מבוא

1. בפני בקשה לדחיית התביעה על הסף מחמת התיישנות.
2. ביום 27.9.11 הגישה התובעת, העוסקת על פי תיאורה בעיקר בממכר מוצרי מאפה, תביעה נגד הנתבעת בסכום של 536,227 ₪. עילת התביעה, כפי שצוינה בכותרת, הינה: כספית, נזיקית, חוזית ובעילה של עשיית עושר ולא במשפט.
3. בפתיח לכתב התביעה ציינה התובעת כי התביעה היא בעניין חשבונות בנק של התובעת אשר התנהלו על ידי הנתבעת, ועניינה "הפרת התחייבות מצד הבנק, הצגת מצגי שווא, וניהול חשבון באופן שהסב נזק ממשי לתובעת". עוד צוין כי התובענה נסמכת על חוות דעת של מומחה אשר צורפה לכתב התביעה.
4. על פי האמור בכתב התביעה, פתחה התובעת מספר חשבונות בנק אצל הנתבעת, ובמקביל הפקידה פיקדון בסכום של 4,000,000 ₪, כביטחון לקבלת הלוואה ואשראי. נטען שבמסגרת ההסכמה בין הצדדים ועל רקע הפקדת הפיקדון, נחשבה התובעת ללקוח מועדף, וזכתה לתנאים מועדפים.
5. נטען בכתב התביעה שלנוכח היקף הפיקדון שהופקד, הוסכם ש"תוספת הסיכון" תעמוד על שיעור 1.5% לשנה, ואולם הנתבעת גבתה במקרים שונים "תוספת סיכון" בשיעור גבוה מהשיעור שעליו הוסכם בין הצדדים, בשיעור שבין 2.2% ל- 5.5%. עוד טענה התובעת כי בניגוד למוסכם, לא העמיד הבנק לתובעת הלוואות כך שחרף קיומו של פיקדון גדול ביתרת זכות, היה חשבונה ביתרה דביטורית של מיליוני שקלים, ובכך נגרם לה נזק של תשלום ריבית חריגה בגין יתרת חובה חריגה .

הבקשה לדחייה על הסף

1. ביום 25.10.11 הוגשה בקשת הנתבעת לדחיית התובענה על הסף מחמת התיישנות, היא הבקשה שבפני.
2. המחלוקת בין הצדדים הינה בעיקרה בשאלת תחולתם של סעיף 8 לחוק ההתיישנות, התשי"ח – 1958 (להלן- "חוק ההתיישנות"), וסעיף 89 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] (להלן- "פקודת הנזיקין").
3. לטענת הנתבעת הוגשה התביעה ביום 27.9.11 ולפיכך המועד הקובע לעניין ההתיישנות בהתאם לחוק ההתיישנות הוא יום 27.9.04 (להלן- "המועד הקובע"). כיון שמרבית הנזקים הנטענים בכתב התביעה אירעו עובר למועד הקובע, התיישנה התביעה, למעט התביעה בגין הריבית החריגה בחשבון מספר 1, בהיקף של 28,538 ₪ כערכם ביום 12.11.04, המפורטת בסעיף 11 לכתב התביעה.
4. הנתבעת ביארה כי שניים מהחשבונות נושא התביעה נסגרו במהלך שנת 2002, ואילו חשבון אחד נוסף נסגר בחודש נובמבר 2004, ואולם הפעילות בו הסתיימה קודם לכן. כן פורט שהתובעת פנתה לראשונה לנתבעת לשם קבלת מסמכים הרלוונטיים לתביעתה רק ביום 1.9.10. נטען שהתובעת הייתה רשאית לערוך בירוריה בטרם חלפה תקופת ההתיישנות וכי הגשת התביעה לאחר שחלף מועד ההתיישנות היה בשל בחירתה, שכן לא עמדה בפניה כל מניעה מלעשות כן במועד מוקדם יותר.
5. הנתבעת הוסיפה וטענה כי סעיף 89 לפקודת הנזיקין לא חל במקרה זה כיוון שבענייננו מועד גילוי הנזק הוא מועד אירוע הנזק ולא מועד קבלת חוות הדעת של המומחה. מועד קבלת חוות הדעת הוא לכל היותר המועד שבו התגבש היקף הנזק, ואולם אין בו כדי להאריך את מועד תקופת ההתיישנות.
6. לטענת הנתבעת, הטענה שמדובר בעוולה מתמשכת הינה הרחבת חזית אסורה, ובכל מקרה אינה רלבנטית. גם אם היה מדובר בעוולה מתמשכת - טענה זו מועלת רק בסעיף 23 לכתב התביעה ושם היא מתוחמת בזמן (פעם אחת עד ליום 12.10.03 ופעם אחרת עד ליום 30.5.04), ובכל מקרה המועדים האמורים חלים בתקופת ההתיישנות.
7. התובעת טענה מנגד כי חל בענייננו סעיף 89(2) לפקודת הנזיקין כיוון שהנזק הכלכלי שנגרם לתובעת התגלה בשלב מאוחר מקרות הנזק, ולפיכך התביעה לא התיישנה .
8. כן נטען כי עסקינן במערכת של הלוואות ופיקדונות, ומאחר שהפרות החוזה מצידה של הנתבעת "התגלגלו", נגרם לתובעת הנזק לפני חלוף מועד ההתיישנות.
9. עוד נטען כי התביעה בגין הסכום של 81,757 ₪ המפורט בסעיף 30 לכתב התביעה, לא התיישנה גם אם תתקבל טענתה של הנתבעת. (פרוטוקול הדיון עמ' 3 שורות 20-21).

