א. מ ב ו א

1. התובעת רוקחת במקצועה, ילידת 4.6.64, עברה שתי תאונות דרכים, הראשונה ביום 8.1.09 והשנייה ביום 6.3.12. התובעת טוענת לנכות צמיתה אך ורק באשר לתאונה הראשונה. בין הצדדים אין מחלוקת בשאלת הכיסוי הביטוחי והחבות (ראה הצהרת ב"כ הנתבעת בפרוטוקול הדיון מיום 18.11.14 מול שורה 28), והמחלוקת היחידה שנותרה בין הצדדים היא בשאלת כימות הנזק.

ב. הנכות הרפואית והתפקודית:

1. חווה"ד בתחום האורתופדי:-

לתובעת מונו שני מומחים רפואיים, בתחום האורתופדיה ובתחום הפסיכיאטריה. המומחה בתחום האורתופדי פרופ' תום הלל בדק את התובעת ביום 22.10.12. עיקר טענותיה של התובעת במועד הבדיקה היו כאבים בכתף שמאל וכן חולשה כללית של יד שמאל. בבדיקה נמצא כי אין דלדול שרירים בכתף שמאל, וקיים קיצור של טווחי תנועה בהרמת היד כלפי מעלה. בפרק סיכום ומסקנות, ציין המומחה כי בבדיקה ביום התאונה הראשונה, התלוננה התובעת על כאבים בצוואר, כאבי ראש וגב תחתון. בבדיקתה ע"י רופא אורתופד כחודש לאחר התאונה, נרשם כי התלוננה על כאבי צוואר, גב תחתון ויד שמאל. בבדיקה חודשיים לאחר התאונה, צוין על כאבים במרפק שמאל המתאים ל"מרפק טניס". לדברי מומחה ביהמ"ש, קיים רישום ראשון על כאבים או הפרעות בכתף השמאלית רק כשנתיים לאחר התאונה. בבדיקת אולטרה סאונד של הכתף, אובחנה התובעת כסובלת מדלקת הגיד הדו ראשי בכתף. בשתי בדיקות אולטרה סאונד שבוצעו לכתף לא נתגלו סימנים לפגיעה חבלתית בכתף, לפיכך מסקנת המומחה היתה כי אין כל אינדיקציה כי התובעת נחבלה בכתף השמאלית בעת התאונה, ואין לקשור לתאונה את הפרעותיה מצד הכתף, ועל כן לא מצא לנכון להעניק לתובעת כל נכות צמיתה בתחום האורתופדי כתוצאה מהתאונה הנדונה.

התובעת בעדותה, מבלי שנשאלה על כך באופן יזום בחקירה נגדית, אלא העידה באופן ספונטני כי היתה חייבת לחזור לעבודה לאחר התאונה על מנת להתפרנס, כמו כן הוסיפה כי יש לה נוזל בכתף ומאחר והיא שמאלית הדבר מקשה עליה בתפקוד. כמו כן, ציינה ביוזמתה כי בקופ"ח כתבו מרפק במקום כתף, ומאחר והיא לא יודעת לקרוא עברית לא ראתה את הטעות שנרשמה בכרטיס קופה"ח (ראה עדותה של התובעת בעמ' 12 לפרו' שורות 1-4).

חווה"ד האורתופדית הומצאה לתובעת ביום 25.10.12, התובעת לא שלחה שאלות הבהרה למומחה בעניין הטעות ברישום, ולא זימנה את המומחה לחקירה על חוות דעתו. המומחה ציין כי התובעת טופלה על פי האבחנה של "מרפק טניס" (ראה עמ' 3 לחווה"ד). אם אכן התובעת טופלה על פי אבחנה זו, משמע לא היתה טעות באבחנה ואכן התובעת סבלה מכאבים במרפק. הדעת נותנת כי לו אכן מדובר בטעות ברישום בלבד והכאבים עליהם התלוננה התובעת כחודשיים לאחר התאונה היו בכתף ולא במרפק, אזי מן הסתם היתה מקבלת התובעת טיפול שמתאים לכתף ולא למרפק. לא ברור כיצד לא התלוננה התובעת בזמן אמת בפני הרופא המטפל כי היא מקבלת טיפול למרפק במקום לכתף.

