24 יוני 2014

זהו ערעור על החלטת הממונה על תשלום גמלאות במשרד האוצר מיום 8.8.11 (להלן: "החלטת הממונה"), במסגרתה נדחתה בקשתה של המערערת להכיר בה כידועה בציבור של מר ישראל אויניף ז"ל (להלן: "המנוח"), ולשלם לה קצבת שאירים (להלן: "הבקשה").

להלן עובדות המקרה

1. המשיבה הינה הממונה על תשלום גמלאות במשרד האוצר.
2. הוראות חוק שירות המדינה (גימלאות) [נוסח משולב], תש"ל-1970 (להלן: "חוק הגמלאות") קובעות, כי על מנת שהמערערת תקבל קצבת שאירים מהמשיבה, צריכים להתקיים התנאים הבאים: האחד – היותה של המערערת ידועה בציבור של המנוח וגרה עמו, והשני – שהם היו בני זוג לפחות 3 שנים.
3. המערערת טוענת, כי היתה בת זוגו של המנוח החל משנת 2005 ועד לפטירתו בשנת 2011, וחיה עמו בדירתו בקרית מוצקין כ-5 שנים. לטענת המערערת, היא הייתה הידועה בציבור של המנוח, ולפיכך זכאית לקצבת שאירים מאחר ועונה על התנאים הקבועים בחוק הגמלאות. המשיבה טענה מנגד, כי המערערת לא הוכיחה, כי היתה הידועה בציבור של המנוח במשך תקופה של 3 שנים עובר לפטירתו, ולכן אינה זכאית לקצבת שאירים.
4. ביום 2.9.10, השתתף המנוח בחתונת בנה של המערערת.
5. בין המערערת לבין המנוח נחתם הסכם ממון בפני נוטריון בתאריך 6.9.10, על פיו הרכוש שבבעלות בני הזוג – הדירות, החשבונות והחסכונות – יישאר בבעלותם הנפרדת של כל אחד מבני הזוג, ובמקרה של פטירה של מי מהם, לא תהא לצד השני כל זכות בנכסי הנפטר, והנ"ל יעברו ליורשים.
6. בחודש ינואר 2011, אושפז המנוח במח' לטיפול נמרץ, בבית חולים רמב"ם, ושהה שם עד לפטירתו ביום 20.3.11.
7. ביום 5.5.11, הגישה המערערת בקשה למשיבה לקבלת קצבת שאירים לפי חוק הגמלאות.
8. ביום 8.8.11, נדחתה בקשתה של המערערת לקצבת שאירים ע"י המשיבה.

לאור כל האמור אנו קובעים כדלקמן:

1. אין מחלוקת שהמערערת והמנוח הכירו בשנת 2005, וגרו תחת אותה קורת גג החל משנת 2006, והמערערת "באמת היתה בת זוגתו" של המנוח, כדברי הממונה, הגב' חנה שוורץ, שהינה מנהלת תחום בכיר (גמלאות) באגף החשב הכללי במשרד האוצר (להלן: "הממונה") (ר' פרוט' הדיון מיום 7.4.13, עמ' 24, ש' 1-3).
2. לטענת המשיבה, המנוח והמערערת נפרדו בחודש 9/2010, ולא גרו יחד ולא ניהלו משק בית משותף בתקופה שבין 9/2010-3/2011.
3. לטענת המערערת, הפרידה עם המנוח היתה זמנית ולבקשתו, וזאת עקב המחלות הרבות מהן סבל, אשר גרמו לפגיעה בתפקודו המיני וכן עקב תופעות הלוואי של התרופות אותן נטל , שבאו לידי ביטוי בשינוים במצבי הרוח של המנוח.
4. השאלה הינה, אפוא, האם הפרידה בין בני הזוג היתה פרידה של קבע או פרידה ארעית?
5. סעיף 28(א) לחוק הגמלאות קובע כדלקמן:

"זכאי לקצבת פרישה שנפטר – תשולם לשאיריו כל תקופת הזמן המפורשת בסעיף זה, ובכפוף להוראות סעיף 109(ב)(2), קצבה באחוזים מהקצבה שהיתה מגיעה לזכאי אילולא נפטר, והם –