טענת ההתיישנות כטענת סף

1. בפסק דינו ברע"א 901/07 מדינת ישראל - הוועדה לאנרגיה אטומית נ' עדנה גיא-ליפל, (מיום 19.9.2010) (להלן: "פרשת הוועדה לאנרגיה אטומית"), ציין כב' השופט י' עמית, שבמקום שבו ההכרעה בטענת התיישנות כטענת סף עשויה להביא לסיום ההתדיינות בתביעה, ובכך לחסוך מהצדדים ומבית המשפט משאבים ניכרים, על בית המשפט לדון בשאלת ההתיישנות כטענה מקדמית. פורט בפסק הדין כי בדיון בטענת התיישנות כטענת סף, נקודת המוצא היא שהעובדות הנטענות בכתב התביעה הן נכונות. כן צוין שטענת ההתיישנות לא תידון כטענת סף בנסיבות שבהן הבירור העובדתי-ראייתי בתביעה גופה עשוי להשליך על אופן ההכרעה בסוגיה.
2. בית המשפט הוסיף כי "סילוק התביעה על הסף מחמת התיישנות מצריך זהירות מרובה תוך מתן משקל לזכות החוקתית של הגישה לערכאות (ע"א 2728/06 פלונית נ' מרכז רפואי סורוקה ( 24.3.2008) (להלן: עניין פלונית)). מנגד, על בית המשפט לשקול את התכלית ואת הטעמים שבבסיס מוסד ההתיישנות (ע"א 9413/03 אלנקווה נ' הועדה המקומית לתכנון ולבניה, ירושלים ( 22.6.2008)...".
3. בהתאם להבחנות אלו הוריתי על הגשת תצהירים כדי לבחון את טענת התובעת לפיה טעונה ההכרעה בשאלת ההתיישנות בבירור עובדתי. עמדתה של הנתבעת, גם לאחר הגשת התצהירים, הייתה כי אין צורך לקיים דיון עובדתי בבקשה, ושניתן להכריע בה על יסוד האמור בכתב התביעה.
4. לאחר עיון בתצהיר שהוגש נחה דעתי כי אין בבירור עובדתי כדי להשליך על אופן ההכרעה בטענת ההתיישנות, ודי בענייננו להסתפק באמור בכתב התביעה.
5. שקלתי גם את העובדה שאין מחלוקת על כך שחלק מהתביעה לא התיישנה, ועל כן הדיון בטענה המקדמית לא יביא להכרעה במחלוקת בכללותה. עם זאת, הסכום שלגביו לא טענה הנתבעת טענת התיישנות הינו חלק קטן בתביעה, ולפיכך ההכרעה בטענה לגבי מרבית סכום התביעה עשויה לייעל את הדיון בתיק, ועל כן מצאתי שיש לדון בטענת ההתיישנות כטענת סף.

