בהליך דנן משיג המערער על החלטות המשיב מהתאריכים 15.8.11 ו- 29.8.11, בהן נמסרו למערער הודעות "מתוקנות" אודות החלטת הועדה הרפואית לעררים מיום 18.7.11 (להלן – הועדה), לפיהן תוקן מועד תחולת הנכות מיום 18.1.09 ליום 1.7.10.

העובדות הצריכות לערעור

1. המערער, יליד 1948, מנהל חשבונות במקצועו, נפגע ביום 17.9.03 במהלך עבודתו והוכר על ידי המשיב כנפגע עבודה.
2. ביום 1.7.10 הגיש המערער למשיב בקשה לקביעת דרגת נכותו מחדש (להלן – התביעה להחמרת מצב, נ/2) בהתאם לתקנה 36 לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה) תשט"ז-1956 (להלן – התקנות).
3. כעולה מפרוטוקול הועדה הרפואית לעררים מיום 20.12.10 (נ/1), בקשת המערער נדונה על ידי הועדה הרפואית מדרג ראשון ביום 3.10.10, אשר קבעה כי אין עדות להחמרה במצב המערער, ועל החלטה זו הגיש המערער ערר לועדה הרפואית לעררים. הועדה הרפואית לעררים התכנסה לדון בערר ביום 20.12.10 (נ/1), ובטרם סיכום ישיבתה ביקשה הועדה להיוועץ בועדת הרשות לעניין הפעלת תקנה 15 לתקנות בעניין המערער. ביום 18.7.11, התכנסה הועדה בשנית ובהחלטתה קבעה כי קיימת החמרה במצב המערער ונכותו היציבה החדשה נקבעה לשיעור 40% בתחולה מיום 18.1.09 (ר' פרוטוקול הועדה המקורי מיום 18.7.11, נספח א' לנימוקי הערעור).
4. במכתבו מיום 19.7.11 מסר המשיב למערער הודעה אודות החלטת הועדה בעניין שיעור הנכות ומועד תחולתה, בהתאם להחלטת הועדה הנ"ל (ר' נספח ב' לנימוקי הערעור).
5. בתאריכים 15.8.11 ו- 29.8.11 שלח המשיב למערער הודעות "מתוקנות" (כפי שהוסף בכתב יד על גבי המכתבים), לפיהן הנכות היציבה של המערער הינה בשיעור 41%, בתחולה מיום 1.7.10, ללא כל הסבר לפשר התיקון (נספח ג' לנימוקי הערעור). החלטות אלה של המשיב הן מושא הערעור דנן.
6. ביום 5.7.12 נשמעו בפני טיעוני הצדדים ולאחר מכן סיכמו הצדדים טיעונים בכתב.