(1) לבן-זוג, אם היה בן-זוגו לפחות שלוש שנים שקדמו לפטירתו או נולד להם ילד, כל עוד לא נישא – ששים אחוז, אך לא יותר מארבעים אחוז ממשכורתו הקובעת של הזכאי לקצבת פרישה שנפטר;

(2) ליתומים, כל עוד אינם עומדים ברשות עצמם ויש בן-זוג הזכאי לקצבה – חמישה-עשר אחוז לכל יתום;

(3) ליתומים, כל עוד אינם עומדים ברשות עצמם ואין בן-זוג הזכאי לקצבה – חמישה-עשר אחוז לכל יתום בתוספת עשרים וחמישה אחוזים לכלל היתומים, אף אם אין יותר מיתום אחד;

(4) לתלויים כל עוד אינם עומדים ברשות עצמם ובאין אחרי הנפטר לא בן-זוג ולא יתום הזכאים לקצבה – עשרים אחוז לכל אחד.

..."

[ההדגשה אינה במקור- א.ק.]

1. סעיף 4(א) לחוק הגמלאות מגדיר מיהו "שאיר" לעניין חוק הגמלאות:

"אלה הם שאיריו של נפטר, לענין חוק זה:

(1) מי שהיתה אשתו בשעת מותו, לרבות מי שהיתה ידועה בציבור כאשתו וגרה עמו אותה שעה (להלן – אלמנה);

..."

[ההדגשה אינה במקור- א.ק.]

1. מן הראוי לציין, כי קיום הסכם הממון שנחתם בין הצדדים אינו מאיין את זכותה של המערערת בתביעה דנן.

הזכות לקצבת שאירים אינה חלק מעיזבון המנוח, בהתאם לסעיף 147 לחוק הירושה, התשכ"ה – 1965. כמו כן, נקבע, כי הזכות לקצבת שאירים הינה זכות אישית שאינה ניתנת להורשה, ונבחנת במועד קרות האירוע המזכה בהתאם להוראות התקנון, כפי שהוא בתוקף במועד הפטירה (ר' ע"ע 540/05 שאווה נ' אוניברסיטת ת"א ואח' (פורסם בנבו), מיום 19.1.06).