יתרה מכך, מאחר וחווה"ד של פרופ' תום הלל היתה מונחת בפני התובעת כבר בחודש אוקטובר 2012, ומעולם לא נשמעה הגרסה הכבושה כי מדובר בטעות ברישום עד מועד החקירה הנגדית, (ובאופן תמוה אף לא מאוזכרת בתצהיר עדות ראשית), אני דוחה את הגרסה של התובעת כגרסה בלתי מהימנה. בנסיבות אלה, יש לאמץ את חוות דעתו של פרופ' תום הלל כי הרישום הראשון על כאבים בכתף מופיע כשנתיים לאחר התאונה, כי הבדיקות האובייקטיביות לא הצביעו על פגיעה חבלתית אלא על דלקת, ומשום כך אין לקשור את תחלואיה של התובעת בכתף לתאונה הראשונה ו/או השנייה.

2. חווה"ד בתחום הנפשי:-

התובעת נבדקה ע"י פרופ' שלמה נוי בתחום הנפשי ביום 17.7.12, חווה"ד ניתנה ביום 12.1.13. בפרק דיון ומסקנות, בעמ' 4 לחווה"ד, מציין המומחה כי במהלך השנים 2010 עד 2012 פנתה התובעת ל-3 בדיקות פסיכיאטריות אשר במהלכן אובחנה כסובלת ממצב פוסט טראומטי והומלץ לה על טיפול נפשי. התובעת מציינת בתצהיר עדות הראשית בסעיף 11 שבו, כי היא מקבלת טיפול תרופתי קבוע ו"עוברת שיחות עם פסיכולוג". בחקירה נגדית בעמ' 10 ו-11 לפרוטוקול הדיון, הסבירה התובעת באריכות מדוע הפסיקה את השיחות עם הפסיכולוג, וזאת לאחר שחשה כי אין כל הטבה לאחר שיחות. לטענת התובעת, הוצע לה ע"י הפסיכולוג להמשיך בשגרה שהיתה לה ערב התאונה, היינו להתאמן באותו מכון בו התאמנה ערב התאונה, ומאחר והתאונה ארעה בדרך חזרה מהמכון לביתה יש לחזור על אותה רוטינה. לטענת התובעת, היא חידשה את המנוי לאותו מכון ולא הצליחה לחזור על אותה שגרה והטיפול לא צלח, ולכן הופסק.

באשר להפרעה תפקודית, כותב פרופ' נוי באופן מפורש בעמ' 4 לחוות דעתו, כי מבדיקת המקרה נראה כי אין קו שבר מבחינה תפקודית בין התקופה שקדמה לתאונה לבין התקופה שלאחריה, ואכן התובעת לא שינתה את סוג עבודתה ואת מקום עבודתה. גם מבחינה אישית הנבדקת התגרשה שנים רבות טרם התאונה, ועד היום אין כל תיאור של שינוי במצבה האישי. מסקנת המומחה אם כן היתה, כי "לאור זאת ניתן לקבוע כי אין פגיעה משמעותית בתפקודה של הנבדקת כתוצאה מהתאונה".

כמו כן, לא מצא המומחה את כל התסמינים השייכים לתסמונת פוסט טראומטית, ובאשר להפרעת הסתגלות מצא סימנים קלים של חרדה כללית, קוצר סובלנות, ונטייה להסתגרות, בעוצמה מזערית שהופיעה מאז התאונה. לדעת המומחה, מצב זה לא מחייב טיפול נפשי מסודר, אבל הוא קיים באופן קבוע אצל הנבדקת. בשקלול כל האמור, קבע המומחה 5% נכות נפשית צמיתה לתובעת.

לטענת ב"כ הנתבעת, המומחה קבע 5% נכות עפ"י סעיף 34 א'-ב' מותאם לתקנות המל"ל, ואין תוצאה זו תואמת את שנאמר בפרק דיון ומסקנות של המומחה. גם בעניין זה, לא נשלחו שאלות הבהרה למומחה ע"י ב"כ הנתבעת והמומחה אף לא זומן לחקירה, ולפיכך אין לי כל סיבה שלא לתת אמון במסקנות מומחה ביהמ"ש, ולכן אני מקבלת את מסקנתו כי לתובעת נותרה נכות רפואית צמיתה בשיעור של 5%.

