על ידי התובע)."
3. מעיון בתצהירי הנתבעת עולה כי הנתבעת התעלמה מתביעתו של התובע בעניין זה.
4. אכן מבדיקתנו את הנתונים המפורטים בדו"חות הנוכחות של התובע אל מול הסכומים ששולמו לו בתלושי המשכורת עולה כי הדין עם התובע, קרי הנתבעת שילמה את שכרו בחסר.
5. כך למשל, בחודש מרץ 2007 בהתאם לנתונים שפורטו בדו"חות הנוכחות, היה על הנתבעת לשלם לתובע שכר בסך של 5,847.61 ₪, אך הנתבעת שילמה לו בפועל סך של 4,718.24 ₪ בלבד.
6. בחודש אוקטובר 2007, בהתאם לנתונים שפורטו בדו"חות הנוכחות, היה על הנתבעת לשלם לתובע שכר בסך 6,428.04 ₪, אך הנתבעת שילמה לו בפועל סך של 5,100 ₪ בלבד. יצוין כי מספר השעות שהתובע פירט בתצהירו לחודש זה לא תאם את מספר השעות שפורטו בדו"חות הנוכחות, אך בתחשיבו המספר השעות שצוין היה נכון (בתחשיב צוין כי הוא עבד 92.3 שעות רגילות, 62 שעות 125%, 29.13 שעות 150% ו-54.35 שעות 200% כפי שמפורט בדו"ח הנוכחות לחודש זה).
7. כך גם בחודשים נוספים שבדקנו, עולה כי הנתבעת שילמה לתובע כמפורט בתלושי המשכורת שכר נמוך מהשכר שמגיע לו בעד שעות עבודתו כמפורט בדו"חות הנוכחות.
8. עם זאת, צודקת הנתבעת בסיכומיה כי בתחשיב התובע, ברובריקה "שולם בפועל" קיימות שגיאות. הנתבעת הפנתה בסיכומיה לחודשים יולי וספטמבר 2004 בהתייחס אליהם התובע פירט סכומים נמוכים מהסכומים ששולמו לו בפועל בתלושי המשכורת ואולם גם הסכומים שהנתבעת פירטה בסיכומיה אינם נכונים, שכן הנתבעת הכלילה את רכיב "ביגוד" בחישוב, אך לא הוכיחה כי רכיב זה היה חלק משכרו הרגיל (מיותר לציין כי משמעות טענה זו היא כי חלק משכרו של התובע פוצל בתלושי המשכורת). מבדיקתנו את יתר החודשים שצוינו בתחשיב שהתייחס לתקופת עבודה מחודש יולי 2004 עד חודש ינואר 2008, עולה כי קיימים חודשים נוספים. הטעות נובעת מכך שהתובע לא הכליל את כל הרכיבים שהופיעו בתלושי המשכורת (למעט הבראה, נסיעות וביגוד) בחישוב הסכום ששולם לו בפועל. הרכיבים שהתובע לא הכליל בחישוב "הסכום ששולם" הם רכיבים של "הפרשי שכר" ו"פיצויי שווי" (ששולם באופן קבוע כמה שקלים בחודש, בסכומים משתנים).
9. מחישוב שערכנו המבוסס על תחשיבו של התובע, בשינוי הסכומים שפורטו ברובריקה "שולם בפועל" בחודשים בהם היו שגיאות, עולה כי התובע זכאי להפרשי שכר בסך 54,732 ₪ וזה הסכום שאנו פוסקים לו.
10. אשר על כן, אנו מקבלים את תביעת התובע להפרשי שכר בסך 54,732 ₪.

תוספת ותק

1. התביעה לתוספת ותק המבוססת על צו ההרחבה בענף השמירה נדחית בשים לב לקביעתנו כי צו ההרחבה בענף השמירה אינו חל על הצדדים.
2. מעבר לכך, התובע אף זנח תביעה זו בתצהירו ובסיכומיו.
3. אשר על כן, תביעתו של התובע לתוספת ותק נדחית.

ניכויי שכר

1. התובע פירט בתצהירו רכיב תביעה חדש של השבת ניכויי שכר בסך של 950 ₪ (עלות קורס וביגוד). התובע לא ביקש תיקון כתב תביעתו וממילא לא ניתנה לו רשות לתקן את תביעתו.
2. בדיון ההוכחות מיום 17.2.14, הודיע ב"כ התובע כי התובע אינו עומד על תביעתו להשבת ניכויי שכר(עמוד 30, שורה 8) ועל כן, איננו נדרשים לדון בה.