טענות הצדדים

1. טוען המערער כי משנקבעה דרגת נכות המערער ומועד תחולתה על ידי הועדה, לא היתה למשיב ו/או למי מטעמו כל סמכות להתערב ולשנות בכתב יד את ההחלטה, וככל שהיו למשיב השגות כלשהן עליה הרי שהיה עליו לפעול בהתאם להוראות הדין ולהגיש ערעור על החלטת הועדה לבית דין זה; משלא פעל המשיב בדרך זו – הרי שהחלטת הועדה הפכה לחלוטה לרבות קביעתה בעניין מועד תחולת נכות המערער.
2. התנהלות המשיב לפיה "הוסבה תשומת לב הועדה" לטעותה (סע' 12 לסיכומי המשיב), ולאחר מכן תיקנה הועדה על גבי הפרוטוקול המקורי מיום 18.7.11 את מועד תחולת הנכות, מבלי שהובא תיקון זה לידיעת המערער הן עובר לביצועו והן לאחר מכן ומבלי שניתנה למערער ההזדמנות לטעון בעניין זה– הינה התנהלות קלוקלת הנוגדת את הוראות החוק והפסיקה, את ערכי המדינה ואת המנהל התקין בו מחויב המשיב. עוד נטען כי התנהלות המשיב מהווה ניצול לרעה למעמדו ומדגישה את הזיקה הקיימת בין המשיב לבין הוועדות הרפואיות הפועלות בחצריו, ואשר מתיימרות להיות עצמאיות ובלתי תלויות. כמו-כן, טענת המשיב בדיון מיום 5.7.12 כי "על התיקון של תחולת הנכות חתמו חברי הועדה הרפואית...", אין בה כדי להכשיר את התיקון האמור; נהפוך הוא, יש בה להעיד כי חברי הועדה עשו יד אחת עם המשיב ומעלו באימון שניתן להם בידי ציבור המבוטחים הבאים בפני הועדות הרפואיות ובכללם המערער, תוך רמיסת זכויותיו ברגל גסה.
3. המערער הפנה בסיכומיו מיום 23.10.12 לתקנה 20 לתקנות, הקובעת כי אמנם "דרגת הנכות אשר נקבעה על ידי הועדה היא מתאריך הגשת הבקשה, אך רשאית הוועדה לקבוע את דרגת הנכות מתאריך מוקדם יותר...", תוך הפנייה לפסיקתו של בית הדין הארצי לעבודה המלמדת על היקף סמכותה הרחב ביותר של הוועדה הרפואית לעררים.
4. המערער מבקש מבית דין זה להורות למשיב לקיים את החלטתה המקורית של הועדה נשוא ערעור זה ולהורות על הקדמת מועד תחולת נכותו היציבה ליום 18.1.09; כן מבקש המערער להורות למשיב על תשלום הפרשי הסכומים להם זכאי המערער כפועל יוצא מקביעה זו ולפסוק למערער הוצאות בגין התנהלותו הקלוקלת של המשיב.
5. לדידי המשיב, אין המדובר בתיקון מועד תחולת הנכות מטעמים רפואיים, אם כי בתיקון החלטה משפטית, תוך יישום הוראות חוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], התשנ"ה-1995 (להלן – החוק) והתקנות, כאשר הועדה מוסמכת לעשות זאת, כפי שאכן עשתה על גבי הפרוטוקול.
6. המשיב הדגיש כי אין מחלוקת בדבר מועד הגשת התביעה להחמרת מצב (נ/2), 1.7.10, כאשר החלטת הועדה מיום 18.7.11 נשוא ערעור זה ניתנה במסגרת אותה בקשה להחמרת מצב – מכאן שהתקנה היחידה הרלבנטית והקובעת בענייננו הינה תקנה 37א לתקנות שכותרתה "תחולת דרגת נכות מחדש" ולא תקנה 20 אליה הפנה המערער בסיכומיו.
7. בהתאם לתקנה 37א לתקנות, המועד המוקדם ביותר לתחולת הנכות בעניינו של המערער, אותו מוסמכת הועדה לקבוע, הינו מועד הגשת הבקשה לקביעת דרגת הנכות מחדש, קרי 1.7.10; לפיכך, קביעת הועדה מיום 18.7.11 לפיה מועד תחולת נכות המערער מחדש מיום 18.1.09 ניתנה, כפי הנראה בטעות, ומכל מקום המדובר בקביעה המנוגדת להוראות החוק והתקנות והיא משוללת סמכות ותוקף חוקי.
8. המשיב מסכים באשר להיקף סמכותה הרחב של הועדה, אולם מבקש להדגיש כי אף סמכות רחבה זו הינה במסגרת ובכפוף לגדרי החוק והתקנות. לפיכך, אין המדובר בתיקון שבמסגרת שיקול דעתה הרחב של הועדה אלא בתיקון המחויב נוכח הוראות החוק, ללא כל שיקול דעת, אשר בדין יסודו.
9. זכאות המערער לגמלה הינה מכח החוק ובהתאם להוראותיו בלבד, מכאן שלא ייתכן מצב לפיו החלטת ועדה שניתנה בהיעדר סמכות תקנה למערער גמלה שלא כדין ובניגוד לו; כך שמדובר בערעור תיאורטי בלבד שדינו להידחות.