המסגרת המשפטית

כללי

1. נקודת המוצא לדיון במחלוקות בין הצדדים הינה הוראת סעיף 5 לחוק ההתיישנות, הקובעת כי תקופת ההתיישנות בתביעה שאינה במקרקעין היא בת 7 שנים.
2. סעיף 6 לחוק ההתיישנות קובע כי תקופת ההתיישנות של תביעה מתחילה ביום שבו נולדה 'עילת התביעה'. כפי שפורש בפסיקה, עילת התביעה נולדה "כאשר התגבש בידי התובע "כוח תביעה" שפירושו כי לתובע עומדת אפשרות של ממש להגיש תביעה ולזכות בסעד המבוקש אם יעמוד בנטל ההוכחה העובדתי ובנטל המשפטי לביסוס תביעתו" (ראו פרשת הוועדה לאנרגיה אטומית). יחד עם זאת, נקבעו בחקיקה מספר חריגים המשעים את מרוץ ההתיישנות.
3. השאלה הנשאלת בענייננו הינה האם קיימות בענייננו נסיבות המאריכות את תקופת ההתיישנות או המשהות אותה. שתי הוראות חוק רלוונטיות לענייננו: סעיף 8 לחוק ההתיישנות וסעיף 89 לפקודת הנזיקין.
4. סעיף 8 לחוק ההתיישנות העוסק בכלל הגילוי המאוחר, או כשמו של הסעיף בכותרת השוליים, "התיישנות שלא מדעת", קובע כדלקמן:

" נעלמו מן התובע העובדות המהוות את עילת התובענה, מסיבות שלא היו תלויות בו ושאף בזהירות סבירה לא יכול היה למנוע אותן, תתחיל תקופת ההתיישנות ביום שבו נודעו לתובע עובדות אלה."

1. סעיף 89 לפקודת הנזיקין קובע -

" לענין תקופת התיישנות בתובענות על עוולות - "היום

שנולדה עילת התובענה" הוא אחד מאלה:

(1) מקום שעילת התובענה היא מעשה או מחדל – היום שבו אירע אותו מעשה או מחדל; היה המעשה או המחדל נמשך והולך – היום שבו חדל;

(2)מקום שעילת התובענה היא נזק שנגרם על ידי מעשה או מחדל - היום שבו אירע אותו נזק; לא נתגלה הנזק ביום שאירע - היום שבו נתגלה הנזק, אלא שבמקרה אחרון זה תתיישן התובענה אם לא הוגשה תוך עשר שנים מיום אירוע הנזק."

1. בפרשת הוועדה לאנרגיה אטומית, בפסקה 36, עמד כב' השופט י' עמית את היחס בין שני הסעיפים האמורים וציין כי-

"שאלת היחס בין סעיף 8 לחוק ההתיישנות לסעיף 89(2) לפקודת הנזיקין נדונה ולובנה עד תום במספר פסקי דין, ואסתפק אפוא בשורה התחתונה לגבי 'חלוקת התפקידים' בין שני הסעיפים: ההסדר הכללי בסעיף 8 לחוק ההתיישנות חל על כל רכיביה של עילת התובענה (ברשלנות: רכיב ההתרשלות ורכיב הקשר הסיבתי) למעט רכיב הנזק, לגביו חל ההסדר המיוחד והמפורש שבסעיף 89(2) לפקודה... מכאן, שגם אם התיישנה עילת התביעה ככל שהדבר נוגע ליסוד הנזק, די בכך שאחד מהיסודות האחרים של העילה התגלה באיחור על ידי התובע על מנת שיושעה מירוץ ההתיישנות" .

