ב"כ התובעת: עו"ד סעדון

ב"כ הנתבעות: עו"ד מגן

מונחת בפני תביעה שעניינה בנזקי רכוש שנגרמו לרכב מבוטח התובעת.

רקע:

ביום 31.08.2010, עת חנה רכב מבוטח התובעת (להלן: "רכב התובעת") במתקן חנייה כפולה הידראולי, בחניון המצוי לשיטת התובעת באחריות הנתבעת 1, המבוטחת אצל הנתבעת 2 (להלן: "החניון"), נפגע רכב התובעת בחלקו האחורי וזאת על ידי עמוד בטון הבולט מן הקיר (להלן: "האירוע").

אין מחלוקת כי רכב התובעת ניזוק, אך יש מחלוקת באשר לאחריות, שהרי לשיטת הנתבעות אלה אינן אחריות כלל לקרות האירוע.

העיד בפניי מר ד"ר יצחקי מנחם (להלן: "נהג התובעת") שהינו נהג רכב התובעת, כמו כן העידו מר רענן ורשבייק (להלן: "שמאי הנתבעות") אשר העריך מטעם הנתבעות את נזקי רכב התובעת, וכן מר ערן גיל (להלן: "מר גיל") שהינו מנהל הבניין בו מצוי החניון.

עיקר טענות הצדדים:

לטענת ב"כ התובעת, רכבה נפגע עת חנה במתקן חנייה כפול אשר בצמוד אליו מצוי עמוד בטון בולט. המדובר במפגע ספציפי במתקן החנייה בו חנה רכב התובעת, וכי במתקנים האחרים עמודי הבטון מרוחקים יותר מהמתקן ומאפשרים כניסה וחנייה בטוחה במתקן.

עוד נטען, כי ההנחיות אשר הוצבו בסמוך למתקן הינן עמומות ולא ברורות ואין בכוחן למנוע את התרחשות הנזק. אין המדובר בהוראות מפורטות, הכוללות מדדים ושרטוטים, כפי שהוצגו על ידי הנתבעות.

באשר לחוות הדעת מטעם הנתבעות נטען, כי המדובר בחוו"ד לעניין הנזק בלבד וכי השמאי אינו בקיא במתקני החנייה. כמו כן, השמאי סתר בעדותו את חוות הדעת אשר הוגשה מטעמו – בה התייחס למרחק בין ציר הגלגל, לבין התעלה ולבין הקיר – עת העיד, כי יש חשיבות מכרעת לגובה הרכב.

באשר לטענת העדר היריבות, הרי שטענה זו לא עלתה בכתב ההגנה, וכי אם אכן יש בה ממש אזי היה על הנתבעות לפעול בדרך של הגשת בקשה מסודרת ו/או הודעת לצד שלישי.

לאור האמור מבקשת לקבל את מלוא התביעה.

ב"כ הנתבעים בפתח סיכומיו טען, כי דין התביעה להידחות מאחר ומדובר בהעדר יריבות, שכן כל הטענות שהועלו מטעם התובעת יש למקד אותן כלפי בעל המעלון או ממקם המעלון. הנתבעות אינן בעלי המעלון, ולא הוכח שהן מנהלות את החניון.

באשר לשמאי, תפקידו לא רק לבדוק את הנזק אלא את ההסתברות לקרות הנזק, כפי שבא לידי ביטוי בנסיבות כפי שתוארו.

האחריות לגרימת הנזק רובצת לפתחו של נהג רכב התובעת, אשר החנה את הרכב במהופך, כשחלקו האחורי כלפי הקיר, בשונה מן הנדרש בהנחיות - כשחלקו הקדמי כלפי הקיר.

לאור האמור מבקש לדחות את התביעה.

דיון והכרעה:

השאלה הצריכה לענייננו בתיק דנן – מי אחראי לקרות האירוע וכפועל יוצא מכך לנזקים שהוסבו לרכב התובעת?

כבר עתה אומר, כי לאחר ששמעתי את טענות הצדדים, את העדויות, עמדתי על נסיבות קרות התאונה, מיקום הרכבים, מיקום הפגיעות ועיינתי בכל אשר הובא בפניי, השתכנעתי כי דין התביעה להידחות.

