בקשת רשות ערעור על החלטת בית משפט השלום בתל אביב מיום 13.7.11 (כב' השופטת יעל אחימן).

בהחלטה נושא הבר"ע נקבע כי:

"התכנסנו כאן היום, בשל מחלוקת שנוצרה ביישום פסק-הדין שניתן על ידי, ביום 06.12.10.

המחלוקת שנוצרה, נוגעת לסעיף 2 לפסק-הדין, בעניין הזכויות בקומה הרביעית של הבניין.

עמדת התובעים הינה, כי פירוק השיתוף בקומה הרביעית צריך להיעשות באמצעות החלפה של חלקים בבניין, היינו, כי חלקו של התובע אליהו גינצבורג יוקנה לנתבעת מס' 2 – אורנה תמיר ואילו המשך הפירוק, ייעשה בדרך של איזון יתר החלקים בבניין.עמדת הנתבעת 2 הינה, כי יש ליצור הפרדה בין פירוק השיתוף ביחס לסעיף 2, לבין יתר רכיבי הפירוק. בעניין זה, מעדיפה היא לרכוש בכסף את זכויותיו של אליהו גינצבורג בדירה.ההשלכה המעשית של מחלוקת זו, הובהרה גם היא על-ידי ב"כ הצדדים. בדרך זו, תזכה אורנה תמיר באיזונים, בחלק נוסף בבניין, שיפחת ממנה לולא ההסדר המוצע על ידה ואילו המשמעות האפשרית מבחינת הצד שכנגד, נוגע כפי הנראה, לשיקולי מס. שני הצדדים של השיקול הינם לגיטימיים. עם זאת, סבורני, כי דרך המלך בפירוק השיתוף הינו באמצעות החלפת השטחים, סטיה מהדרך הזו צריכה להיבחן בקפידה.

התרשמותי הינה, כי ההסכם ההיסטורי מיום 04.09.1975 איננו רלוונטי להכרעה הקונקרטית כאן, מכיוון שאותו הסכם מתייחס לסיטואציה בו ייעשה הפירוק באופן קונקרטי בקומה הרביעית ואילו כיום, הפירוק נעשה במסגרת של הליך כולל, המתייחס לפירוק הבניין כולו, מהשיתוף, לפי תביעה שהוגשה ולא לאכיפת אותו הסכם היסטורי ולכן, כך סברתי מלכתחילה, אין לו רלוונטיות. מעבר לכך, אציין כי ההצעה של ב"כ הנתבעת, תחייב הערכה מחדש של כל הזכויות בבניין או עדכון מחדש, שעה שאין הסכמה לגבי התמורה כיום.א שר על כן ועם כל ההבנה לעמדתה של הנתבעת 2, אין מתקבלת על דעתי ונדחית".

ההחלטה ניתנה במסגרת תובענה שהגישו המשיבים 1 ו 2 לפירוק שיתוף בבניין ברחוב דיזינגוף 259 בתל אביב, כאשר ביום 6.12.10 ניתן פסק דין בתובענה בו נקבע שפירוק השיתוף ייעשה בדרך של פירוק החברה בעלת הזכויות בבניין ורישום בית משותף וייחוד הדירות באופן שפורט בפסק הדין. בין היתר נקבע בפסק הדין (בסעיף 2) שהזכויות בקומה הרביעית של הבניין, לרבות החלקים הבלתי בנויים וזכויות הבניה, יחולקו בחלקים שווים בין המשיב 2 לבין המבקשת, באמצעות ביטול החכירה.

בהתאם להחלטתי מיום 30.5.12 הגישו המשיבים 1 ו 2 תגובתם לבר"ע בה פרטו את התנגדותם לקבלת הבקשה. המשיבים 3 ו 5 הודיעו שהם מותירים את ההחלטה בבר"ע לשיקול דעת בית המשפט. המשיבים 4 ו 6 לא הגיבו לבר"ע.