1. לפי תצהירי המערערת, היא התגוררה עם המנוח בדירתו בקרית מוצקין החל משנת 2006, כאשר בחודש אוקטובר 2010, ביקש המנוח פסק זמן וזאת בשל המחלות הרבות מהן סבל שהשפיעו על תפקודו המיני. חרף זאת, הצדדים המשיכו להתרועע ולדאוג האחד לשני, ובכלל זה המנוח שיפץ את דירתה של המערערת, על מנת לעבור להתגורר עמה בדירתה ולהשאיר את דירתו לבנו, כדי שתהיה לו פרטיות. לטענת המערערת, גם כאשר אושפז המנוח בחודש ינואר 2011, היא המשיכה לדאוג לו ולבקרו בבית החולים. כן נטען, כי בכל התקופה שבה התגוררה המערערת עם המנוח, הוא דאג למחייתה ומרבית הוצאות הדירה שולמו ע"י המנוח. המערערת טענה, כי עבדה פחות שעות בתקופת הקשר עם המנוח על מנת לטפל בו ולהקדיש לו את זמנה ומרצה (ר' מסמך ת/1).
2. גם בבית הדין העידה המערערת, כי ההוצאות והכלכלה שולמו ע"י המנוח, מאחר והמערערת עבדה פחות שעות כדי לטפל במנוח ולהיות צידו (ר' פרוט' הדיון מיום 1.7.12, עמ' 9, ש' 21-22). כן העידה המערערת, כי המנוח הוא ששילם כמעט על כל הדברים בבית (שם, עמ' 7, ש' 3-4), ואם המנוח לא יכול היה לצאת מהבית, אז המערערת היתה משלמת (שם, עמ' 7, ש' 6-7).
3. באשר להסכם ממון, העידה המערערת, כי המנוח הרגיש שמשהו לא בסדר עם בריאותו, ולכן רצה לסדר את כל המסמכים עבור הבן (שם, עמ' 7, ש' 20-24). באשר לסיבת יציאתה מדירתו של המנוח, העידה המערערת, כי "נתנה לו קצת שקט, כי הוא ביקש וראתה שהיה לו קשה והוא גם פחד שהבן שלו לא ירצה לחזור הביתה" (שם, עמ' 8, ש' 7-10).
4. מטעם המשיבה העידה הגב' חנה שוורץ, הממונה כאמור, אשר הכריעה בבקשת המערערת לקצבת שאירים (ר' מסמך נ/1).
5. לפי תצהירה של הממונה, בחקירה בפניה, בטרם מתן ההחלטה נשוא הערעור, הופיעו מר יוסף מוגילבסקי, מר יעקוב קרול, הגב' מלוינה קוגן (יקראו להלן: "המתנגדים") והמערערת. כן נערכו שיחות בירור עם בנו של המנוח, מר שי אויניף, אשר מסר לממונה שני מכתבים מטעמו. לדברי הממונה, על סמך העובדות שעמדו בפניה, החליטה בסופו של דבר, כי אין לראות במערערת כידועה בציבור של המנוח וזאת, בין היתר מן הטעם, כי המערערת והמנוח נפרדו מספר חודשים לפני מותו של המנוח.
6. בבית הדין הצהירה הממונה, כי קיבלה מהמערערת תצהירים מ-3 מצהירים, אשר השלימו את תצהירם לבקשתה של הגב' חנה (ר' פרוט' הדיון מיום 7.4.13, עמ' 22, ש' 22-28), אולם לשימוע בפניה הגיעו רק המתנגדים (שם, שם, ש' 29-32). אף בנו של המנוח, אשר מסר לממונה שני מכתבים, כל אחד עם גרסה אחרת, לא זומן לשימוע בפני הממונה, "כי לא היה צורך בכך", כדברי הממונה (ר' שם, עמ' 23, ש' 28-29).
7. לדברי הממונה, לא היה ספק שהמערערת בחודשים האחרונים לא התגוררה עם המנוח, וזאת גם לפי עדותה (ר' פרוט' הדיון מיום 7.4.13, עמ' 22, ש' 22-28). הממונה אישרה, כי המערערת מסרה לה שהמנוח ביקש ממנה, בגלל בעיות רפואיות, לא להיות עמו (ר' שם, עמ' 23, ש' 15-16).
8. בבית הדין, אישרה הממונה, כי "ידועה בציבור חייבת לגור בעת מותו של המנוח איתו באותו הבית. כאן זה לא התקיים" (ר' פרוט' הדיון מיום 7.4.13, עמ' 24, ש' 16-17). עוד ציינה הממונה, כי כשיש הסכם ממון שאומר שהמערערת יכולה להתקיים מעצמה ושהיא לא רוצה דבר מהפנסיה של המנוח – לא צריך דבר מה נוסף, כדי לשלול את ההכרה בה כידועה בציבור של המנוח הזכאית לקצבת שאירים (ר' שם, שם, ש' 26-28).
9. מכל האמור לעיל עולה, כי הממונה לא בחנה את כל העובדות והעדויות שהיו בפניה ולא נתנה את דעתה לשאלה האם הפרידה בין בני הזוג היתה פרידה של קבע או מכורח הנסיבות. זאת ועוד, משאושפז המנוח בחודש ינואר 2011 בטיפול נמרץ בבית החולים "רמב"ם", אין לייחס את תקופת האשפוז לתקופת הפרידה, אלא יש לבחון האם בתקופה שחלה בין החודשים 10/2010-1/2011, קרי תקופה בת שלושה חודשים, ניתקו בני הזוג את הקשר מתוך כוונה גמורה להיפרד זה מזו פרידה של קבע או לאו.
10. ביום 6.9.10, חתמו בני הזוג על הסכם ממון (להלן: "הסכם ממון"), ובו הגדירו את יחסיהם כך:

"הואיל והצדדים מכירים איש את רעו וחיים ביחד בחיים משותפים במשק בית משותף".