פרשנות הוראות ההתיישנות

1. לאחרונה דן בית המשפט העליון במדיניות הרווחת לעניין פרשנות הוראות ההתיישנות במספר פסקי דין. בפרשת הוועדה לאנרגיה אטומית, סקר כב' השופט עמית את פרשנות הוראות ההתיישנות-

"בפסיקה ניתן להבחין בנטייה לפרש בצמצום את תחולתה של טענת ההתיישנות, לפחות ברטוריקה של הדברים, כיוון שההתיישנות פוגעת בזכות החוקתית של הגישה לערכאות ומונעת מהניזוק לממש את זכותו המהותית... עם זאת, יש הגורסים כי את חוק ההתיישנות, כמו כל חוק אחר, אין לפרש לא באופן מצמצם ולא באופן מרחיב, אלא על פי תכליתו... גישת הביניים גורסת כי יש לפרש את הסדרי ההתיישנות באופן מצמצם נוכח חשיבות זכות הגישה לערכאות, אך זאת בנסיבות המתאימות: מקום בו היה הצדק סביר להשתהות בהגשת התביעה, לא נפגעה זכותו של הנתבע להתגונן ואין בכך פגיעה באינטרס הציבורי לסיים מחלוקות (ראו דברי השופטת (כתוארה אז) בייניש ברע"א 9041/03 עבדו בטחיש נ' מדינת ישראל-משרד הבטחון (16.8.2005)".

1. גם כב' השופט א' רובינשטיין עסק בפרשנות בע"א 4381/08 קופת חולים כללית נ' אהרון מוסקוביץ' (מיום 16.1.12 להלן- "פרשת מוסקוביץ"), הזכיר מושכלות יסוד, והבהיר שאין להתעלם מהוראות חוק ההתיישנות, גם בנסיבות אנושיות מעוררות אהדה. כך למשל הפנה למשל לפסק דינו של כב' השופט מ' חשין (כתוארו אז) בע"א 3602/97 נציבות מס הכנסה נ' דניאל שחר, פ"ד נו (2) 297, 330 שבו נקבע,-

"משעה שנקבעה התיישנות שומה עליו על בית-משפט להחילה כלשונה וכרוחה על עניינים הבאים לפניו. אכן, האינטרסים אשר יצרו את ההתיישנות כוחם עמהם לפירושו של החוק, אך לאחר עירובם של האינטרסים אלה-באלה, ולאחר הקריסטליזציה שעשה המחוקק על דרך יציקתם של אותם אינטרסים בהוראות-חוק חרותות, שוב אין זה בכוחו של בית-משפט לבטל הוראות מפורשות שבחוק או לפרשן בדרך השקולה לביטולן"

1. עוד הפנה כב' השופט א' רובינשטיין לפסק דינו של כב' השופט י' עמית פרשת הוועדה לאנרגיה אטומית , אשר עסק בסכנות הטמונות בהרחבת יתר של כלל הגילוי המאוחר-

"יש לזכור כי לצד המגמה לפרש את דיני ההתיישנות על דרך הצמצום - מגמה שיש החולקים עליה - יש להיזהר מהרחבת יתר של כלל הגילוי המאוחר, תוך הפרת האיזון בין התובע לבין הנתבע. כלל הגילוי המאוחר שבסעיף 8 לחוק ההתיישנות, כשלעצמו, כבר הסיט את נקודת האיזון לטובתו של התובע ואיני סבור כי יש להרחיבו עוד יותר".

