לפניי "בקשה בהולה לביטול ריבית פיגורים ומתן ארכה לתשלום פסק דין" שהוגשה מטעם הנאשמת, ביום 31.10.17.

הרקע

הנאשמת נדונה בבית משפט זה, בגין עבירה של גרימת מפגע לפי חוק שמירת איכות הסביבה, מניעת מפגעים, ושמירת הסדר והניקיון, התשנ"ו-1996. ביום 2.11.11, ניתן גזר הדין בהעדר הנאשמת, מכוח סעיף 240 לחוק סדר הדין הפלילי, התשמ"ב-1982, ובו היא חויבה בתשלום קנס בסך 1,460 ₪.

בבקשה נכתב כי לאחרונה נתקבלה אצל הנאשמת דרישה לתשלום לפי סעיף 4 פקודת המסים (גביה), ומסתבר כי גובה הקנס כיום עומד על סך של 2,890 ₪. היות שלדעת הנאשמת אין ראיה לכך שנתקבל אצלה גזר הדין, או דרישה לתשלום הקנס המקורי, עותרת היא להוראה לפיה יבוטל קנס הפיגורים ותינתן לה האפשרות לתשלום הקנס בתוך 30 יום. נטען בבקשה כי הנאשמת כלל לא עודכנה על החוב הפסוק ולכן אי התשלום אינו באשמתה.

טענת התביעה

התביעה מתנגדת לבקשה, בטענה שאין העניין מצוי בסמכותו של בית המשפט, כי אם בסמכותו הייחודית של התובע העירוני, זאת מאחר שבית המשפט כבר קם מכסאו, ובהתאם להלכה שנקבעה בע"פ 4919/14 אזולאי נ' מד"י (13.7.14). בנוסף, נטען כי לגופו של עניין, נשלחה אל המבקשת דרישה לתשלום הקנס ואף דרישה לתשלום החוב, בהתאם לחזקת המסירה לפי סעיף 44א לתקנות סדר הדין הפלילי.

בהחלטתי מיום 11.11.17 הפניתי תשומת לב התביעה לכך שעל החוב המדובר לא חל חוק המרכז לגביית קנסות, אגרות והוצאות, תשנ"ה-1995 (להלן: "החוק") היות שהמדובר בחוב המשולם לרשות מקומית. בתגובה להחלטה הודיעה התביעה כי היא עומדת על דעתה, וחרף העובדה שאין תחולה של החוק, עדיין יש בידי התובע העירוני סמכויות נלוות הדומות לאלה שהוענקו באותו חוק, להורות על פריסת או דחיית תשלומו של חוב. בנוגע לביטול ריבית הפיגורים, הודיעה התביעה כי אכן הסמכות נתונה בידי בתי המשפט לפי סעיף 69 לחוק העונשין, ואולם נטען כי בעניין דנו אין הצדקה לביטול הריבית, היות שלא התקיימו נסיבות סבירות לאי התשלום.

הכרעה

לאחר בחינה, אני סבורה כי הבקשה מצויה בסמכותו של בית המשפט, ואלה נימוקיי:

בקשות לביטול ריבית פיגורים-

אמנם בהתאם להוראת סעיף 229(ו) לחסד"פ, נתונה בידי התובע הסמכות לפטור מתשלום תוספת פיגורים, אך זאת אך ורק בעניינו של מי שנמסרה לו הודעת תשלום קנס, והוא לא הודיע שיש ברצונו להישפט, ולא שילם את הקנס במועד.

לעומת זאת, בנוגע לבקשות לביטול ריבית פיגורים, לגבי קנסות או לגבי חיוב בפיצוי אשר ניתנו מידי בית המשפט במסגרת של גזר דין, הלכה פסוקה היא כי הסמכות נתונה לבית המשפט שגזר את הדין, זאת בהתאם להוראת סעיף 69 לחוק העונשין (רע"פ 8994/11 חליל נ' מד"י (29.4.12); רע"א 4265/17 ג'ורן נ' מד"י (13.11.17); ת.פ (מחוזי חי') 29745-06-12 סיטהכל נ' מד"י (19.6.12). יש לציין כי סמכות זו מקבילה לסמכותו של המרכז לגביית קנסות (להלן: "המרכז"), מכוח סעיף 5 לחוק. העובדה שמדובר בחוב המשולם לרשות המקומית, אין בה כדי לשנות מן הדין, וברור הוא כי גם כאן, נתונה בידי בית המשפט שגזר את הדין, הסמכות לבטל ריבית פיגורים.