1. מקריאת סעיף 6(3) להסכם ממון, עולה, כי המנוח נשא בהוצאות השוטפות של הדירה בה התגוררו, וזאת מתוך רצון טוב. סעיף 12 להסכם הממון הגדיר את חלקי ההשתתפות של בני הזוג בבילויים משותפים, שווה בשווה.
2. סעיף 9 להסכם ממון קובע, כי במקרה של פרידה על המערערת יהיה לעזוב את הדירה תוך 14 יום ממועד הפרידה, ואם המנוח ילך לעולמו, אזי תוך 14 יום מתום השבעה.
3. עד המשיבה, מר יוסף מוגילבסקי, שהיה חברו הטוב של המנוח (להלן: "מר מוגולבסקי") העיד, כי המנוח נפרד מהמשיבה בחודש אוקטובר 2010, הגם שגיבש רצונו להיפרד הימנה כבר בחודש ספטמבר 2010, ולראיה החתים את המערערת על הסכם ממון, וזאת כתנאי להשתתפותו בחתונת בנה. כאמור, החתונה נערכה ביום 2.9.10 והסכם הממון נכרת ביום 6.9.10. יש לציין, כי מר מוגולבסקי התגורר בשנים הרלוונטיות לנשוא הערעור בבאר שבע. לדבריו, רק הוא ואשתו הוזמנו ע"י המנוח לחתונת בנה של המערערת (ר' פרוט' הדיון מיום 7.4.13, עמ' 26, ש' 25-32). במקום אחר העיד, כי המערערת היא שהזמינה אותם (ר' שם, שם, ש' 20). עדותו עומדת בסתירה לעובדה שהמנוח עמד לצד המערערת ובנה מתחת לחופה. לא ברור מדוע היה צריך לצרף כיסא, כפי שעולה מעדותו של מר מוגולבסקי, לשולחן בו ישב מר מוגולבסקי, אם מלכתחילה המנוח לא ישב עם המערערת בשולחן המשפחה. עדותו לפיה יש לו תמונות המעידות, שלא הוצגו אגב, כי צורפו שתי כיסאות לשולחן של מר מוגולבסקי עבור המנוח ובנו, דווקא מצביעה על כך שהמנוח ובנו ישבו מלכתחילה במקום אחר.
4. המערערת הצהירה, כי התקשרה למר מוגולבסקי פעמים אחדות על מנת שישפיע על המנוח לעבור ניתוחים, ואילו מר מוגולבסקי הכחיש זאת, והצהיר, כי המערערת היתה מתקשרת אליו 10 פעמים ביום בחודש אוקטובר 2010 כדי שישכנע את המנוח לחזור אליה:

"ש: האם זה נכון שהתובעת פנתה אליך שתשפיע על המנוח שיעבור ניתוח?

ת: זה לא נכון. אני לא יודע על איזה ניתוח אתה מדבר".

דהינו, תחילה שלל לחלוטין מר מוגולבסקי, אח"כ תיקן, כי לא ידע על איזה ניתוח מדובר (ר' פרוט' הדיון מיום 7.4.13, עמ' 27, ש' 27).