סעיף 8 לחוק ההתיישנות

1. עיון בסעיף 8 לחוק ההתיישנות, מגלה שנקבעו בו שלושה תנאים מצטברים שבהתקיימם נדחית תחילתה של תקופת ההתיישנות: נעלמו מהתובע העובדות המהוות את עילת התביעה; אי ידיעת העובדות הנה מסיבות שאינן תלויות בתובע; גם בזהירות סבירה לא יכול היה התובע לגלות את העובדות.
2. הוראת הסעיף הינה כאמור אחת מהוראות האיזון הנקבעות בחוק ההתיישנות, תוך שקילת האינטרסים של הניזוק, המזיק, ושל הציבור הרחב.
3. כב' השופט א' רובינשטיין, בפרשת מוסקוביץ' הנ"ל סקר את ההלכות אשר אימצו את המבחן האובייקטיבי, וקבע שאם עריכת בירור הייתה אפשרות סבירה בנסיבות העניין, אין להחיל את כלל הגילוי המאוחר-

"ככלל אם עריכת בירור היתה אפשרות סבירה בנסיבות המקרה שייבחנו בזהירות, אין להחיל את כלל הגילוי המאוחר. הכלל, בנסיבות רגילות, הוא כי אם עריכת בירור נוסף היא סבירה בנסיבות, היא גם מצופה ממי שמבקש להיבנות מכלל הגילוי המאוחר".

1. לעניין זה הזכיר כב' השופט רובינשטיין הלכות נוספות, כגון הלכות אשר קבעו כי "סבירות המאמץ שעל התובע להפעיל לצורך בירור העובדות הינה תלויית-נסיבות, וקשורה, בין היתר, בטיבו ובחומרתו של הנזק שנגרם, ובהשלכתו על מידת היוזמה שהתובע מצופה לנקוט לצורך בירור נסיבות התרחשותו" (פסק דינה של כב' השופטת א' פרוקצ'יה בע"א 9788/07 מרמש נ' ההסתדרות המדיצינית הדסה, והמשקל שניתן לשאלה אלו עובדות היו ידועות לתובע, בין היתר בהתאם ל"הבחנה בין מי שנעלם ממנו עצם קיומו של מחדל, לבין מי שהיה מודע לקיומו של מחדל אך נמנע מבירור תוצאותיו" (ע"א 7707/01 צורף נ' קופת חולים של ההסתדרות הכללית).
2. כפי שנקבע בהלכה הפסוקה, כיוון שכלל הגילוי המאוחר הקבוע בסעיף 8 הוא חריג לכלל ההתיישנות, הנטל להוכיח כי התקיים מוטל על הטוען לו. עליו להראות כי קיימות עובדות שלא היו ידועות לו; כי עובדות אלו הן עובדות מהותיות לעילת התביעה; כי עובדות אלו נעלמו מעיניו מסיבות שאינן תלויות בו; וכי הוא לא יכול היה למנוע אותן סיבות "בזהירות סבירה". כפי שנקבע, אימץ הסעיף את אמת המידה של "זהירות סבירה", ומכאן שהמבחן ליישום הסעיף, כלומר להשעיית תחילתו של מרוץ ההתיישנות, הוא אובייקטיבי. (ראו: פרשת הוועדה לאנרגיה אטומית, וכן פסק דינה של כב' המשנה לנשיא, מ' נאור, ברע"א 5087/10 מדינת ישראל ואח' נ' דוננפלד (מיום 7.11.12).
3. סקירת הפסיקה האמורה, מעלה שביישום הוראות ההתיישנות יש לשמור על איזון נאות בין האינטרסים של הצדדים השונים, מבלי להרחיב את כללי הגילוי מעבר להרחבה הקיימת בסעיף 8 לחוק ההתיישנות, גם במקרים שתוצאתם קשה, וגם אם תוצאתה של ההתיישנות הינה דחיית התביעה.
4. הוראות ההתיישנות חלות גם בנסיבות של נכות או חבלות קשות, גם בנסיבות של רשלנות רפואית, כפי שהיה בפרשת מוסקוביץ' הנ"ל, ובוודאי שיש להחילן גם בעניינים רכושיים או כספיים.
5. כפי שנקבע בסעיף 8 האמור, אין די להוכיח שהנסיבות המהוות את עילת התביעה לא היו ידועות לתובע, יש להוכיח גם שננקטה זהירות סבירה, היינו, שננקטו האמצעים הדרושים לגילוי אותן עובדות מהותיות המבססות את עילת התביעה.