באשר לנכות התפקודית:-

כאמור, נכות זו צריכה להיבדק עפ"י הראיות שהונחו בפני ביהמ"ש. מאחר ובתחום האורתופדי לא נותרה נכות רפואית צמיתה, והמומחה קבע כי תחלואי התובעת אינן קשורים לתאונות, נותרה השאלה מהי הנכות התפקודית שהותירה הנכות הנפשית.

מומחה ביהמ"ש קבע כאמור לעיל בחוות דעתו, כי לא עולה קו שבר מבחינה תפקודית בין התקופה עובר לתאונה לבין התקופה שלאחריה. אכן, צודק המומחה כי לא זו בלבד שהתובעת לא החליפה את סוג עבודתה ו/או את מקום עבודתה, אלא שאף שכרה לא השתנה לאחר התאונה הראשונה ו/או השנייה. למעט עדותה היחידה של התובעת, לא הובאו עדויות נוספות בדבר הנכות התפקודית שמסבה לה הנכות הנפשית. העדר עדויות אלה תומך במסקנת המומחה, כי מדובר בתסמינים בעוצמה מזערית שאין להם כמעט השלכה תפקודית.

לפיכך, מסקנתי אם כן היא, כי הנכות התפקודית של התובעת נמוכה יותר מהנכות הרפואית ולא עולה על מחצית שיעור הנכות הרפואית.

ג. הפסד שכר עבר ועתיד:-

1. לטענת התובעת, אושרו לה 8 ימי מחלה לאחר התאונה הראשונה, ויש לפסוק את הפסד שכרה בגין 8 ימים אלה. מעיון בתצהיר עדות ראשית לא מפרטת התובעת כיצד הפסד אותם ימים בא לידי ביטוי בתלוש השכר, התובעת אף לא צרפה אישור מעביד על היעדרות בפועל ממקום העבודה. בסעיף 5 לתצהיר עדות ראשית, כותבת התובעת באופן לקוני כדלקמן:

"קיבלתי מהרופא המטפל חופשת מחלה למשך 8 ימים. ולאחר שחרורי מביה"ח ולמשך תקופה ארוכה הייתי במעקב רפואי במסגרת קופה"ח".

התובעת איננה מפרטת בסעיף 5 לתצהירה, האם מימשה את חופשת המחלה ושהתה בביתה 8 ימים? האם נוצלו בגין כך ימי מחלה? האם נוצלו בגין כך ימי חופשה?

2. התובעת נחקרה על הפסד ימי עבודה בעבר לגבי שמונת הימים, והשיבה בחקירה נגדית באופן מבולבל ובלתי קוהרנטי, ולא ניתן היה להבין מדבריה האם נעדרה בפועל אם לאו, והאם שילמו לה את שכרה אם לאו? וכך העידה התובעת בעמ' 11 לפרו' מול ש' 16 ואילך:

"ש. את בסעיף 5 מספרת שקיבלת מהרופא המטפל חופשת מחלה לשמונה ימים אחרי התאונה. יש לך אישור שנעדרת מהעבודה אפילו יום אחד מהעבודה?

ת. אני כבר לא זוכרת זה היה מזמן, הייתי בחופש מחלה. אני לא זוכרת.

ש. האם אחרי התאונה קמת והלכת לעבודה?

ת. לא יכולתי ללכת לעבודה.

ש. מדוע אין אינדיקציה בתלוש שכר שלך על היעדרות, אני מפנה לתלוש מינואר 2009. למה לא רשום שאת היית בחופשת מחלה ולמה לא רשום שנעדרת? ימי העבודה לפני כן היה 23 יום ובחודש הזה 21, וחודש אחרי זה 22, זה ממוצע הימים שלך בעבודה לחודש.

ת. אני לא יודעת, הייתי במצב קשה אחרי התאונה. הבוסית התקשרה אליי ואיימה עלי שזה יותר מדי, מה קרה? ותבואי. היא אמרה שיש מצב קשה ואין מי שיחליף. בוודאי שלא הייתי בעבודה.

ש. אז שילמו לך עבור הימים שלא היית?

ת. אני לא יודעת, אין לי מושג".