תוספת משמרות

1. לטענת התובע בהתאם להסכם הקיבוצי וצו ההרחבה בענף המתכת החשמל והאלקטרוניקה, היה על הנתבעת לשלם לו תוספת משמרות בשיעור 22.5% בגין עבודה במשמרת השנייה וכן תוספת משמרות בשיעור 42.5% בגין עבודה במשמרת השלישית.
2. הנתבעת טענה בכתב ההגנה כי "להסדרים הקיבוציים בענף המתכת אין כל תחולה על התובע ולכן, הנתבעת לא צריכה הייתה לשלם לו דבר מכוח הסדרים אלו. אשר על כן, אין כל נפקות לאמור בסעיפים אלה- לרבות הדוגמאות, החישובים וההפניות המפורטים בהם- והנתבעת אינה חבה לתובע דבר...".
3. קיימים שני צווי הרחבה בענף המתכת החשמל והאלקטרוניקה שהם רלוונטיים לתקופת עבודתו של התובע (להלן- צו ההרחבה בענף המתכת"). הראשון משנת 1983 והשני משנת 2004.
4. צו ההרחבה משנת 1983 שהרחיב את תחולתן של הוראות ההסכם הקיבוצי הכללי (מספר 7131/83), שנחתם בין התאחדות התעשיינים בישראל לבין ההסתדרות הכללית של העובדים בא"י, הסתדרות עובדי המתכת, החשמל והאלקטרוניקה מיום כ"א בחשון התשמ"ד (28 באוקטובר 1983) (להלן- "צו ההרחבה בענף המתכת משנת 1983"), הוחל "על כל העובדים והמעבידים בישראל בענף המתכת, החשמל והאלקטרוניקה בתעשייה ובמלאכה, לרבות בענף המוסכים" (למעט עובדים שתנאי עבודתם הוסדרו בהסכמים קיבוציים ומעבידיהם, עובדי חברת המשקם, עובדים עם מגבלות פיזיות, נפשיות או שכליות המועסקים במפעלים מוגנים שאוצר המדינה משתתף באחזקתם).
5. בצו ההרחבה בענף המתכת משנת 1983 הוגדר בסעיף ההגדרות, "מפעל" כ"כל מפעל בענף המתכת, החשמל והאלקטרוניקה המעסיק עובדים שכירים לשם ייצור, הרכבה או שירות" באותו צו הרחבה הוגדר המונח "עובד" כ"כל עובד העובד עבודת כפיים (פועל בעל מקצוע, פועל מאומן או בלתי מקצועי) כולל נוער עובד" (יצוין כי בצו ההרחבה משנת 1973 ההגדרות של "מפעל" ו"עובד" הן זהות להגדרת מונחים אלה בצו ההרחבה משנת 1983).
6. צו ההרחבה בענף המתכת משנת 2004, הרחיב את תחולתן של הוראות ההסכם הקיבוצי הכללי (מספר 7032/2003), שנחתם בין התאחדות המלאכה והתעשייה בישראל לבין הסתדרות העובדים הכללית החדשה בישראל מיום י' בתמוז התשס"ג (10.7.03) (להלן- "צו ההרחבה בענף המתכת משנת 2004), כמפורט בתוספת לצו "על העובדים והמעבידים בישראל בתעשייה ובמלאכה בענף המתכת, החשמל והאלקטרוניקה, עד וכולל 20 עובדים למפעל ולמעט: עובדים שתנאי עבודתם הוסדרו או יוסדרו בהסכמים קיבוציים ומעבידיהם; ולמעט: עובדים ומעבידים בתחום פיתוח תוכנה בענף האלקטרוניקה."
7. בצו ההרחבה משנת 2004 הורחבה ההגדרה של "מפעל/ מעסיק":

"כל מפעל, מעסיק בענפי המתכת, החשמל והאלקטרוניקה המעסיק עובדים שכירים לשם ייצור או הרכבה בענפים הבאים:

מתכת, עיבוד שבבי, חריטה וכרסום, זיווד אלקטרוני, אלקטרוניקה, מעבדות אלקטרוניקה, מעבדות לתיקון אודיו, וידיאו וטלויזיה, טכנאות אלקטרוניקה, מעבדות לתיקון מחשבים וציוד היקפי, מעבדות לתיקון ציוד חשמל וכלי עבודה, ציוד חשמלי, ביצוע עבודות חשמל למינהן, חשמל, אלומיניום ומוצריו למבנים ותעשייה, צורפות, פלסטיקה, יצור ועיבוד גומי, מוצרי אריזה, רהיטי מתכת, אופטיקה, מנעולנות לסוגיה, זגגות, זכוכית ומוצריה, יציקה, כבישה ומתיכה, אחזקה ומכניקה, חימום, קירור, מיזוג אוויר, ייצור ושירות למעליות, שירותי תעשייה, מכשירנות, מכניקה עדינה, ליפוף מנועים, אוטומציה, רובוטיקה, צביעה תעשייתית, ציפוי מתכות, תעופה ואביזריה, מכונות והנדסת מכונות, תכנון וייצור מערכות אנרגיה סולרית, תכנון, פיתוח וייצור דגמים לתעשייה ולשירותים, עבודות מסגרות למבנים ותעשייה."

1. בצו ההרחבה בענף המתכת משנת 2004 הורחבה גם ההגדרה של המונח "עובד"-

"כל המועסק כשכיר על ידי המפעל, שמלאו לו 18 שנים. למעט מנכ"ל, חשב, ומנהל כ"א."

1. באשר לצו ההרחבה בענף המתכת משנת 1983, אין מחלוקת בין הצדדים כי התובע לא ביצע "עבודת כפיים" ולפיכך הוא אינו זכאי לזכויות המעוגנות בצו ההרחבה בגין תקופת עבודתו עד שנת 2004 (יצוין כי גם צו ההרחבה משנת 1973 אינו חל עליו בשים לב לכך שהגדרת עובד היא זהה להגדרה בצו ההרחבה משנת 1983). הזכויות שהתובע תבע לפי צו הרחבה זה הן התביעה לתשלום הפרשי שכר עבור עבודה בשבתות (לפי שיעור 200% לכל שעת עבודה) והפרשי שכר עבור עבודה בערבי חג ובימי שישי (בצו ההרחבה הוגדר יום עבודה בן 7 שעות ונקבע שישולם לעובדים שכר עבור יום עבודה מלא).
2. אשר על כן אנו דוחים את תביעתו של התובע להפרשי שכר עבור עבודה בשבת וערבי חג וימי שישי. למעלה מן הצורך נעיר כי אף אם היינו מקבלים את טענת התובע כי צו ההרחבה חל עליו, ספק אם הוא היה זכאי לקבלת תשלום עבור שעה נוספת עבור עבודתו בערבי חג וימי שישי. התשלום של שעה נוספת לעובדים שעבדו בערבי חג 7 שעות, נועד לפצות אותם על הפגיעה בשכרם בשל עבודתם המופחתת בערב החג או בערב השבת, ולהשלים את שכרם ליום עבודה רגיל שאורך 8 שעות (בדומה לרציונל של תשלום דמי חגים המשולמים לעובדים יומיים שלא עבדו בחג עקב החג). הוראה זו לא נועדה "להעשיר" עובדים שממילא עבדו מעל 8 שעות בערבי חג ושבתות ששכרם ממילא לא נפגע בשל עבודתם בערב חג וערב שבת, כגון התובע.
3. באשר לתקופת עבודת התובע משנת 2004 ואילך, עלינו לבחון האם הנתבעת עונה להגדרת "מעסיק/ מפעל" כאמור בצו ההרחבה משנת 2004 והאם התובע עונה להגדרת "עובד" בצו הרחבה זה. עוד עלינו לבחון, האם הנתבעת מעסיקה "עד וכולל 20 עובדים למפעל" כמפורט בצו ההרחבה.
4. בדיון המוקדם מיום 22.4.12 הודיעה באת כוח הנתבעת כי היא הנתבעת ביצעה הפרשות לפנסיה עבור התובע לפי הקבוע בצו ההרחבה בענף המתכת (עמוד 2, שורות 31-32). באותו דיון נרשמה כמוסכמה כי על הצדדים חל צו ההרחבה בענף המתכנת. בתגובה לכך הגיש התובע תביעה לתשלום תוספת משמרות, הפרשי שכר בגין עבודה בשבת ועבודה בערבי חג וימי שישי על פי הקבוע בצו ההרחבה בענף המתכת (סע"ש 22877-07-12).
5. בקשת הנתבעת לתיקון פרוטוקול ומחיקת המוסכמה והעברתה לרשימת הפלוגתאות התקבלה בהחלטת בית הדין מיום 7.8.12.
6. יצוין כי הנתבעת לא טענה בשום שלב כי היא אינה עוסקת בעבודות מתכת או כי היא אינה עונה על ההגדרה של " מפעל/ מעסיק" לפי צו ההרחבה משנת 2004. הנתבעת אישרה בסיכומיה כי היא "חברה ותיקה בענף המתכת" (עמוד 36, שורה 4)
7. הנתבעת טענה כי התובע "ניצל" את הטעות שברישום המוסכמה, לפיה על הצדדים חל צו ההרחבה בענף המתכת, על מנת לתבוע זכויות שאינן מגיעות לו וכי הוא תובע "כפל" זכויות מכוח שני צווי הרחבה.
8. גב' צליק העידה בתצהירה כי "לפי ייעוץ משפטי שקיבלתי מהיועצת המשפטית של התאחדות התעשיינים על התובע לא חל ההסכם הקיבוצי "בענף המתכת החשמל והאלקטרוניקה"- ההסכם הקיבוצי מתייחס לעובדי מתכת כגון חרטים, מסגרים, רתכים ולא עובדים אחרים בענף המתכת כגון פקידים או שומרים".
9. טענה זו אינה מקובלת עלינו. אילו היתה כוונה להוציא מתחולתו של צו ההרחבה פקידים ושומרים, הדבר היה מוצא את ביטויו בהגדרה של "עובד" כפי שנעשה לגבי עובדים בתפקידים בכירים כגון: מנכ"ל, חשב ומנהל כ"א". העובדה שרק שלושה בעלי תפקידים אלה הוצאו מתחולתו של צו ההרחבה מלמדת על כך שהכוונה היתה להוציא מתחולת הצו רק את בעלי התפקידים הבכירים הנ"ל ולהכניס לתחולת הצו את כל יתר העובדים, גם אלה שאינם עובדים בעבודת כפיים (בניגוד למצב המשפטי לפי צו ההרחבה משנת 1983).
10. כמבואר לעיל, המבחן המכריע לצורך תחולת צו הרחבה הוא מהו עיקר עיסוקו של המעסיק- המפעל ולא של העובד (ע"ע 18/99 לעיל).
11. חרף האמור לעיל, אנו סבורים כי התובע לא עמד בנטל המוטל עליו להוכיח כי צו ההרחבה חל עליו. התובע לא הוכיח את התנאי המקדמי כי הנתבעת היא מפעל המעסיק "עד וכולל 20 עובדים", על אף שניתן היה להוכיח זאת בנקל. התובע אף לא טען זאת בכתבי טענותיו, על אף שמדובר בעובדה מהותית הטעונה הוכחה.
12. אשר על כן, התובע אינו זכאי לתוספת משמרות המעוגנת בצווי ההרחבה משנת 2004 ו-1983.
13. סיכומו של דבר, אנו דוחים את תביעתו של התובע המבוססת על צווי ההרחבה בענף המתכת (תביעה בתיק סע"ש 22877-07-12).