דיון והכרעה

1. לאחר שנתנו דעתנו למכלול טענות הצדדים וראיותיהם, ובשימת לב להוראות החוק והפסיקה, הגענו לידי מסקנה כי בנסיבות העניין, אין מנוס מדחיית הערעור והסעד המבוקש על ידי המערער; אולם, לא נעשה זאת מבלי להביע מורת רוחנו מהתנהלות המשיב, כפי שהוכחה בפנינו.
2. הלכה פסוקה היא, כי בית הדין מוסמך לדון במסגרת ערעור על החלטת ועדה רפואית לעררים בשאלות משפטיות בלבד, כאשר במסגרת סמכותו בוחן בית הדין אם הועדה שגתה בשאלה שבחוק, חרגה מסמכותה, הסתמכה על שיקולים זרים או התעלמה מהוראה המחייבת אותה (עב"ל 10014/98 יצחק הוד – המוסד לביטוח לאומי, פד"ע לד 213).
3. למקרא טענות המערער ושמיעתם, עולה אפוא, כי הן מופנות כנגד הפגם המנהלי בהתנהלות המשיב, אשר אכן נפל בנסיבות העניין, ולא כנגד קביעות הועדה נשוא הערעור. המערער למעשה מלין על הליך "תיקון" טעות הועדה בידי המשיב, בהליך "פנימי ושקט" כלשון המערער (סע' 4 לסיכומי התשובה), תוך שינוי פרוטוקול הועדה המקורי מיום 18.7.11, מבלי ליידע את המערער מראש ולאפשר לו לטעון בעניין, ואף מבלי שהדבר נעשה במסגרת ערעור לבית דין זה בהתאם לסעיף 123 לחוק, כפי שהיה על המשיב לפעול – טענות אלה של המערער מקובלות עלי במלואן.
4. ודוק, אין מחלוקת בין הצדדים, כי עסקינן בתביעה לדיון מחדש בדרגת הנכות עקב החמרת מצב, בהתאם לתקנה 36 לתקנות, אשר הוגשה על ידי המערער ביום 1.7.10 (נ/2).
5. בתקנה 37א לתקנות נקבע המועד המוקדם ביותר האפשרי כי ממנו תחול דרגת הנכות מחדש מכח תקנות 36 ו- 37 לתקנות, בזו הלשון:

"לא תקבע דרגת נכות מחדש לפי תקנות 36 או 37 בעד התקופה שלפני מועד הגשת הבקשה לקביעת דרגת הנכות מחדש..."

כאשר בסיפא של התקנה נקבע חריג המאפשר במצב של אשפוז הנפגע בבית חולים עקב ההחמרה לקבוע מועד תחולה מוקדם יותר, אולם אין מחלוקת כי סעיף זה אינו רלבנטי לענייננו.