3. מעיון בתלוש השכר בחודש התאונה, היינו ינואר 2009, ברובריקה המתאימה למספר ימי המחלה הצבורים ו/או ניצול ימי המחלה לא צוין מאומה. ברובריקה של יתרת החופשה, מצוינת הספרה 159, כאשר לא ברור האם מדובר ב-1.59 או 15.9 או 159 ? לתובעת לא היה על כך מענה. אף באשר לניצול של ימי החופשה, מופיעה הספרה 1400 כאשר לא ברור האם מדובר על 14 שעות או 140 שעות או 1.4 ימים. גם על כך לא היה לתובעת כל הסבר או כל מידע מהמעביד. מתלוש זה, עולה כי התובעת עבדה 21 יום בחודש התאונה, ואולם עובדה זו אין בה כדי לציין כי התובעת חסרה 8 ימים. מעיון בתלוש שכר של חודש קודם, עבדה התובעת 23 ימים, ובתלוש של חודשיים קודם עבדה 17 ימים, כך שלציון ימי העבודה אין כל משמעות לעניין מימוש ימי המחלה. התובעת אף הסבירה, כי עבודתה כרוקחת ברשת סופר פארם מתוגמלת על פי שעות העבודה ולא על פי ימי עבודה. ואכן, מעיון מתלושי השכר עולה כי שכרה נקבע על פי סה"כ שעות עבודה בחודש.

4. הפסד שכר לעבר הינו נזק מיוחד, וככזה על התובעת להוכיח אותו ללא כחל וסרק. בענייננו, למעט צירוף אישור על ימי אי כושר לא צורף כל אישור נוסף על מימוש בפועל של אותם ימים, לא צורף אישור מעביד, ומתלושי השכר לא עולה כי התובעת נעדרה 8 ימי עבודה. לאור זאת, לא מצאתי כל מקום לפסוק לתובעת כל פיצוי בגין הפסד שכר לעבר.

5. באשר להפסד שכר לעתיד – כאמור לתובעת 5% נכות רפואית נפשית. כפי שפרטתי לעיל, הנכות התפקודית נמוכה יותר וזאת בהתאם לאמור בחוות דעתו של המומחה הפסיכיאטרי, וכן בהתאם לתלושי השכר שצרפה התובעת. התובעת צרפה תלושי שכר ערב התאונה מסוף שנת 2008 ועד היום. שכרה במשך חמשת השנים שחלפו מאז התאונה ועד היום נשאר קבוע פחות או יותר, כפי שהעידה התובעת בכל עת שהיא עוברת לסניף סופר פארם אחר, שכרה עולה במעט בשיעור חצי שקל עד 2 ₪ לשעת עבודה, ושכרה תלוי בסה"כ המשמרות שהיא עובדת באותו חודש.

התובעת לא יכלה להצביע על מגמת ירידה בשעות העבודה, והמצב לפני התאונה מבחינת נפח שעות העבודה זהה לנפח העבודה לאחר התאונה. יתרה מכך, בשנת 2012 ניכר נפח עבודה מאסיבי יותר בשעות העבודה, והתובעת הסבירה (ראה עמ' 14 לפרו' שורות 5-10) כי היו לה הרבה שעות עבודה חריגות מאחר והמעביד עבר פיזית מכתובת אחת לכתובת אחרת, והיה צורך בשעות עבודה נוספות בעקבות המעבר.

אם כך, עינינו הרואות כי נפח שעות עבודתה של התובעת איננו בהכרח תלוי בנכותה הרפואית והתפקודית. יתרה מכך, על אף שהתובעת הצהירה בסעיף 10 לתצהירה כי היא בוכה באמצע המשמרת ויש לה כאבי ראש וקוצר נשימה וגם דפיקות לב עקב החרדה, ולפיכך היא נמנעת מלעבוד שעות נוספות, הרי לא יכלה להצביע בעדותה כיצד הדבר משתקף בתלושי השכר שצרפה. למרבה הפלא בחקירתה הנגדית, העדיפה התובעת באופן ספונטני לספר ולהרבות בתיאור בעיותיה האורתופדיות ולא הזכירה את המגבלה בעקבות הנכות הנפשית.

לאור זאת, סבורני שאין מקום לחישוב הפסדי שכר בעתיד באופן אריתמטי, ויש להעריך את ההפסד לעתיד באופן גלובלי. בהתחשב בעובדה כי התובעת כבת 50 כיום ונותרו לה עוד כ-15 שנות עבודה, אני פוסקת את הפסד שכרה של התובעת בעתיד בסכום גלובלי של 20,000 ₪.