לפיכך, אני קובעת כי הסמכות לדון בבקשת הנאשמת לביטול ריבית הפיגורים, נתונה לבית משפט זה.

בקשות לפרישת תשלומי קנס או דחיית תשלומים-

על פי ההלכה הפסוקה, ככל שמדובר ב"חוב" כמשמעו בחוק, נתונה הסמכות לפריסתו בידי המרכז (ע"פ 4919/14 אזולאי נ' מד"י (6.3.17). ואולם, קנס המשולם לרשות מקומית, אינו בגדר "חוב" לפי החוק, ועל כן אין המרכז מטפל בגבייתו כלל. כידוע, גבייתם של קנסות המשולמים לרשויות המקומיות, נעשית על ידיהן באמצעות חברות גבייה. לפיכך, עולה השאלה: למי נתונה הסמכות לדון בבקשות לפריסתו של חוב המשולם לרשות המקומית?

עלי לציין כי בחיפוש מעמיק במאגרי הפסיקה לא עלה בידי לאתר החלטה מנחה כלשהי, שבה נדונה סוגיה זו באופן נקודתי, ולא מצאתי הכרעה לגביה. אמנם, איתרתי מספר מקרים שבהם נדחו בקשות לפריסת תשלומים של קנסות המשולמים לרשות מקומית, בנימוק שהסמכות להכרעה בעניין זה נתונה בידי המרכז (למשל: עמ"א 22764-11-09 עומר נ' ו' מקומית הגליל (4.5.17); תו"ב 56349-08-15 בן דוד נ' מד"י (25.10.17); תו"ב 414-12-16 לשם נ' ו' מקומית ירושלים (24.10.17); תו"ב 28054-02-16 ו' מקומית מעלה גליל נ' קטימה (9.4.17) ואולם, אביע דעתי, בכל הכבוד הראוי, כי החלטות אלה מעוררות קושי בשים לב להגדרת "חוב" כאמור.

התביעה מפנה להחלטה בעמ"א 22764-11-09 עומר נ' ו' מקומית הגליל (4.5.17), כאסמכתא לעמדתה לפיה הסמכות לעניין פריסת תשלומי חוב המשולם לרשות, נתונה בידי התביעה העירונית. אמנם באותה החלטה מובא ניתוח מקיף של הסוגיה, ואולם בית המשפט נמנע מלקבוע קיומה של סמכות ייחודית בידי התובע כנטען. להיפך, נקבע שם כי אין לשלול קיומה של סמכות מקבילה בידי התביעה ובית המשפט (סעיף 15 להחלטה).

לדעתי, ההיקש שעורכת התביעה מסמכותו הייחודית של המרכז בנוגע לפריסת תשלומי קנסות, לקיומה של סמכות ייחודית בידי התובע העירוני בנוגע לפריסת חובות המשולמים לרשות המקומית, מעורר קושי. בעוד שמעמדו של המרכז כגורם הרשמי האמון על הגבייה בישראל מוסדר בחוק, לא מצאתי חיקוק הקובע כי התובע העירוני הוא גורם האכיפה האמון על גביית קנסות המשולמים לרשות המקומית. יתר על כן, למיטב ידיעתי הגבייה מטעם הרשויות המקומיות מבוצעת באמצעות חברות גבייה. במצב זה, ושעה שעסקינן במצב בו ניתן גזר דין מידי בית המשפט, קשה להלום כי בית המשפט לא יהא מוסמך לדון בבקשה לפריסת תשלומי קנס שהטיל.

לדעתי, הענקת סמכות ייחודית בעניין זה בידי התובע העירוני עלולה לפגום בתחושת הצדק, שהרי התובע הוא גורם "מעוניין" שאף ניהל את ההליך הפלילי נגד הנאשם.

בהקשר זה ראוי להזכיר כי לאחרונה נכתב תזכיר חוק המרכז לגביית קנסות, תשע"ז- 2016 (11.12.16) בו מוצע לתקן את החוק כך שהגדרת "חוב" תחול גם על חובות המשולמים לרשויות מקומיות, ומכאן יש ללמוד כי אף לדעת המחוקק, המצב שבו מטופלת הגבייה אצל הרשות המקומית, דורש שינוי. כיוון שכך, אינני סבורה כי המדיניות הראויה היא מתן סמכות ייחודית לתובע העירוני, לעניין פריסת תשלומי קנסות.