ובמה דברים אמורים:

נהג התובעת העיד כי: "... נכנסתי לחניון שבדרך כלל שאני נכנס פותחים לי את השער ואומרים לי איפה לחנות אחרי שאני מתקשר, החניתי את הרכב, הוצאתי את התיק שלי עם המחשב, ועליתי למעלה... החניתי על חניון כפול (מתקן הרמה) שמאפשר להחנות על אותו מקום שני רכבים, חניתי במקום שמורם המסומן ב-X בת/3, והרמפה השנייה הייתה למטה, ומתחתיי לא היה שום רכב, גמרתי את העבודה... ורציתי להכניס את המחשב שלי בתוך הפגוש, וראיתי שהטמבון והפגוש עקום, הסתכלתי וראיתי עמוד בולט... אני חניתי במקום הזה הרבה פעמים, כששמתי את הרכב, הרכב לא היה פגוע, וכשיצאתי היה פגוע." (ראה: ע"מ 3 לפרוטוקול).

עוד העיד נהג התובעת כי: "... חניתי ברוורס. עם החלק האחורי כלפי הקיר. תמיד החניתי כך..." (ראה: ע"מ 4 לפרוטוקול).

משנשאל נהג התובעת אם הבחין בשלטי ההנחיות הפזורים ברחבי החניון, השיב: "על מעלונים לא היו, היה שלט לפנים, אני לא יודע מה רשום שם." (שם).

עוד אמר: "אחר כך ראיתי את השלט הזה, אני חושב שאם זה כל כך קריטי שזה יפגע, היו צריכים לכתוב בגדול, שצריך להחנות עם הגלגלים קדימה ולא לאחור, ואסור להחנות ברוורס."; "... כל מה שראיתי זה ת/3 התמונה בחלק התחתון, ללא כל ציון או שרטוט." (ראה: ע"מ 5 לפרוטוקול).

מטעם הנתבעות, הוגשו ההנחיות המצויות בחניון לפיהן: "2. יש להיכנס עם המכונית כאשר הגלגלים הקדמיים מוצבים בתוך התעלה הקדמית של המשטח." (ראה: ת/3א').

מדברים אלה למדים, כי נהג התובעת כלל לא נשמע להוראות החנייה המצויות על גבי קירות החניון, וכי החנה את רכבו כפי שהיה רגיל לעשות כן עד כה. לטעמי, הגם שבהוראות הפזורות בחניון אין שרטוטים ומדדים כפי שמובאים בהנחיות שהוגשו על ידי הנתבעות (ראה: נ/1), הרי שנרשם באופן ברור כי יש להחנות את הרכב עם הפנים אל הקיר.

אינני רואה עין בעין את הדברים כפי שהובאו על-ידי ב"כ התובעת, כי בפניננו הנחיות "עמומות", שלא ניתן להבין איך יש להיכנס לחנייה, שהרי הנהג מטעמה כלל לא טען כי הכתוב לא היה ברור לו.

לא זו אף זו, העיד נהג רכב התובעת ואישר כי היו שלטים במקום, הוא אף ראה אותם, אך ציין כי אינו יודע מה רשום שם. וישאל השואל – גם אם נלך לשיטת ב"כ התובעת ונאמר כי היה צריך לכתוב בצורה בהירה יותר את ההנחיות, הרי שגם אם היה כך, הרי נהג רכב התובעת כלל לא נתן דעתו לכתוב, התעלם מהשילוט וציין ברחל בתך הקטנה: "... היה שלט לפנים, אני לא יודע מה רשום שם" (עמ' 4 לפרוטוקול).

יתרה כך, העיד נהג רכב התובעת כי הוא נהג לא פעם להיכנס עם רכבו "ברוורס", ולא קרה דבר. דומני שטוב היה עושה לו היה מברר כיצד עליו להחנות את רכבו במעלון, ולא להסתמך על כך שבעבר לא קרה דבר.

נוכח האמור, משלא ציית נהג התובעת להוראות החנייה במתקן, הרי שאין לו להלין אלא על עצמו בלבד.