סעיף 89 לפקודת הנזיקין

1. אשר לסעיף 89 לפקודת הנזיקין, בפרשת הוועדה לאנרגיה אטומית סיכם כב' השופט י' עמית את ההלכה הפסוקה באשר לתחולת סעיף 89 לפקודת הנזיקין (פסקאות 33-34). עולה מההלכה הפסוקה כי סעיף 89(1) לפקודת הנזיקין חל במקרים שבהם הנזק אינו יסוד מיסודות העוולה ועילת תביעתן נמשכת (לדוגמה: תקיפה, הסגת גבול, כליאת שווא). במקרים האמורים מתחיל מרוץ ההתיישנות ממועד הפסקת המעשה הרשלני או המחדל הרשלני.
2. סעיף 89(2) לפקודת הנזיקין חל על עוולות שבהן מהווה הנזק רכיב מרכיבי התביעה (לדוגמה: רשלנות, הפרת חובה חקוקה). במקרים אלו מתחיל מרוץ ההתיישנות במועד גילוי הנזק (אין צורך בגילוי מלא של הנזק ודי בסימני הנזק). בנסיבות אלו קיים רף של 10 שנים מיום אירוע הנזק עד הגשת התביעה. על יתר רכיבי העוולה (רשלנות, קשר סיבתי) חל חוק ההתיישנות.
3. באותו פסק דין עמד כב' השופט י' עמית על כך שהמבחן האובייקטיבי אומץ גם לעניין פרשנותו של סעיף 89 לפקודת הנזיקין-

"חוסר ההרמוניה בין שני הסעיפים באה לידי ביטוי גם בכך שכלל הגילוי המאוחר בסעיף 8 לחוק ההתיישנות הוא בעל אופי אובייקטיבי, מה שנותר עמום באשר למועד גילוי הנזק לפי סעיף 89(2) לפקודת הנזיקין (ראו עניין המאירי השני, בעמ' 549; עניין פלונית, פסקה י' לחוות דעתו של השופט רובינשטיין שם הביע דעתו כי אמת המידה היא אובייקטיבית ועל עמדתו זו חזר בשנית בע"א 10591/06 יפרח נ' מפעלי תובלה בע"מ, פסקה ב' לחוות דעתו ( 12.07.2010)... ואכן, לאחרונה נקבע בדעת רוב, אל מול דעתה החולקת של השופטת ארבל, כי בדומה לכלל הגילוי המאוחר שבסעיף 8 לחוק ההתיישנות, יש להחיל מבחן אובייקטיבי גם במסגרת כלל הגילוי המאוחר של הנזק שבסעיף 89(2) לפקודת הנזיקין (ראו ע"א 2206/08 סיגמן נ' חברת דובק בע"מ (11.7.2010)"