ד. עזרת הזולת, הוצאות רפואיות, ניידות לעבר ולעתיד:-

1. כמפורט לעיל, לא נקבעה לתובעת נכות צמיתה בתחום האורתופדי, ונכותה איננה פיזית אלא נפשית בלבד. התובעת לא פרטה כיצד הנכות הנפשית מפריעה לה בעבודות הבית, ומדוע היא נדרשת להוצאות רפואיות למעט תרופות. כל שהצהירה התובעת בתצהיר עדות ראשית, הוא בסעיף 12 כדלקמן: "מצבי הכספי בהיותי חד הורית, איננו מאפשר לי העסקת עזרה בתשלום למרות שאני זקוקה מאוד לעזרה באופן קבוע".

2. התובעת נחקרה בחקירה נגדית, וגם בחקירתה לא הבהירה כיצד הנכות הנפשית מגבילה אותה בעבודות הבית. לדבריה, כפי שהעידה בעמ' 12 לפרו' מול שורה 23:

"שלא לדבר על הבית, אין לי מנקה, אני רוסייה, אני מנקה לבד את הבית, וקשה לי מאוד עם היד".

ומול שורה 29:

"לצערי, עבודות במטבח ובבית זה בכל מקרה הרבה יותר עם עבודות ידיים, כי יש כלים ובישול, זה עם הידיים אצל הנשים".

מעדותה עולה, כי עיקר המגבלות המפריעות לה בעבודות הבית ובחיי היום יום שייכים לתחלואיה בתחום האורתופדי, אשר כפי שקבע המומחה אין להם כל קשר לתאונות. התובעת לא פרטה לאלו הוצאות רפואיות היא נזקקת בגין נכותה הנפשית. התובעת ציינה בתצהירה ובעדותה כי ביקרה ב-3 פגישות לצורך טיפול נפשי במסגרת קופ"ח והפסיקה. כמו כן, היא ציינה כי היא נוטלת תרופות על בסיס קבוע. התובעת לא פרטה אלו תרופות היא נוטלת, מהי עלותן החודשית, ולמשך כמה זמן היא צריכה ליטול תרופות אלה?

התובעת בעדותה הסבירה, כי נאלצה לחדש את המנוי במכון בו התעמלה בסך של 1,500 ₪ לשנה על פי עצת הפסיכולוג. כמו כן, ציינה התובעת בעדותה (עמ' 13 ש' 4 ), כי היא עוברת טיפולי פיזיותרפיה לצורך הכאבים בכתף, ולעיתים אף טיפולי פיזיותרפיה פרטיים, כאמור אין לטיפולים אלה הקשורים לבעיית הכתף כל קשר לתאונות.

לאחר ששמעתי את עדות התובעת, אני סבורה כי יש לפסוק בראש נזק זה סכום גלובלי לעבר ולעתיד סך של 5,000 ₪.

ה. כאב וסבל:-

בתאונה הראשונה נגרמה לתובעת נכות רפואית נפשית צמיתה בשיעור של 5%. המומחה האורתופדי קבע לתובעת 100% נכות זמנית למשך 8 ימים, ו-30% נכות למשך חודשיים. התובעת לא אושפזה, ולמעט טיפול תרופתי וטיפולי פיזיותרפיה לא עברה כל פרוצדורה רפואית מורכבת. בתאונה השנייה, לא נגרמה לתובעת כל נכות. מדובר בתאונה מינורית שלא הסבה לתובעת כל נזק משמעותי.

לפיכך, אני קובעת את שיעור כאב והסבל בתאונה הראשונה בסך של 11,000 ₪, ובתאונה שנייה סך של 4,000 ₪. בסה"כ כאב וסבל לשתי התאונות, סך של 15,000 ₪.

סוף דבר:

הנתבעת תפצה את התובעת בסכומים הבאים:

1. הפסד שכר לעתיד - 20,000 ₪

2. הוצאות ניידות ועזרת הזולת לעבר ולעתיד- 5,000 ₪

3. כאב וסבל לשתי התאונות - 15,000 ₪

--------------------------

סה"כ - 40,000 ₪

הנתבעת תשלם סך של 40,000 ₪ בתוספת שכ"ט כחוק וכן החזר האגרה הראשונה.

הסכומים ישולמו בתוך 30 יום מהיום, ולאחר מכן יישאו ריבית והפרשי הצמדה כחוק.

ניתן היום, כ"ו חשוון תשע"ה, 19 נובמבר 2014, בהעדר הצדדים.