1. עוד הצהיר מר מוגולבסקי, כי המערערת לא ביקרה את המנוח בתקופת האשפוז, שכן שאל את האחים והאחיות בבית החולים אם ביקרה שם אישה, אמרו לו שלא (ר' פרוט' הדיון מיום 7.4.13, עמ' 28, ש' 27). עדותו זו של מר מוגולבסקי עומדת בסתירה לעדותה של הגב' פרידה בן יוסף (להלן: "הגב' פרידה"), שהינה ידידתו של המנוח משנת 1975 (ר' מסמך ת/3), והגב' רימה בידר (להלן: "הגב' רימה"), שהינה ידידתה של המערערת כ-40 שנה (ר' מסמכים ת/4 ו-ת/5).
2. הגב' פרידה העידה בבית הדין, שהיא ובעלה לקחו את המערערת לבית החולים לפחות 5-6 פעמים (ר' פרוט' הדיון מיום 1.7.12, עמ' 11, ש' 9) וכי המערערת פעמים רבות, לאחר ביקוריה בבית החולים, היתה מעדכנת את הגב' פרידה על מצבו של המנוח (ר' שם, שם, ש' 16-23).
3. לפי תצהירה של הגב' פרידה, המנוח והמערערת התגוררו בדירתו של המנוח, ניהלו משק בית משותף וחיו כבני זוג לכל דבר ועניין, עד סמוך לפטירתו, וכי "היתה ביניהם אהבה גדולה". כן העידה הגב' פרידה בבית הדין, כי המנוח היה מאד חולה והמערערת התחננה, כי יעבור ניתוח (ר' פרוט' הדיון מיום 1.7.12, עמ' 11, ש' 1).
4. גם לפי תצהירה של הגב' רימה, המנוח והמערערת התגוררו בדירתו של המנוח, ניהלו משק בית משותף וחיו כבני זוג לכל דבר ועניין, עד סמוך לפטירתו (ר' מסמך ת/4). בתצהיר הנוסף (ר' מסמך ת/5) הצהירה הגב' רימה, כי לקחה את המערערת לבית החולים בו אושפז המנוח, וכי בשום שלב המנוח לא ציין שהקשר עם המערערת הסתיים. יתירה מזו, הגב' רימה העידה בבית הדין, כי בחודש דצמבר 2010, המנוח, המערערת והגב' רימה חגגו יחד את ימי הולדתם שחלו בחודש דצמבר (ר' פרוט' הדיון מיום 1.7.12, עמ' 12, ש' 30).
5. בדומה, העידה הגב' פרידה, כי בחג הסוכות בשנת 2010, שחל בשבוע האחרון של חודש ספטמבר 2010, אירחו המנוח והמערערת אותה ואת בן זוגה בדירתו של המנוח, ועשו בגינה על האש. זאת ועוד, בחודש אוקטובר נסעו שתי הזוגות לים בנהרייה (שם, שם, ש' 29-31). לדברי הגב' פרידה, לשאלת בית הדין, המנוח תמיד היה אומר "שיתנו לו זמן להתארגן עם המחלות שלו וכי הוא מאד פחד עם המחלות שלו" (ר' פרוט' הדיון מיום 1.7.12, עמ' 12, ש' 6-8).
6. מטעם המשיבה, העידה גם הגב' מלוינה קוגן (להלן: "הגב' מלוינה"), שהיתה בת דודתו של המנוח (ר' מסמך נ/4). הגב' מלוינה הצהירה, כי המנוח ביקש מהמערערת לעזוב את דירתו, וכך היא עשתה בתום השבועיים. בתחילת חודש אוקטובר בני הזוג נפרדו, ועם אשפוזו המערערת כלל לא ביקרה את המנוח. יש לציין, כי הגב' מלוינה התגוררה בשנים הרלוונטיות לנשוא הערעור בבאר שבע.
7. בנוסף, בבית הדין, העידה הגב' מלוינה, כי המנוח סיפר לה שלא קיים עם המערערת יחסי מין בכלל וסיפר למערערת כל מיני דברים כתירוץ שלא יקיימו יחסי מין (ר' פרוט' הדיון מיום 7.4.13, עמ' 31, ש' 16-19). עדות זו מתיישבת דווקא עם ההסבר שנתנה המערערת לפרידתם הזמנית.
8. עוד מסרה הגב' מלוינה, כי לאחר שהמערערת עברה לדירתה, המנוח והמערערת לא נפגשו עוד (ר' פרוט' הדיון מיום 7.4.13, עמ' 30, ש' 31). עדותה זו של הגב' מלווינה אינה מתיישבת עם עדויות אחרות של עדי המערערת, כאמור לעיל, ועם עדותו של מר בוריס בלוצרקובסקי, אשר הצהיר, כי ביצע עבודות תיקון בדירתה של המערערת במשך ימים אחדים בחודש דצמבר 2010, והמנוח פתח לו את הדלת בדירתה של המערערת (ר' מסמך ת/8), ואף שילם עבור עבודות התיקון שבוצעו במקום (ר' פרוט' הדיון מיום 11.7.13, עמ' 35, ש' 11).
9. הסתירות והתמיהות הרבות העולות מעדותם של עדי המשיבה מטילות ספק רב באמינותן ומהימנותן.