מבלי לקבוע מסמרות, נראה לי כי במצב המשפטי הקיים, מראית הצדק תומכת דווקא באפשרות לפיה תהיה הסמכות לפריסת החוב נתונה בידי בית המשפט. בכל מקרה, אני סבורה כי העניין מצוי בתחום סמכותו הטבועה של בית המשפט.

משקבעתי כי הסמכות לדון בבקשה נתונה בידי בית המשפט, אגש כעת לבחון האם יש מקום להיעתר לבקשה לגופו של עניין.

האם יש מקום לביטול ריבית הפיגורים ולפרוס את תשלומי הקנס

הנאשמת טוענת כי לא הוצגה לה ראיה בדבר דרישה לתשלום החוב המקורי, או בדבר המצאת פסק הדין שניתן. לאחר עיון, אינני מקבלת את הטענה.

הודעת הקנס מסוג ברירת קנס, ניתנה לנאשמת ביום 16.8.11, וכללה זימון לבית המשפט, ליום 23.10.11 כפי שנרשם בגוף הדו"ח. בנוסף, הודעת הקנס נשלחה לנאשמת בדואר רשום, כעולה מאישור המסירה. המשלוח בדרך האמורה, מקים חזקת מסירה כדין של כתב האישום והזימון לבית המשפט, בהתאם להוראת סעיף 44א' לתקנות סדר הדין הפלילי.

משלא התייצבה הנאשמת לדיון, ומכוח סעיף 240 לחסד"פ, דן אותה בית המשפט, בהעדרה, והטיל עליה את הקנס נשוא הבקשה.

כעולה מן הספח שהוגש לבית המשפט, גזר הדין שניתן ביום 2.11.11 בהעדר הנאשמת, נשלח אל כתובתה בדואר רשום, אך חזר בציון "לא נדרש". לדעתי, בכך מילאה התביעה חובתה לדאוג להמצאת גזר הדין לידי הנאשמת, בהתאם להוראות סעיף 237(ב) לחסד"פ, הקובע:

"מסירת המסמך לידי סניגור הנאשם, או מסירתו במשרד הסניגור לידי פקידו, וכן משלוח מכתב רשום עם אישור מסירה לפי מען משרדו, כמוה כהמצאה לנאשם, זולת אם הודיע הסניגור לבית המשפט, תוך חמישה ימים, כי אין ביכלתו להביא את המסמך לידיעת הנאשם". (הדגשה שלי א.כ.).

הוראה זו משתלבת עם הוראת סעיף 57ג(1) לפקודת הראיות הקובע:

"מקום שחיקוק מתיר או מחייב להמציא מסמך על ידי הדואר, בין שהוא נוקט לשון "המצאה" ובין שהוא נוקט לשון "נתינה" או "שליחה" או לשון אחרת, רואים את ההמצאה - אם אין הוראה אחרת משתמעת - כמבוצעת –

אם דוור מכתב המכיל את המסמך והמען על המכתב היה כשורה ודמי המשלוח שולמו מראש או שהמכתב היה פטור מתשלום דמי דואר או נושא עליו סימן המעיד כי הוא נשלח בשירות המדינה"(הדגשה שלי א.כ.).

בהקשר זה נאמר ברע"פ 80262/01 פבון נ' מד"י (6.5.04):

"לפי סעיף 237(א)(2) לחסד"פ, משלוח בדואר רשום לפי מענו של אדם, היא אחת הדרכים להמצאת מסמכים כדין. כאמור לעיל, קובע סעיף 237(ג) כי אם ההמצאה לא בוצעה עקב סירוב לקבל את המסמך, רשאי בית המשפט לראות את המסמך כאילו הומצא כדין. לדעתי, אי דרישת המסמך, שנשלח בדואר רשום, כמוה כסירוב לקבלו. הנטל להוכיח כי אי דרישת המסמך בבית הדואר איננה מהווה סירוב לקבלו, מוטל על מי שטוען זאת."ב

ובחזרה לעניינינו, משחזר הזימון לדיון בציון "לא נדרש", יש לראות בהודעות שהומצאו לידי המבקש המצאה כדין של הזימון למשפט. המבקש לא העלה טיעונים ונימוקים שיש בהם כדי לשמש סיבה מספקת "להחזרת הגלגל" ולקיום דיון מחודש בעניינו.