עוד יצויין, כי שמאי הנתבעות מסר את חוות-דעתו, לפיה הבהיר כי מצוין בהוראות ההפעלה שיש להיכנס עם המכונית כאשר הגלגלים הקדמיים מוצבים בתוך התעלה הקדמית של המשטח, כלומר בהילוך קידמי, וציין כי יש לכך משמעות.

בחוו"ד הסביר כי במשטחי החנייה קיימות "תעלות", שקעים המיועדים לגלגלי הרכב והמונעים התדרדרות. המרחק בין מרכז השקע לקיר כשהמיתקן במיפלס הריצפה הינו כ- 150 ס"מ, ובעת שהוא מורם כ- 100 ס"מ, כלומר פער של כ- 50 ס"מ. כך, שבעת חניית הרכב המרחק בין ציר גלגל הרכב החונה לקיר מתקצר בכ- 50 ס"מ עם הרמת המיתקן עם הרכב.

זאת ועוד, ציין כי ברכב התובעת המרחק בין ציר הגלגל הקדמי לפגוש הקדמי קטן ב- 10 ס"מ מהמרחק בין ציר הגלגל האחורי לפגוש האחורי, מכאן המשמעות של החניה בהילוך קדמי אשר מגדילה את המרחק בין הרכב לקיר ב- 10 ס"מ.

לעניין זה הוא הוסיף את העובדה כי גובה הרכב בחלקו הקדמי נמוך מגובה הרכב בחלקו האחורי, והמשמעות גדלה כי ככל שהרכב גבוה, המרחק מהקיר "מתקצר".

כשהשמאי נשאל על ידי בית המשפט מה היה קורה אם רכב התובעת לא היה חונה ברוורס השיב: "לא היה קורה נזק. משטח החנייה הוא באלכסון כשהוא מתרומם המשטח מתיישר, באותו רגע שהרכב שהוא עומד עם החלק האחורי שהוא גבוהה יותר, כשעולים רואים שהחלק העליון של הרכב מתנגש עם בקיר, כשזה צר יותר זה מתרומם זה לא פוגע בקיר. החלק הקדמי של הרכב הוא בדרך כלל יותר נמוך... החלק האחורי יותר גבוה... לא בכדי קבעו שהרכב צריך להיכנס עם החלק הקדמי קדימה. אני אומר את זה בצורה וודאית שאם הנהג היה מחנה את הרכב בהתאם להוראות לא היה קורה הנזק." (ראה: ע"מ 6 לפרוטוקול).

למעלה מכך, השמאי בחקירתו הנגדית הסביר לגבי הממצאים שהעלה בחוות-דעתו, וציין כי בדק את המקום היכן שהתרחשה התאונה, וציין את המידות כפי שהיו בשטח, כלשונו (שם).

השמאי לאורך כל עדותו חזר ואמר כי מהות הדברים בכך שהחלק האחורי של הרכב הוא גבוה יותר מהחלק הקידמי, וזה בעצם הגורם לאירוע שבפניננו. כלומר – לא בכדי ההנחייה קובעת כי יש להחנות את הרכב שהגלגלים הקדמיים מוצבים בתוך התעלה הקדמית של המשטח.

לאחר ששמעתי את העדות של השמאי ועיינתי בחוות-הדעת מצאתי לאמץ את עדותו, שיש בה כדי להסביר את ההנחייה האמורה בשלט, הגם שהעדות אינה סותרת את האמור בחוו"ד (ראה: נ/2), אלא עולה בקנה אחד עם חוות-הדעת.

באשר לטענת ב"כ הנתבעות אודות העדר היריבות, יוער כי הטענה הועלתה לראשונה אך בשלב הסיכומים, אולם לאור התוצאה אליה הגעתי, לא מצאתי לנכון להידרש לטענה זו.

לאור האמור לעיל, הגעתי לכלל מסקינה כי דין התביעה להידחות.

סוף דבר

לאור המקובץ לעיל, דין התביעה להידחות.

התובעת תשא בשכר בטלת העדים כפי שנפסק במהלך הדיון ושכ"ט עו"ד בסכום של 1,500 ₪, שישולמו תוך 30 יום.

המזכירות תמציא את פסק הדין לבאי כוח הצדדים.

ניתן היום, כ"ב ניסן תשע"ד, 22 אפריל 2014, בהעדר הצדדים.