סוף דבר

1. התביעה בתיק סע"ש 57295-09-11 מתקבלת חלקית. הנתבעת תשלם לתובע את הסכומים הבאים, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום 9.6.11 ועד לתשלום בפועל:
   1. פיצויי פיטורים בסך 45,024 ₪.
   2. פיצוי חלף מתן הודעה מוקדמת בסך 3,850 ₪.
   3. פיצוי בגין פיטורים שלא כדין בסך 23,100 ₪.
   4. דמי הבראה בסך 2,258 ₪.
   5. פדיון חופשה בסך 778.05 ₪.
   6. הפרשי שכר בגין זמני "הפסקות" שנוכו מהשכר בסך 14,991 ₪.
   7. הפרשי שכר בגין עבודה בשעות נוספות בסך של 54,735.
2. הנתבעת תשלם לתובע שכ"ט עו"ד בתיק סע"ש 57295-09-11 בסך 10,000 ₪.
3. התביעה 22877-07-12 נדחית במלואה. התובע ישלם לנתבעת שכ"ט עו"ד בתיק זה בסך 7,500 ₪.
4. זכות ערעור לבית הדין הארצי לעבודה בתוך 30 יום מיום המצאת פסק הדין לצדדים.

ניתן היום, י"ד טבת תשע"ה (05 ינואר 2015), בהעדר הצדדים ויישלח אליהם.

"ההחלטה נחתמה בידי נציגי הציבור ועותק נמצא בתיק בבית הדין. לצדדים מופץ עותק בחתימה אלקטרונית של השופט לבדו".