10. מטעם המערערת העיד, מר שי אויניף, בנו של המנוח (ר' מסמך ת/7), אשר התגורר בזמנים הרלוונטיים לנשוא הערעור עם המנוח, הגם ששירת בצה"ל (להלן: "הבן"). על-פי תצהירו של הבן, ביום 25.5.11, נשלח מכתבו אל הממונה המדבר על טיב היחסים ששררו בין המנוח למערערת (ר' נספח א' למסמך ת/3) (להלן: "המכתב הראשון"). בהמשך, ולאחר שיחה עם הממונה והגב' מלוינה, שלח בנו של המנוח אל הממונה מכתב נוסף, ללא ציון תאריך, הנושא כותרת "תיאור טיב היחסים של פפי ויצמן וישראל אויניף בארבעה חודשים לפני פטירתו של ישראל אויניף ועד פטירתו" (ר' נספח ב' למסמך ת/3) (להלן: "המכתב השני").
11. במכתב הראשון, ציין בנו של המנוח, כי המערערת עברה עם המנוח את כל הטיפולים והיתה לצידו, עד שהוא לא רצה לצאת לטיולים או לבלות. לדבריו, המנוח החליט להיות לבד וביקש מהמערערת לתת לו זמן להיות עם עצמו. עם זאת, ציין הבן, כי בתקופת האשפוז, המערערת בדקה באופן קבוע את מצבו של המנוח, שהיה רוב הזמן ללא הכרה, והוא יודע, כי המערערת היתה בבית החולים.
12. במכתב השני, ציין בנו של המנוח, כי כארבעה חודשים לפני פטירתו של המנוח, ולאחר מספר מריבות, אביו החליט לסיים את הקשר והחיים המשותפים עם המערערת. עוד ציין הבן, כי מאז הפרידה המערערת יצרה קשרים עם מכריו של המנוח כדי שאלה ישכנעו את המנוח לחזור אל המערערת. רק ברגע שנודע למערערת על דבר היותו של המנוח בטיפול נמרץ – החלה המערערת מתקשרת תכופות למכריו של המנוח ולשאול למצבו. ורק פעם אחת הגיעה לבית החולים.
13. בבית הדין העיד הבן, כי המערערת היתה בת זוגו של המנוח לכל דבר ועניין, ובכלל זה עשתה את כל הדברים בבית ועברה עמו את כל הטיפולים עד לחודשיים האחרונים (ר' פרוט' הדיון מיום 7.4.13, עמ' 15, ש' 16-25). עוד העיד הבן, כי היה חוזר הביתה מהבסיס פעם בשבוע-שבועיים, ולא ידע אם היה למנוח קשר עם המערערת לאחר פרידתם (ר' שם, עמ' 16, ש' 10-13).
14. בחקירה הנגדית, העיד הבן, כי המנוח צעק על המערערת מדי פעם כחלק מריב: "מדי פעם רבים, ככה זה במערכת יחסים" (ר' שם, עמ' 16, ש' 22-23).
15. עוד העיד הבן, כי הוא מבחירתו נמנע מקשר עם אביו, מסיבה שלא קשורה במערערת (ר' שם, עמ' 19, ש' 15-22), וכפועל יוצא, נמנע גם מקשר עם המערערת, מלבד בעניינים שגרתיים של יומיום. בהמשך העיד הבן, כי מסיבה לא ידועה – דבר שעומד בסתירה למה שנכתב במכתבו השני – המערערת עזבה את הדירה ומאז בכלל לא היה בינו לבין המערערת קשר כלשהו (ר' שם, עמ' 17, ש' 19-20).
16. באשר למכתב הראשון, העיד הבן, כי הוא הוצג לו ע"י מערערת ובא כוחה, ולאחר שעיין בו, תיקן בו פרטים, וחתם עליו (ר' שם, עמ' 18, ש' 5-8).
17. באשר למכתב השני, העיד הבן, כי הוא נכתב אחרי קבלת מידע מהגב' מלוינה, שלדעתו היא אמרה לו את האמת (ר' שם, עמ' 18, ש' 9-16).
18. באשר לפרידה של המנוח, העיד הבן בבית הדין, כי לפי מה שהבין מאביו, המנוח רצה כשלושה-ארבעה חודשים לפני אשפוזו שלא להיות בקשר עם המערערת, וכי הוא לא ידע אם הם נפרדו, אבל הוא כן ידע שהמנוח רצה קצת זמן לעצמו (ר' שם, עמ' 19, ש' 1-3).
19. עוד העיד הבן, כי אביו אמר לו במפורש שלא רוצה לראות את המערערת בבית החולים, ואמר לה במפורש שלא תבוא לבקר אותו בבית החולים, הגם שידוע לבן, כי המערערת רצתה לבקר את המנוח בבית החולים (ר' שם, עמ' 20, ש' 9-12).
20. בחקירה החוזרת, מסר הבן, כי לדעתו הגב' מלוינה התקשרה אליו וסיפרה לו על טיב היחסים בין המנוח לבין המערערת כדי למנוע מהמערערת לקבל את כספי הפנסיה של המנוח (ר' שם, עמ' 20, ש' 22-27).
21. מכל האמור עולה, כי הבן לא ידע את העובדות, הנוגעות לטיב הקשר של המנוח עם המערערת, כהווייתן, וניכר, כי על הפרטים שמסר במכתבו השני, וכן בבית הדין, בקשר לכך, ניזון מהשיחה שקיים עם הגב' מלוינה (ר' שם, עמ' 17, ש' 26-29). זאת ועוד, נפלו סתירות רבות בעדויות הלא עקביות של הבן.
22. בפסק הדין ע"ע 183/99, סנדה אהרון נ' הממונה לתשלום הגמלאות (להלן: פסק דין "סנדה אהרון"), נדרשה כב' הנשיאה השופטת ארד, להוראת סעיף 38(ג) לחוק ונפסק כי:

"...בהעדר מבחן ברור וחד משמעי לקביעת מעמדה של האישה וזכאותה לקצבה מחמת הסייג של 'פרידה של קבע' שהציב המחוקק, נדרש בית הדין לבדוק ולבחון את נסיבותיו של כל מקרה ומקרה. על רקע כלל הנסיבות כעולה מחומר הראיות, כדי שיהא בידו לקבוע אם הייתה פרידה בין בני הזוג, ואם הייתה – לקבוע את טיבה; אם בפרידה ארעית מדובר או 'בפרידה של קבע'.

נקודת המוצא להכרעה תהיה מטרתו של החוק שהוא מדיני הביטחון הסוציאלי ואשר נועד בין היתר, להבטיח את זכויותיהם של שאירי המנוח שנקטעו עקב מותו של המפרנס. בתוך כך יש לתת את הדעת לכובד משקלה של המסקנה המתקבלת העשויה לשלול את זכויותיה של האלמנה לקצבה. מקום שקיים ספק בדבר מעמדה של האישה כ'אלמנה', פועלה הספק לטובתה והנטל להוכיח כי בני הזוג היו נפרדים 'פרידה של קבע', מוטל על הטוען זאת...

הסימנים המעידים על אלמנט של סופיות המעשה וגמירות הדעת במצב של 'פרידה של קבע', עשויים להיות, בין היתר, אלה: בני הזוג אינם גרים במשותף באופן מלא או חלקי, באופן זמני או משתנה או מתמשך, אורך הזמן שחלף בניתוק הקשר בין הבעל לאשתו; האם התגוררו תחת קורת גג אחת או בנפרד, האם הייתה הפרידה ולא רק המגורים זמנית או מתמשכת; האם היה פירוד מאונס בשל סיבות אובייקטיביות... האם התגורר כל אחד מבני הזוג דרך קבע עם אחר; כוונת הצדדים לפירוד או לחיים במשותף, או למה שביניהם, כפי שבאה לידי ביטוי בהתנהגותם, במסמכים ובראיות".

1. בסיכומיה, השוותה המשיבה בין עדות המערערת בפני הממונה לבין עדותה בבית הדין בעניין הימצאות המפתח לדירת המנוח בידי המערערת (ר' סעיף 12(א)(1) לסיכומי המשיבה). המשיבה לא הציגה בבית הדין את הפרוטוקולים של העדים שהופיעו בפניה, על כן, לא ניתן לקבל את טענות המשיבה בדבר שינוי גרסאות של המערערת.
2. מכאן, שהמשיבה לא הרימה את הנטל להוכיח, כי היתה פרידה של קבע בין המנוח לבין המערערת. לא ניתן להסתמך על עדויות העדים מטעם המשיבה, כפי שפורט לעיל.
3. לפיכך, ולאור כל האמור לעיל, אנו קובעים, כי עלה בידי המערערת להוכיח, כי הינה בגדר הידועה בציבור של המנוח וכי למרות הפרידה הפיזית הקצרה, מערכת היחסים הזוגית ביניהם חודשה ולא מדובר היה בפרידה של קבע, אף אם לא ישנו תחת אותה קורת גג.
4. על כן, הערעור מתקבל בזאת.
5. על המשיבה לשלם למערערת הוצאות שכ"ט עו"ד בסך כולל של 4,000 ₪ תוך 30 יום מהיום, אחרת ישא הסך הנ"ל הפרשי ריבית והצמדה כחוק מהיום ועד ליום התשלום המלא בפועל.

ניתן היום, כ"ו סיוון תשע"ד, (24 יוני 2014), בהעדר הצדדים ויישלח אליהם.