לאחר שעיינתי בבר"ע על נספחיה, בהחלטה, בתגובת המשיבים 1 ו 2 לבר"ע, בתשובת המבקשת לתגובת המשיבים ובתגובת המשיבים לתשובת המבקשת לתגובתם, החלטתי לדון בבקשה כאילו ניתנה רשות לערער והוגש ערעור על פי הרשות שניתנה, ולקבל את הערעור כדלקמן.

בהתאם לפסק הדין, דומה שאין קשר ממשי בין הקומה הרביעית והזכויות על הגג המתחלקות אך ורק בין הצדדים לבין הקומות האחרות.

מפסק הדין לא עלה שיש להורות על פעולות נוספות לגבי דרך הפירוק בנוסף לביטול החכירה. נראה מפסק הדין לפחות לכאורה שכל אחד מהצדדים סוברני לעשות ברכושו בחלק זה של הבנין (המחצית שלו לאחר ביטול החכירה) כראות עיניו (כולל מכירת המחצית לצד ג'). 

לפיכך לא ברורה ההחלטה נושא הבר"ע.

אם סברה ערכאה קמא שפסק דינה בדבר דרך הפירוק אינו סופי וזקוק להשלמה נוספת, מדוע לא הבהירה זאת מלכתחילה בפסק הדין. אם מדובר בהוראות ביצוע של פסק דין סופי במובחן מהוראה על דרך הפירוק הדברים אינם מובהרים או מנומקים בהחלטה (לרבות הסמכות).

אף קשה להבין מההחלטה מדוע הורה ביהמ"ש קמא על החלפת שטחים דווקא ומדוע לא זכאי כל אחד מהצדדים לפעול ברכושו על פי הבנתו וללא התערבות ביהמ"ש.

גם לא ניתן להבין מההחלטה מדוע החלפת שטחים לא תגרור הערכה שמאית, והיה על ביהמ"ש קמא לנמק בפירוט כיצד הדרך של החלפת שטחים לא תגרור הערכה מחודשת ואיך תבוצע ההחלפה, שכן על פניו בדרך זו יהיה צורך לבצע הערכה מחודשת של ערך הקומות למטה.

העובדה שביהמ"ש בהחלטתו סבר שמדובר בעניין כספי (החלפת שטחים תהיה פחות יקרה ממכירה) היא הנותנת לפחות לכאורה שדרך הפירוק הושלמה בפסק הדין מה שמעלה את השאלה מדוע ערכאה קמא סברה שיש ליתן "הוראות יישום".

במקרה דנא קיים קושי להעביר ביקורת ערעורית על ההחלטה נושא הבר"ע, בהעדר הסבר והנמקה, כמפורט לעיל.

חובת הנמקה מעוגנת בתקנה 192 לתקנות סד"א, וכפי שנקבע בפסיקה: "ההנמקה היא שמאפשרת לצדדים להבין את הבסיס לפסק הדין והיא שמאפשרת לבית משפט שלערעור לבקרו. יתרה מזאת, להנמקה חלק חשוב בתהליך של גיבוש ההחלטה ובלעדיה לא ניתן לומר שזכה להתברר בבית המשפט" (רע"א 1982/05 כל הצפון נ' פלוני, 23.1.06).

לאור האמור לעיל - הערעור מתקבל.

ההחלטה נושא הבר"ע מבוטלת.

העניין מוחזר לבחינה מחדש של ערכאה קמא בשים לב לאמור לעיל וזאת מבלי שתהיה קשורה להחלטה המבוטלת.

המשיבים 1 ו 2 ישלמו למבקשת הוצאות ושכ"ט עו"ד בסך 10,000 ₪ כשסכום זה נושא הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד התשלום בפועל.

ערבון ככל שהופקד יוחזר למפקידו.

המזכירות תודיע תוכן פסק דיני זה לצדדים.

ניתנה היום, 9 דצמבר 2012 , בהעדר הצדדים.