דיון והכרעה

1. ומין הכלל אל הפרט. לאחר עיון בטענות הצדדים, שיש לקבל את הבקשה ולדחות את התביעה על הסף, למעט לעניין סעיפים 28 ו- 30 לכתב התביעה.
2. מכתב התביעה ומחוות הדעת שצורפה לו, עולה כאמור כי התשלומים נושא התביעה, שלגביהם טענה התובעת כי נגבו ביתר, שולמו בתאריכים שקדמו למועד הקובע. שניים מהחשבונות (אשר כונו חשבונות 2 ו- 3), נסגרו במהלך שנת 2002. חשבון מס 1 נסגר בב-17.11.04, ואולם מספר פעולות שנעשו בו לאחר המועד הקובע רלוונטיות לתביעה.
3. אשר לטענת התובעת לפיה נדחה מועד ההתיישנות, מצאתי שלא התקיימו בענייננו התנאים להחלת כלל הגילוי המאוחר, כאמור בסעיף 8 לחוק ההתיישנות, שכן אי ידיעת העובדות אינה 'מסיבות שאינן תלויות בתובעת', ואין לומר ש -'בזהירות סבירה' לא יכולה הייתה התובעת לגלותן.
4. כפי שנפסק, נטל ההוכחה לעניין תחולת החריג להארכת תקופת ההתיישנות הקבוע בסעיף, חל על התובע. בענייננו לא עלה בידי התובעת להוכיח שאי ידיעת העובדות המהוות את עילת התביעה הינה מסיבות שאינן תלויות בה, ושלא היה באפשרותה לגלותן בזהירות סבירה.
5. המבחן כאמור להחלת תנאי הסעיף הינו המבחן האובייקטיבי. מבחינה אובייקטיבית לא הייתה מניעה לגלות את עובדות הנזק בכל זמן נתון – לפני חלוף תקופת ההתיישנות.
6. התובעת לא נתנה הסבר משכנע מדוע החלה בבדיקותיה רק בשנת 2010. טענתה העיקרית של התובעת הייתה שהנתבעת לא נענתה לפניותיה ועל כן היא נאלצה לפנות לגורם חיצוני. ראשית, התובעת לא הציגה ראיות לכך שהיו פניות רשמיות שלה אל הנתבעת;. הראיה היחידה שהוצגה היא המכתב מיום 1.9.10 בו נאמר "כאשר משך תקופה ארוכה אני מבקש מהבנק לבדוק את החשבונות נעניתי על ידך שהדבר ייבדק. עד היום לא קיבלתי תשובה, לכן נאלצתי למסור לבדיקה חיצונית ...".
7. התובעת אף לא סיפקה הסבר מדוע לאחר קבלת חוות הדעת הראשונה (אשר לא צורפה לכתב התביעה או לתשובות לבקשת הדחייה על הסף) בשנת 2010 היא לא הגישה תביעה ופנתה לקבלת חוות דעת נוספת שהוגשה כשנה לאחר מכן.
8. שנית, עצם קיומם של בירורים, אף עצם הפנייה למומחה אינם עוצרים את מרוץ ההתיישנות.
9. התובעת הכירה את ההסכם בין הצדדים ואת ההוראות בדבר אופן חישוב הריבית, אף ידעה מהו גובה החיובים שבהם חויבה על ידי הנתבעת באופן שוטף. דפי החשבון היו מצויים בידה, הם אף צורפו לחוות דעתו של המומחה. התובעת הייתה רשאית לפנות אל הנתבעת ואל המומחה לשם בחינת אופן חישוב התשלומים שבהם חויבה סמוך למועד חיובה בהם, סמוך לתשלומם, ועד לחלוף 7 שנים. לא הייתה כל מניעה אובייקטיבית לבצע את הבדיקה האמורה בתוך פרק הזמן הממושך עד לחלוף תקופת ההתיישנות. עצם בחירתה של התובעת לפנות למומחה מטעמה לאחר חלוף פרק זמן כה ממושך, אינו מצדיק את הארכת תקופת ההתיישנות.