1. צודק אפוא המשיב בטענתו כי בהתאם להוראות הדין, לא ניתן לקבוע למערער דרגת נכות מחדש לפי תקנה 36 לתקנות, לתקופה הקודמת למועד הגשת בקשת המערער לקביעת דרגת הנכות מחדש, 1.7.10. ויוטעם, לבית דין זה נתונה הסמכות לדון בתביעות הזכאים לגמלה על פי הוראות החוק ובהתאם לתנאי הזכאות שנקבעו בחוק (עב"ל 617/09 המוסד לביטוח לאומי – מימון יהודה, מיום 29.7.10) – מכאן שאין בידי להיעתר לסעד הנתבע על ידי המערער ולהורות למשיב לשלם למערער קצבה בהתאם למועד תחולת הנכות שנקבע על ידי הועדה, מיום 18.1.09.
2. יחד עם זאת, שונה היה המצב לו היה המשיב מגיש ערעור לבית דין זה על קביעת הועדה לעניין מועד תחולת הנכות, בהיותה מנוגדת להוראות הדין; בנסיבות שלפני, בחר המשיב ללכת בדרך אחרת ולפיה הורה לועדה לתקן את "טעותה", כאשר תיקון זה מבוצע בדיעבד על גבי פרוטוקול הדיון המקורי מיום 18.7.11, וכל זאת מבלי שהמערער מיודע כלל אודות התיקון וסיבתו, אינו מקבל הזדמנות לטעון כנגדו ואף מבלי שהפרוטוקול המתוקן יומצא לעיונו, כאשר המשיב מסתפק בשליחת הודעה "מתוקנת" למערער ובה מודיעו על השינוי במועד התחולה, מבלי להסביר דבר.
3. התנהלות זו מצד המשיב מנוגדת לכללי המשפט המנהלי, בהם מחויב המשיב לנהוג מתוקף היותו גוף סטטוטורי הפועל על פי סמכות שהוקנתה לו בחוק, כאשר עליו להשתמש בסמכותו זו בהגינות ובשקיפות מלאה, ולא לפעול בדרך הנסתרת והעלומה בה בחר לפעול במקרה דנן.
4. התנהלות המשיב חמורה ביתר שאת, נוכח הפגימה באוטונומיה של הועדות הרפואיות הפועלות בחצרי המשיב, כאשר "על היחס שבין המוסד לביטוח לאומי לבין הועדות הרפואיות עמד כב' השופט מצא בעניין קופטי לעיל. שם נקבע כי הועדות הרפואיות, הגם שמופעלות על-ידי המוסד מן הבחינה הארגונית והתקציבית, הן גופים סטטוטוריים עצמאיים, שתפקידם לפסוק בזכויות המבוטחים לפי החוק ולהכריע במחלוקות רפואיות בין המבוטחים לבין המוסד. עוד נקבע כי הוועדות ממלאות תפקיד מעין-שיפוטי מובהק, וחבריהן אינם כפופים למרותו של המוסד ואינם חבים לו חובת נאמנות אלא כפיפותם היא לחוק ולציבור, וחובתם, על-פי הדין, היא לפסוק בשאלות הרפואיות המובאות לפניהם, על-פי אמות מידה מקצועיות וענייניות. ההלכה שנקבעה בעניין קופטי בדבר עצמאות הועדות הרפואיות ואי כפיפותן למוסד לביטוח לאומי אושרה מאוחר יותר בבג"צ 1082/02 המוסד לביטוח לאומי נ' בית הדין הארצי לעבודה ואח', פ"ד נז(4), 443." (בל (ת"א) 6188/07 נסים משה – המוסד לביטוח לאומי, פסק דינה של כב' השופטת ס. דוידוב-מוטולה מיום 5.5.08, והאסמכתאות שם).

סיכומם של דברים

1. על יסוד כל המפורט לעיל, ומשאין חולק כי אכן בנסיבות העניין, הוראות הדין אינן מאפשרות לקבוע למערער מועד תחולת דרגת נכות מחדש, המוקדם למועד הגשת תביעתו להחמרה מצב, 1.7.10 – לא ניתן להיעתר לסעד הנתבע על ידי המערער ולהורות על השינוי המבוקש.
2. יחד עם זאת, נוכח התנהלות המשיב כפי שהוכחה לפני ותוארה לעיל, ישא המשיב בהוצאות המערער בסך 5,000 ₪. הסכום ישולם בתוך 30 יום ממועד קבלת פסק הדין שאם לא כן ישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד לתשלום בפועל.
3. כל אחד מהצדדים רשאי לערער על פסק דין זה, בבית הדין הארצי לעבודה בירושלים בתוך 30 ימים מיום שיתקבל בידיו פסק הדין.

ניתן היום ג' שבט תשע"ג, 14 ינואר 2013 בהעדר הצדדים ויישלח אליהם.