ב"כ התובעת: עו"ד גולני

ב"כ הנתבעת: עו"ד חופי

מונחת בפני תביעה שעניינה בתאונת דרכים.

רקע:

ביום 22.7.2010 ארעה תאונת דרכים בין שני כלי הרכב נשוא התביעה (להלן: "התאונה").

יודגש, בגין אותה תאונה התנהל הליך בבית המשפט לתביעות קטנות ברחובות, בתיק שמספרו 38043-08-10 (להלן: "התביעה בת.ק"). שם התובע הינו נהג רכב הנתבעת דכאן (להלן: "הנתבעת"), והנתבע הינו נהג רכב התובעת שבענייננו (להלן: "התובעת").

בתביעה בת.ק. התנהל הליך לגופו של עניין, נשמעו הנהגים, ובסופו של יום ניתן פסק-דין מנומק (להלן: "פסק-הדין"), בו נקבעה אחריות בשיעור של 70%-30%.

בעקבות פסק-הדין הגישה התובעת את התביעה שבפני, בה היא מבקשת לחייב את הנתבעת לפצותה בגין הנזקים שנגרמו לרכבה כתוצאה מהתאונה, וזאת בשיעור של 30%.

בדיון שהתקיים בפני בחרו הצדדים שלא לזמן את הנהגים, וכל צד העלה את טיעוניו.

בתמצית טענות הצדדים:

לטענת ב"כ התובעת, בית המשפט בפסק דינו ב- ת.ק. חילק את האחריות בין הנהגים המעורבים בתאונה, ועל כן על הנתבעת לשלם לתובעת בהתאם לחלוקת האחריות שנקבעה.

זאת ועוד, בשונה מרשלנות תורמת, כאשר נקבעה אחריות היא מקימה עילת תביעה.

לטענת ב"כ הנתבעת, אין מקום להקים עילת תביעה בעניינו, זה מצב אבסורדי.

לשיטתה, בעניינו מדובר אך ברשלנות תורמת, ועל כן דין התביעה להידחות.

דיון והכרעה:

השאלה הצריכה לענייננו בתיק דנן – האם חלוקת האחריות כפי שנקבעה במסגרת התביעה בת.ק מקימה לתובעת עילת תביעה.

כבר עתה אומר שלאחר ששמעתי את טענות הצדדים, ועיינתי בכל אשר הובא בפני, בנסיבות המקרה דכאן השתכנעתי להעדיף את טיעוני ב"כ התובעת על פני טיעוני ב"כ הנתבעת.

ובמה דברים אמורים:

בקליפת אגוז, כבר נקבע שלשם ביסוס אחריות בנזיקין יש להראות שהמזיק בהתנהגותו – בין אם במעשה ובין אם במחדל, נקט בהתנהגות פסולה, אשר מהווה הפרת חובה שבדין, ועל כן יש בה "אשם".

כאשר הנזק שנגרם לניזוק אינה רק תוצאה של אשמתו של המזיק, אלא היא גם תוצאת אשמו של הניזוק, אזי מדובר ב"אשם תורם".

בעניינו, חשובה ההבחנה בין התנהגות שיש בה "אשם" על-פי סעיף 64 לפקודת הנזיקין (להלן: "הפקודה"), לבין "אשם תורם" כאמור בסעיף 68 לפקודה.

הגדרת "אשם" בלשון סעיף 64 לפקודה:

"אשם" הוא מעשהו או מחדלו של אדם, שהם עוולה לפי פקודה זו, או הם עוולה כשיש

בצידם נזק, או שהם התרשלות שהזיקה לעצמו, ורואים אדם כמי שגרם לנזק באשמו, אם

היה האשם הסיבה או אחת הסיבות לנזק, אולם לא יראו כך אם נתקיימה אחת מאלה:

(2) אשמו של אחר הוא שהיה הסיבה המכרעת לנזק.

סבורתני שלעניין "הסיבה המכרעת לנזק", אין הכוונה למבחן כמותי.

לשון סעיף 68 לפקודה:

"(א) סבל אדם נזק, מקצתו עקב אשמו שלו מקצתו עקב אשמו של אחר, לא תכשל תביעת

פיצויים בעד הנזק מחמת אשמו של הניזוק, אלא שהפיצויים שיפרעו יופחתו בשיעור

שבית המשפט ימצא לנכון ולצודק תוך התחשבות במידת אחריותו של התובע לנזק".

כלומר, "אשם" של מזיק יסודו בהפרת חובה החלה עליו על-פי דין כלפי הניזוק, ואילו ה"אשם התורם" יסודו בהתרשלותו של הניזוק כלפי עצמו.

ברי הוא שיש להבחין בין שני "אשמים" אלו, ויפים לענייננו הדברים שנאמרו על-ידי פרופ' טדסקי (טדסקי, דיני נזיקין, הוצאת מאגנס, עמ' 239-240):

"איש אינו חב לעצמו דבר מבחינה משפטית טכנית. ... חובה חבים לאדם אחר.

... האשם העצמי הוא בבחינת נטל בלבד, שאין בו לא הפרת חובה כלפי עצמו ואף לא הפרת

חובה כלפי אחר.