10. כפי שנפסק בעניין דומה, "עיתוי הבדיקה נתון להחלטת המערערת, ובחירתו על^-ידיה אינה יכולה לשמש טענה טובה לצורך עיכוב תחילת מירוץ ההתיישנות לעניין הגשת תביעה" (פסק דינה של כב' השפוטת א' פרוקצ'יה בע"א 6095/97 ישראל איטר בע"מ נ' בנק דיסקונט לישראל בע"מ, פ"ד נו (4) 721, להלן – "פרשת איטר") .
11. אשר לסעיף 89 לפקודת הנזיקין, אף שסבורני שעילת התביעה המרכזית בענייננו הינה עילה חוזית או עילה של עשיית עושר ולא במשפט, ולא עילה נזיקית, ועל כן ספק בעיני האם חל סעיף 89 בפקודת הנזיקין, לא מצאתי שיש בהוראותיו כדי לסייע לתובעת.
12. כפי שנפסק, המבחן להחלתו של הסעיף הינו המבחן האובייקטיבי, והתנאים להארכת תקופת ההתיישנות מכוחו דומים לתנאים להחלת תנאי סעיף 8 לחוק ההתיישנות, לפי העניין.
13. בהתאם למבחנים שאומצו בהלכה הפסוקה, אין לקבל את טענת התובעת לפיה מועד גילוי הנזק הוא רק במועד קבלת חוות דעתו של המומחה מטעמה. 'כל הנתונים היו בידיעתה או בהישג ידה של התובעת, ולכן גילוי הנזק, במידה שאכן נגרם נזק, היה אפשרי במועד האירוע, או סמוך לאחריו' (כפי שנקבע בפרשת איטר גם לעניין תחולת סעיף 89 לפקודת הנזיקין).
14. אשר לטענה לפיה מדובר בנזק מתמשך, אינני סבורה שיש מקום לקבל את הטענה האמורה, שכן לא מדובר בענייננו בריבית שהמשיכה להצטבר עד היום, אלא לכל היותר, בנזק מתמשך שהסתיים בתקופה שעליה חלה התיישנות.
15. כפי שציינתי לעיל, מצאתי שיש לקבל את הבקשה, למעט לעניין סעיפים 11 ו- 30 לכתב התביעה.
16. אשר לסעיף 11, לא הייתה מחלוקת בין הצדדים על כך שטענת ההתיישנות לא עומדת לנתבעת לעניין סכום של 28,538 ₪ כערכם ביום 12.11.04, שחושב בגין תקופה שלאחר המועד הקובע.
17. אשר לסעיף 30 לכתב התביעה, מצאתי שיש לקבל את טענת התובעת, לפיה לא חלה התיישנות על טענותיה כמפורט באותו סעיף, המבוססות על חישובי המומחה מטעמה בסעיף 7.1 לחוות דעתו, ככל שהם נוגעים לחישוב המפורט בסעיף 30 בסכום של 81,757 ₪ בלבד, שכן מעיון בדפי החשבון שצורפו לחוות הדעת עולה כי החישוב מבוסס על פעולות שנעשו בחשבון 1 לאחר המועד הקובע (ראו בנספח ב/1). מבלי לחוות דעה בשלב זה באשר לאופן החישוב שערך המומחה, המבוסס על הנחות יסוד שיש להוכיחן, כיון שהפעולות, כגון פירעון הלוואה בסכום של 4,217,623 ₪, נעשו לאחר המועד הקובע, רשאית התובעת לנסות ולהוכיח את טענותיה בגין אותן פעולות שנעשו בחשבון לאחר המועד הקובע.

סיכום

1. לפיכך, אני מקבלת את בקשת הנתבעת לדחיית התביעה על הסף מחמת התיישנות, למעט לעניין סעיפים 11 ו- 30 לכתב התביעה, כל שהם מתייחסים לפעולות שבוצעו בחשבון לאחר המועד הקובע או לחישובי ריבית באשר לתקופה האמורה.
2. הצדדים יודיעו תוך 45 ימים האם עלה בידיהם לסיים את התיק בפשרה באשר לשאלות שנותרו שנויות במחלוקת בעקבות החלטתי.
3. התובעת תשלם לנתבעת את הוצאותיה בסכום של 1,500 ₪.

ניתנה היום, י"ד בכסלו תשע"ג, 28 בנובמבר 2012, בהעדר הצדדים.