וכן ניתן לראות עפ"ת 7923-09-11 מד"י נ' לוי (25.1.12); ע"א 7602/06 עזבון חאדג'ג' נ' מלכה (11.10.10).

בנוסף, חוק העזר למודיעין מכבים רעות (שמירת איכות הסביבה, מניעת מפגעים, ושמירת הסדר והניקיון) התשנ"ו-1996, אשר מכוחו ניתנה הודעת הקנס, קובע הוראה מפורשת בעניין דרכי ההמצאה של דרישה:

מסירת הודעות

123. מסירת הודעות או דרישה לפי חוק עזר זה תהא כדין אם נמסרה לידי האדם שאליו היא מכוונת או אם נמסרה במקום מגוריו או במקום עסקיו הרגילים או הידועים לאחרונה, לידי אחד מבני משפחתו הבוגרים או לידי אדם בוגר העובד או המועסק שם, או אם נשלחה בדואר במכתב רשום הערוך אל אותו אדם לפי מען מגוריו או עסקיו הרגילים או הידועים לאחרונה; אם אי אפשר לקיים את המסירה כאמור, תהא המסירה כדין אם הוצגה ההודעה או הדרישה במקום בולט באחד המקומות האמורים או על הנכס שבו היא דנה או אם הוכנסה לתיבת דואר הנושאת את שמו של האדם שאליו היא מכוונת או אם פורסמה באחד העיתונים הנפוצים בתחום העיריה.

לאור כל אלה, אני סבורה כי קמה חזקה לפיה כתב האישום, ואף גזר הדין, הומצאו לנאשמת כדין.

בע"פ 2514/92 מד"י נ' רחמים (1.7.92) דן בית המשפט העליון בסוגיית דרכי ההמצאה של הודעה על פסילה לנהיגה, וקבע כי בידי הנאשם האפשרות לסתור את חזקת המסירה, ולהוכיח כי לא ידע על האישום, או על גזר הדין שניתן נגדו:

"צמצום ההודעה להודעה אישית בעל-פה איננו מתחייב מן האמור בסעיף .67 הוראת חוק זו דורשת מסירת הודעה, ולצורך כך רשאי בית המשפט להסתמך על דרכי המסירה החוקיות שנקבעו בדין. הנאשם יכול לנסות ולסתור את ההנחה הנובעת מן המשקל המצטבר של מסירת כתובת על-ידיו ומסירה כדין של הודעה בכתובת האמורה. אולם משנידחים דבריו כבלתי אמינים, שרירה וקיימת המסקנה ההגיונית בגדר הנחה שבעובדה, העולה ממסירת הודעה כתובה בכתובת אשר אותה ציין הנאשם כמקום מגוריו. כדי לסתור מסקנה כאמור חייבים להעלות טענות הזוכות לאמונו של בית המשפט, ומי שלא מצליח בכך נושא בתוצאה הבלתי נמנעת" .

ואולם, בענייננו, הנאשמת לא הוכיחה ואף לא הביאה כל ראיה לסתירת חזקת המסירה העומדת נגדה, אלא העלתה טענה בעלמא. אם לא די בכך, הראתה התביעה כי בשנת 2015 נערכה התכתבות עם הנאשמת בעניין הקנס, ומכאן שהיה ידוע לה על אודותיו לכל הפחות מאז, ובכל זאת, הקנס לא שולם עד היום.

בנסיבות אלה, לא עמדה הנאשמת בנטל ההוכחה המוטל עליה.

סוף דבר

קבעתי כי הבקשה מצויה בתחום סמכותו של בית משפט זה, אשר גזר את דינה של הנאשמת, אך לצד זה, לא מצאתי לנכון להיעתר לבקשה מנימוקים הנוגעים לגופו של עניין.

הבקשה נדחית.

המזכירות תשלח את ההחלטה לב"כ הצדדים.

ניתנה היום, ט' כסלו תשע"ח, 27 נובמבר 2017, בהעדר הצדדים.