ובהמשך:

התנהגותו של הניזוק, המהווה אשם עצמי בעיני המשפט, עלולה להיות בעת ובעונה אחת גם

אשם – יוצר אחריות כלפי המזיק או כלפי אנשים אחרים".

כעולה מהאמור, ה"אשם" של המזיק, הינו אשם שעל פיו קיימת חובה על המזיק לפצות את הניזוק, דהיינו המזיק הפר את החובה המשפטית החלה עליו.

ה"אשם התורם" אינו מקים חובת פיצוי, אלא הוא אך מפחית את סכום הפיצוי בהתאם לשיעור האשם התורם. כלומר, הניזוק שתרם לנזק לא הפר חובה במובנה המשפטי.

יש ללמוד כי "אשם תורם" אין בו כדי להקים עילת תביעה עצאית, שהרי המדובר בטענת הגנה. דברים אלה אף מצאו ביטויים לא אחת בפסיקה (ראה: ת.א (ת"א) 56522/04 הכשרת הישוב חברה לביטוח נ. שלו ברוך, ת.א. (ת"א) י.מ.ש השקעות בע"מ נ. כלל אינווסטמנט האוס בע"מ).

לדידי, כאשר התנהגות הניזוק אינה אך התרשלות כלפי עצמו, אלא גם כלפי האחר, אזי יש בכך כדי הפרת החובה שבדין של הניזוק כלפי המזיק, דהיינו "אשם". במקרה מעין זה ניתן יהא לבסס עילת תביעה עצמאית כלפי הניזוק.

השאלה הצריכה לענייננו – האם התנהגות הניזוק, הן במעשיו והן במחדליו, יש בה כדי לבסס אחריות בנזיקין כלפי המזיק.

שאלה זו צריכה להיבחן לגופו של המקרה הספיציפי, שהרי כל מקרה ומקרה יבחן לגופו, על יסוד נסיבותיו.

על מנת לסבר את האוזן, בענייננו, אין חולק כי שני כלי הרכב נפגעו כאשר רכב התובעת היה בפנייה ימינה ורכב הנתבעת היה מימינו, מאחוריו. כאשר נהג רכב התובעת פנה ימינה נהג רכב הנתבעת המשיך בנסיעתו וכך ארעה התאונה.

בפסק הדין בית המשפט אמר את דברו וחילק את האחריות בין המעורבים בתאונה, באופן שייחס לנהג התובעת דכאן את מירב האחריות בשיעור של 70%, ואילו קבע את אחריותו של נהג הנתבעת בשיעור של 30%.

כמו כן נאמר בפסק הדין:

"... הרי שבעצם הפניה מבלי לבדוק ומבלי להבחין ברכב התובע אשר נסע מימינו, תרם

הנתבע תרומה מירבית לקרות התאונה, אך יחד עם זאת, יש לומר כי התובע אשר נסע

והבחין ברכב הנתבע, גם אם הוא הבחין בתחילה שרכב הנתבע עוצר, הרי שבשלב כלשהו,

היה חייב התובע להבחין ברכב הנתבע אשר החל לפנות ימינה...".

כעולה מפסק הדין, נהג רכב הנתבעת היה חייב להבחין ברכב התובעת שפנה ימינה. לטעמי, מי שנוסע בדרכו ישר ורואה רכב העוצר לפניו בכביש, טרם חולף הוא על פניו עליו להאט על מנת לוודא שאכן דרכו פנויה. ובעניינו הסתבר שנהג רכב התובעת ביקש לפנות ימינה. מטעם זה אני קובעת שמדובר לא רק ברשלנות תורמת, אלא ברשלנות שיש בה אשם, המקימה עילה לתביעה.

בשולי הדברים אעיר כי אני מצטרפת לדברים שנאמרו על ידי כב' השופט בשן בת.א (ת"א) 33749/07 דן חברה לתחבורה ציבורית בע"מ נ' בארתור גיל ודומיקאר בע"מ:

"מדי שנה ניתנים בישראל אלפי פסקי-דין... שבהם מחלוקת האחריות בין המעורבים

בתאונות דרכים–ומתקבלות בהתאמה תביעות ותביעות שכנגד לפי שיעור חלוקת האחריות.

בעלי הדין שבפני שותפים לאינספור הכרעות כאלה ולא תמיד על דרך הפשרה. ... דומה

שאין זה ראוי שבעל דין יחוש חופשי להנות מכל העולמות ולטעון טענות משפטיות סותרות

בהליכים שונים בדרך זו".

לאור המקובץ לעיל, הנני לקבוע כי קיימת לתובעת עילת תביעה עצמאית כנגד הנתבעת. לפיכך, על הנתבעת לשאת בפיצוי בשיעור של 30%.

באשר לסכום התביעה, הוסכם בין הצדדים כי הסכום יתוקן ויעמוד על סך של 600 ₪.

סוף דבר

לאור האמור והמפורט לעיל, תשלם הנתבעת לתובעת סך של 600 ₪ בתוספת ריבית והפרשי הצמדה מיום 12.8.10, אגרת בית משפט ששולמה, ושכ"ט עו"ד בסכום של 1,200 ₪.

הסכום הכולל ישולם בתוך 30 ימים.

המזכירות תמציא את פסק הדין לבאי כח הצדדים.

ניתן היום, ב' חשון תשע"ג, 18 אוקטובר 2012, בהעדר הצדדים.